חיים חדשים

שיחה 1089

חברה אדישה

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 05.03.19 – אחרי עריכה

אורן: אנחנו בתכנית מספר 1089 והנושא שלנו היום הוא "אדישות חברתית". אם אנחנו מתבוננים על החברה שבה אנחנו חיים היום ביחס למה שהיה לפני עשר, עשרים שנה ודאי, אנחנו רואים שנעשינו חברה הרבה יותר אדישה. ננסה להבין למה זה קורה לנו בדרך לחיים חדשים, טובים הרבה יותר.

יעל: באמת נעשינו חברה אדישה לכל מה שקורה מסביבנו, פחות אכפת לנו. בעבר אנשים היו יותר מעורבים, גם אחד עם השני, וגם עם מה שקורה בחוץ, אצלנו בחברה ובמדינה, ואנחנו רואים שאנחנו הולכים ומתרחקים מזה. אנחנו למשל אדישים לסקטורים מסוימים בחברה, אדישים למוות של אנשים מתאונות עבודה, למשל בעשור האחרון נהרגים פועלי בנין בלי סוף ואני לא רואה שמישהו כאן לוקח את העניינים לידיים, שזה באמת נוגע במישהו בצורה אמיתית. אנחנו אפילו אדישים לכל מיני דברים שבאמת חשובים לנו, כמו יוקר המחיה והדיור. לא מזמן נקלעתי לאיזו שיחה ברחוב ואישה אחת אמרה, "נעשינו אנשים שהמחאה שלהם היא מחאת הכורסה. רואים חדשות בשעה 8, מתעצבנים חבל על הזמן, סוגרים את הטלוויזיה וזהו. עשינו את כל מה שצריך מבחינת הכעס וכל המעורבות החברתית, ההשתתפות החברתית ובזה נגמר, חזרנו כל אחד לחיים המצומצמים שלו."

אנחנו נרצה לדבר היום על התופעה הזאת של האדישות החברתית. גם אדישות אחד לשני וגם סתם אדישות שקיימת למצב החברה בכללה. ואני רוצה לפתוח בשאלה, האם אנחנו אדישים יותר משהיינו בעבר? ולמה?

בני אדם זה רצון ליהנות. ואנחנו יודעים שברצון ליהנות שלנו כשהייתי בגיל שנה, שנתיים, שלוש, ארבע, הייתי נהנה מכל מיני דברים אחרים, משחקים אחרים, סיפורים, סרטים, תמונות, כל מיני דברים, וכל פעם ההורים היו מביאים לי משהו שמתאים לגילי. ואם הם לא היו מביאים לי משהו חדש, לא הייתי יכול לשחק, כי בכל הדברים שהיו לי מהשנים הקודמות איבדתי עניין, זה ברור.

יעל: וביחס לחברה?

אני לא מדבר על החברה עכשיו, קודם כל זהו האדם. היום אנחנו נמצאים בחברה, ואני זוכר שלי היה עניין מאוד גדול להיות בחברה, בכיתה ובכל מיני מצבים שהיו בכיתה, ובכל מיני חבורות שהיו שם. היינו הולכים לכל מיני קורסים, לכל מיני קבוצות לשחק, ועוד משהו לעשות. היום הילדים הרבה יותר סגורים בבית, הם לא כל כך רצים לכל מיני משחקים אפילו חברתיים וכן הלאה.

ואני זוכר בזמני, היה לי אח די עצל, אז הרופא אמר לאימא שלנו שהיא צריכה למסור אותו לקבוצה, ואם הוא יהיה בקבוצה הוא כבר יתחיל לזוז ולהיות יותר פעיל, וכך הוא יתפתח. ובאמת ככה נעשה. היום אני לא רואה את זה, אני לא רואה שהילדים ממש רוצים להיות בחבורה עם החברים שלהם. כל אחד מבלה עם עצמו הרבה יותר, יש לו מחשב, טלוויזיה, אינטרנט, טלפון, יש לו הכול משלו. הוא לא זקוק לכלום, יש לו חדר משלו, רק שלא יכנסו לחדר שלו.

