שיחה 01.08.12 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

שיחה עם רב

חיים חדשים

שיחה 46

_2012-08-01_13-39-01_mlt_o_rav_2012-08-01_rawmaterial_haim-hadashim_n46

אורן: שלום לכם וברוכים הבאים לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: שלום לך ניצה מזוז.

אורן: ואנחנו כאן לומדים מהרב לייטמן איך לבנות את החיים שלנו מחדש, איך לפרמט את היחס שלנו לעצמנו ולזולת. אנחנו לומדים את זה דרך בן או בת הזוג שלנו ואחר כך יכולים להשליך את זה בכלל לכל החיים. ומתקדמים משיעור לשיעור ומנסים לתרגל את הדברים. אנחנו רוצים ללמוד מהרב לייטמן גם את הרעיונות וגם את המימוש שלהם ברמה הפראקטית בכל רגע ורגע בחיים שלנו.

ואת השיחה שלנו היום הייתי רוצה שנתחיל מאחד העקרונות שמדברים על איך לייצור קשר טוב בין בני זוג. הייתי רוצה לקרוא אותו ואחר כך אם תוכל הרב לייטמן גם להסביר מה הוא אומר, וחשוב יותר איך לממש אותו בפועל, בינינו, במערכת היחסים בין בני זוג.

העיקרון אומר כך, "על ידי חיבור ואהבה כל אחד נכלל מהאחר, מתעשר ורוכש עוד ועוד כוחות. התנאי לכך הוא שהאדם מקטין את עצמו ביחס לזולת ולא מעמיד את עצמו כגבוה ממנו". מה זה אומר בקשר בין בני זוג?

דיברנו על כך ששתי הטבעות נכנסות בקשר זו עם זו, והאגו של כל אחד הוא כמו עיגול שבתוכו האדם חי, על זה הוא שומר, את זה הוא רוצה למלא ולא חשוב לו יותר כלום, והוא גם להנות מהשני, למלא את עצמו. ואם הוא ממלא את עצמו, על ידי זה שעושה טוב לשני זה נקרא אהבה, ואם הוא ממלא את עצמו על ידי זה שרק לוקח מהשני, בלי למלא אותו, זה נקרא שנאה, אבל בעצם, בסופו של דבר הוא רוצה למלא את עצמו. וכאן אנחנו מתחילים לעבוד בצורה ממוחשבת.

אנחנו לא עושים רק חשבונות אלא ממש תוכנית איך אנחנו עושים זאת. אני יודע שאני צריך לוותר על עצמי עד כמה שאני מפנה בי מקום מהאגו שלי, שאני לא רוצה למלא אותו, בכמה וכמה דברים מיוחדים, בכך אני מפנה מקום כדי שאהיה מסוגל לקבל בִמקום את הדרישות שלי, את הדרישות של הזולת, אשתי. ואז בצורה כזאת, אנחנו מוותרים כל אחד על האגו של עצמו, כדי לקבל את הזולת. עד שיש בינינו איזה שטח משותף ששם גם אני ויתרתי על עצמי כדי שעם הויתור הזה אני אשמש לה, והיא עשתה את זה כלפי כדי לשמש לי.

ואז אנחנו נמצאים בשטח המשותף הזה ששם אנחנו בהסכמה, בהדדיות, בחיבור בינינו. וזה קורה על ידי כך שויתרתי והיא ויתרה, וקיבלתי את הרצונות, את המחשבות שלה, והיא קיבלה את הרצונות והמחשבות שלי. במשהו, לא מייד בכל. והשטח המשותף שנוצר, נקרא "שטח החיבור", "שטח האיחוד". והרצון המשותף, המשיכה המשותפת, ההבנה המשותפת, הם מין הסכמה וברית ואיחוד, עד האהבה. מה זו אהבה? שאני רוצה לספק מילוי לרצונות המסוימים שלה, והיא רוצה לעשות לי אותו הדבר. אז זו לא האהבה החלוטה, השלְמה, אלא החלקית, אבל אנחנו מודעים לזה ואנחנו שומרים עליה שהיא תהיה, שזה יתקיים.

אורן: כתוב פה שהתהליך הזה מקנה לי עוד ועוד כוחות.

כן.

אורן: אילו כוחות, למה אני מתעשר ורוכש מזה עוד ועוד כוחות?

כי על ידי כך שאתה מתקשר לזולת, אפילו בשטח הקטן, כבר כל יתר השטח שלו, היכולות שלו, הרצונות שלו, כל מיני דברים, גם עומדים לשירותך. כי אם אתם נמצאים באהבה, בהסכמה, בחיבור, בשטח משותף, אתם כבר לא אויבים. עדיין לא מסכימים בכל דבר, עוד לא עבדתם על זה, הם עדיין אולי עוד לא התעוררו והתרוממו ביניכם כאיזה מין מחסומים שצריכים לתקן, שצריכים להסיר. אבל בזה שקנית איתה איזו הסכמה אפילו חלקית, איזה קשר, איזו אהבה, תמיכה, אתה כבר בטוח שהאדם השני עומד לצידך, הוא כבר שותף.

אורן: יש פה תנאי לזה. התנאי לכך הוא ש"האדם מקטין את עצמו ביחס לזולת ולא מעמיד את עצמו כגבוה ממנו".

זה נקרא שמקטין. כי אם אני מבטל את הרצונות שלי והתשוקות והמחשבות ואני מוכן לקבל את הרצונות, המחשבות והתשוקות שלה, זה נקרא שאני מקטין את עצמי לעומתה. הטבע עשה זאת כך שהוא עוזר לנו, על ידי כך שיש לנו נכס משותף. אנחנו חייבים שהבַית יהיה משותף, אנחנו צריכים להחזיק זה את זה בכל מה שקורה שם, לא יכולים להתקיים לבד והעיקר שאנחנו מולידים ילדים משותפים ואנחנו מרגישים אליהם אהבה טבעית.

ואז יוצא שיש בינינו כבר חלק משותף אבל הוא ברמה גופנית, גשמית, ארצית. מה שאין כן, עכשיו נדרש מאיתנו להשלים אותו בשטח המשותף שלנו, בחלק המשותף, היותר עליון, כי אנחנו מבטלים את האגו שלנו זה לזה ומתקשרים כך בעוד צורה נוספת. בחיינו, במיוחד עכשיו, אנחנו הגענו לאגו כזה שלא אכפת לנו לא מהבית, לא מהרכוש המשותף, לא מילדים המשותפים, ואם אנחנו לא בונים את החלק הנוסף, אז אנחנו נפרדים.

אורן: לגבי התנאי הזה, אני צריך להקטין את עצמי כלפי בת הזוג?

