שיחה – 30.08.12 הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

חיים חדשים

שיחה 63

heb_original_mlt_o_rav_2012-08-30_rawmaterial_haim-hadashim_n63

אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום הרב לייטמן, שלום לך ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: אנחנו מדברים על כסף, אנחנו מדברים על החיים. התחלנו בשיחה הקודמת שלנו עם הרב לייטמן סדרה של שיחות שבה אנחנו ננסה להבין את המושג הזה הכל כך משמעותי בחיינו, כסף. איך אפשר להתבונן בו בעיניים חדשות, מעמיקות, ודרכו לגלות ממש עולם חדש. ואנחנו ככה מתקדמים משיחה לשיחה ולומדים דברים חדשים. ניצה, לאן אנחנו הולכים היום?

ניצה: היום אנחנו נתחיל להסתכל על המצב שבו אנחנו נמצאים היום, כל אדם ואדם. אנחנו יודעים שהמצב מאוד דוחק, הדאגה המרכזית של כל אדם היא באמת בפרנסה שלו, שיצליח להתפרנס. אלה הדברים הבסיסיים, הפרנסה הבסיסית, אפילו היא נפגעה. הרבה מאוד פחדים ורגשות קשורים בכסף, במיוחד ובעיקר בחוסר היכולת שלנו להשיג את הכסף, את הפרנסה. ופה באמת רצינו להתחיל ולדבר, אולי לייחד את השיחה הזאת למצב שהאדם נמצא בו כעת ואיך זה משפיע באמת על הרגשות, על החששות, על הפחדים, על תפיסת הערך העצמי. יש לזה הרבה מאוד השלכות וביטויים.

אנחנו צריכים להבין שזה הכל תלוי בערכים. אם אנחנו אומרים שהאנושות נמצאת היום בשינוי תפיסה, זו רק ההתחלה, היא בינתיים מגלה רק חוסר יכולת למלא את עצמה לפי הערכים הקודמים שיש בנו, כי אותם האנשים רצו להרוויח על גבנו ולהיות שליטים בעולם. כי העולם נשלט על ידי הכסף, ומי שבאמת מחזיק את העולם זה סך הכל אולי כמה עשרות משפחות שבמשך מאות שנים רכשו כל כך הרבה עוצמה, והן השולטות בכל העולם. וכל שליטי העולם שאנחנו מכירים, ראשי הממשלות, ראשי הבנקים, הם כולם נמצאים תחת שליטת אותן משפחות ספורות. והן רואות באיזו צורה ולאילו חסרונות הן צריכות להגיע בכל אוכלוסיית העולם ובכל אדם ובכל המקומות כדי לכוון את האנושות לערכים החדשים, ושהערכים החדשים האלה הם יהיו כאלו שהם יוכלו על ידם לכוון את בני האדם לתת יגיעה, כדי שהאנשים יעבדו, וכך אותן משפחות ששולטות ירוויחו יותר ויותר כסף.

אנחנו רואים שאנחנו נמצאים במצב שהחוקים האלו כבר לא עובדים. שאם היינו מתפתחים בהם במשך כמה מאות שנים האחרונות, עכשיו זה כבר לא עובד. כאילו שהעולם מאבד יכולת להתפתח ברצונות החומריים ולא יכול לספק לנו את היכולת למלא אותם, ולכן כולם נמצאים במשבר.

ואז לאיזו צורה חדשה של חסרונות וכיסויים, כסף, אנחנו צריכים להגיע? אם האנושות מגלה שהיא לא מסוגלת להמשיך באותה צורה כמו שקודם, אז המצב הזה נקרא הכרת הרע. קודם זה לא היה רע, זה כמו כל דבר בהתפתחות, אנחנו מתפתחים במשהו וחושבים שמתפתחים למשהו טוב, לאיזה אור שמאיר לנו קדימה.

פעם היינו בתקופת החברה הפרימיטיבית, אחר כך מזה התפתחה העבדות, אז חשבנו שעבדות זה משהו פרוגרסיבי, זה משהו מיוחד, זה כדאי. גם לעבד כדאי וגם לבעל הבית שלו היה כדאי. וכך התפתחנו.

אחר כך התפתחנו מעבדות לכל מיני צורות אחרות, כשאנשים נעשו יותר חופשיים, כי כדאי היה לאותו בעל הבית לשחרר את העבד שלו, ולתת לעבד קצת יותר יכולת להתעניין בחיים שלו ובתפוקה, בתוצאה מהעבודה שלו. ואז הטכנולוגיה התפתחה, ובהתפתחות הזאת, ביכולת לייצר יותר ממה שהעבד היה מייצר, נעשינו זקוקים לאדם יותר חופשי שהוא בעצמו יהיה יותר מעוניין לעבוד ויהיה יותר מעוניין להרוויח, ואז בעל הבית גם הרוויח עליו יותר. לכן העבדות מיצתה את עצמה ועברנו לחיים אחרים, יותר חופשיים לאדם, שבהם האדם מרגיש את עצמו יותר חופשי.

אבל זה לא יותר חופשי, כי בכל זאת אנחנו פתאום הצבנו לפני האדם מטרות יותר גבוהות. הוא כבר לא צריך פינה כלשהי כדי לחיות כמו עבד השייך כל החיים שלו לבעל הבית, אלא טוב שיהיה ל"עבד" הזה גם בית משלו וגם משפחה וגם כל מיני דברים שהוא צריך להשיג ולקנות, ובשביל זה הוא יעבוד יותר ברצון שלו בעצמו, לטובת בעל הבית. וברור שהוא הולך למפעל או לאיזה מקום ועובד, אבל הוא עובד שם ומקבל לפי כמה שהוא משקיע. זאת אומרת, אנחנו כבר הגענו למצב שאדם עובד בעבודה, ואנחנו צריכים בעבודה שלו את הרצון שלו, את ההשקעה שלו, היחס החדש שלו, כי הוא צריך להיות כשותף לבעל הבית.