לכן כבר מילדות העניין החברתי הופך להיות משהו שהוא לא חובה. אם קודם האדם היה גאה שהוא שייך לאיזה סוג של עבודה, נניח עובדי מכונות או מתכות או משהו אחר, שיש איזו "קלאסה", מן אליטה, או מעמד חברתי מסוים, היום איפה זה בכלל? אין דבר כזה. אולי בהסתדרות עדיין סופרים את זה ככה.

יעל: איזה איגודים מקצועיים.

כן, פעם זו הייתה מין גאווה, שאני שייך, אפילו אם אני פועל פשוט, אבל אני שייך לפועלים מיוחדים. כבר אין דבר כזה, ולכן גם כל העניין החברתי אבד. מפני שאם פעם האיגודים החברתיים היו נלחמים עבור איזו תועלת גשמית, והם היו גאים במה שהם השיגו, היום זה בכלל איננו.

יעל: זה יותר ברמה האישית היום.

כל אחד. אני גם אגיד לך, שהמדינה מעוניינת לבטל את כל האיגודים האלו. ניקח אפילו את איגוד נהגי המוניות. אם אנחנו נשבור אותם הם לא יוכלו לקבוע לנו שום דבר, ואנחנו נוכל לנהל אותם כמו שאנחנו רוצים.

זאת אומרת, יש כאן מין מגמה שכוללת בתוכה הרבה מאוד מגמות פרטיות אבל בסופו של דבר האדם לא מרגיש שהוא שייך למשהו. יש לו רצון פשוט ליהנות ממה שהוא בעצמו, והוא מרגיש את עצמו כאילו שהוא לבד בעולם. וכל היתר, הוא לא מרגיש קרוב אליהם במאומה. לא השכן שגר לידו, ולא אלו שנמצאים באותה שכונה או העיר כמו שזה היה פעם. זה לא שאנחנו יכולים לשבת על הדשא ולשיר.

יעל: גם אין לזה משיכה כל כך.

אין.

יעל: גם אין את המסגרות האלה, הן פחות מתקיימות, וגם יש פחות משיכה.

כי הטבע שלנו מבפנים משתנה, ולכן אנחנו כך.

אורן: מה מהות השינוי הפנימי?

מהות השינוי היא להביא את האדם להבנה ולהרגשה שהוא קיים במשהו בעולם. שהוא צריך להחליט לעצמו בשביל מה לחיות ואיך לחיות, שהוא כולל בתוכו כביכול יקום קטן. כל אדם כולל בתוכו יקום קטן.

יעל: שזאת ההרגשה שמתפתחת בתוך כל אחד מאיתנו.

כן. ולכן אני לא זקוק לאף אחד. ואני לא רוצה שיבואו אלי בכל מיני דרישות וטענות, שיש בהן כוח למשוך אותי לכל מיני עבודות, כדי שאני אשרת אותם וכן הלאה. אני לא רוצה. אין לי שום דבר אליהם, ושלא יעזו לבוא אלי.

אורן: אני מנסה להבין פה משהו. הטבע יצר אותנו כיצורים חברתיים, האדם הוא יצור חברתי, חיה חברתית, נקרא לזה כך.

כן, כל עוד היינו צריכים את זה. כל עוד הרגשנו שבלי זה אנחנו לא שורדים, היינו משתמשים בזה. בחברה הפרימיטיבית, אם היינו יוצאים מהמחנה שלנו, של החברה, מהבונגלו או מהמערה, אז הזאבים ומה לא היו אוכלים ומתנפלים עלינו או משבט אחר היו אוכלים אותנו.

יעל: אותו צורך חברתי היה לצורך הישרדות.

ודאי. אבל היום אין דבר כזה. איזו הישרדות? יש לי כסף בבנק, יש לי מקצוע ביד, אני מצפצף על כולם ונוסע לקצה אחר של העולם.

אורן: זה שהחברה שבה אנחנו חיים כחברה, ככלל לא כפרט, נהייתה בהרגשה שלנו יותר אדישה זו בעצם רק תוצאה משינוי פנימי שמתחולל בכל אחד ואחד מאיתנו כיצורים אנושיים.

כן. אנושיים בזה שיותר אגואיסטים.

אורן: יותר אגואיסטים.

כן.

