חיים חדשים

שיחה 967

להיות ישראלי

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן .18.02.2018 – אחרי עריכה

אורן: בתוכנית הזו נדבר עם הרב לייטמן על עצמנו, הישראלים. אם מתבוננים על זה וגם אם לא, רואים שיש לנו תכונות מאוד מיוחדות ומאפיינים שאין לאף אומה אחרת. ננסה להצביע על כמה מהם ולהבין מאיפה הם נובעים ולאן הם אמורים לקחת אותנו בדרך לחיים חדשים, לחיים הכי טובים שרק אפשר.

ניצה: לנו הישראלים יש תכונות מאוד מיוחדות שמאפיינות אותנו, וזה משהו שלא רק אנחנו מזהים בעצמנו, אלא גם אנשים מבחוץ מזהים ואומרים, "אתה מתנהג כמו ישראלי, רואים את זה עליך". בתכניות הקודמות דיברנו על חלק מהמאפיינים האלה, ובתכנית הזאת הייתי רוצה לדבר על התכונה "עם קשה עורף" שמאוד מאפיינת אותנו, ומלוה אותנו הרבה מאוד זמן. "אתם הישראלים עם קשה עורף", כך אומרים לנו.

האמת היא שזה מגיע בכל מיני צורות ויש לזה המון השלכות, בעיקר לחלק המחשבתי שלנו. אנחנו מאוד דעתניים, קשה לשכנע אותנו, יש לנו איזו אמת מסוימת ואנחנו הולכים איתה. לא מסתכלים ימינה ולא שמאלה, "מה שאני מאמין בו, את זה אני אעשה". לעניין הזה של עם קשה עורף, יכולים להיות הרבה ביטויים והשלכות לצורה שאנחנו מתנהלים.

הייתי רוצה להבין מה זו התכונה המיוחדת שכל כך טבועה בנו כנראה מאז שנוצרנו? אני חושבת שבפעם הראשונה זכינו לביטוי הזה אחרי חטא העגל.

נכון. כל התכונות שלנו הן משם, מאותם הזמנים שהיינו באמת יחד, מתקופת אברהם כשנעשינו לאומה, אמנם אנחנו שונים מאוד ואנחנו תוצאות משבעים האומות שהיו בבבל. זאת אומרת, אנחנו הנציגים של כל שבעים אומות העולם.

כל פעם התגברנו על האגו שלנו כדי להתחבר, כך הוא לימד אותנו וגם כל הצאצאים האלה, אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף, דוד, ועד חורבן בית המקדש השני תמיד היינו בהתגברות. עבדנו בעקשנות נגד האגו שלנו כדי להיות יותר ויותר מחוברים ולא לעזוב את החיבור בינינו, כי בחיבור בינינו רצינו כל הזמן לגלות את הבורא, את הכוח העליון, את הא-לוהים, כי הוא מתגלה בקשר בינינו.

הכוח העליון זה הכוח הכללי של הטבע שסוגר את כל הטבע בצורה אחת גלובלית ואינטגראלית, שכל מה שהוא בונה, הוא בונה תחת השליטה היחידה שלו, ולכן כל המערכת שהוא בונה זו מערכת אחת. אמנם היא כוללת בתוכה אין ספור מיני תכונות, חלקים שונים, אבל כולם מחוברים ביניהם כך שבסך הכול כולם נמצאים בהרמוניה, והכוח העליון הזה פועל בהם, מחזיק אותם ומקדם אותם בהתפתחות.

אנחנו במשך 1500 שנה בערך, מתקופת אברהם עד חורבן בית המקדש השני, השגנו את הכוח העליון הזה דרך זה שבנינו מערכת כזאת עגולה בינינו. עגולה, זאת אומרת שכל ישראל חברים, אין אדונים ואין עבדים, כולם שווים, כל אחד הוא כמו חבר וכמו אח לאחרים וכן הלאה. ולפי זה היו לנו חוקים כאלה בהתנהגות בינינו. אמנם לא יכולנו תמיד להיות בהם בגובה הנדרש, אבל בעליות ובירידות כלפי העקרונות האלה, כל ישראל חברים, ואהבת לרעך כמוך, כל הזמן השתדלנו להיות באיזו צורה, עד שקרה לנו באמת אסון גדול שזה נקרא "חורבן בית המקדש".