כן.

אורן: איך זה אפשרי?

אתה עושה את זה בכוונה למען מטרה יותר גבוהה, כי שְלום בית מקנה לך הרבה דברים. זה תלוי בתעמולה שאנחנו נעשה סביב זה. כי אנחנו יכולים להסביר לבני אדם עד כמה שהם מרוויחים בעצבים, בבריאות, בשנות החיים, בנוחיות, בכל דבר ודבר.

אורן: זה ברור.

זה לא ברור, חייבת להיות שטיפת מוח חזקה מאוד.

אורן: נניח ששטפת את המוח שלי ויש לך תהליך כלל חברתי ואני רוצה לשמור על שלום בית, זו בשבילי המטרה העליונה. אנחנו לא צריכים דברים גדולים, קונקרטית, אני והיא. אני לומד ממך עכשיו בשיעור שהתנאי לזה שאני ארכוש ממנה עוד ועוד כוחות זה אם אני מקטין את עצמי כלפיה.

אתה מוותר, לא מקטין.

אורן: אתה עושה איתי פשרה או שזה באמת כך?

זה באמת מספיק.

אורן: הבנתי שאני צריך לוותר. כי אם אני צריך לראות את עצמי כקטן ממישהו, זה קצת יותר קשה.

בעבודה יותר פנימית צריכים לוותר, אם כל אחד ואחד רוצה לראות בשני שיש איזו הצגת כוח עליון לעומתו.

אורן: זה בבוּלט, תבנית?

נניח שכן. וזה הבורא שכך מציג את עצמו כלפי האדם בדמות אשתו, ובכלל כל אחד ואחד שבעולם, אז הוא צריך להקטין את עצמו. אבל כאן מדובר בויתור.

אורן: נעבור לעיקרון הבא. העיקרון הבא אומר כך, "כל אחד צריך לשים לב כל הזמן איך הוא יכול לרומם את מצב רוחו של האחר. בעניין מצב רוח אין אדם שאינו שמח לשיפור, כאן צריך האדם לראות את עצמו כגדול מהזולת כמו אמא שדואגת לשלום ילדיה".

כן.

אורן: מה רוצים לומר לנו כאן?

כך, לשמח את השני, לעשות לו מצב רוח יותר טוב, לדאוג שיהיה לו טוב.

אורן: למשל, אני בן אדם שבאופן כללי הוא לא שמח, אני לא צוחק מבדיחות.

למה?

אורן: לא יודע, כך זה בטבע שלי. הילדים שלי קוראים ספרי בדיחות ומספרים לי, ואני לא צוחק מהן, זה לא מצחיק אותי. נאמר שאתה היית בן או בת הזוג שלי, איך היית מיישם כלפיי את העיקרון הזה שאתה צריך לשים לב כל הזמן איך לרומם את מצב רוחי?

יכול להיות שאתה שמח מזה שאתה רואה סרטי אימה, אז אני משמח אותך בזה, זה לא חשוב, שמחה לא צריכה להיות שאתה "צדיק ממעשים טובים", לא. אלא אני משתדל להביא לך מה שאתה אוהב, בפועל. להכין לך מה שאתה אוהב, לסדר לך מה שאתה אוהב. אני מדגיש שאני עושה את זה ושאני עושה את זה בשבילך כדי שיהיה לך טוב, כדי שאתה תרגיש נוח, אני נותן לך כל הזמן דוגמה איך אני גם הייתי רוצה לראות את זה ממך.

אורן: אתה אומר את זה במילים? זה קצת גס, לא?

עדיף במילים, אנחנו מדברים על בני זוג שלומדים איך להתייחס זה לזה, הם נמצאים בטיפול. הם מבינים שהם כמו שני אידיוטים, שני אגואיסטיים שחייבים לשפר את המצב שלהם, אין להם בינתיים במה להתגאות חוץ מבטיפשות שלהם. אנחנו מלמדים את שניהם איך להיות בני אדם, איך להיות בזוגיות הנכונה. אז מה? אז כל אחד שמראה את זה לשני הוא נותן בזה דוגמה לשני והוא יכול להזכיר לו ש"כן, זאת דוגמה, ככה למדנו שצריכים לעשות זה לזה".

ניצה: לָמה זה חשוב? למה חשוב לרומם את מצב הרוח של בן הזוג? מה החשיבות של זה?

אנחנו רוצים קשר.

ניצה: זאת אומרת, שקשר יכול להיבנות רק במצב שיש מצב רוח טוב?

מצב רוח טוב פותח את האדם, מצב רוח רע סוגר את האדם. אז במצב רוח רע לא יכול להיות קשר עם האחרים.

ניצה: אני יכולה לעשות איזשהו תרגיל נניח כמו שאורן תיאר מצב שהוא לא טיפוס שמח, האם אני יכולה לברר איתו באיזשהו תהליך מה משמח אותו?

את לא מרגישה ולא מכירה?

ניצה: לפעמים זה קשה, יש אנשים שקל להרגיש אותם ויש אנשים שבאמת קשה, שאתה כבר לא מבין מה רוצה בן הזוג שלך. יש מצבים כאלה.

עד כדי כך? ואישה במיוחד?

ניצה: כן. שאתה כבר לא כל כך מבין מה הוא רוצה, והוא גם עבר שינויים בעצמו שהוא לפעמים בעצמו לא יודע.

לא חשוב. צריכים לשחק בזה שאת יורדת למצב הרוח שלו, ויחד עימו, כשותפה ממש למה שקורה לו, את נמצאת עימו. ואז אתם מרגישים שאתם נמצאים במצב רוח רע אחד, ובכאסח על משהו אחד, וממש ממש אחד, יחד. שאת משתדלת להסתכל על כל הדברים כמוהו, להסכים עימו ולהצדיק אותו במאה אחוז, להגיד "באמת מגיע לו שתעשה לו ככה, וזה באמת לא טוב ולא בסדר, אתה צודק במאה אחוז". ואז יש חיבור?

ניצה: כן.

עכשיו תתחילי להוציא אותו מזה. בלי חיבור אי אפשר להוציא, צריכים לתפוס אותו במשהו.

אין לפסיכולוגים דברים כאלה?

ניצה: לא בדיוק כך, הרי באופן טבעי הפעולה היא אחרת. למשל אני מכירה של זוג שהבעל הוא יותר פסימי באופן כללי, זה חלק מהטבע שלו. והאישה היא בן אדם אופטימי. זה הגיע למצב שהאופטימיות שלה מעצבנת אותו.

זה נכון.

ניצה: זה מוציא אותו מהדעת.

כן. כי הם נמצאים זה מול זה.

