חיים חדשים

שיחה 1018

מסוגלות עצמית

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן .1805.06 – אחרי עריכה

אורן: היום אנחנו רוצים לדבר עם הרב לייטמן על מסוגלות עצמית. מסוגלות עצמית מהמילה "מסוגל" מדברת על זה שאם האדם רוצה להגיע להישגים בחיים שלו הוא חייב קודם כל להאמין שהוא מסוגל, שהוא יכול, שהוא יצליח, בלי זה אין לו סיכוי.

טל: זאת בעצם האמונה שאני יכול, ופסיכולוגים גילו שזה בעצם איזה מפתח להצלחה, שמסוגלות עצמית היא זאת שמאפשרת לנו בעצם להתמיד במשימות ולממש אותן ונותנת לנו מוטיבציה לנסות. אם ייקחו שני אנשים שונים עם אותן מיומנויות בדיוק, שגם הן מאוד חשובות, הם יראו שאדם שיש לו אמונה בעצמו וביכולת שלו להצליח, בטווח הרחוק הוא יצליח הרבה יותר מאדם שלא מאמין בעצמו. לכן יש בחברה שלנו, בתרבות שלנו דגש גדול מאוד על אותה הצלחה בסופו של דבר אבל בדרך אליה צריך פיתוח מסוגלות עצמית ואמונה בעצמך.

אנחנו רוצים לדבר על התרבות הזאת של מסוגלות עצמית, החינוך לזה, ההתייחסות שלנו לזה ואיך אנחנו מפתחים את זה. מהי בעינייך המסוגלות העצמית של האדם וכמה היא חשובה לו?

זה נושא מאוד מורכב, כי אם אנחנו מדברים במישור העולם הזה כמו שאומרים על זה סוציולוגים ופסיכולוגים מהכיוון שלך, אז ודאי שיש שם את מה שקורה לנו בשטח. אבל אם אנחנו מדברים על איך להצליח בחיים, אני כבר קושר את זה עם התוכנית הכללית של הבריאה, אז יש לנו עם זה בעיה. עד כמה האמונה של האדם בכוחות עצמו יכולה להביא אותו גם לכל מיני כיוונים לא טובים? עד כמה התוכניות שלו שהוא מצייר לעצמו לעתיד משתוות עם תוכנית הטבע, הבורא, הכוח העליון? בכל זאת יש לכל אחד מאיתנו גורל משלו. אמנם אנחנו קשורים יחד ובסופו של דבר יש כאן זרימה אחת.

אבל מה זה נקרא שאני מאמין ביכולת שלי לשנות את הכול, לשנות את העולם, להפוך את הכול? אני צריך יחד עם זה להיות מאוזן, כך שגם היכולת וגם הרצון יהיו לאותו כיוון ויהיו שקולים זה כנגד זה כשני קוים, ואני באמצע משתמש בשניהם. זה דבר אחד. דבר שני, אני צריך לדעת כמו אותו ילד שרוצה להתפתח, האם ההתפתחות שלי תלויה באיזו צורה בהתפתחות הכללית של כול העולם, או שאני רק מדבר על ההתפתחות הקטנה שלי מהבית לרחוב, מהרחוב לבית הספר, לעבודה וחזרה הביתה? זה תלוי על מה האדם מדבר.

טוב שיהיו לאדם כוחות לפי השכל שלו, לפי היכולת לבקר את עצמו, זה נכון, אבל אם יש לו כוחות יותר מזה, זה לא טוב, זה יכול להיות הרסני.

טל: תסביר מה האיזון הזה בין ביקורת עצמית לכוחות?

נניח שיש לי כוח של מאה קילו, או טון או עשרה טון שאני יכול לעשות איתו משהו, אבל האם יש לי כנגד זה שכל שיודע מה לעשות עם היכולת הזאת? נניח שלישראל יש פצצת אטום וכולם יודעים וכולם מבינים, אבל העולם לא צועק עלינו "למה אתם שומרים על פצצת האטום? אתם חייבים להיפטר ממנה", כי הם יודעים שלא נעשה בזה שום שימוש אלא רק כהרתעה כדי לחיות ולשרוד. אבל אם באמת תתני את פצצת האטום הזו לכמה אנשים שאת מכירה מסביב לישראל או בכלל, אז מובן לנו מה הם יעשו.