אורן: אם כך, האם בגלל שאנחנו כפרטים נעשינו יותר אגואיסטים, החברה שבה אנחנו חיים נעשתה יותר אדישה לתופעות שפעם הייתה פחות אדישה אליהם?

כן, כי חברה סך הכל זה אוסף של יחידים. החברה גם לא מסתכלת על כל אחד, "אם רוצה כך, שיעשה ככך". אני זוכר שבערך לפני ארבעים שנה, כשמישהו ירד מהארץ לאיזה מקום, הוא התבייש, עשה את זה באיזו צורה כזאת, אני זוכר את זה.

יעל: היו נועצים בו מבטים.

היום זה משהו אחר.

אורן: רילוקיישן (relocation).

הצלחה

אורן: שדרג.

"היי, אתם נשארים פה, בסדר גמור, אני הולך להצליח". ככה, בגאווה. פעם זה היה ההיפך, הוא התבייש.

אורן: אז אם פעם החברה הייתה מזדעזעת, היום היא אדישה. הלך, חזר, עלה, ירד.

לאף אחד אין שום חשבון עם השני. גם מלמעלה, מצד הממשלה, וגם מלמטה, מצד האזרח.

אורן: אני רוצה לשאול בכל זאת, חוץ מהשינוי הזה שעליו דיברת, דיברת על שינויים פנימיים שכל פרט עובר, ומשליכים על המצב החברתי. עוד שינוי שנגעת בו מעט, אבל אני רוצה שנתמקד בו, זה השינוי הטכנולוגי. החברה שבה אנחנו חיים מאוד השתנתה, היום יש לך בטלפון את כל העולם.

אם ניקח לדוגמה את הרשתות החברתיות, מי שנמצא בהן ופעיל, הוא מאוד לא אדיש. מה זאת אומרת? יש לי מקלדת, לא משנה אם היא בטלפון או אצלי במחשב, אני כל הזמן מחובר למקלדת, אני יודע מה קורה בכל מקום, יש לי דעה על כל דבר, ואני מנהל את העולם ומאוד לא אדיש לכל דבר שקורה.

אם אני מסתכל על מה שהיה לפני עידן האינטרנט, כשאני נולדתי, לא היו מחשבים, אינטרנט, לא היה כלום. אם מישהו היה רוצה להיות פעיל ולא אדיש, זה היה בא לידי ביטוי בדרך כלל בשיח עם אדם אחר. היום, כל העולם אצלי במקלדת, אני מאוד לא אדיש.

הטכנולוגיה הביאה אותנו למצב שפעם בכלל לא היה, שבו החברה יכולה להיות מאוד לא אדישה, מאוד גועשת ורועשת אבל כל עוד זה ברשת, כל עוד זה מסתכם בתנועת האצבעות כמו שיעל אמרה, אנחנו יודעים לשבת על הכורסה ולעשות פעילות של אצבע.

כן.

אורן: שם זה מתחיל ושם זה נגמר. למה הפעלתנות הזאת, שברשתות החברתיות רואים אותה מאוד ויש שמה רגשות מתפוצצים, שנאה, אש שורפת?

אנחנו יצאנו לרמה חדשה של החיים, חיים שמעל המקלדת. זה לא חיים בגופים שלנו, זה חיים בדמויות שאנחנו מייצרים בעולם הווירטואלי. זה משהו אחר לגמרי. זה עולם אחר, שאמנם עדיין הוא קשור לעולם הפיסי שלנו, אבל עוד מעט אנחנו נגיע למצב, כמו עם הכסף, כמו כל הדברים האלה, שאנחנו ניקח בחשבון רק את החיים הווירטואליים.

יעל: אם כך אתה אומר שיש מעבר מהחיים הפיסיים, דיברת גם על הכסף, לאיזו רמה שהיא קצת מתנתקת מאותה פיסיות גסה ועוברת לאיזו רמת ביניים?

כשאני אתייחס אליך, אני אתייחס לדמות שלך שם, בתוך המחשב, בתוך הרשת הוירטואלית, איך ששם את רשומה, ולא אכפת לי מה קורה לך ואיך את מזוהה במצב הפיסי. בפיסי אני בכלל לא רוצה להתחשב, בשבילי זה יהיה מחוק. מה שיש שם, זה ש"אם את לא כאן, אז אתה לא קיימת", כמו שאומרים. זהו. לזה אנחנו באים.