ניצה: והיא מנסה כאילו להדביק אותו בשמחה, אבל זה לא עובד.

כי היא לא עושה את זה מתוך הקשר, מתוך הניגוד. היא צריכה קודם להגיע לקשר.

ניצה: להגיע למקום של הזדהות, להרגיש אותו, ואז מהמקום שלו, לאט לאט ובמינונים נמוכים.

כן. זו חובה. זוהי הגישה הפסיכולוגית.

אורן: מה עושים לגבי זה שנניח שאני רואה את בת הזוג שלי במצב רוח לא טוב. אתם אולי מפותחים, אבל אני עדיין לא.

אין אתם ואנחנו, אנחנו כולנו עוברים קורס.

אורן: אז במסגרת הקורס אני מגיע הביתה ורואה את אשתי במצב רוח לא טוב. איזו תגובה זה מעורר בי? אני מתעצבן, אני לא מזדהה, אני קודם כל מתעצבן.

למה? לא מגיע לה? אולי היא באמת צודקת, היה לה יום קשה בעבודה, בכל מיני דברים, עם הילדים והכל. למה כשאתה מגיע במצב רוח לא טוב, אז אתה מתפרץ ושכולם יסבלו וירגישו את זה ממך? ההיפך, כשאתה נכנס הביתה אז קודם כל, כמו שכבר סיכמנו, אתה בודק אם הנעליים לא במקום, ואומר "יופי, יש לי אפשרות להתגבר".

אורן: עכשיו אני לא מדבר על כך שהנעליים לא במקום.

לא, אבל בהדרגה.

אורן: כן, זה תרגיל שאני משתדל לעשות אותו מאז כל הזמן. מראש אני מוותר על עניין הנעליים. אבל עכשיו אנחנו לומדים משהו אחר, אנחנו לומדים על מצב הרוח של בן או בת הזוג.

זה במקום נעלי בית, אותו דבר.

אורן: לא. עכשיו זה לא משהו שאני דורש, זה משהו אחר.

אתה דורש. אתה דורש את מצב הרוח שנוח לך, ואצלה הוא הפוך. אותו הדבר כמו עם הנעליים. מה השתנה? פשוט לא מפרגנים לך עם זה, לא מתאים לך מצב הרוח שלה. איזה הבדל? לך תחפש, כמו עם הנעליים. מה אתה צריך לעשות? אתה צריך להבין אותה, אתה חייב כל הזמן לעבוד על הויתור ולשמוח שיש לך על מה. כמו עם הנעליים, "יופי, אין נעלים, אני מתגבר. אני אלך ואחפש אותם לאט לאט", וכולי. בזה אני מרוויח, אני מפנה בי שטח להתקשרות יותר עמוקה.

אנחנו צריכים לתת לאדם פיצוי על הויתור, שכדאי לו לעשות את זה, שהוא מרוויח מזה אהבה, חיבור יפה, משהו עוד יותר גבוה. יש פתאום בתוך ההרגשות האלה מין התעלות מיוחדת כזאת למין האדם מתוך הבהמה, שכדאי לבצע את זה.

אורן: כדי להיות קונקרטיים, ניתן דוגמה. נניח שאני מגיע הביתה ואני רואה את בת הזוג שלי במצב רוח לא טוב. אני שומע אותה למשל מדברת בטלפון ומאוד מתעצבנת על מישהו או מישהי, אני לא יודע מי זה בצד השני של השיחה, והיא מעבירה עליו ביקורת, ויש רגשות ואיזו אווירה לא טובה. אני רק עכשיו נכנסתי הביתה, ואני מרגיש שזה מקרין גם לי מצב רוח לא טוב. ובגלל זה אני מתעצבן .

כל אחד מכיר את המצב הזה, שהוא נכנס הביתה, והוא אפילו היה באיזו רוח טובה, ופתאום אם הייתה בתוך הבית איזו תקשורת לא טובה בין בני הבית, או לא חשוב בדיוק מה, אז אני יודע את התוצאה, שלפני שנכנסתי הביתה הייתי במצב רוח טוב, וכשנכנסתי פנימה אז משהו שם כאילו הקרין לי מצב רוח רע. כל בן אדם מכיר את המצב הזה, זה היום יום.

אני רוצה לדעת מה לעשות עכשיו? לפי העיקרון פה, אני לא יודע.

הולך לחפש מצב רוח טוב, כמו את נעלי הבית.

אורן: אבל אין שם מצב רוח טוב.

אתה תחפש.

אורן: מה זה אומר?

איך לעשות.

אורן: איך אני אעשה?

כן, בטח. אתה צריך להיות עכשיו כפסיכולוג כלפי בת הזוג שלך, איך אתה ניגש אליה בצורה מדעית, עניינית, מחושבת, ממוחשבת, ובונה איתה קשר כזה כדי להוציא אותה מהייאוש, מהכעס, ולהעלות אותה לרמה אחרת של החיים. עכשיו אתה נכנס ממש לעבודה של פסיכולוג, ממש כמטפל.

אורן: תן יותר פרטים, מה בדיוק לעשות? הבנתי את המטרה, שאני עכשיו נכנס לאיזשהו תפקיד של פסיכולוג.

אבל יש לך גם כלים יותר גדולים מאשר לפסיכולוג, כי אתה יכול לבוא אליה, אתה יכול לחבק אותה, ולשאול מה נשמע. לא מיד לשאול מה נשמע, אלא בצורה כזאת שקודם כל לתת חיבוק קטן, קודם כל משהו כזה, שירכך אותה מיד. כבר יש משהו בחיים שמביא לאדם איזה תענוג, או לפחות תמיכה.

אורן: אנחנו לומדים איך להשתמש ביום יום שלנו כמעבדה ביתית לפיתוח קשר חדש לזולת. האם זה מה שאנחנו לומדים?

אני לא יודע, לא נראה לי שזה התפקיד שלי. אחרי שאנחנו דיברנו על הויתור, ועל חיבור על ידי הויתור, ו"על כל פשעים תכסה האהבה", על להתגבר על האגו, לעזור לזולת, ולתת לזולת דוגמה איך להתחבר איתך בחזרה, בכל המילים האלה יש הכל. אין יותר מה להוסיף. אפשר ללעוס אותן בלי סוף, בשבעים שנותינו, אבל למעשה יש כאן הכל. אם אני אקרא את כל הדברים האלה, אם תקרא את כל הדברים מהר, אז אתה תראה.

אורן: אז העיקרון האחרון שעליו דיברנו זה לרומם מצב רוח. העיקרון הבא, "כשאדם מרגיש שמישהו אוהב אותו ודואג לשלומו, זה מעורר בו שמחה אדירה ומחייב אותו להחזיר יחס דומה".