זאת אומרת, היכולת שלי, המסוגלות העצמית [בלבד], זה לא דבר טוב. זה טוב אם זה מאוזן עם השכל הבריא, עם שיקול הדעת, עם יכולת האדם באמת להבין, להרגיש, לאזן את עצמו לכיוון המטרה הנכונה, אחרת זה יכול להיות משהו שהורס את האדם ואת הסביבה.

אורן: בדרך כלל, כשבני אדם מרגישים שהם לא מסוגלים לעשות משהו מסוים, הם לא יעשו את זה. למה זה כך? למה יש לנו מין מבקר פנימי כזה שבודק אם אני מסוגל או לא מסוגל. אם אני מאמין שאני מסוגל אני אלך על הפעולה, ואם אני מאמין שאני לא מסוגל אני אוותר עליה. למה אנחנו בנויים כך?

אני מפחד מכישלון, אני לא רוצה. הטבע שלנו הוא רצון לקבל, אנחנו אוהבים להצליח, להיות בטוחים בעצמנו להשיג את המטרה שקבענו, ליהנות מהפירות. אבל אם אני רואה מראש שזה לא בשבילי, אז בשביל מה לי לטרוח, להיכשל, להרגיש את עצמי מושפל?

טל: באמת הפחד הזה מכישלון הרבה פעמים כל כך חזק אצל אנשים שהם לא ינסו דברים חדשים. וכאן, הרבה פעמים אנחנו מנסים לפתח באדם את ההרגשה שהוא כן יכול כדי שהפחד הזה לא ישלוט בו.

השאלה היא האם זה טוב? ומה יש מזה שאנשים יעשו פחות דברים?

טל: זה דווקא טוב שיעשו פחות?

כן.

טל: דיברת על כמה רבדים, אמרת שיש רובד פשוט של אדם שהולך לבית הספר, לעבודה וצריך לבנות את עצמו ברמה הכי פשוטה. האם ברובד הזה לא חשוב שלאדם תהיה איזו אמונה בסיסית ביכולות שלו שהן כן מאוזנות ושהוא צריך להצליח בחיים האלה? במקום שהוא יפחד או יוותר מהר בגלל הפחד מכישלון, הוא יתמיד בבית ספר, באוניברסיטה, הוא יסיים דברים ויגיע להצלחות כפי שאנחנו רואים אותן?

לא, אם אנחנו מחזיקים את האדם במסגרת בית ספר או איזה חוג או משהו שהוא יגיע לשם, אנחנו צריכים במסגרת הזאת לתת לו בהתאם לזה ביטחון שהוא יכול להצליח. אבל מן הסתם להצליח בכל דבר בחיים זה לא טוב. הוא צריך לדעת וצריך להיות שקול.

טל: זאת אומרת שהכול תלוי במסגרת שאנחנו נותנים?

במסגרת שאנחנו נותנים וראוי שבה הוא יצליח. נניח שיסיים בית ספר או איזה חוג, או שילך לצבא ויסיים את השרות, שיתחתן, שיביא ילדים, שיחנך אותם, אבל שהכול יהיה במסגרת שהוא ירגיש בנוח ולא יצטרך לרוץ. "למה אני לא שחקן קולנוע", ו"למה אני לא מלכת יופי?" כך שזה יאכל לו את כל שמחת החיים.

טל: זאת אומרת, שהתרבות מוכרת כל מיני חלומות שאם אתה רק תרצה ותאמין בעצמך, אתה תשיג אותם.

אני לא חושב שזה טוב. אני חושב שכתוצאה מזה רוב האנושות נמצאת בדפרסיה.

טל: למה, כי אנשים לא יכולים להשיג את החלומות?

