עד לפני חמישים שנה בערך התחרות עוד פיתחה אותנו, אחר כך התחיל עידן הבועות, סוג של מוטציות אגואיסטיות. כיום אף אחד לא רואה ממטר, ובשביל האינטרס אנשים יעשו כמעט הכול. קוד ההתנהגות הזה מביא למשבר כולל, בחברה, בכלכלה, ביוקר המחיה, בפילוג במדינה, בזירה הבינלאומית וכמובן באקולוגיה. איך מתקדמים הלאה? על המשאב החדש שנצטרך לגלות, כדי לסדר אחרת לגמרי את חיינו כפרטים וכחברה.
כשמסתכלים לעומק מזהים שהשורש לכל הבעיות הוא הניגוד בין האגואיזם המתגבר של האדם, לבין העולם שנעשה יותר ויותר מקושר. אנחנו נלחמים על משאבים מוגבלים, חולקים את אותה עוגה. בין אם זה כסף, כוח, מעמד או שליטה, הדינמיקה היא אחת, פשוטה: זה או אני, או אתה.
העולם שלנו הוא עולם של כוח, עולם אגרסיבי, ולכן חיפוש תמידי אחר משאבים נוספים נמצא ביסוד התפיסה. ממנו נובעת כל הגישה לחיים, כל מה שאנשים עושים וחושבים בכל רגע, בכל שנייה. איפה אני לעומתך. איך אני משפר עמדות, על חשבונך. ובגלל שאנחנו כל כך רגילים לכזו תפיסה, אז לא שמים לב שהיא זו שמניעה הכול, בהכרה או בתת-ההכרה.
ופתאום היום, החיים מכריחים אותנו לשנות גישה. למה? כי המציאות סוגרת אותנו בתוך אותה סירה. ומפני שבינתיים אנשים לא מסוגלים להסתדר עם אף אחד בסביבה, כל המערכות שהכרנו מפסיקות לתפקד, בכל תחום ובכל רמה.
מדינות שנחשבו לחזקות מגיעות לסף קריסה. ארגונים שנחשבו לבעלי עוצמה מתמוטטים ומשפיעים על כל הסביבה. אנשים שהחזיקו בעמדות מפתח מאבדים לפתע שליטה. וכשמתנפצות בועות פיננסיות, כל העושר שלכאורה היה לך נמחק באחת מחשבונך.
במקביל, הטבע הסובב מתחיל לתת לנו מכה אחרי מכה. אחרי שהרסנו את הסביבה, כילינו את משאבי כדור הארץ בלי תכנון ומחשבה, זיהמנו את האוויר, המים והאדמה, עתה אנחנו מתחילים לראות את התוצאה.
גם בטבע האדם מתרחשת התפתחות מוזרה. הדור הצעיר מאבד את הרצון לחיות בכזה עולם, עוד לפני שהתחיל את הריצה. הרצון שלהם השתנה, שום דבר מוכר לא מעורר בהם משיכה. הם מסתכלים על דור ההורים ואומרים לעצמם, אני לא הולך לחיות ככה. העייפות הפנימית מצביעה על חוסר עניין במציאות האפורה. לרוץ כל החיים בשביל עוד כמה אפסים בבנק? להשתעבד לסמלי הסטטוס שתרבות הצריכה מגדירה? לחיות בסטרס מתמיד, על כדורי הרגעה? זה לא בשבילנו. נקודה.
כל הגורמים הללו, הפנימיים והחיצוניים גם יחד, דוחפים ללידתה של גישה חדשה לחיים. גישה שתהיה שונה במהותה, ותוביל לדרגת הקיום הבאה של המין האנושי בתוך מערכת הטבע הגדולה.
בגישה החדשה יהיה משאב חדש, משאב-על, שיגדיר את צורת השימוש בכל המשאבים שיש בידינו עתה. המשאב הזה יהיה כוח החיבור וההשלמה, כוח האינטגרציה המלאה. לפי הכוח האינטגרלי הזה, האדם החדש יתחיל להתייחס לזולת, לחברה ולסביבה. הוא יעבור מהראייה האגואיסטית שרואה אותו מול האחר, במלחמה, לראייה אינטגרלית שרואה אותו כחלק ממערכת שלמה.
כמו איברים בגוף אחד, כמו שכל הטבע מאוחד, אנחנו נבנה בינינו הרמוניה. התחשבות, אחריות, ערבות הדדית, תמיכה, עזרה, עד לרמה של אהבת הזולת. לא נשאיר אף אדם ואף משפחה בלי צרכים קיומיים, נדאג לכולם כמו במשפחה טובה. הרצון של כל אחד להיטיב עם האחרים יביא אינספור רעיונות שייטיבו עם הקהילה, מיזמים התנדבותיים כמו חוגים ופעילויות ללא תשלום, שיתופי משאבים, התחלקות בעודפים, וכן הלאה.
בימי קדם אנשים חיו בשיתוף פעולה, כי הצורך ההישרדותי חייב אותם. אחר כך התפתחה הטכנולוגיה והאגו במקביל לה, כל אחד מצא לעצמו נישה. כיום, אחרי דורות רבים של התפתחות אגואיסטית, העולם בסכנה קיומית גדולה. מפחיד לתאר מה יקרה פה אם משחקי האגו יובילו למלחמה גרעינית, לדוגמה. כך אנחנו מגיעים לצומת החלטה, שבה נידרש לערוך בירור משותף ולקבל החלטה. לאן פנינו?
הבחירה שנעשה תכריע את גורלנו, וזו לא מליצה. לראשונה בהיסטוריה יש לנו אפשרות להקדים את השכל לרגש, לעשות קפיצה. אף אחד לא רוצה להתחבר לאחרים, זה מובן וברור ומורגש, אפילו התא המשפחתי מתפרק בגלל זה והקשר הזוגי בקריסה. אבל אין ברירה. העולם של מחר יכול להיות רק מחובר, לשם דוחפת האבולוציה. אז נעזור אחד לשני להפנים שזוהי אכן המגמה, ונצא למהפכה תפיסתית-חינוכית-תרבותית שתבנה בנו יכולת התקשרות חדשה.
ומילה אחרונה של פרספקטיבה. ככל שהקשר האינטגרלי יתפתח, אנחנו נגלה שהוא לא רק חוסך משאבים ומשפר את איכות החיים, אלא יש בו התפתחות איכותית, מיוחדת במינה. רשת הקשר שתיווצר בין הלבבות הפתוחים והמוחות המחוברים, תביא לפריצה של מגבלות התפיסה. אנחנו נתעלה יחד מעל הזמן, המקום, התנועה. נפתח לעצמנו עולמות עליונים, מלאים באור ואהבה.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 67 – bit.ly/3pltCxt