כן, כי בזה אתה נותן דוגמה. אתם מסכמים, הרי אתם עובדים בהכרה ובהבנה מה עושה כל אחד. כל אחד לא סתם יורה לשני, ישר מתוך ההרגשה שלו את מה שבא לו, אלא אנחנו עכשיו רוצים לבנות משפחה יפה, אנחנו משחקים במשהו מושלם, אנחנו עדיין לא כאלה, אבל בתקווה שנגיע לזה. ואנחנו מראים אחד לשני שזה עדיין משחק, אבל משחק שמתקדם. כל פעם יותר קל, כל פעם אנחנו נמצאים יותר קרוב לזה.

אורן: למה זה מחייב אותו להחזיר יחס דומה? אם אני התייחסתי אליך טוב, אז למה זה מחייב אותך?

קודם כל בגלל שזה משחק ואנחנו סיכמנו בינינו, זה דבר אחד. ודבר שני, מפני שזה תמיד כך.

אורן: למה? נניח שבת הזוג שלך היא אגואיסטית במיוחד, אתה מתייחס אליה ממש טוב, ואין ממנה יחס טוב חזרה. העיקרון אומר שאם אתה תתייחס טוב, אז יהיה פידבק חיובי, ומה קורה כשזה לא כך?

זה סימן שאני לא חכם.

אורן: אתה?

כן.

אורן: למה?

כי אני יכול לשחק עם האגו שלה כך שאני אסובב אותה, ועוד איך.

אורן: אבל זה צריך להיות בטוב, עכשיו תעשה מניפולציות רעות? העיקרון הזה אומר שאם אתה עושה טוב, אז זה מזמין בה טוב.

בטוב, מניפולציות טובות.

אורן: איזה? תן דוגמה.

תראה את הסיטואציה, האם האדם הזה תלוי בי במשהו?

אורן: בטח, זו הבת זוג שלי.

והאדם הזה הוא אגואיסט גדול?

אורן: נניח שכן.

זאת אומרת, שיש לו רצונות גדולים, נכון?

אורן: כן.

והם יכולים להתמלא במיוחד על ידי. אם כך, אני בעל הבית.

אורן: נכון.

אז מה הבעיה?

אורן: שכל זה הוא בתיאוריה.

זו לא תיאוריה. הבעיה היא שאנחנו, בדרך כלל, לא יודעים איך להתחיל לשחק עם האגו הזה. כמה שהאדם הוא יותר אגואיסט, אז הוא יותר ילד, תינוק, הוא כמו קופסא שחורה שאתה זורק לתוכה משהו, ומקבל תגובה. הוא מכור, הוא קנוי על ידי האגו שלו. הוא לא בעל הבית.

מיהו גבר? זה שיודע להתגבר על עצמו. ולכן אתה לא יכול להשפיע עליו בצורה ישירה, אתה לא יכול לגעת בו. אם תגיד לו משהו, בסדר, אז אמרת. אם תפגע בו, בסדר, אז פגעת. אבל האדם הזה עומד, הוא לא מגיב מיד. למה? כי הוא מתגבר על עצמו. אם בת הזוג היא אגואיסטית כל כך, שהיא לא יכולה להתגבר על עצמה, אז אתה משחק איתה כמו עם התינוק.

אורן: נאמר שיישמת את זה והתחלת לעשות לה טוב, להראות לה שאתה אוהב אותה, דואג לה. ואתה מתייחס אליה בטוב.

אני בונה איתה יחסים טובים בכוונה, ומראה אותם בצורה מוגזמת, בביקורת שאני עושה, "האם אני מקבל ממנה גם את אותו היחס?" ואם לא, אז יש לי כנגד זה מה לעשות. אני כל הזמן עם המחשבה לעשות טוב, אבל אם לא, אז גם אני מחזיק את עצמי. ושוב אני עושה משהו טוב, אם אני מקבל תגובה טובה, יפה, זה עוד יותר טוב. אם לא, אז גם אני עושה הצגה ממש ברורה, "את תקבלי ממני יחס טוב בתנאי שאני אזכה לתגובה הדדית". כך אנחנו בונים זיווג, איחוד, חיבור, מה שנקרא משפחה. איך אני צריך לעשות את זה עם הילדים? אותו הדבר.

אורן: נשמע כאילו אתה משלב פה שני דברים

גזר ומקל, כן. בטח

אורן: האם לא דברת קודם על ויתור, לאן הלך הויתור?

אני מוותר על עצמי, מתעלה מעל האגו שלי ועובד כאן בצורה מחושבת, בפיקוח, ממש לפי תכנית.

אורן: עד עכשיו אמרת שצריך להתייחס לכל בטוב, ושצריך לעשות וויתורים, והנה פה הצגת עוד פַּן.

זו לא אהבה חלוטה מן הסתם, ולכן אני אעורר באדם השני זלזול. אני צריך להראות שאני אוהב, שאני מוותר על הכול ומבטל את עצמי. אני צריך להראות את זה.

זאת אומרת, זו לא אהבה חלוטה, באהבה חלוטה "תעשה מה שאתה רוצה", אני אוהב אותך וזהו. אבל אני לא עושה את זה. אפילו להורים, שכל כך אוהבים את ילדיהם, אסור להראות את זה.

אורן: אז מה כן? מה אני מוסיף לזה?

אתה מוסיף דין לרחמים, או רחמים לדין.

אורן: מה זה אומר?

שאתה נמצא תמיד עם שתי מושכות כלפי המצב, ואתה מנהל אותו. ובהתאם לתגובה, כך תנהל אותו. אני לוקח על עצמי את המטרה להביא אותנו לחיבור.

אורן: כך אני אומר.

כן. ואני אומר גם לה את זה, "אבל תדעי שלחיבור שאני מביא אותנו, יש לי דין ורחמים". יש לי אהבה ושנאה, יש לי את שניהם, ואחד בלי השני לא עובד, "על כל פשעים תכסה האהבה". האם אנחנו מסכימים לגלות את הפשעים ולכסות אותם באהבה או לא?

אורן: איך אתה יודע מתי אתה במושכה הזו ומתי באחרת?

מי לא יודע במשפחה?

אורן: אני רואה שמרוב ידיעות הכול הולך במריבות והכול בסוף מתרסק.

כי אנשים לא מקבלים הדרכה.

אורן: אני רוצה עכשיו לקבל הדרכה על איך מתחילים בתהליך כשאני מצהיר שאני לוקח על עצמי את המטרה להביא אותנו לחיבור.

יש לך רישיון נהיגה?

אורן: כן.