בהתאם לכך התפתחה הכלכלה, והאדם נכנס לכל מיני מערכות. הוא נעשה חלק מפס הייצור, ויש לו מניות, ועוד ועוד, הוא תלוי בעושר של החברה הכללית ולא בבעל הבית עצמו וכן הלאה. וכך אנחנו התפתחנו. זאת אומרת, כל פעם החסרונות נעשו יותר ויותר גדולים. הייתי אומר יותר ויותר חסרונות מלאכותיים, לא פרימיטיביים כמו שהיו קודם, אוכל, מין, משפחה, אלא יותר גדולים. ואז התפתחו גם המדע והחכמה והלימוד ובתי הספר. כי אנחנו צריכים להביא אדם מהאדמה וללמד אותו כדי שיהיה פועל ואפילו מהנדס וכן הלאה. שכולם יעבדו במערכות, וכולם יהיו מעוניינים בזה שהמערכות האלו יחזיקו את עצמן ויתנו כמה שיותר תפוקה. זאת אומרת, האדם נעשה כאילו יותר חופשי. הוא לא מרגיש את עצמו שהוא מצד אחד שייך לבעל בית מסוים, מצד שני בכל זאת, ברצונות שמפתחים בו, אנחנו מחזיקים אותו בידינו.

אז התפתח העניין של הכסף בצורה יותר אוניברסאלית. קודם היינו חייבים לספק לו אוכל נפש, עכשיו אנחנו צריכים לספק לו כסף ושהוא יבחר בעצמו מה הוא צריך לכסות, אילו רצונות. ואז אנחנו פיתחנו לו רצונות מעל אוכל נפש, כל מיני רצונות, שצריך בבית מכונות לכביסה וקירור, למיזוג אויר וכן הלאה. אתה צריך בבית יותר ויותר דברים, אתה צריך מכונית, אתה צריך עוד ועוד. אחר כך לילדים, אתה צריך להשקיע בהם, בלימוד שלהם. זאת אומרת, אנחנו כל הזמן ייצרנו לעצמנו חסרונות חדשים, קיבלנו אותם כדבר הכרחי ובהתאם לזה היינו כל פעם משקיעים את עצמנו יותר ויותר.

כמו שחשבנו נניח עד לפני חמישים שנה שההתפתחות הזאת בחברה הצרכנית זאת התפתחות אינסופית, שבה נספק לכל אחד בית יפה ומכונית ויכולת לעבוד ולהרוויח, להתפרנס, להיות בחופש, בנופש, לספק לעצמו בריאות ופנסיה וכן הלאה. זאת אומרת שלכל אחד זה יספיק, ובאמת, למה לא? זה נראה שכאילו כך מתפתחים דברים טבעיים. והחלום האמריקאי היה באמת מקובל בכל העולם, ואף אחד לא הכחיש אותו, כי כך זה היה בסדר. ואנחנו חשבנו שפשוט זה יתפתח עד אין סוף, עד שיהיה לכל אחד מטוס קטן, ועוד ועוד, בלי גבול. והאנושות תגיע לכל מיני כאלו מערכות של קשר ושל בילוי נוח וטוב, מילויים מכל הצדדים, והאדם יתפתח אליהם וירצה יותר ויותר, ושזה יהיה בלי גבול.

בפעם הראשונה ראיתי את החלום האמריקאי בדיסניוורלד. זה היה אולי לפני שלושים שנה, זה היה מאוד מעניין. אז הסתכלתי עליהם, כבר הייתי בלימוד קבלה, התהליך הזה כבר היה לי פחות או יותר ברור, כשראיתי את הדברים האלה. אני זוכר את עצמי בזמן הילדות נמשך למדע, ועל ידי מדע רציתי לפתח את כל החיים החדשים, הגילוי של הטבע, והיכולת של כל אדם להשיג הכל, אבל אז ראיתי כבר את הדברים האלה כמו משהו שצולע, משהו כאן לא בסדר. כי סך הכל אנחנו מייצבים לאדם כל מיני מטרות מלאכותיות, האדם נשאר אדם, רק הוא משחק יותר ויותר בכל מיני דברים והוא נעלם שם בין כל המשחקים שיצר לעצמו.

ובכל זאת, לא ראיתי באיזו צורה זה יכול להיגמר. עוד לא היה לי ברור שהטבע בעצמו ישים כאן את הרגל, את הסוף, מפני שהאוצרות שלו מוגבלים, וגם האדם בעצמו מצד הטבע שלו פתאום התחיל לגלות איזה סוף בזה, שזה לא מספק אותו. זאת אומרת, הרצונות של האדם לא מתפתחים במקביל לרצונות יותר גדולים. שהייתה לי עגלה, רציתי אוטו, כשהיה לי אוטו קטן, רציתי אוטו יותר גדול, כשיהיה לי מטוס, אני רוצה שיהיה לכל אחד איזה מין כלי כזה שהוא טס באוויר מהדירה שלי לדירה שלו. זה סך הכל דברים די פרימיטיביים, מוגבלים. אלא הרצונות שלנו וחוץ מזה שהם מתפתחים בכמות הם גם מתפתחים באיכות, אז באיכות לאן עוד אנחנו יכולים להתפתח? זה כמו שלפני אלף שנה, לעשיר הייתה עגלה ולעני לא היה כלום חוץ משתי הרגליים שלו.

אז בסך הכל אנחנו כאן לא השגנו הרבה, אבל מיצינו את כל הרצון הקודם. וכאן אדם פתאום מרגיש בתוכו את החסרונות החדשים. מצד אחד, הוא רואה שההתפתחות הזאת היא גם עם סוף, ומצד שני, אנחנו נמצאים בדאגה גדולה לאוכל נפש, ואפילו את זה אנחנו לא יכולים לספק לעצמנו. מצד שני, אנחנו רואים כאן גם הגבלה מצד כדור הארץ שמוגבל באוצרות שלו וגם לא מסוגל לספוג את כל הזיהום הזה שאנחנו עושים בתעשייה שלנו, בייצור דברים מיותרים בעצם, וכך הורסים אותו. האוויר, המים, כל מיני דברים. ויוצא בסופו של דבר שאנחנו מקבלים כאן איזה מין לחץ גם מבפנים, מתוך האדם שלא מרוצה, וגם מבחוץ.