זאת אומרת הקשר בינינו שנקרא "בית", שנקרא "מקדש", "קדושה" שזה נקרא אהבה, חיבור, והשפעה הדדית, הוא נשבר ובמקום כוח ההשפעה והאהבה שהיה שורה בינינו, השתלט כוח הקבלה, כוח אגואיסטי, שכול אחד, מאז חורבן בית המקדש כבר אלפיים שנה, נמצא עכשיו במצב שלא אכפת לו מהאחרים. העיקר זה שהוא כל הזמן באופן לגמרי אוטומטי ואינסטינקטיבי, חושב "איך אני מציל את עצמי מכל מה שיכול להיות רע ואולי את האחרים אם אני תלוי בהם, ואם אני לא תלוי בהם אז לא אכפת לי, אני לא יכול לקחת אותם בחשבון". זה בעצם מה שקרה לנו.

ולכן מאז, המצב הזה שאנחנו נמצאים בו נקרא "גלות", זאת אומרת אנחנו לא יכולים לחשוב אחד על השני. זה נקרא "גלות", גלות מהקדושה. כי קדושה זה נקרא "השפעה ואהבה".

ניצה: זאת אומרת ש"גלות" הכוונה שאנחנו לא יכולים בעצם להרגיש את הקשר בינינו, כמו שתיארת קודם כמו אהבת אחים, אהבת חברים. זה נקרא "גלות"?

כן.

אורן: אני רוצה להחזיר את המאפיין של עם קשה עורף. איך אתה מגדיר את התכונה הזאת "קשה עורף"? מה זה בדיוק והאם התכונה הזאת היא חיובית או שלילית?

עם קשה עורף הכוונה, שקודם, בזמנים ההם שהיו זמני קדושה והייתה השפעה ואהבה הדדית שהייתה שורה בעם ישראל, אם הייתי מתנגד כל הזמן לאגו שלי שהיה לפעמים מתפרץ פה ושם והייתי כל הזמן נגדו, הייתי אומר על האגו שלי שהוא קשה עורף.

ניצה: האגו הוא קשה עורף?

כן. האגו הוא קשה עורף והייתי נלחם נגדו כל הזמן. וגם פרעה הוא קשה עורף וכל האגו שלנו. אחרי שאיבדנו את הגובה הרוחני, ובמקום רצון להשפיע לזולת ולכולם כאחים, אני חושב רק על עצמי, אז אותה התקיפות שהייתה לי לעבוד נגד האגו שלי ולהשפיע לאחרים, עכשיו התהפכה. במקום זה אני רוצה לחשוב רק על עצמי, ואפילו שאני מסדר את האחרים, לא אכפת לי ואולי אפילו אני עוד יותר נהנה מזה. ואז קשה העורף הזה יוצא החוצה, מתגלה ולא נותן לי לחשוב בכלל לכיוון השני.

אנחנו רואים את זה בעם. כמה שתדבר איתו, "בואו, אנחנו בכל זאת עם ישראל, אנחנו צריכים להתאחד, להתחבר בינינו", אין [עם מי לדבר], לא עם החילוניים ולא עם הדתיים. אף אחד לא יכול לפנות לשני. אנחנו מרכיבים כל מיני מערכות, גמ"חים למיניהם, אבל זו לא השתתפות לבבית.

אורן: קשה עורף קשור לעקשנות?

זו עקשנות של האגו שלי, חוצפת האגו שלי שאני לא יכול להתמודד עימו.