אתה נוהג לאיזה מקום?

אורן: כן.

האם יש לך הגה?

אורן: כן.

איך אתה מחזיק אותו?

אורן: בין ימין לשמאל.

בדיוק, אז מה הבעיה?

אורן: אני שואל איך לתרגם את המשל הזה לנמשל.

חסר לך הרגש של השני, זאת הבעיה כנראה, הרֵגש הזולת, ואז אתה מבקש ממנה "אני רוצה להרגיש אותך". איזו אישה לא רוצה שתרגיש אותה? זו הטענה הנצחית, "אתה לא מבין אותי, לא רוצה לראות אותי, לא להרגיש אותי", וכן הלאה. אדרבה, תפתחי לי את עצמך, אני רוצה להתחבר.

אורן: מה זה יספק לי, איזה מידע?

מידע על איך שהיא מקבלת אותך, מרגישה אותך, ומגיבה אליך. אז אתה תנהל, עם ההגה שלך, את היחסים איתה. והיא בהתאם תרגיש את זה ותתחיל לנהל את עצמה כלפיך עד שההגה יהיה אחד, אתם ממש תנהלו את הדברים האלה יחד.

אורן: האם כשאני אקבל ממנה את המשוב, הוא יהיה מילולי?

זה לא תהליך מילולי, הוא רגשי. זה כמו שאתם נמצאים על משקולת, אתה והיא, וכל הזמן אתם רוצים להיות באיזון. בכל אחד האגו עולה והוא מאזן את עצמו כלפי השני, כך אתם נמצאים כל הזמן ומתחדשים כל הזמן. יש בזה התפתחות עמוקה ואינסופית ממש, כזו שאתה מוצא שם סימפוניה שלמה.

אורן: אני רוצה ללמוד בדיון הזה משהו מאוד ספציפי, אני רוצה להבין מתי אני מפעיל את מידת הדין, הצד הפחות נחמד, הפחות מוותר ואוהב, כי אמרת שאני צריך להפעיל גם אותו לפעמים.

לא רק לפעמים, הצד הזה חייב להיות כל הזמן.

אורן: כל הזמן?

מאוזן, דין ורחמים, חייב להיות קו אמצעי.

אורן: האם אני צריך, בגישה אליה, להחזיק בשני סוגי היחסים בו זמנית, ומהם?

בטח. בדין וברחמים.

אורן: מה זה אומר?

שמצד אחד אני רוצה ליהנות, לנצל אותה, והיא צריכה לעשות את כל מה שאדרוש ממנה. כמו לפני הקורס נניח, שידעתי אז מה אני רוצה לקבל ממנה, כל פעם, וכל רגע משהו אחר, אבל כל הזמן. זה נקרא "דין" אצלי.

מה זה "רחמים"? רחמים זה שאני מנתק את עצמי לגמרי, ולוקח בחשבון את מה שהיא רוצה ממני, ומשתדל לבנות תבנית, "איך הייתי אז מתייחס אליה, כשה"אני" לא קיים וכולי לשירותה?" זה נקרא "רחמים". עכשיו, בין שניהם, בין שני הכוחות האלה אני צריך למצוא את האיזון, וזה נקרא "קו אמצעי".

אורן: איך מוצאים את האיזון?

מתוך ניסיון, זה תהליך הדדי שאנחנו צריכים, כל אחד, ללמד את השני. בכך אתה מתחיל לעבוד עם היצירה החדשה, עם ה"אדם" שבך, מי שיודע להתחשב עם השני, להבין את השני, להרגיש את הזולת, להגיע באמת ל"ואהבת לרעך כמוך" ולא רק "רעך" אשתך, אלא שתוכל כך להתחיל להרגיש את האחרים.

אתה תצא לרחוב, לעבודה, ותתחיל להרגיש מתוך התרגילים שעשית איתה, שאתה יכול בכל מקום להתקשר עם בני אדם, ופתאום הם מתחילים להיות מנוהלים על ידך.

אתה פתאום יכול להזיז אותם, כי אתה מתייחס אליהם בקו האמצעי, בקו נכון. בכמה שהאדם כך, גם אתה. עד כמה שאתה, כך גם הוא. וזה קורה אוטומטית, אתה מתחיל להיות מאוזן עם העולם, אתה פתאום מתחיל להרגיש שאתה מנהל את העולם. כי הקו האמצעי הוא ממש חוק טבע שנמצא בתוך כל המציאות, חוץ מהחברה האנושית. וזה נקרא "בראתי יצר רע", ואתה מסדר עכשיו את האגו שלך, אתה מאוזן.

אורן: אני רוצה להבין יותר לגבי הקו האמצעי.

כמו שאתה מתחשב עם בת הזוג, כך אתה מתחיל להתחשב עם האחרים. ובצורה כזאת אתה בונה קו אמצעי לא רק כלפיה, אלא קו אמצעי כללי.

אורן: אני רוצה להבין את נושא הקו האמצעי. הבנתי שיש קו אחד, דין, ויש רחמים קו שני, ואני צריך ליצור קו אמצעי. דין, זה מה שאני דורש מהאדם האחר?

כן, ורחמים זה ההפך.

אורן: רחמים זה אם אני מנתק את עצמי לגמרי, ומה?

מה היא הייתה רוצה לדרוש ממך? מה היא דורשת ממך?

אורן: אנחנו שניים, אני והיא, ואת מה שאני דורש.

אתה קולט אותה בפנים, כאילו בתוך עצמך, לך יש את האגו שלך ולה את האגו שלה.

אם אתה מספק לאגו שלך, זה נקרא "דין", אם אתה מספק לאגו שלה, זה נקרא "רחמים".

אורן: ומה זה הקו האמצעי?

זה איך שאתה יכול לסדר את שניהם.

אורן: איך?

זה נקרא להגיע ל"זיווג", לחיבור. יש את האחד ויש את השני, ואיך אתם מתקרבים ומגיעים לחיבור.

אורן: אבל אנחנו מדברים עכשיו על היחס שלי, היחס החד סטרי.

כן, אבל כשאתה מדבר על חד סטרי, אז אתה לא מתייחס אליה. אם להתייחס אל השני, אתה יכול להתייחס רק דרך מה שאתה קולט ממנה, מה שהיא רוצה.

אורן: ממה שהבנתי, זו הרגישות שאני צריך לפתח כלפיה, לקלוט מה היא רוצה.

כן.

אורן: עכשיו יש לי שתי מושכות, אחת זה מה שאני רוצה, והשניה זה מה שהיא רוצה.

זה התנאי ההכרחי וההתחלתי, בלי זה אתם לא מתחילים לעבוד, וכל אחד מכם מוכן להתכלל עם השני.