זאת אומרת, בסופו של דבר אנחנו הגענו לאיזה מצב מאוד לחוץ מכמה בחינות, שבחברה הנוכחית, במבנה הנוכחי של האנושות אני לא יכול לספק לעצמי דברים הכרחיים לקיום. אני לא יכול להתפתח כמו שהתפתחתי קודם. אני רואה סוף בהתפתחות הזאת מצד הטבע. אני רואה שאני לא מספק את הרצונות החדשים שלי, שפתאום צומחות בי תאוות חדשות, רצונות חדשים, שהם לא נמצאים באותו מישור. ואני כאדם נמצא בייאוש. אני לא רוצה משפחה בצורה כזאת ולא חיים כאלה, אני לא רוצה להיות במרוץ הזה, אני מרגיש שאני נשחק בזה. יש כאן חשבון שלילי באדם שבי ובחברה שנוצרה ובטבע שמנוגד לזה. זאת אומרת, גם אני וגם החברה, אנחנו כולנו יחד ועוד כלפי הטבע החיצוני, אנחנו כולנו נמצאים עכשיו באיזה ניגוד, אדם עם החברה, אדם עם עצמו, אדם עם הטבע. וכאן במצב שנמצאים עכשיו כרגע, אנחנו בינתיים לא רואים שום פריצה.

וכאן זה בדיוק המקום לבירור, לאיזה כיוון אנחנו צריכים לגשת. בשביל מה לי לבדוק אותו, לברר אותו, לחקור את הכיוון החדש הזה? הרי אנחנו רואים לפי ההיסטוריה שאנחנו תמיד היינו מתפתחים לשלב החדש על ידי הלחצים, בצורה טבעית, שכּל שלב, כל פורמציה היא עברה מהצורה שלה לצורה הבאה, מהחברה הפרימיטיבית לחברת העבדות, מהעבדות למה שהיה כמו בימי הביניים ואחר כך לקפיטאליזם, ועכשיו מגיע הסוף לקפיטליזם הזה ולאן אנחנו עוד מתקדמים. בדרך גם ביררנו עוד כמה חברות שהן הראו את עצמן כלֹא מביאות את האדם לאושר.

וברור לנו מכל מה שקורה לנו עכשיו, מצד אחד הייאוש הזה הכללי, הדאגה לדברים ההכרחיים, ומצד שני המוגבלות שיש לנו באוצרות האדמה ובאקולוגיה ואיך שאנחנו הורסים את הבית שלנו הכללי, את הכדור הארץ, שההתפתחות שלנו היא יכולה להיות כך, כמו שבאמת אדם רואה עכשיו, אני חייב לספק לעצמי דברים ההכרחיים. ואת זה אנחנו צריכים קודם כל ללמד את האדם, שֶמה שיש לפנינו זה דאגה לדברים הכרחיים. "אם אין קמח אין תורה". זהו. אם אין קמח אין חיים, זה מה שאנחנו צריכים, מצד אחד. מצד שני, אנחנו לא יכולים כמו בהמה להסתפק בשק של גרעינים יפים טובים ובמים כמו חמור, ולא לרצות למעלה מזה. לא מסוגלים, אנחנו בני אדם. אז לאיזה כיוון הטבע לוקח אותנו?

אז ברור שאנחנו יכולים להתפתח רק בהתפתחות הפנימית שלנו, בהתפתחות הרוחנית, ובהתפתחות החברתית. וכּל החסרונות שאנחנו פיתחנו מעל החסרונות ההכרחיים ורצינו למלא אותם, עכשיו אנחנו רואים שהטבע לא מאפשר לנו את זה, וכל החסרונות הנוספים שלנו צריכים להיות במישור אחר, שאנחנו מפתחים את עצמנו פנימית, לא על ידי החומר ולא על ידי כך שנספק לעצמנו את הכל השירותים החומריים. ולכן זאת ההתפתחות העתידה של האנושות, ואנחנו צריכים לראות איך אנחנו מספקים אז, כסף, כיסוי, מה יהיה כדי לספק לנו קודם כל אוכל נפש, הפיצוי הרציונאלי לחיי האדם, ואיך אנחנו יכולים לפתח על ידי החברה את הצרכים הנעלים האלו הפנימיים ולהראות לאדם איך לכסות אותם באיזה כיסוי כדי להיות מאושר מהחיים, לקבל תענוג מהחיים. זה בעצם מה שרצוי שנדע.

ולָמה לא נתקדם בזה בצורה הטבעית, ומה שיהיה, יהיה? כי אנחנו הגענו למצב שאנחנו כבר מבינים שמַעבר בין ההתפתחות להתפתחות בין דרגות ההתפתחות הוא נעשָה על ידי צירי לידה מאוד קשים. וכּל פעם האנושות הייתה נכנסת למלחמות, לצרות, לבעיות. אנחנו יכולים כבר ללמוד מההיסטוריה שלנו, מהעבר, שלא כדאי לנו להשאיר את זה לטבע שיקדם אותנו בצורה הטבעית, כי הטבע מפתח אותנו רק על ידי "הלחצים מאחור" מה שנקרא, על ידי הייסורים. ואז כשאנחנו בעל כורחנו בורחים מהייסורים, אנחנו מוצאים דרך קדימה. ואנחנו אפילו לא חושבים על הקדימה עוד קצת, אבל הייסורים מכָוונים אותנו בדיוק לצד הנכון.

אבל דרך ההתפתחות הזאת, דרך הייסורים, היא דרך מאוד קשה וארוכה, והיא כל פעם מלוּוה באסונות ממש. אם בהיסטוריה שלנו, כדי לעבור ממצב למצב, האסונות לא היו כל כך גדולים, היו מלחמות, נהרגו כמה מאות מיליוני אנשים מכל מיני מגפות וכן הלאה, כמו למשל באירופה בימי הביניים, אז בימינו זה יכול להיות הרבה יותר קשה, כי אנחנו כבר נמצאים עם אמצעים כל כך חזקים, פצצות אטום ועוד, וגם הטבע יכול ללחוץ עלינו בצורה כל כך קשה. אנחנו רואים שהמכות של הטבע מתחילות להיות יותר ויותר אכזריות ממה שהיה קודם. מדבּרים כבר על מכת חום, מכת קור, ועל כל מיני צורות כאלה שלא נוכל להתמודד איתן.