כן, בטח. אני לא יכול להיות כמו שחקן הקולנוע אלן דלון או איזו מלכת יופי, ואז אני מיואש. למה אתה מיואש? אתה בן אדם שיש לך הכול, תהנה מהחיים, תעשה ספורט, תלך לטיול, תראה סרט יפה, תקרא ספר. הכול נמצא לפניך, אתה יכול להתפתח לכיוון המדע, הפילוסופיה אם אתה רוצה, תבוא אלינו ללמוד את חכמת הקבלה. אבל לא שאתה שם לפנייך מטרות כאלה שרק אנשים מיוחדים הגיעו לזה, אחד מתוך מיליארדים. מה התועלת? אני חושב שזה שאנחנו דוחפים אנשים לדברים כאלה, זה לא טוב. העיקר שיהיה שמח. שמח זה "שמח בחלקו".

אורן: נתבונן על מסגרת לימודית מסוימת, לדוגמה, בית ספר תיכון או אוניברסיטה, נאמר שיש באותה המסגרת, באותו מסלול לימודים בדיוק, שני בני אדם שהיכולות שלהם, יכולות שכליות, הן אותו דבר. לדוגמא, אני וטל ניכנס לאותו מסלול לימודי זהה, ונראה על פניו שאנחנו אמורים להגיע לתוצאות דומות. נבודד משתנה אחד, שאותו אני מנסה להבין, טל תהייה אדם המאמין שיצליח במסלול הלימודי הזה ואני אדם עם הרבה פחות אמונה ביכולת שלי, המחקרים מראים שטל תצליח הרבה יותר ממני על אף שהיכולות שלנו הן אותו דבר.

נתבונן רק על המרכיב הזה, למה זה שהיא האמינה בעצמה הוסיף ליכולות שלה, לתוצאות שלה? איך עובדת בתוכה התוספת הזו? היא לא יכולה להיות יותר ממני, אני יכול להיות בדיוק כמוה, אבל היא האמינה שהיא תצליח ואני לא.

בטוח.

אורן: למה? תסביר איך זה עובד בפנים?

כי היא ציירה לעצמה עתיד מסוים ואתה ציירת לעצמך עתיד מסוים. אתה כבר ציירת לעצמך איזה כישלון וכל הזמן ראית איך אתה יורד אליו יותר ויותר, אתה אפילו התפללת בלב שתרד ככה. והיא הייתה בטוחה שהיא עולה ועולה וראתה את עצמה כמלכה, כיפה, כמצליחה, כשאדם מצייר לעצמו כך, זה מאוד עוזר לו.

אורן: איך זה משפיע בפנים?

אלו כוחות הטבע פנימיים שלנו.

אורן: איזה כוחות חיוביים היא קיבלה כתוצאה מ"הציורים האלה" שהיא עשתה לעצמה?

מהעתיד שהיא משכה אליה. היא משכה את העתיד, "את זה אני רוצה, אני רוצה להיות עם דיפלומה, אני רוצה להיות מצטיינת, אני רוצה כך וכך", בזה היא כבר משכה את הדמות הזאת על עצמה, הלבישה אותה על עצמה, ולכן הכול נעשה יותר ויותר מתאים לה. והאמת שכך קיבלו גם אחרים בהתאם לזה. כמו שבנית את עצמך שאתה ככה נכשל, לא יודע, לא מבין, לא בטוח, אולי, איכשהו, כך זה קורה.

טל: גם אם משהו קטן לא הסתדר, הוא כבר מוותר, כי הוא כבר צייר את המצב הזה מראש.

וודאי. זה מאוד חשוב.

טל: כלומר, חשוב לפתח את הכלים האלה, כמו שאמרת, שאני כבר מייצרת לעצמי את התוצאה הרצויה ואני כן מאמינה שאני יכולה. אני חושבת שהכלים האלה נבנים באדם כבר מגיל מאוד קטן, ממסרים שהוא מקבל מהסביבה, מאיך שמדברים אליו. איפה זה מתחיל להיבנות באמת, איך אתה רואה את הבניה של היכולת הזאת באדם להאמין ולהשיג תוצאה?