אורן: כשאני בונה את הקו האמצעי בין הדרישות שלי לדרישות שלה, איך אני בונה אותו?

באיזון, עד כמה שאתה מסוגל לוותר על עצמך. אתה לא יכול למלא את שני הרצונות האלה, אתה צריך קצת להוריד כאן וקצת להעלות שם.

אורן: אמרת שזו לא אהבה חלוטה, ולכן אני צריך להראות לה יחס טוב, אבל גם לצפות ממנה ליחס חיובי, ואם לא, אז יש לי גם את הרע. איך אתה יודע איפה גבול הוויתור, מהי נקודת האיזון?

כשאתה נוהג במכונית, אתה מסתכל לאן אתה מגיע והאם אתה מתקרב למטרה, כך גם פה, האם אתה רואה שאתם מתקרבים זה לזו? האם אתה רואה שהתגובה שלה נכונה? אתה משתדל עד כמה שאפשר להכניס נניח, רחמים, ואתה רואה שעד פה זה טוב, אבל יותר מזה זה יהיה לא כל כך, וכך גם היא. בצורה כזאת, אתם מתחילים לנהל את עצמכם. אתם עובדים עכשיו עם הטבע, מעל לטבע, אתם מתחילים להיות בני אדם. אתם מתחילים להיות למעלה וגבוה ממה שיש לכם, מהיצירה שלכם.

אורן: כשאני מתאמץ להפעיל את מידת ה"רחמים" לוותר, ולהתחשב, האם במאמצים האלה יש נקודה שבה אני אומר, לפי התגובה שאני קולט מהשותף שלי בתהליך, שאני צריך לעצור קצת?

כן, כי אתה גם תעזור לו, אתה לא עוצר בשביל עצמך, "מספיק, זה יותר מדי", לא. אתה אומר שביחס יפה מדי "אני מקלקל אותה", אני מכשיל אותה, היא לא תוכל להתגבר על היחס היפה שלי ולשמור על נקודת האיזון. אלא זה יחליש אותה מדי".

ניצה: וכאשר אתה עוצר את עצמך האם אתה עוזר גם לה.

גם כשאני עוצר את עצמי מרחמים, מאהבה, להוסיף באהבה, אני עושה את זה מתוך האהבה. כמו עם ילדים, אסור להראות להם יחס יפה מדי, אחרת נקלקל אותם, כך גם אנחנו. נקודת היסוד היא שכולנו בהמות, חיות, וכולנו צריכים לעבוד על עצמנו כדי להיות בני אדם, וזה אפשרי על ידי עבודה הדדית במשפחה, אחר כך עם הקהל הרחב, עם כולם.

אורן: איך אתה מגדיר משוב טוב?

במשוב טוב אנחנו מרגישים זה את זו, אני לא מתקרב אליה כמו עם המכונית לאיזו מטרה, אנחנו כבר נמצאים יחד, ואנחנו מחזיקים את ההגה ביחד.

אורן: מה פרוש? מה אני צריך להרגיש?

שיש לנו כלים משותפים, את שלה ואת שלי, ושנינו מנהלים את הכלים האלה יחד. שהאגו שלי וגם האגו שלה נמצא למטה, והרצון האחד שלנו להשפיע זה לזו נמצא למעלה, ואנחנו עובדים יחד כמו שני מדענים, כמו שני בני אדם, על בהמה שלנו.

אורן: התמונה הזו יפה, האם אתה יכול להמציא לנו תרגיל שיקרב אותנו לתמונה של הגה אחד?

אני ממליץ לעשות סדנאות. סדנה זה פשוט שיחה הדדית.

אורן: היום שמענו הסבר, רעיון, ואנחנו רוצים להתחיל לעבוד על זה.

אז אתם צריכים לדבר על זה, ללעוס את הדברים האלה.

אורן: תן לי איזו שאלה מובילה, שתכוון אותנו בטוח להתקרב לתמונה הזאת.

מה זה נקרא שאחד נכלל מהשני, בדין וברחמים?

אורן: אני לא יודע מה לענות על זה.

דין נקרא האגו שלי, רחמים נקרא שאני קולט את האגו שלה. מה נקרא קו אמצעי? שאני כל הזמן רוצה להיות באיזון בין דין לרחמים. זאת אומרת, להשפיע כמה שיותר לשני על מנת לראות ממנו דוגמה נכונה. מה זו דוגמה הנכונה, תגובה נכונה? שגם היא נכללת מזה.

אורן: תגיד לי בבקשה את מה שאמרת במילים פשוטות שאוכל להבין כי אנחנו צריכים לדבר על זה מאוחר יותר ואני לא רוצה שנבלבל אחד את השני במילים דין ורחמים.

אם אני דואג רק לאגו שלי, זה נקרא "שמאל", ואם אני לוקח בחשבון את האגו שלה, ונניח שאני הולך וממלא אותו עד הסוף, זה נקרא אצלי "ימין". או שאפשר להגיד ששמאל זה דין, וימין זה רחמים.

שמאל או דין אלה כל הדרישות שלי שהייתי רוצה שהיא תמלא. ימין או רחמים, אלה כל הדרישות שלה שהיא רוצה שאני אמלא בה. ברור שדין ורחמים, ימין ושמאל, נמצאים בהתנגשות זה עם זה. מתי הם יכולים לא להתנגש, אלא לקבל מילוי שלם? כשאחד יהיה העבד של השני, וזה יכול להיות רק חד סטרי, או כשקניתי אותה, אני נותן לה מכות, והיא ממלאת את הרצון שלי. או להיפך.

קיימת אפשרות ששנינו נמלא זה את זו בצורה מושלמת ובנוסף נמלא עוד זה את זו פי תר"ח פעמים. איך? כשכל אחד נכלל מהאגו של השני. יוצא שאנחנו צריכים רק לעבוד על השיתוף. עד כמה אני יכול למלא את האגו שלה, ועד כמה היא יכולה למלא את האגו שלי. איפה כאן ה"לא ללכת לאיבוד"? לא ללכת לאיבוד זה אפשרי כשאנחנו נמצאים בהרגשה משותפת של החיבור בינינו, באיזו נקודת איזון, ונמצאים כעומדים בקודקוד ממש.

אורן: לא הבנתי.

נקודת החיבור חייבת להיות, טיפת היחוד.

אורן: השאלה הייתה איך לא ללכת לאיבוד.

בהשפעה הדדית, בדרישה הדדית, באיזון הדדי.

אורן: לא להגזים כאילו?

אולי לא להגזים.

אורן: לא לצאת מאיזון?

כן.