ובאמת, האנושות אולי תגיע למצב שלדרגה החדשה של ההתפתחות יגיע רק קומץ קטן של אנשים בכלל. בימי הביניים מתו בסביבות 70% מאוכלוסיית אירופה, ואם אנחנו מדברים על דברים כאלה שיכולים לקרות כאן אצלנו, אז יישארו מכדור הארץ איזה מיליארד אנשים במקרה הטוב, ויכול להיות שפחות. אז האם כדאי לנו להשאיר את הכל בידי הטבע העיוור שמקדם אותנו רק על ידי לחצים, או שאנחנו יכולים לראות, כ"חכם הרואה את הנולד", ולהתפתח לצורה החדשה בעצמנו? זוהי כל השאלה.

לכן הכל תלוי בהסברה, בחינוך, באיך להביא את האנושות כולה להבנה ולהכרה איפה אנחנו נמצאים, מאיפה הגענו לזה, ואיך ולאן אנחנו צריכים להתקדם הלאה. נכון להיום, האנושות כבר פיתחה מערכת חינוך, בתי ספר, גני ילדים, אוניברסיטאות. אין כמעט מקום בעולם שבו בני אדם לא לומדים. אמנם, בכל זאת שליש מהאנושות לפחות לא יודעים קרוא וכתוב, אבל אנחנו יכולים להגיע בהסברה שלנו לחלק הגדול, וזה מספיק. כל היתר יתחברו בכל זאת, כמו שהם חיים עכשיו בחוסר הכרת החיים ממש, כך הם אפילו יכולים להמשיך. אבל לפחות לאלה שאנחנו יכולים להגיע, אנחנו חייבים להגיע, בהסברה, בהבנה.

בסופו של דבר יש כאן בעיה של שינוי האדם, כי אנחנו נצטרך לארגן אפילו את התעשייה, את כל חיינו, רק לקראת צריכה רציונלית. זה דורש מאיתנו שינוי פנימי שלנו, בערכים, במטרות. האנשים שהיום יוצאים לרחוב וצועקים "תביא לנו עבודה", יש להם כוח לצאת לרחוב, הם לא גוועים מרעב, יש להם יכולת להתארגן. הם רוצים יותר מלחם בסופו של דבר, הם לא ממש צריכים לחם. כשאנחנו אומרים שהאוכלוסייה נמצאת ברעב, זה לא רעב ממש, כי אם אנחנו מודדים את הרעב של היום לעומת הרעב של לפני מאתיים, שלוש מאות שנה, אז היום כל עני נראה כעשיר.

זאת אומרת, אנחנו צריכים לאזן את האדם, לתת לו יחס חדש לחסרונות ולמילויים, מה זה נקרא "כסף", "כיסוי" לכל החסרונות שלו, ובמה אנחנו נצטרך לבנות את החברה החדשה. אנחנו לא אומרים לו, "אתה צריך להגביל את עצמך, זהו, אין ברירה. מצד הטבע אתה צריך לחיות עכשיו עם חמישית מהמשכורת הקודמת שלך, כדי שיהיה לך מספיק ללחם, למים, ולקצת חשמל", לא. אלא אנחנו צריכים להגיד לאדם שאנחנו צריכים לרדת לרמה רציונלית, זאת אומרת שהוא יקבל את כל הדברים ההכרחיים, אם כך יהיה לכולם, לכל החברה, לכל העם נניח, לכל המדינה.

אנחנו צריכים להעלות את האדם לדרגה של חלק מהסביבה, חלק מהחברה. להעלות לו את המודעות, לא לתחרות אלא להדדיות, כי אנחנו מדברים על כך שבדרגת ההכרחיות הזאת, הרציונליוּת בצריכה, אנחנו צריכים להיות שווים זה לזה. זה דורש חינוך חדש, ואותו אנחנו נצטרך להחדיר לתוך החברה האנושית, זה מצד אחד.

מצד שני, אנחנו צריכים, יחד עם זה ובבת אחת, לתת לאדם מילוי שלא היה לו קודם, מילוי חדש, יכולת להתפתח, יכולת להיות בחסרונות חדשים, בערכים חדשים, ולמלא אותם, כדי שירגיש את עצמו מאושר. לא שיהיה מאושר מכך שהוא צורך כל יום עוד דברים חדשים, קונה עוד יום ועוד יום, ושמה שנקרא אצלו "להתקדם בחיים", זה שהוא קנה עוד דבר ועוד דבר לבית, ועוד כל מיני דברים לילדים שלו, לא. אלא שעל ידי החברה שמספקת לו ערכים חדשים, האדם יראה את עצמו כל הזמן גם הולך ומתקדם בחיים, ומכסה את עצמו, מפני שיש לו כסף, יש לו כיסוי לכסות את כל הצרכים החדשים שלו, על ידי זה שהוא נמצא בחברה שעל ידה הוא מספק לעצמו את המילויים האלה.

אז אנחנו צריכים לעבור מהערכים הישנים, לערכים חדשים. להבדיל בדיוק, מהי דרגת הבהמה שבנו, שלא צריכה יותר ממה שאנחנו צריכים. זוהי בכל זאת בהמה, אבל בהמה "משוכללת", אנחנו צריכים בית, מיזוג, חימום, אנחנו צריכים אוכל, חינוך לילדים, כל מיני דברים. כל הדברים שהאדם המודרני צריך לעצמו. זה ברור, ואנחנו צריכים לשאוף לזה. אבל את כל העודפים שאנחנו מייצרים למעלה מִדרגה רציונאלית, דרגה שאנחנו צריכים לקבוע לעצמנו מהי פחות או יותר, אותם אנחנו ננווט, לפי היכולת שלנו, עם כל התעשייה, המסחר, ועם כל הכסף של היום, ונכוון אותם לרמת חיים רציונאלית לכולם, לכל בני האומה. ויחד עם זה, לפתח מערכת חברתית חדשה, שתספק לכל אדם ואדם רצונות חדשים, ערכים חדשים, ותספק לכל אדם ואדם יכולת למלא אותם, אבל גם זה על ידי יגיעה משלו, עבודה משלו. הוא יצטרך לעבוד על זה.