אורן: אני רוצה לעשות סיכום למאפיין הזה. אתה אומר שפעם כשהאווירה הכללית הייתה כזאת שצריכים להשתדל לעבוד כל אחד כנגד הכוח האגואיסטי שלו ולבנות בינינו קשר של חיבור ואהבה, אז קשיות העורף באה לידי ביטוי בזה שהאדם הבחין שבתוכו יש כוח פנימי שמושך אותו כל הזמן לקחת מהאחרים לטובת עצמו והוא היה מתגבר כנגדו. ואז הוא הגדיר את קשה העורף הזה, את היצר האגואיסטי שלו, שגורם לו לקחת הכול מאחרים לטובת עצמו במקום להיות מחובר עם כולם באהבה. אז העבודה הייתה של כל אחד מול עצמו, מול הכוח הפנימי האגואיסטי שלו. אחר כך קרה לנו חורבן והקשרים בינינו התפרקו. מהו אותו כוח שהוא קשה העורף? איך נגדיר אותו עכשיו?

אותו תוקף שהיה לי כשעמדתי נגד האגו שלי בעד חיבור, כולם כאיש אחד בלב אחד, עכשיו זה ההיפך. כל הכוח שהיה פעם עובד לקדושה, לחיבור ולאהבה, עכשיו הוא ההיפך, הוא עובד לרעה. אני לא רוצה לעשות טובה לשני, אני אטום, אני לא יכול לחשוב על השני. אפילו כשאומרים לי, אני לא שומע, זה לא חודר לי לאוזן. זה כמו שתגיד לילדים שלך, "אתם אחים, למה אתם לא מסתדרים". הם עושים מה שהם רוצים. זה העניין.

אורן: עכשיו אני רוצה להעלות עוד מאפיין. אולי הוא קשור, אולי לא. הישראלים, כל אחד מאיתנו, הוא מאוד מאוד דעתן, יש לו דעה על כל דבר, והדעה היא מאוד מאוד מוצקה. ולך תשכנע מישהו, זה מראש מאבק מיותר ואבוד. זה בא לידי ביטוי בכל מערכת יחסים, בזוגיות, ביחסי הורים ילדים, בעבודה, ובטח ובטח בכבישים ובפוליטיקה. היום האתגר הגדול ביותר במקומות עבודה, בארגונים, זה איך להניע את העובדים לעשות משהו שהבוס רוצה. זאת אומרת, יש בוס, הוא משלם לי משכורת ואומר שצריכים לעשות כך וכך, אני כעובד יש לי דעה. הישראלי הוא דעתן. כל אחד הוא מנהל העולם.

עוד יותר מזה. אנחנו בנינו כאלה חוקים בעבודה שהם כובלים את הידיים.

אורן: כן, אבל זו הייתה סתם דוגמה. מה שרציתי רק להבליט בזה שכל אחד יש לו דעה. כל אחד יכול להיות ראש ממשלה, שר ביטחון, מאמן של מכבי תל אביב, מה שאתה צריך הוא יכול להיות. השאלה רק אם יש לו זמן. מאיפה נובע המאפיין הזה, שיש לכל אחד דעה מאוד מוצקה ושהוא לא יכול לקבל דעות אחרות? ולשם מה זה קיים בנו?

זה שזה קיים בנו זה דבר מיוחד, זה נכס גדול מאוד, כי כל אחד ואחד מאיתנו צריך לבלוט במשהו וזה שייך לשורש הנשמה שלו. הוא צריך לבטא את שורש הנשמה שלו, הוא צריך לפתוח אותה, הוא צריך להיות גם הגדול ביותר מכולם כלפי כל הנשמה הכללית של ישראל. כי אנחנו בינינו קשורים יחד למערכת אחת ובמערכת אחת לכל אחד יש תפקיד מיוחד. ואז אדם מרגיש מתוקף התפקיד שלו הפנימי, הרוחני שנמצא בו, אמנם הוא אפילו לא מימש אותו ולא יודע בכלל על מה מדובר, אבל הוא מרגיש שהוא מיוחד. ולכן "אל תגיד לי מה לעשות, ואני יודע ויש לי דעה, ואני יותר חכם ממך, ולך תלמד אחרים, אבל אותי?". בגלל שבאמת באמת יש לו נקודה פנימית של הנשמה שמתוכה הוא הגבוה ביותר מכולם. אבל גבוה מבחינה הזו שהוא חייב להשפיע לכולם.