יעל: מה זה אומר על האדם במקום הזה, שהוא פחות רגיש, הוא יותר משנה תפיסה?

אנחנו נגדיר לו את החיים. זאת אומרת שאם אנחנו מוחקים אותך מהרשת הוירטואלית זה כמו שאת מקבלת עונש מוות.

יעל: מה המשמעות של זה, שאנחנו עוברים לאיזה עולם שהוא פחות פיסי?

גם אנחנו נחשוב על החיים האלו שבתוך מחשב, רק על החיים האלו, שאלו החיים. אם מנותקים מזה, זה מוות, ואת לא יכולה יותר להתקשר. זאת אומרת שזה יהיה מחשב כזה, זה יהיה רשת כזאת שאי אפשר סתם להיות ככה.

יעל: "יחסים חברתיים בתוך הדבר הזה", מה זה אומר?

הכל יהיה, אבל לא בצורה כזאת כמו היום, שזה נמצא בבלגן, זה יהיה מאוד מאוד מוגדר, ואז אנחנו נזדהה רק עם הדמויות הווירטואליות שיש לנו בעולם הווירטואלי.

יעל: לאן זה לוקח אותנו, מה המשמעות של זה, למה זה ככה?

זה לוקח אותנו לעולם שאנחנו נייצב אותו בצורה יותר דינמית, שנייצב אותו בצורה שאנחנו רוצים שהוא יהיה. שהעולם ההוא הווירטואלי, הוא בסופו של דבר יתפקד לפי מה שאנחנו רוצים להיות. הוא יהיה כהעתקה מרצונות הנשמה שלנו, בסופו של דבר.

יעל: לאן זה לוקח אותנו, מה אנחנו רוצים שיהיה?

בזה שאנחנו שם נתייחס אחד לשני כמו שבאמת כל אחד רוצה להתייחס, בצורה אמיתית. ברשתות וירטואליות אנחנו נצטרך לבנות מצב כזה שהחיים הווירטואליים יהיו כמו חיים רוחניים ממש.

אורן: מה זה אומר?

שאני רואה את העולם הווירטואלי שהוא המעבר מהעולם הגשמי לעולם הרוחני.

אורן: שמה זה אומר?

שבעולם הווירטואלי אנחנו נוכל לבנות את עצמנו וגם כן להתנהג בכל מיני תרגילים כאילו שאנחנו כבר רוחניים.

אורן: כלומר?

בנתינה, באהבה, בתמיכה, בכל מיני כאלה דברים, ואנחנו נהיה בכאלה רשתות, בכאלה תוכנות שאנחנו לא נוכל שם לשקר.

יעל: זה כאילו מכוון את הבן אדם.

לרוחניות ממש.

יעל: כשאתה אומר רוחניות למה אתה מתכוון?

רוחניות, שכולם באהבה, בתמיכה, בחיבור וב"ואהבת לרעך כמוך", עד שהרשת שאנחנו בונים, זו הרשת שתיקרא "א-לוהים", "הבורא", "הכוח העליון".

אורן: בוא נעשה סיכום ביניים. התחלנו מזה שהחברה שבה אנחנו חיים היום, ביחס לחברה שבה חיינו לפני כמה שנים, בטח ובטח לפני כמה עשורים, נהייתה הרבה יותר אדישה, ככה מרגישים כולם, זה לא סוד.

אחר כך אמרנו שאמנם החברה שבה אנחנו חיים נהייתה יותר אדישה, אבל יש תחום אחד מסוים, ספציפי, שבו אנחנו רואים שהאנשים בכלל לא אדישים, וזה תחום המקלדת. ברשתות החברתיות אנשים "באטרף", מגיבים לגמרי בטירוף אחד לשני ולגמרי לא אדישים.

כן אבל אתה רואה באיזו רמה ובאיזו צורה זה נעשה.

אורן: הורגים אחד את השני בלחיצת מקלדת, אין ספק. אז בחיים שלנו החברתיים האדישות משתלטת, בחיים החברתיים שיש לנו ברשת, לגמרי אין אדישות ויש רגשות מאוד עזים שבדרך כלל הולכים למקומות מאוד רעים גם.