כי כדי לספק לעצמנו רמת חיים רציונאלית, כל אחד צריך לעבוד אולי שעתיים ביום, וכל יתר השעות האדם יעבוד כדי "לכסות" את עצמו, להרוויח כסף, זאת אומרת, "כיסוף", "מסך", "מילוי", כדי לספק לעצמו אותם החסרונות החדשים שהחברה בנתה בו, בראה בו. ובחסרונות האלה אין הגבלה, ממש אין הגבלה, כי אנחנו מייצרים אותם על ידי קשר חברתי, על ידי השתתפות האדם בתוך החברה. את כל החסרונות הוא מקבל מהאחרים, כמו שקיבל קודם, אבל יש לו גם אפשרות, ביחס עם האחרים, לייצר את המילוי. אז גם החסרונות וגם המילויים באים מהקשר של האדם עם החברה. קודם הוא קיבל חסרונות מהחברה ונתן יגיעה כדי למלא אותם, ועכשיו הוא גם מקבל חסרונות מהחברה ונותן את היגיעה שלו כדי למלא את החסרונות, רק שסוג החסרונות הוא סוג "רוחני", נניח כך. נקרא לזה רוחני מפני שזה לא בדיוק מלובש בחומר, אלא ישירות בתשוקות ובמילויים הפנימיים של האדם.

אנחנו באמת רואים בהתקדמות האנושית עד כמה החסרונות שלנו נעשים יותר ויותר נעלים, הם יותר ויותר מתנתקים מהחומר ועוברים לדרגת הרוח, לדרגה הוירטואלית. גם היום, אנחנו כבר רואים שיש הרבה חסרונות שמיוצבים על ידי הקשר הוירטואלי בינינו, ושם, על ידי קשר וירטואלי, הם גם מתמלאים. זאת אומרת, אנחנו רואים את מגמת האדם לעבור ל"דרגת הרוח", שלא מלובש בדיוק בחומר.

האמת היא שאנחנו צריכים לראות בזה רציונאליות. כי בסופו של דבר חיסרון זה חיסרון, ומילוי שלו זה מילוי, לא צריך להיות לכך ביטוי על ידי אילו חפצים גשמיים, חומריים, אלא זה בצורה פנימית. כי חסרון זה דבר שלא נמדד ולא מתבטא נניח באוטו, או בבית, או במשהו. זה חיסרון, ואם אני מגלה חיסרון שהוא לא בחומר, וגם המילוי שלו הוא לא בחומר, אז אני מגיע לאיזו התפתחות מהירה בכל החסרונות והמילויים האלה, ואין לי בכך שום הגבלה.

אנחנו רואים שבצורה טבעית, עם הטכניקה, עם כל הטכנולוגיה והכל, אנחנו יותר ויותר עולים ברמת החסרונות והמילויים בצורה כזאת. ואפילו עם הכסף, אנחנו עוברים לצורה וירטואלית יותר, לכיסויים יותר וירטואלים. ולכן, זה אולי לא המקום בדיוק, אבל אנחנו כבר ממש נמצאים בפתיחה לדרגה החדשה הזאת של החסרונות והמילויים החדשים בחיי האדם.

והבהמה שבאדם, הגוף שלנו, היא צריכה את המקום שלה, את האוכל שלה, את הצרכים שלה, כרגיל, ואת זה נצטרך לספק בצורה רציונאלית לכל אחד ואחד. אבל בכך אנחנו כמעט לא שונים זה מזה. לכל אחד יש טעמים משלו, לכל אחד יש הרגלים משלו, זה נכון, אבל בסופו של דבר ההבדלים הם קטנים.

זה מה שאני רוצה לומר, והסיכום הוא, שזה תלוי בחברה איך היא עכשיו מכוונת את האדם לחסרונות החדשים ולמילויים החדשים, זאת אומרת כסף חדש. חיסרון וירטואלי, כסף וירטואלי, כיסוי.

ניצה: האדם הפשוט שנמצא עכשיו בתוך מה שנקרא "עין הסערה", הוא נמצא עכשיו בתקופה שאתה מגדיר אותה כתקופת מעבר. וגם כשסיפרת ותיארת את זה, אני פתאום נזכרתי שבאמת אחת הדאגות הכי גדולות גם כהורה, כמו שאנחנו, הגענו עם לא הרבה, ולאט לאט צברנו לעצמנו יותר רכוש, כסף, ומעמד. ואנחנו יודעים שהדאגה הכי גדולה עכשיו היא כלפי הילדים, כלפי הדור הבא, איך הם יצליחו אפילו לשמור על מה שיש. ברור לנו שאפילו לשמור על מה שכבר הושג זהו אתגר בלתי אפשרי, וברור שהם יעברו איזה תהליך. במילים אחרות, אני חושבת שהסבל הכי גדול שאנחנו מרגישים עכשיו, זה בעובדה שאנחנו כאילו מאבדים את מה שכבר היה לנו קודם. וזה נכון לגבי כולם.

הכל יעלם, חוץ מההכרחיות. כמו שאמרתי, שכבר לפני 50 שנה התחילה התקופה הזאת שנכנסנו לדיכאון והתחלנו לעשות איזה חשבון נפש, "מה איתנו, בשביל מה ולמה?". ומאז יש הרבה ארגונים, ובכלל כל אחד ממורמר בפנים במשהו, הוא רק לא יודע מה לעשות, ועושה עם עצמו איזה תהליך מלאכותי, "אולי אני אשיג את זה, אולי את זה, אולי אני אסתכל על השכן, אולי אני אעשה כמוהו, ולפחות בזה אני אתגאה ויהיה לי כבוד עצמי, כי ה"אני" שלי בכל זאת קיים בצורה כזאת".

אבל באמת, אם אנחנו עושים חשבון נפש אמיתי, אז אין בזה דבר חוץ ממלאכותיות כזאת, שאני פשוט רוצה לשכוח מהחיים וממהות החיים, ומהמילוי האמיתי שבחיים. כי איפה הפיצוי הזה הפנימי, איפה אני באמת מרוצה, שאני יכול כך להרגיש שאני זה אני, וזה אני שממלא את עצמי, ולא הרצון המלאכותי שמגיע אלי מהסביבה, ואז אני רץ לפי רצון זר ועושה משהו.