אורן: המילה "להשפיע", מה היא אומרת?

להעביר את האור העליון דרכו לכל הנשמות. אבל מפני שאנחנו התהפכנו ונפלנו מהר גבוה לתהום, אז כל אותה תכונה, הייחודיות הזאת של כל אחד ואחד, פועלת בצורה הפוכה.

ניצה: יש פה משהו מאוד מעניין, כי בעצם כאילו שכל אחד באמת צודק. כל אחד יש לו את הזווית המאוד מסוימת ומיוחדת.

הוא יהיה צודק בתנאי שהוא ירכוש את תכונת ההשפעה, ויצרף אותה לייחודיות שלו.

ניצה: זאת אומרת שבעצם כולם יהיו צודקים ברגע שהם יתקשרו נכון ביניהם.

נכון.

ניצה: ואז כל אחד יבטא באמת את הייחודיות שלו.

וזה יהיה לטובת כולם.

ניצה: כרגע זה בדיוק הפוך. כל אחד יש לו את הראש שלו, את הדעה שלו, אי אפשר לשכנע אותו, אי אפשר להתחבר איתו, אי אפשר למצוא מכנה משותף. זה בעצם הפער, ההבדל.

כן.

אורן: עוד מאפיין שאני רוצה שתתייחס אליו ותסביר לי אותו, מהו ומאיפה הוא נובע ובשביל מה הוא קיים בנו, שאנחנו הישראלים אוהבים לדבר דוגרי. זאת אומרת, "אל תעשה לי יותר מדי סיבובים ופוזות, דבר דוגרי, תכל'ס, מה שיש לך, תגיד". מה זה?

זה שאנחנו פעם הגענו לאמת, למהות הבריאה, למטרת הבריאה, למהות החיים, למטרת החיים, להבנה העמוקה, הפנימית ביותר של כל חוקי הטבע, לגמרי. כל הטבע בכל העולמות, כל המציאות שאנחנו רואים וזאת שלא רואים, פעם זה היה ממש בהרגשה ובהבנה שלנו.

אורן: איך זה קשור לדבר דוגרי?

כי בתוכנו נשארה דרישה, שאת זה אנחנו כן רוצים. אבל לשלם על זה בוויתור על האגו שלנו אנחנו לא יכולים.

אורן: למה ישראלי אחד דורש מאחר, "דבר איתי ישר דוגרי בלי סיבובים"?

כי אנחנו עם שנמשך לאמת, נמשך לסיכום, למשהו שאני מיד רואה, מיד מזהה, מיד מבין ומבצע. זה מה שהיה לנו. ושוב, במצב הנוכחי זה עובד בצורה הפוכה.

אורן: עוד מאפיין שאני רוצה שתסביר לי אותו זה העניין של המשפחתיות והחום. אני בטוח שאין דבר כזה במדינות אחרות, בעמים אחרים. אתה יכול לפגוש בן אדם שלא הכרת וכאילו אין לך שום דבר משותף איתו ופתאום להגיע איתו לאיזו אינטראקציה שיהיה בה חום בעוצמות שאי אפשר לדמיין.

אני נזכר עכשיו בסיטואציה, כשחזרתי לפני הרבה שנים מהמזרח הרחוק. אני חוזר במטוס מהודו לישראל. היה לידי במושב זוג, לא מכיר אותם, לא יודע מאיפה הם, לא יודע כלום. לא זוכר אפילו איך, אפילו בלי הרבה מילים הרגשתי שנוצרה בינינו איזו אינטראקציה במהלך כמה השעות שהיינו בטיסה והרגשתי אותם הכי קרובים לי בעולם ברמות שאני לא יכול לדמיין. ממש חוויה מאוד משמעותית עברתי איתם, בלי הרבה מלל. מאיפה זה? זה יכול לקרות בכל רגע נתון. לפעמים זה פוגש אותך בצבא, לפעמים חס ושלום באיזו צרה כשאתה בבית חולים. אפילו בדברים שאי אפשר אפילו להגדיר במה. יש איזה פוטנציאל של חום שנמצא בין שני ישראלים שהוא כמו איזה הר געש, כמו מעיין. אני לא יודע איך להסביר את זה אפילו, שלפעמים כשזה בא אתה מרגיש "וואו". מה זה?