אורן: איפה כאן "לא ללכת לאיבוד, לא לצאת מאיזון"?

חייבת להיות בינינו כאן הרגשה משותפת שנקראת "זיווג". זיווג נקרא ששניים מחוברים יחד ברצון להיות בהשפעה הדדית למען חיבור הדדי. אנחנו מקבלים את האגו של כל אחד כאמצעי, ועל ידי זה שאני רוצה למלא אותו, אני נמצא בחיבור עם השני, וגם הוא. והנקודה הזאת שקיימת בינינו, נקראת מסך.

אורן: שנינו מחוברים ברצון הדדי למלא זה את זה

כן

אורן: אמרת איך לא לצאת מאיזון, איך לא ללכת לאיבוד.

כן, על ידי זה שאנחנו כל הזמן מרגישים זה את זה כמחוברים יחד.

אורן: מה אפשר לעשות כדי להתחיל להרגיש את זה יותר ויותר?

זה יתחדש בנו כל הזמן, הרצונות, המחשבות, זה יהיה כל הזמן וילך קדימה, על זה אין מה לדאוג, לא נישאר אף פעם במקום אחד.

אורן: אני רוצה לשאול על נקודת החיבור עצמה.

ברגע שאתה מגיע לנקודת החיבור, היא כל הזמן מתחילה לברוח.

אורן: ממה נבנית הנקודה? מה צריכים לעשות כדי ליצור אותה?

ליצור אותה צריך מרצון טוב שלך ומרצון טוב שלה. מרצון טוב של הלובש והמלביש. נקודת היחוד.

אורן: מה הסימנים של ההרגשה.

אתם מרגישים בפנימיות זה את זו. אני פתאום מתחיל להרגיש את הלב והמוח שלה, ליבא ומוחא שלה, והיא את שלי. אנחנו מתחילים להתקשר בנקודות פנימיות יותר שנעשים כאחד. וודאי שהנקודה הזאת היא מיד נסתרת, ויש כאן מיד איזו בריחה והסתרה, זה כמו שאתה רוצה לכוון משהו, להחזיק בכוונת, והנקודה כל הזמן מסתובבת ואתה לא מצליח לקלוע בה, אבל דווקא כשאתה כל הזמן הולך אחריה מוסיף ומוסיף, אז אתה מוסיף דקויות, רצונות, מחשבות, יגיעה ההדדית, וכך אתם מתקדמים, במאמצים ובעבודה פנימית בלב ובמוח כל הזמן. אבל יחד עם זה אתם מרגישים התפעלות. כי ניגלה כאן משהו חדש, משותף הנקרא "אדם". שזה אדם וחווה יחד, איש ואישה. אתם מתחילים לגלות כאן את היסוד הפנימי והרוחני של המבנה הזה, שנקרא "אדם".

אורן: איך אתה יכול לבדוק שאתה מתבונן בתהליך הזה מתוך הנקודה המשותפת ולא מתוך הנקודה הפרטית שלך?

זו הרגשה. אי אפשר למדוד את זה בצורה אחרת, רק בהרגשה שאתה מרגיש אותה והיא אותך. אף פעם לא הרגשתם כך קודם. ופתאום זה בהרגשה ממש פנימית ואתם לא רוצים לברוח ממנה. הנקודה נותנת הרגשת חיוּת, חיים, פי כך וכך יותר ממה שהרגשתם אי פעם, בכלל. כי אתה כבר מתחיל להיות מחובר עם הדמות כנגדך. ודרך זה יצאת מעצמך, אתה מתחיל להרגיש, את כל העולם אתה יכול להרגיש.

אורן: מה עכשיו אתה צריך לעשות שהנקודה הזאת לא תברח?

כל הזמן להיות בעבודה איתה יחד. זאת אומרת שאם תפסתם את הנקודה הזאת, עכשיו אתם צריכים להשתדל להיות בזוג תמידי.

אורן: מה פירוש?

בהרגשת החיבור הפנימית, שכל הזמן אתם מחוברים.

אורן: מה זה הרגשת זווג תמידי?

אתה תמצא את זה, אתה תרגיש את זה. זה לא הזיווג הבהמי, הגופני. זה משהו שאתה תרגיש שהפנימיות שלה והפנימיות שלך נעשים כאן כאחד. ממש אחד.

ניצה: מה יקרה בפועל, אני ארגיש את הרגשות שלו?

לא שלו, אלא יחד.

ניצה: יחד?

כן. זו מציאות חדשה, שנעשה משניים אחד, ובחיבור הזה יחד, אתם תרגישו מדרגה יותר עליונה. אנחנו קוראים לזה "בורא". למה? כי מהמדרגה הזאת אתם באתם פעם לעולם הזה, נולדתם וגדלתם, והגעתם פתאום במקרה כביכול לחיבור ביניכם. התחתנתם, ועכשיו על ידי העבודה הזאת אתם חוזרים כאילו לאותו השורש.

אורן: נאמר שהרגשנו את זה טיפה, ואחר כך נניח שזה נעלם. מה אנחנו יכולים לעשות עכשיו?

להתחיל את העבודה מחדש.

אורן: אבל אפשר לעבוד להרבה כיוונים ולהתפזר.

אין כאן כוונים, אתה צריך שוב לתאר לעצמך מה היא רוצה ממך לעומת האגו שלך, ושוב לבנות את עצמך כך משני קווים וקו אמצעי וכן הלאה. והיא גם אותו הדבר. ואז, בקווים האמצעיים אתם מתחברים ושוב מגיעים.

אורן: אחרי שטעמנו פעם ראשונה מהנקודה הזאת, זה לא יכול להיות כמו מצפן? איך אפשר להשתמש בזה בצורה מושכלת?

לא, זה אחר כך כשתהיה בעל ניסיון, בינתיים לא. אלא אתם יכולים לתאר את התמונה הזאת בצורה יותר פשוטה. שלא אתה נמצא בשני קווים, משני אגו וקו אמצעי, והיא משני אגו וקו אמצעי, אלא אתה והיא וקו אמצעי באמצע. כמו שדברנו קודם, ואז כל אחד שמוותר מעצמו מתקדם לאמצע, והיא מוותרת ומתקדמת לאמצע. אז נמצאים שם יחד.

אורן: אני רוצה להספיק עוד עיקרון אחד, ברשותך, העיקרון הבא מספר 7. "אהבה נקנית על ידי מעשים. כאשר אדם נותן מתנות לחברו, כל מתנה היא כמו חץ שפוגע בלב האחר ועושה בו חור. בסופו של דבר, חץ ועוד חץ, החומה שבלב האחר נבקעת ונוצר ביניהם איחוד רגשי." בקשר הזוגי בין בני זוג, מה היית מגדיר כמתנה? מתנה זה יכול להיות שאני הולך לחנות וקונה לה טבעת.