כל הביקורת הזאת על התהליך שעברנו ועל המצב של היום, תביא אותנו למצב שאנחנו גם נראה איך נעלמות מידינו, היכולת לקיים תעשיה ומסחר מיותרים, וכל המערכות האלה שהיו קיימות פעם כדי לעשות את כל הדברים המיותרים האלה, שאיתם היינו הורסים את כדור הארץ. ההתפתחות שלנו מאליה, כמו שעברנו אותה בהיסטוריה, תעשה מאיתנו כך, שאנחנו פשוט נראה איך זה נעלם ולא קיים.

המשבר הזה הוא לא משבר. זהו פשוט פילטר, מסננת שמנקה את כל הדברים המיותרים ומעבירה קדימה רק דברים הכרחיים. אם אנחנו רוצים או לא רוצים, זה יקרה. רק שאם אנחנו הולכים לזה עם ידיעה, עם החינוך החדש, הם הערכים החדשים, זאת אומרת הולכים לחסרונות ומילויים יותר נעלים, אז יש לנו כאן אור מקדימה. אנחנו מתפטרים מכל הדברים המיותרים, כמו ממשהו שכבר אבד, ואין לו קיום. ולא נצטער על זה.

לכן כל אותם המהומות והבעיות, מה שאנחנו רואים היום בעולם ובכל העמים, בסופו של דבר אם היינו יכולים לעבוד עם כל הקהלים האלה, ולהביא להם את הידיעה הזאת בצורה פשוטה, ברורה, וקרובה, אז היינו מיד מגיעים לאושר הפנימי. מפני שהאדם פתאום נכנס לאיזו צורה חדשה, פורמט חדש, צורה חדשה של חיים. שהוא רואה את עצמו מספק בכבוד, לעצמו ולמשפחה, את החיים ההכרחיים, ולא מייצר דברים מיותרים. בכך הוא נמצא באיזון כללי עם הטבע, ובכל השעות הנותרות הוא גם מתפתח להשגת התענוגים, המילויים החדשים.

זה בדיוק כל המהומות האלה, שהן למעשה הדרישה הפנימית, שלא יודעים בדיוק מה זה, "מה אתם רוצים?". בסופו של דבר הצעקה הפנימית היא כזאת, שהם לא יודעים לבטא אותה ועדיין לא מבינים. צריכים ללמד אותם מה הם באמת רוצים, מה צועק בהם בפנים. שזה אותו החיסרון לדרגת החיים החדשה. זה כמו תינוק שצועק ורוצה, אבל הוא לא יודע בדיוק מה, ואמא צריכה לדעת מה הוא רוצה ולהביא לו את זה, ואז הוא יירגע. כך גם אצלם, זוהי תקופת מַעבר, זה האופי שלה.

ניצה: מה שבאמת מאפיין את תקופת המעבר הזאת, זה אי וודאות מאוד גדול, שכל אדם נאחז בהרגלים הקודמים שלו.

אין לו במה להיאחז יותר, כי החסרונות הם עדיין אותם חסרונות שהוא קיבל מהסביבה הצרכנית.

ניצה: בדיוק, אין לו במה. ואז המצוקה שכולם נמצאים בה, היא מצוקה אמיתית. השאלה היא, איך אפשר, והאם יש כלים נוספים שיכולים לעזור לאדם, אולי אפילו להבין את המקום הזה שהוא נמצא בו, להבין אותו עד הסוף, כי אנחנו יודעים שכסף מקושר להמון נושאים. הרי במשך השנים, במשך כל הדורות הכסף התקשר לכל כך הרבה נושאים, שהוא בנה ממש סוג של מבנה, כמו למשל כסף ומעמד, כסף ומוסריות, חשיבות, ערך העצמי, האדם מגדיר את עצמו באמצעות הכסף. ופתאום זה כאילו זז הצידה, זה נעלם.

לא, זה לא זז הצידה, זה רק משנה את הצורה שלו.

ניצה: משנה את הצורה, אבל כרגע זה עדין לא נתפס, זה לא ברור.

לא, זה כבר נתפס. אם אני יכול לכסות את הרצון שלי, נניח כשאני מכסה את הרצון שלי בצורה וירטואלית, אז זה עם כסף. אני לא צריך להחזיק ביד את הניירות האלה, או כמו פעם, לפני כמה מאות שנים היה לי שק עם זהב, ואחר כך היה לי שק עם מטבעות זהב, ואחר כך החלפנו את זה לכסף מנייר, ועכשיו זה כרטיס מפלסטיק.

ניצה: כרטיס.

כן כרטיס. עכשיו הוא אפילו לא מפלסטיק, הוא וירטואלי, הוא נמצא אי שם ברשת ואני משתמש בו. מה זאת אומרת? זאת יכולת למלא את עצמי במה שאני צריך. אז אם אני יכול למלא את עצמי בדברים הכרחיים ואני יכול למלא את עצמי במילויים אנושיים, אז יש לי כסף. הכסף נשאר, אבל הוא מקבל כל פעם צורה חדשה. כמו שפעם היה חול זהב, אחר כך מטבעות, אחר כך ניירות, אחר כך פלסטיק, ועכשיו וירטואלי. זה אותו כסף, זה אותו כיסוי, לא נעלם שום דבר. אנחנו כבר מתחילים להתרגל לצורה החדשה. בכל מקום אני תוקע את הפלסטיק שלי ומקבל מה שאני רוצה, אותו דבר כאן.

הוא רק יותר נעלם מהאדם, אבל הוא מרגיש, ככל שאני משקיע יותר בחברה, כך אני מקבל מהחברה יכולת למלא את עצמי. אפשר למדוד זאת. אדם שיתפתח לכיוון הזה יקבל כלים למדידה. אני השקעתי בחברה עשרה קילו יגיעה, אני יכול לקבל בחזרה מהחברה את אותם עשרה קילו מילוי ויכול למלא את עצמי. גם עכשיו אני עושה אותו דבר. יש לי חיסרון, אני הולך ומשקיע בחברה, מקבל מהם מילוי וממלא את עצמי, זה נשאר אותו דבר. אלא שהצורה עצמה הפכה להיות יותר רוחנית, החיסרון יותר רוחני, לא לחומר ממש, וגם המילוי יותר רוחני, אבל דווקא אני מרגיש אותו יותר נוח וטוב, כי אני לא זקוק ליגיעה פיזית, אני לא זקוק לתחרות, לכל הדברים שהורסים אותי ובסופו של דבר אני לא מסוגל להשתמש בהם היום, זה כבר נגמר.

