מי אוהב את השבת? אני, אתה ואת. שבת זה חופש, חום, משפחה, חיבוק, מטעמים, חיבור סביב השולחן. אין לחץ, אין ריצות, ברוגע כולם. מה השורש הרוחני לזה? מה מסמלת השבת, בפנימיות הדברים? על התפתחות האדם והעולם, בדרך ליום שכולו שבת.
נתחיל מהסוף. יום השבת מסמל את האנושות המתוקנת הנמצאת בתענוג, ב"עונג שבת", במצב מנוחה. זהו מצב שבו בני האדם סיימו לעבור מאגואיזם צר, מצב שבו כל אחד מרגיש את עצמו נפרד ולא קשור לאחרים, אל קשר מושלם של אהבה. במצב הזה נתפקד כמו חלקים במערכת אינטגרלית, ואל קשר כזה מקדם חוק ההתפתחות הכללי את בני המין האנושי. במקורות המצב מוגדר כ"עולם שכולו שבת ומנוחה", או "עולם הבא". כך מוסבר בחכמת הקבלה, שגם מלמדת את השיטה להתעלות מעל הטבע האגואיסטי אל אהבת עולם.
ועכשיו להתחלה. בטבע יש יום ולילה, יש סימנים אסטרונומיים לחודש ולשנה שקשורים לירח ולשמש. שבת – אין. השבת לא שייכת לשום דבר בעולם הזה, אלא היא משהו שנקבע מהאדם הראשון. התורה מספרת שביום השישי לבריאה נולד האדם, ואחר כך נקבעה השבת בעולם. כידוע, לפני עשרות אלפי שנים יצאו בני האדם מעולם החי. האדם שעליו מדובר הוא הראשון שהתחיל לחשוב על תיקון האגו, על חיבור כמו במשפחה טובה. הגילוי שזו התכלית הגבוהה של קיומנו היא הנקודה שממנה סופרים את זמן קיום העולם, והיא גם נקראת "ערב שבת".
ה"עבודה" שממנה מגיעים למנוחה שהשבת מייצגת, היא לא מסוג העבודות הקיימות בעולמנו, בחקלאות או בתעשייה, בפיננסים או במסחר. זו העבודה הרוחנית על בניית יחס של אהבה לכולם.
נאמר, "שבת ויִנָפַש" (שמות לא, יז). הכוונה שנגיע בהתפתחותנו הרוחנית למצב שבו לא נצטרך לעשות עוד שום מאמץ כדי לאהוב את הזולת, מפני שכבר נסיים לתקן את עצמנו ותהיה בינינו אהבה שלמה. במצב המושלם הזה כולם דואגים לשלום כולם, ולכן איש לא צריך לדאוג לעצמו. כולם מתמלאים באור ובשמחה.
עד שנגיע לזה, ל"יום שכולו שבת", יש לנו את השבת כל שבוע, שהיא "מעין עולם הבא" וסדרה של תיקונים שמוגדרים כ"ימי החול".
העבודה הרוחנית ב"ששת ימי החול" מתחילה מ"הכרת הרע". כשאנו מבינים שמטרת ההתפתחות היא להיות כ"איש אחד בלב אחד", אבל מזהים שיש בטבע שלנו אגואיזם צר, יצר רע, כלומר התנגדות פנימית לחיבור עם אחרים.
לאחר תהליך הכרת הרע אנחנו נאבקים בו, כדי להגיע לאהבת הזולת. מתוך המאמץ ההדדי להתגבר על הרע, אנחנו מושכים אלינו כוח מחבר, מה שנקרא גם "אור", שמתקן את הקשרים בינינו. בתוך אותם קשרים מתוקנים מתגלה כוח עליון, כוח הטבע הכללי שנקרא גם אלוהים. תכונתו השפעה טובה, אהבה ונתינה, ואותה אנחנו רוצים לסגל לעצמנו.
בעבר נהגו לספור את ימי השבוע, "יום ראשון בשבת", "יום שני בשבת" וכן הלאה, כי כל יום מסמל כיצד אנו מתקרבים לחיבור באופן עמוק יותר. כל יום מסמל תיקון פנימי, עד כמה אנו מוכנים להתעלות מעל האגו שלנו, כדי להיות מחוברים לאחרים. יום שישי הוא סיכום של כל המאמצים הפנימיים שעשינו במהלך ימות השבוע, כשבכל אחד מהם עשינו מאמץ אחר לחיבור. כל המאמצים יחד מובילים ל"ערב שבת".
במהלך כל ימות השבוע האדם משקיע את כל מאמציו, בכך שהוא מתעלה מעל האגו ההרסני ו"לובש" יחס יפה וטוב לזולת. הלבוש היפה הוא "בגדי השבת", שאותם האדם מכין לכבוד שבת באופן פנימי. ביום שישי, משסיימנו את כל מאמצי החיבור שלנו לזולת במהלך השבוע, אנו רוצים להזדהות עם כוח ההשפעה והאהבה ששורֶה במצב המקושר בינינו. זה נקרא שאנו "מקדשים את השבת".
הדלקת נרות השבת מסמלת באופן פנימי את הרצון שבני המשפחה שלנו ועם ישראל, יגיעו אל השלמות, שנרגיש כולנו כמו משפחה אחת. האור של נרות השבת בא לרמז על שלמות, על השפע הגדול שיורגש כאשר תשרה בינינו אהבה שלמה.
השלמוּת שאליה אנו שואפים באה לידי ביטוי גם בברכת "שבת שלום" שאנו מאחלים זה לזה. על כך אומר המקובל הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש): "שבת נקראת 'שבת שלום', משום שקו אמצעי עושה שלום בין הקווים, הנקראים 'ימין ושמאל'" (כתבי רב"ש ב, עמ' 1018). כלומר, הברכה "שבת שלום" מכוונת להשלמה בין הכוח החיובי ובין הכוח השלילי שבנו.