מגיל מאוד קטן. שאדם מרגיש קודם כל שתומכים בו, שהוא יכול לגלות את מטרת ההתפתחות שלו, את מטרת החיים, לטווח קצר אולי, אבל הוא יכול לגלות את זה כמשהו שחשוב לו, והקרובים יסכימו עם זה יקבלו את זה ויתמכו בו ולא יכופפו אותו לכאלה מטרות או מצבים שהוא לא רוצה לפי הטבע שלו.

טל: באיזו שפה צריך לדבר עם ילד בשביל שתתפתח אצלו מסוגלות עצמית? מה צריך להגיד לו, מה לא צריך להגיד לו?

אנחנו צריכים לראות למה הילד נוטה ואז לתת לו בהתאם לזה יכולת להתפתח. לדוגמה, ההורים רצו שאני אהיה מוזיקאי, לנגן על פסנתר, כינור, לא חשוב על מה, לי הייתה נטייה רק למדע, לטכניקה. הם ראו את זה, "בסדר, מה אתה רוצה?" "אני רוצה להזמין כל חודש בדואר את כל מה שכותבים במדע, כל המגזינים, כל החוברות". ובאמת קיבלתי, הם שילמו על זה, זה היה די הרבה כסף. אחר כך כל דבר שרציתי ובחרתי בכיוון הזה והם ראו שאני ממש נמצא בהתמדה, הם תמכו. ולא היה להם קל לשנות את הכיוון, כי הם ציירו אותי או רופא מיוחד או המוזיקאי מיוחד.

אורן: למה חשובה התמיכה של הקרובים?

בלי זה ילד לא מרגיש שהוא ממש הולך להצליח.

אורן: למה?

כי מי יש לו שעומד מאחוריו ודוחף אותו קדימה ומחזיק אותו שלא יפול. ואפילו שיפול, יש לאן לחזור, למי שיבין אותך.

טל: נניח שילד נכשל, עשה משהו לא נכון, יש דברים, אם נאמר לו אותם, שיכולים לפגום במסוגלות העצמית שלו ולהיפך?

כן. צריכים להיות מאוד מאוד עדינים, כמו שכתוב "חנך הנער על פי דרכו". אתה צריך על פי דרכו לחנך אותו. תמיד יש כאלה אמרות שאנחנו צריכים להיזהר מאוד עם זה. לכן, כמו שאמרתי בתחילה, זה טוב אם יש לנו יכולת, מסוגלות, מצד אחד, אבל מצד שני, האם אני שוקל אותה מול הרצון שלי.

טל: זאת אומרת, זה באמת טוב אם אני אפתח את הילד שלי או את עצמי, להאמין ביכולת שלי להשיג מטרות שהן ברות ביצוע וברות השגה, ריאליות, אבל זה לא טוב אם אני אנסה להשיג מטרות שהן לא ריאליות או שהן מעבר ליכולת שלי, לזה אתה מתכוון?

כן, ואנחנו צריכים לעזור בזה לילד. אני לא יכול לעשות מעצמי איזה אלוף בכדורגל או בתחום אחר, אם אני לא כזה. אני אמנם מקנא בו, בשחקן הכדורגל, כמו כול ילד קטן, אבל זה לא אני.

טל: איך אתה יכול לדעת את זה אם לא ניסית מראש?

אני יכול להתייעץ עם ההורים, אני יכול להתייעץ עם הרופאים. אני יכול לבקש מאימא שתיקח אותי לרופא והרופא יאמר, "אתה יכול להיות אלוף בשחמט ולא בכדורגל".

טל: אבל איך אפשר לדעת כזה דבר על מישהו?

מה זאת אומרת? יש הכנות, יש לכל אחד מאיתנו כאלו נטיות, תכונות בעיקר.