דווקא אז אנחנו עוברים ליכולת למלא את עצמנו. האדם לא חייב לאף אחד, הוא מרגיש את עצמו חופשי. עד כמה שהשקעת בחברה, כך תקבל. אתה רוצה להסתפק בדברים חומריים בלבד? נניח במילוי כמו של בהמה, או נניח כמו אדם גשמי בלבד בצורה הכרחית? תקבל, וכל יתר החסרונות והמילויים, לפי כמה שאתה נכלל בחברה, לפי כמה שאתה מתחיל להרגיש שיש לך חסרונות, כך אתה משקיע וממלא את עצמך.

זאת אומרת יש לך כאן יכולת אין סופית, רק שכך אתה לא מזיק לאחרים, כך אתה בלתי מוגבל, אתה לא מסכן את עצמך, אתה לא ממש נמצא בתחרות עם אחרים, שאם אתה לוקח השני לא לוקח, אלא יש לכולם, כי כל המילויים הפנימיים באים מהיחסים בחברה. ככל שהחברה יותר מגובשת כך יש לאדם יותר מילוי פנימי. אבל זה אותו עיקרון, אנחנו לא מפסידים כאן באמצע שום פרט ממנו.

ניצה: אלו כלי המדידה שלנו כרגע, אפילו הערכים שהזכרת קודם, המילה ערכים באה מהשורש ע.ר.כ, גם יש לו סוג של משהו שאנחנו מעריכים אותו באופן כלשהו.

אנחנו יודעים שיש קשר מאוד גדול להרגשה של הצלחה, נאמר ערך ההצלחה הוא ערך מאוד גדול ומשמעותי. איך האדם מודד את עצמו אם הוא נחשב לאדם מצליח? מה זה אדם מצליח היום?

על ידי הסביבה.

ניצה: אבל מה זה אדם מצליח? כמו שזה נתפס היום, זה אדם שהצליח להשיג, לרכוש, לבנות, להגיע למשהו, למעמד, יש לו יכולת למדוד את עצמו ובצורה כזאת להעריך את עצמו.

גם היום יש הרבה מקצועות ועבודות שבהן אני לא מרוויח כסף ממש, אני מרוויח בהן כבוד, הכרה עצמית, כבוד עצמי. זה יותר חשוב. הרופאים שעובדים יום ולילה בבתי חולים, הורסים את עצמם, אומרים שזאת עבודה קשה מאוד, והם מקבלים סכומים לא עד כדי כך גבוהים. אני רואה שהם כל הזמן נמצאים בשביתות. מאיפה זה בא? כי זה כבוד. כי זה העניין של המקצוע, זה עניין של הערך שהחברה נותנת למקצוע. וכך יהיה לכל אחד ואחד. אז למה שלא תהיה תחרות? תהיה תחרות, יהיה כבוד עצמי, יהיו אותות כבוד לכל אחד, "מגיע לי, אני מיוחד, כותבים עלי בעיתון בכל מיני מקומות, הילדים יודעים שאני מיוחד, גם בבית מתייחסים אלי כך". זאת אומרת, המילויים נמצאים בצורה עוד יותר בולטת, ועוד יותר חדה בתוך האדם, הרגשת החיסרון והמילוי היא יותר פנימית, היא יותר קרובה לנפש, וגם יותר פגיעה מתוך כך.

זאת אומרת, אנחנו לא עוברים כאן לאיזה דבר מעורפל וכאילו מופשט, זה מאוד מוחשי. גם היום, מה יש לעשיר אם יש לו כמה מיליארדים בבנק? זו סך הכל זאת הרגשת השליטה, הכל שייך להרגשת שליטה. הוא עסוק יומיום ורץ מהבוקר עד הלילה, יש לו לוח זמנים ממש מלא עד סוף החיים וכן הלאה. מה זה נותן? את הרגשת חשיבות. אז תהיה הרגשת חשיבות, הרגשת שליטה והרגשת מילוי, הכל יישאר, רק לא יקבל צורת חומר, כי בחומר אנחנו מוגבלים, ובחסרונות ותענוגים אנחנו לא מוגבלים.

ניצה: אני מבינה שיש לנו פה תהליך באמת מאוד משמעותי לאט לאט לשנות את התפיסה והמחשבות שלנו.

לא בהרבה.

ניצה: לא בהרבה?

כן, רק להסביר שגם עכשיו אנחנו חיים בצורה כזאת, רק לשנות את הערכים. מחוסר ברירה מפני שהטבע מחייב. אני לא יכול יותר להמשיך בצורה הצרכנית. הייתי מעוניין אבל אני לא מסוגל. זהו, יש הגבלה,עד כאן וסטופ. כדור הארץ לא מרשה, החברה האנושית הגיעה ליישום התהליך הקודם של הקפיטליזם של החברה הצרכנית, ויותר אי אפשר. מה לעשות? אנחנו נמצאים עכשיו בצירי לידה. או שנעבור אותם בעזרת מיילדת טובה, השכל שלנו, בעצמנו, אם נרצה לצאת לדרגה החדשה, או שבהחלט נצטרך לעבור תקופה לא קלה. אבל סך הכל, גם כך וגם כך נגיע לצורה החדשה, האבולוציה ממשיכה. אז לא כדאי לנו להתנגד לטבע, אלא להיפך, לעזור לו.