יעל: גם וגם.

אורן: הסבירי את עצמך.

גם וגם, אני יודעת למשל על קבוצות של נשים, בנות עשרות אלפי נשים המפרגנות אחת לשנייה. ברגע שמישהי מעלה איזו צרה, כולן רק תומכות בה, כל השיח שם הוא שיח מאוד תומך ומאוד מאוד רוצה לראות איך ללכת לקראתה. יש ויש.

אורן: יש ויש. זאת אומרת עידן הרשתות החברתיות הפך אותנו להיות פעילים ברמה של הרשתות החברתיות. ואתה אומר שבעצם זה מעבר שאמור לקדם אותנו להתפתחות חברתית שונה, מפותחת יותר שבה לא תהיה אדישות של פרט לפרט אחר או של החברה בכלל אל הפרטים שבתוכה אלא אווירת החיים וקוד החיים יהיה חדש לגמרי. מה הוא יהיה שם? מה יחליף את האדישות של היום? איזו חברה תהיה? האם החברה של המחר היא פחות אדישה, ואם כן, מה עשה אותה פחות אדישה?

אנחנו נתחיל את החברה החדשה מזה שנשחק את המשחק, זאת אומרת נשחק בשקר בזה, שאנחנו תומכים זה בזה, רוצים לפרגן זה לזה, שאנחנו רוצים להרגיש עד כמה שאנחנו נעלים, מיוחדים, עד כמה שכל אחד יכול לתמוך בשני, עד כמה שהוא יכול לקבל מהחברה חיבור, כוח יפה שמשפיע עליו לטובה ולספר את זה לכולם.

בצורה כזאת אנחנו נבנה חברה שמנפחת את עצמה, שמייצבת את עצמה כחברה גדולה, ואף אחד לא יכול להפריע לנו, כי מי שיכנס התוכנה הזו ממש תבריח אותו. וכך אנחנו בונים לעצמנו בועה שאנחנו חיים בעולם שהוא כולו טוב, ואנחנו יותר ויותר מתחברים ותומכים ומרחיבים את הגבולות שלנו, ורק בצורה יפה ופשוטה וידידותית פותרים את כל הבעיות. אנחנו גם נזהרים לא להגיד דברים לא יפים ולא טענות.

בקיצור בשני קווים, לא רק הכול טוב אלא אנחנו שומרים על עצמנו כל הזמן לעלות לעלות את החברה כמה שאפשר יותר, עד שאנחנו נתחיל להרגיש בכוח, שאנחנו מייצבים אותו בצורה כזאת שבכוח הזה יש חיות, שזה מחייה אותנו, שזה מגדיל אותנו, שזה בכלל נותן לנו הרגשה והבנה ורצון, מחשבות שהן מעבר להגבלות, כי אנחנו נכללים זה מזה ובהתכללות אנחנו מתחילים להרגיש מציאות חדשה מעבר להגבלות הפרטיות של כל אחד. זו התוצאה שאני מצפה שתתפתח פעם מהרשתות חברתיות של היום.

אורן: מה יביא אותנו מהרשת החברתית של היום, כפי שאמרה יעל בצדק, שהיא מאוד לא אדישה, היא יכולה להניע אותנו לדברים חיוביים אבל היא גם מניעה אותנו, צריך להודות על האמת להרבה דברים שליליים. מה יניע אותנו להתקדם מהמצב שאנחנו מכירים היום ברשת החברתית אל המצב המשודרג הזה שאתה מתאר אותו, החברה של מחר, שכמו שתיארת אותה היא הייתה נשמעת חברה שיש בה רק טוב?

אנחנו כולנו רעים, אנחנו כולנו מיואשים, אנחנו כולנו אגואיסטים. אנחנו מגיעים מייאוש גדול, מאדישות גדולה ומכל הדברים האלה שלא נשאר לנו ברירה אנחנו רוצים להגיע למשהו שבשביל זה כדאי להתקיים. יש לפנינו בעצם סך הכול שני דברים או לָמות או לחיות, כי כמו שאנחנו חיים היום זה יותר גרוע ממוות, זה מאבק עבור המוות, אז בשביל מה?