טל: העניין הוא שהרבה מהדברים הם מאוד סובייקטיביים, זאת אומרת, מה אני באמת מאמין שאני יכול. לפעמים אדם יכול לעשות הרבה מאוד דברים, הוא פשוט לא מאמין שזה משהו בשבילו או הוא חושב שהוא לא מהמוצלחים האלה שיכולים לעשות את זה, יכול להיות שהוא יכול להיות שחקן כדורגל אם הוא יתמיד, אם הוא יתאמן, אם הוא יפתח את היכולת. אני זוכרת, למשל, שהייתי ילדה וידעתי לצייר מאוד יפה, אבל אף פעם לא פיתחתי את זה ולעומתי הייתה ילדה אחרת שלא ציירה כל כך יפה, אבל היא האמינה שהיא הולכת להיות ציירת וכול הזמן התמידה והיום היא אומנית, היא למדה את זה באוניברסיטה והיא פיתחה את היכולת הזאת. זאת אומרת, לא תמיד זה באמת משהו שתלוי ביכולת הבסיסית, אלא יותר באמונה של אדם, בהתמדה שלו.

וודאי. אין מה לעשות, הרצון שובר את כל ההפרעות.

אורן: לפני כן אמרת ששני בני אדם נבדלים זה מזה באופן שהם מציירים לעצמם את העתיד. אמרת שאם טל תצייר לעצמה עתיד מוצלח, בכך היא כביכול תמשוך את העתיד הזה לחייה. וכשאני מצייר לעצמי עתיד פחות מוצלח, אני מושך אותו אלי. היא השתמשה בדוגמה של הילדה הפחות מוכשרת בציור שמכוח הרצון כן הייתה לאומנית. מהו המנגנון הזה שהאדם מצייר לעצמו עתיד מוצלח ומושך אותו אליו, מה בדיוק קורה, איך זה עובד?

בזה שאנחנו מאוד רוצים עתיד מסוים, אנחנו כבר פועלים אליו.

אורן: כשאנחנו רוצים עתיד מסוים, כשאני מצייר לעצמי תמונה מסוימת?

כן.

אורן: אז מה קורה?

אני כבר פועל על זה. כי הרצון שלי שבלב להשיג משהו נקרא תפילה. ואז, במודע או לא, אני פונה לכוח עליון שמנהל את כל היקום, את כל האנושות וגם אותי, והרצון שלי פועל על זה. אז עד כמה שהרצון שלי עקבי, חזק, עד כמה שהוא בכל זאת ריאלי, בזה אני פועל על המנגנון הזה העליון. זו סך הכל מין רשת קשר בינינו שמנהלת את כולם, זה נקרא ה"בורא", כוח עליון. ולכן כשאני מתפלל, כמו שהילדים נוטים לעשות, אז בזה אני מעורר את הכוח העליון, ובכך אני באמת עושה אותו כשותף שלי, וזה עוזר. זה כמו שאומרים לנו, לגדולים "אתה צריכים להתפלל, לבקש", זה הרבה פחות ממה שילד עושה.

אורן: מה ההבדל בין ילד למבוגר בעניין זה?

הילד עושה את זה מתום לב, הוא עושה את זה כי הוא רוצה בלי שום חשבונות גדולים כאלה וכאלה "אני רוצה להיות מלח, להיות בים כל הזמן, או אני רוצה טייס. רוצה" ואז הוא כל הזמן חולם על זה ובזה הוא משפיע על המערכת. המערכת מביאה אותו למצב ששם הוא צריך להחליט בפועל האם זה באמת כך או לא.

אורן: כלומר?

האם זה באמת בשבילו או לא, האם הוא מתאים לזה וכן הלאה. ואז הוא כבר בוחר את הדרך שלו בצורה יותר רצינית. אבל במחשבות שלנו אנחנו כל הזמן פועלים על המערכת שמפקחת עלינו ואין לנו בזה שום ספק. לכן וודאי שאני עובד על מסוגלות עצמית בזה שאני מאוד רוצה לקרב את העתיד המסוים.