אורן: אם על ידי התפתחות המדע אנחנו נפתח יכולות לנצל טוב יותר את משאבי הטבע שכיום אין לנו גישה אליהם, אז יש בטבע המון אנרגיה שכיום אנחנו עוד לא יודעים לנצל אותה והיא בעצם לא משומשת. אנחנו יודעים להשתמש בנפט, בגז וכן הלאה, אבל יש המון דברים בטבע שהיום אנחנו לא יודעים להשתמש בהם בצורה תבונתית. נאמר שהמדע התפתח ואנחנו נתפתח יכולות להשתמש בפוטנציאל אנרגיה שהיום לא ממומש. סביר להניח שכך יקרה, כי אנחנו רואים שהטכנולוגיה כל הזמן מתפתחת, במקרה כזה לא היית רוצה שבמקום אוטו ליד הבית עם מחיר של ליטר דלק בשמונה שקל, יהיה לך מטוס כזה קטן שאתה תשב כמו פה בכיסא הזה, תלחץ כפתור, תכתוב כמו בGPS- קריית שמונה, והופ, בתוך דקה אתה נמצא עם הכסא בתוך קריית שמונה. זה בעיניך דבר שלילי?

זה לא שלילי.

אורן: זאת אומרת, שאם תהיה לנו אנרגיה מספקת בצורה שלא תפגע בכדור הארץ, בשלומו ובעתיד ילדינו ונכדינו, אתה בעד קידמה טכנולוגית, אתה לא נגד קדמה טכנולוגית.

אני לא נגד קידמה טכנולוגית, אם זה לא פוגע באקולוגיה, ברור שלא. ובכלל בכל ההתפתחות שלנו, בננוֹטכנולוגיות, בכל הדברים האלה, ודאי שאני בעד. אבל אני אומר שהאדם הוא זה שמתפתח, לא הצעצועים שלך מתפתחים, לא שיהיה כסא המעופף מכאן לקריית שמונה, אלא האדם מתפתח ברצונות שלו, בתשוקות שלו, הוא מתחיל להרגיש שלכל הדברים האלה יש גבול, הם לא ממלאים אותי.

יש מין מועקה בחברה האנושית, בשביל מה לי ולמה? כל התגובות האלה של האסלאם שהוא רוצה להיכנס דווקא לסגירה, לשמור על עצמו, זה מחוסר מהבנת חוסר הערכים בחברה הקפיטליסטית המודרנית. אילו ערכים יש שם? הילדים יוצאים מהבית, הורסים את עצמם, בנות הופכות להיות זונות, הבנים צורכים סמים, כולם מתגרשים, כולם מתפוררים, מה יש להראות לך מהחברה המודרנית? הם לא מתפתחים לקראת משהו טוב.

אנחנו רואים שהטבע מתפתח בצורה איכותית, לא כמותית בלבד. גם כמותית נכון, כל כיסא שיהיה כיסא מעופף, אבל זה לא מה שהאדם צריך, פתאום הוא רוצה איזה מילוי יותר איכותי, יותר פנימי. מדרגת דומם לצומח, לחי ולמדבר, אנחנו מתפתחים באיכויות ולכן לא יעזור אם יהיו לי מסביב עוד צעצועים, כל מיני טריקים, זה לא יעזור. אז בסדר, תהיה אנרגיה חינם, ננקה את כדור הארץ, נעשה הכל. בכל זאת האדם יצטרך מילויים חדשים, כסף חדש. הוא לא ימלא את עצמו, לא יכסה את עצמו בכסף ישן, במילויים הישנים.

אורן: לא הבנתי, תרחיב את המשפט הזה.

אם האנושות חמישים שנה כבר יורדת יותר ויותר לדיכאון, אם אנחנו מתגרשים, אם אנחנו לא רוצים ילדים, אם אנחנו רואים שדווקא בארצות המפותחות יש ממש משבר פסיכולוגי, משבר חברתי, משבר אנושי, לא שבהן החיים יותר טובים. אתה אומר, "כמה שאנחנו יותר מתפתחים טכנולוגית, אנחנו חיים יותר טוב". איפה אתה רואה זאת? אני לא רואה שהאדם נעשה יותר מאושר. אני נמצא באמצע מנהטן, מסתכל על האנשים, ולא רואה אף פרצוף מאושר, כולם מחזיקים את התיק שלהם שלא יחטפו להם מהיד, שאף אחד לא יתחיל פתאום לירות באחרים ועוד.

אני לא רואה שהחברה מתפתחת לטוב, עד כמה שהיא מתפתחת. לכן הטכנולוגיה כמו שאמרת, לא מביאה אושר. הרצונות שבאדם מתפתחים בינתיים לכיוון איכותי יותר, הם דורשים גם רצונות וגם מילויים אחרים מִדרגה אחרת. אנחנו רואים שיש בטבע תכנית, איך שהטבע מוביל אותנו בכל דרגות ההתפתחות, דומם צומח חי מדבר. אתה לא לוקח זאת בחשבון. אתה אומר "נעשה לאדם קצת יותר משחקים בבית, ויהיה לו יותר טוב". אני לא רואה שזה יותר טוב.

מה חסר באירופה? אבל אתה רואה, החברה שם יותר הרוסה מכולם. 50% בדיכאון, 50% מתגרשים, לא רוצים ילדים וכולי. אלא מה הם אומרים? "אנחנו המפותחים". במה אתם מפותחים? אתם הנכשלים. איפה נמצא המשבר? מאיפה כל אדם סובל? מאותה אירופה, מאותה אמריקה. תראה לי איפה אתה מתפתח אם באמריקה נסגרות הערים? כל עיר ועיר שם כבר נמצאת בפשיטת רגל. איפה "מפותח"? איפה אתה רואה שם אנשים מאושרים? אתה יכול לקנות היום בית בעשרת אלפים דולר מפני שזרקו משם בני אדם שחיו שם, מפני שהם לא יכולים לשלם, הם רוצים לעבוד ולשלם, לא נותנים להם אפשרות. זאת החברה המודרנית?

אתה רואה שמשהו נגמר ולא יעזור לך לחלום על התפתחות טכנולוגית, אפילו אם תביא את כל הטכנולוגיה שבעולם. יש כאן משהו שמפסיק לעבוד במנוע הפנימי של האנושות.

נסיים הפעם בדרגה מינורית.

אורן: תודה גם לכם שהייתם איתנו, נחשוב על הדברים. עד אז שיהיה לנו כל טוב, להתראות.

(סוף השיחה)