אורן: לקחת את האדישות וניפחת אותה בכמה אלפי אחוזים והפכת אותה למוות, זה מה שעשית עכשיו במשפט האחרון, אמרת לי שאדישות בסופו של דבר מובילה למוות?

אדישות מביאה למוות.

אורן: למה?

יעל: למוות פנימי?

מוות פנימי ודאי.

אורן: למה לתחושה של מוות.

כי אין לי חיים, אין לי במה למלאות את עצמי. החיים זה נקרא שאני ממלא את הרצון שלי. אדישות זה נקרא שאני אדיש לכל דבר, אז אני עכשיו כבר מת.

אורן: חברה אדישה זו חברה מתה בעיניך?

ודאי, היא לא מתקדמת, היא לא יכולה למלאות את עצמה, אין לה שום תשוקה, אין לה שום אתגר, אין כלום.

אורן: היובש שאנחנו נרגיש כחברה הוא זה שיקדם אותנו לפריצה למשהו חדש?

כן.

יעל: אז בתוך כל הרוע הזה לפי מה שאני מבינה אותך יש בכל זאת איזו משיכה לטוב.

ודאי זה שאנחנו מתקדמים לטוב זה ברור, השאלה, איך אנחנו מתקדמים, דרך מלחמות, בעיות וצרות או שאנחנו כבר עכשיו בונים לעצמנו את אותה צורה יפה ונכונה שנכנסים בה וזהו.

יעל: הנטייה עכשיו היא יותר להתחיל להיכנס לכך?

ברגע שיש מחשבים לקיים עולם וירטואלי, מהעולם וירטואלי אנחנו יכולים להגיע לעולם הרוחני.

יעל: זו אופציה שנפתחה בפנינו.

כן.

אורן: אם נגדיר את החברה שלנו היום כחברה אדישה, אז החברה של מחר מהי?

חברה שעוסקת בלבנות חיים חדשים כמו שהיא רוצה. על ידי המחשבים, על ידי הרשת הווירטואלית יש לנו אפשרות לבנות עולם משלנו ואנחנו נחיה בו, נתקשר בינינו ונזמין איזה חיים שאנחנו רוצים.

יעל: הרוע שקיים בתוכנו לאן הוא איעלם? מה יהיה איתו?

אנחנו לא נרגיש אותו, פשוט נעזוב אותו, הוא לא נמצא, הוא לא ישלוט עלינו ולכן הוא יעלם.

אורן: והאדישות לאן תעלם?

איזה אדישות אם אני מהיום למחר מקבל עוד יותר ועוד יותר מילויים מתוך זה שאני מתקשר עם האחרים, מתוך זה שאני מעלה את החברה הזאת.

אורן: אמרת קודם בתחילת הדיון שהחברה היום אדישה כי אנחנו בפנים כפרטים עברנו שינוי פנימי שעשה אותנו הרבה יותר אגואיסטיים, ומחר אנחנו נהיה כאלה שנגרום לחברה להשתנות, אז מי הוא האדם של מחר?

האדם של מחר הוא זה שמרגיש את עצמו חבר בכל החברה הגדולה, הם משפיעים עליו והוא משפיע להם והם מייצרים כל פעם התקשרות יותר גדולה ומרגישים כוח יותר גדול שממלא אותם.

אורן: מה ממלא את האדם הזה בסיפוק, מה מרגש אותו?

בזה שהוא קרוב לאחרים ובקרבה לאחרים הוא מקבל מילוי חדש.

אורן: איזה?

מסך כול החברה, תגיד מהבורא.

יעל: במה זה שונה ממה שהיה פעם?

מה שאין היום. לא היה לא הייתה אף פעם חברה כזאת. היה במשהו מורגש כך כמו שהיו חיים אז במערות, במשפחה אחת, בחמולה.

אורן: אז לאן הולכים?

לחברה אנושית מיוחדת, מאוד רוחנית.

אורן: הזמן שלנו נגמר. רב לייטמן אנחנו נמשיך לשוחח איתך על זה. תודה רבה. תודה יעל. תודה גם לכם שהייתם איתנו. חברה חדשה, אדם חדש, "חיים חדשים". כל טוב להתראות.

(סוף התכנית)