טל: אני רואה שהבן שלי מוותר מהר מאוד. כשמשהו קצת קשה הוא נורא מהר מתעצבן ומוותר. איך אפשר לפתח או האם חשוב לפתח את היכולת הזאת להתמיד, לא לוותר כל כך מהר ולא להתייאש, להגיד לעצמו "אולי אני כן יכול, אני כן אצליח" זה חשוב ללמד אותו לדבר כך לעצמו?

אני חושב שכן, כאן צריכים לבצע תרגילים. להסביר לו ביכולת ההבנה שלו איך זה עובד, ובכל שנה להסביר לו באופן יותר עמוק. ובמידה שהוא יעבוד בשכנוע עצמי, ואנחנו קוראים לזה שכנוע עצמי, אבל באמת זה עובר דרך המערכת הכללית, ובזה הוא משנה את התנאים להצלחה.

טל: במה בעצם הוא משכנע את עצמו?

כשאני אומר לעצמי "אני מסוגל, אני יכול, אני כן אהיה כך וכך" זה לא שאני מתחזק מזה בעצמי, אלא הרצון שלי, לא המילים שלי אלא הרצון שלי פועל על הרצון הכללי. כי כל היקום, כל המציאות זה סך הכל רצון, ודרך השקעת הרצון שלי ברצון הכללי זה חוזר אלי ועוזר לי באמת להתקדם כך לכיוון שהתפללתי.

טל: זה מאוד מעניין.

כך אנחנו בעצם כל הזמן פועלים ונפעלים.

טל: אם כן למה אמרת בהתחלה שלא בכל דבר אנחנו יכולים להצליח אם נרצה ונתפלל ונבקש?

כי זה תלוי האם הרצון שלי הוא בהתאם למטרת הבריאה, האם המסלול שלי מתאים למסלול הכללי.

טל: האם זה כמו שהבן שלי רוצה להצליח לעשות משהו עם הצעצוע שלו?

אנחנו לא מדברים על דברים כאלה. אנחנו מדברים על קווים בחיים שנוגעים להתפתחות האדם. הדוגמה שלך היא לדברים הקטנים. אבל את מתכוונת כשהוא לא מצליח להרכיב איזה משחק?

טל: כן, הוא מנסה לסדר את המשחק וזה נופל שוב ושוב, והוא כועס על זה. ואולי יש פה איזו נטייה התחלתית של אדם שהוא מנסה שוב ושוב עד שהוא יצליח.

צריכים למצוא לו באינטרנט, בטלוויזיה וכן הלאה כאלה סרטים, דוגמאות לכך שבכל זאת אדם משקיע את עצמו עם סבלנות לאורך זמן, ואז הוא מצליח, ועד כמה שאז הוא מכובד.

אורן: אמרת שבניגוד לילד, שהרצון שלו הוא מתום לב, כשאדם רוצה מאד משהו הרצון שלו פועל על הרצון הכללי, ואז מהרצון הכללי הוא מקבל תוספת כוחות שעוזרות לו להתקדם אל המקום אליו הוא רצה להגיע. מה זה הרצון הכללי שעליו הרצון הזה פועל ומשם הוא מקבל תוספת כוחות?

כל הטבע שלנו זה רצון.

אורן: איזה טבע?

הטבע כולו, דומם, צומח, חי, בני אדם, הכל זה רצון אחד והרצון הזה מתפתח. האם ההתפתחות שלו, של הרצון הזה הכללי, וההתפתחות שלי בחיים, האם הם תואמים זה לזה, אבל זה לא הסבר לילד קטן, לילד הקטן אנחנו צריכים להביא דוגמאות, סיפורים על כך שאנשים מתייאשים ובכל זאת איכשהו מתוך הייאוש "אני מסכים לכך שאני לא אצליח, בסדר, אפילו אין לי כוח לתאר שאני מצליח, אבל בכל זאת, בצורה מכנית, אני ממשיך" ואז אני רואה שלאט לאט מתוך כך שלא רציתי קודם, אני מגיע להצלחה" זאת אומרת, הפעולה עצמה מפתחת לי את הרצון חדש, אופקים חדשים והצלחה.

(סוף השיחה)