לא, האם בדקת קודם שזה מה שהיא צריכה? או שהיא תשחק לפניך שזה מה שהיא צריכה. אולי היא רוצה נעליים חדשות. אולי היא לא צריכה נעליים ולא טבעת, ובמקום זה רוצה לנסוע איתך לחופש לכמה ימים. מתנה זה נקרא שאתה בודק מה היא רוצה. את כל חנויות המתנות הייתי מפרק, זה סתם.

אורן: אספו שם את כל הדברים שאף אחד לא צריך.

כן. וההיפך, אתה צריך לבדוק מה היא רוצה ולהביא לה לפי הרצון שלה. זה נקרא מתנה.

אורן: מתנה יכולה להיות רק חפץ?

לא. הרצון, למלא רצון.

אורן: האם יחס יכול להיחשב למתנה? מתי יחס יכול להיחשב למתנה ולהיות מורגש כמתנה?

אם זה בא מתוך אהבה שלא מחייבת בחזרה.

אורן: לא הבנתי.

זה רק חצי המשפט, אם זה בא מתוך אהבה.

אורן: אז זה מורגש כמתנה?

זאת אומרת, שאני בזה לא מחייב אף אחד. אני בזה בעצם נהנה מהפעולה שלי ולא דורש ממנו בחזרה שום דבר. הוא נותן לי הזדמנות לעשות לו מתנה ואני בזה מרגיש תענוג. אני רואה למשל את אשתי כסבתא, הולכת לקנות מתנה לנכד שלה ליום ההולדת, אז היא צריכה להגיד תודה שיש לו יום הולדת, כי זה בשבילה תענוג לחפש מה לקנות לו, מה הוא צריך, אולי כך, ואולי כך.

אורן: שם זה יותר קל. מה אני עושה בקשר הזוגי?

זו דוגמה מתוך אהבה. אותו הדבר בקשר הזוגי. אתה צריך להתכלל ברצון שלה, ממה היא יכולה לשמוח בשמחה הגדולה ביותר, ואתה הולך ועושה את זה מתוך הרצון שלך למלא את הרצון שלה. ובזה בטוח שאתה לא רוצה כלום. כאן החשבון הוא פנימי, אתה לא רוצה שום דבר ממנה. אם אתה מתייחס אליה כשאתה דורש בחזרה, זו לא מתנה, זה נקרא עסקי חליפין. אבל מתנה זה נקרא "שרק בגלל שאני אוהב אותך, לכן הבאתי לך מתנה ואת לא חייבת לי כלום, זה התענוג שלי".

ניצה: שזה שונה מהעיקרון של ויתור, ששם יש הדדיות, אני נותן ואני דורש חזרה.

כן, מתנה זה מעל זה.

אורן: איך להשתמש באמצעי הזה של מתנה כדי לבנות בינינו חיים חדשים? איך נכון להשתמש באמצעי הזה של המתנה?

על ידי המתנות אתה מראה לה שאתה אוהב אותה, אתה בזה קונה אותה.

ניצה: אבל אנחנו יודעים שבמציאות שלנו הרבה פעמים עושים שימוש לא נכון בזה. אני חושבת שזה מה שאורן אומר. הרבה פעמים עושים את זה גם כלפי בן הזוג, לפעמים גם כלפי הילדים שלנו.

כי אנחנו מביאים את המתנה לא מתוך אהבה, אלא מתוך זה שאני רוצה להרגיע אותה, עשיתי משהו לא בסדר ואני מביא לה כאילו מתנה. זו לא מתנה, זה פיצוי. לא לקרוא לזה מתנות.

אורן: אז מה זה לתת מתנה באמת מתוך אהבה?

כשאני אומר לילד "אם תגמור את בית הספר כך וכך תקבל מתנה". זה לא מתנה, זה תשלום.

אורן: אז לא פיצוי ולא תשלום. איך אני שם את עצמי בפנים?

אתה מראה לה את זה, שקנית ועשית זאת מתוך אהבה.

אורן: לבטא את זה?

בטח, "הנותן מתנה לחברו חייב להודיעו". למה? כי אין לזה סיבה. לכל דבר אחר ישנה סיבה, וכאן לא. לכן אתה חייב להודיע ולכן המתנה הזאת ללא סיבה מעוררת מצידו או מצידה בחזרה אהבה. זה לא פיצוי ולא כלום. חייבת להיות כאן תגובה, ותגובה בהתאם לזה תהיה.

אורן: בוא נתסרט את זה ממש. אתה נכנס הביתה ומביא לי מתנה כמו שתיארת פה.

אני צריך לדעת מה אתה רוצה.

אורן: אז זה שלב מקדים.

ודאי, ודאי.

אורן: בוא נזרום. נגיד שביררת מה שאני רוצה.

ביררתי ואני מביא מתנה ועושה את זה בצורה שאני יודע. אני אפילו מספר לה לפני שאני נותן את המתנה, שחשבתי על זה כמה ימים, או חודש ימים, ואפילו אספתי כסף לזה וחיפשתי את זה כדי להביא לך את מה שאני חושב שאת צריכה. ואתה מגדיל, ומגדיל את הדבר, על ידי כמה אתה חושב, כמה אתה מחפש, כמה אתה רוצה להכיר אותה במיוחד. וזה החשוב ביותר, להכיר את הרצון שלה, ואז כנגד הרצון הזה שלה אתה מביא לה מילוי.

וזו אהבה חלוטה ללא שום חשבון, "זה היה התענוג שלי שחבל שנגמר, כי החיפוש וכל הדברים האלה הביאו לי תענוג, מפני שרציתי למלא אותך". זה נקרא מתנה.

אורן: ואז מה היא מרגישה?

תשאל אותה.

ניצה: במשפט ההמשך יש את החומות, "כל מתנה היא כמו חץ שפוגע בלב האחר ועושה בו חור ובסופו של דבר "

כך אנחנו מדברים אם השני האגואיסט, ולא רוצה לקבל ממני כלום וגם נמצא בהתנגשות, זה כלפי אנשים זרים. אבל אם אנחנו מדברים בבת זוג, או בבן זוג, שם כבר יותר קל. ולכן להתחיל במשפחה זה הרבה יותר קל ממה שבמקומות האחרים.

ניצה: זאת אומרת שם החומות לא כאלה נוקשות, חזקות.

אז תתחילו במשפחות.

אורן: הזמן שלנו נגמר באווירה של מתנות, אז כל טוב ולהתראות.

(סוף השיחה)