בקידוש אומרים "כי בנו בחרת ואותנו קידשת". הרב"ש מסביר: "'קָדוֹש' נקרא משפיע. וכדי שיהיו כלים לנבראים לקבל שִפעו, מוכרחת להיות השתוות הצורה. כלומר, שגם הנבראים יהיה רצונם רק להשפיע" (כתבי רב"ש א, עמ' 483). כשאנחנו רוצים להידמות לכוח העליון, להשפיע טוב זה לזה כמו שהוא תכונתו אהבה והשפעה, בכך אנחנו מכשירים את עצמנו להרגיש את השפעתו. בחכמת הקבלה זה מוסבר לפי חוק השתוות הצורה.
הקידוש נעשה על יין. "הנה יין נקרא 'שפע'. ומבחינת השפע אין אף פעם חיסרון... אלא הכול תלוי בכלים המקבלים, שהם יהיו כלים שלמים ולא שבורים... ואם האדם תיקן את עצמו מכל חסרונות, שהוא הרצון לקבל לעצמו, אז נשאר כוס מלא ברכת ה'" (כתבי רב"ש ב, עמ' 1147).
על החלות מברכים "המוציא לחם מן הארץ". ברכה זו מדגישה את הצורך בהשתתפות פעילה של בני האדם בתהליך התיקון של הבריאה כולה. הרב"ש מדגיש זאת: "'לחם מן הארץ' נקרא, שהשפע בא על ידי מעשי התחתונים" (כתבי רב"ש ג, עמ' 1866).
סעודת השבת מסמלת את המצב המתוקן. במצב זה כל הרצונות שלנו מתמלאים בשפע, כתוצאה מהחיבור וההשלמה בינינו, ובינינו לבין הכוח העליון. שירי השבת מהללים את המצב הנעלה הזה, מביעים השתוקקות אליו.
מדי שבוע נהוג לקרוא את "פרשת השבוע", המצביעה על התיקונים שעלינו לעבור בחיבור בינינו. בכל פרשה ופרשה מתגלות בעיות שונות, וגם מתקבלות הוראות באיזה אופן לנהוג. ההוראות הללו מכוונות כיצד להגיע ליחס של אהבה לכול, לחיבור מושלם עם כל הנבראים.
המקובל הרב יהודה אשלג, הידוע בכינויו "בעל הסולם", אומר כי "לפי דברי הלל הזקן, רבם של כל התנאים, ושהלָכה כמותו, נהיר לנו בוודאות גמורה, אשר עיקר הרצון שבתורתנו הוא להביא אותנו לגובה רום המעלה, שנוכל לקיים הכתוב הזה של 'ואהבת לרעך כמוך'" (מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות").
כשנרצה להתייחס זה לזה לפי מלוא עומקו של הכלל "ואהבת לרעך כמוך", נגלה שנפתח בפנינו תהליך מורכב המכיל מצבים רבים, כוחות מנוגדים, עליות ומורדות, חיבור, פירוד, שנאה ואהבה. נגלה שאנחנו כמו כותבים את ספר התורה ביחסים בינינו, פרשה אחר פרשה.
כך מסמלת השבת את התיקון והחיבור השבועי, וכל שבת מצביעה גם על "השבת הגדולה", כלומר על "גמר התיקון" הכללי.
"שבת היא בחינת תכלית שמים וארץ, מעין גמר התיקון, שאז יהיה הכול מתוקן... לכן אמרו חז"ל 'מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת'. נמצא שעל ידי זה שנותנים יגיעה לצאת משליטה של אהבה עצמית, ולזכות לכלים של השפעה, שהוא בחינת ברכה, בזה יש נחת רוח" (כתבי רב"ש ב, עמ' 1255.)
יום השבת מסמל את "גמר התיקון" של כלל הנבראים, את מצב המנוחה המושלמת. המושג מנוחה מדגיש שלא יהיה עוד צורך לטרוח להתחבר לאחרים, לתקן את עצמנו ולהשתחרר משליטת האהבה העצמית הצרה. זאת משום שבתום העבודה על תיקון האגו נרגיש שאנו כמשפחה אחת, ישובים סביב שולחן אחד ונהנים יחדיו. כל אחד ייהנה מכך שהאחרים נהנים, בדומה לאם שמתבוננת בילדיה האהובים הנהנים ממטעמיה, ושואבת מכך נחת רוח.
להרגשת אהבה הדדית כזו, הנקראת "עונג שבת" המושלם, צריכים להגיע כל בני האדם. כיום, כשהמציאות נעשית מקושרת כל כך, אך במקביל משחקי האגו מגיעים לרמה שמאיימת להחריב את העולם, חייבת להתרחש מהפכה תפיסתית של מהות הקשר בין אדם לאדם. אנחנו, בני עם ישראל, אמורים להוביל לשם. לתת דוגמה. אם נלמד את השיטה לחיבור מעל כל ההבדלים, העולם כולו יבקש להעתיק את סוד החיים הטובים.
"כמו שגוף האדם מתחלק לאיברים, וכולם עומדים מדרגות על מדרגות, המיתקנות אלו על אלו, וכולן הן גוף אחד. כן העולם, כל אלו הבריות שבעולם, כולן הן איברים איברים, ועומדים אלו על אלו. וכאשר כולן תיתקנה, יהיו לגוף אחד ממש" (ספר הזוהר עם פירוש "הסולם", פרשת תולדות, ג.)
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 171 – bit.ly/3VIC98y