זה כי פעם היינו מחוברים יחד במערכת אחת, שאין באף אומה ואין באף מקום, רק בין אלה שהיו פעם מחוברים "כאיש אחד בלב אחד". וזה נקרא שהיינו מחוברים במעמד הר סיני, זאת אומרת זה לא עניין גשמי אלא רוחני, שהיינו מחוברים יחד ברצון אחד. ולכן אם גם עכשיו יכול להתגלות משהו מהרגשה ההיא, אז באמת היא תופסת את בני האדם, מקרבת אותם יחד והם מרגישים שהם שייכים לעם אחד, לאימא אחת. אין קרבה כזאת בעמים אחרים. שוב, זה הכול בגלל ההיסטוריה הרוחנית שאנחנו עברנו בעבר.

ניצה: יש עוד הרבה תכונות שמאפיינות את הישראלים. אבל יש משהו שהוא כמו איזו עננה שמרחפת מעל כולם. מעל כל התכונות ומעל כל מה שעשינו, מעל כל מה שפיתחנו בישראל ב-70 שנה האחרונות, עדיין יש משהו שנקרא "חרדה קיומית" שמאוד מאפיין את הישראלים.

ודאי, כולם נמצאים בזה.

ניצה: נכון. וזה משהו שלמרות כל מה שהצלחנו להשיג, כל ההישגים, היוזמות, הפיתוחים החדשים, שום דבר לא מצליח להפיג את החרדה הקיומית שיש בנו הישראלים. מה המקור של החרדה הקיומית הזאת?

לקיום הבהמי גופני צריכים רק כך וכך מחסנים עם מזון ומים, צבא חזק שיכול להתמודד עם כל הצבאות האלו שמחוצה לנו בגבולות שלנו. נניח שיש לנו הכול ואנחנו בטוחים ב-100% שאנחנו ממש מכוסים מכל רע מכל מקום, אנחנו בכל זאת נמצאים בחרדה על הקיום שלנו, מפני שהקיום שלנו כולל מדרגה רוחנית.

ניצה: מה זאת אומרת?

זאת אומרת שאנחנו חייבים להשיג משהו שהוא יותר מבהמיות שאנחנו דואגים לגופים שלנו, לצאצאים שלנו, זה לא מספיק. כי הייתה בנו בעבר התפתחות רוחנית, והרשימות, היינו הגנים הרוחניים האלה הם נמצאים בנו והם דורשים מימוש. ולכן עד כמה שאנחנו לא נממש אותם, לא יעזור לנו.

ניצה: זאת אומרת, לא נצליח להביא ביטחון.

לא.

ניצה: זה לא משנה כמה שנהיה עם קשה עורף וחצופים ודעתנים.

אפילו שכל העולם יחתום איתנו כאלה הסכמים, ועם כולם אנחנו נהיה כמו אחים, אנחנו נשארים ברשימות כאלו, בדרישות הפנימיות שלנו שאין לנו דרגה רוחנית. ואנחנו נרגיש מחויבים, אנחנו נרגיש בחרדה, אנחנו נרגיש את עצמנו ברצון שלנו שלא ממומש, ריק. ואני ארגיש את עצמי ממש כמו שפן קטן שמפחד תחת השיח, כך אני ארגיש.

ניצה: האמת היא שזה ממש מתאר בדיוק את ההרגשה. ואנחנו גם רואים מה הן ההשלכות של התופעה הזאת. איך אנחנו רואים את זה? אנחנו רואים למשל שאנחנו דואגים שיהיה לנו עוד איזה דרכון זר בכיס ליתר ביטחון, מה שלא יהיה שיהיה לנו תמיד פתח מילוט.

כן.

ניצה: אנחנו לגמרי לא בטוחים מה יהיה פה מחר. קשה לנו לעשות תכניות ארוכות טווח.

אלף תכניות עוברות בראשו של כל אחד ואחד ואף אחת לא תעזור. זה ממש כך, כי כאן ישנה דאגה אי רציונלית, רוחנית.

ניצה: צבא חזק לישראל לא יעזור לנו בחרדה?

בחיים לא.

ניצה: למה?

זה רק עוזר בתנאי שאנחנו עדיין איכשהו נמצאים בהמתנה, האם אנחנו נקיים את היעוד שלנו או לא. ברגע שיהיה ברור לכולם שאנחנו לא עומדים לקיים את היעוד שלנו להיות "כאיש אחד בלב אחד", להתחבר בינינו, להראות את שיטת החיבור לאומות העולם, להיות אור לגויים, אם אנחנו לא נממש את זה תוך הזמן שיש לנו לממש זאת, לא יעזור לנו לא צבא ולא כלום, אנחנו נתפרק. אנחנו נתפרק ויעזבו אותנו כל המדינות שבעולם, הן יגיעו למצב שהן מחליטות לבטל את מדינת ישראל כמקור דאגה ובעיה לכל העמים. אף אומה לא תקום להגיד עבורנו משהו, כולם יהיו נגדנו ואנחנו לא נוכל לעשות שום דבר נגד זה. אלא מה שכן, יגידו לנו "אוקיי, אתם יכולים לעזוב את המדינה תוך נניח כמה חודשים".

ניצה: התראה.

כן, התראה. לאן? לאותה אוגנדה, יש מדינות כאלה שיקבלו אתכם עם הדולרים שלכם, זה הכול.

ניצה: איך אפשר באמת אחת ולתמיד לפתור את החרדה הקיומית, את ההרגשה הזו של הארעיות, הזמניות במדינה שלנו? שהכול יכול כל רגע להשתנות ולהתהפך בשנייה.

אני רואה רק פתרון אחד, זה ממש לממש את עצמנו. מה שאנחנו צריכים לעשות זה להיות אור לגויים. יש לנו את שיטת החיבור "ואהבת לרעך כמוך", אנחנו צריכים לממש את זה ולהראות לכל העולם איך עושים זאת. זה בלבד, אין שום מנוס מזה. אנחנו לא יכולים לברוח מהיעוד שלנו, מהמטרה הזאת וחייבים לממש אותה. אחרת אני חושב שזה הולך להיגמר הרבה יותר מהר ממה שאנחנו יכולים לדבר.

אורן: זה נראה שהערכים החיובים שאתה מדבר עליהם, של החיבור והאהבה בין אנשים, כשאתה אומר אותם ואני כישראלי שומע אותך, אני מזהה בתוכי שתי תגובות. ישנה תגובה אחת שאומרת, "מה שהוא אומר זה נכון, אלה באמת אנחנו. זו באמת הנשמה שלנו, של ישראל". מצד שני יש תגובה שאומרת "מאיפה הוא בא לי עם הפנטזיות האלה? הוא חי פה בישראל או שהוא נפל מהירח עכשיו לפה?, המקום הזה הוא המקום הכי מפולג, הכי משוסע, כל אחד חושב על עצמו".

נכון.

אורן: איך אני חי עם שתי התגובות לדברים האלה בי כישראלי?

לא אכפת לי איך, אתה תחיה איך שאתה רוצה, אבל תדע שאם אתה ממשיך כך, החיים שלך כאן הם ספורים, הימים שלך כאן הם ספורים.

אורן: אתה כאילו מאיים עליי?

לא.

אורן: אז מה?

אני ממליץ לך לחשוב. ואל תתחיל עם "אל תהיה פראייר", "אל תעבוד עליי".

אורן: לא, כי אתה רואה שכבר אתה מעורר בי תגובות שהן כאילו בהתנגדות.

לי זה לא חשוב.

אורן: מה כן חשוב לך?

שאם אתה רוצה לשמוע אז תשמע. ואם לא, מה אני יכול לעשות.

אורן: תן לי משפט אחרון שאיתו אני אצא למחשבה.

"ואהבת לרעך כמוך", זה הכלל שאתה חייב לקיים ולהביא את כל העולם תחת הכלל הזה. אמן.

(סוף השיחה)