חיים חדשים
שיחה 206
תפקיד ההורה ב'
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 30.6.13 – אחרי עריכה
אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", סידרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן וניצה מזוז. שלום הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: שלום ניצה.
ניצה: שלום.
אורן: אנחנו רוצים ביחד אתכם ללמוד מהרב לייטמן, איך אפשר לפתח את יכולת ההתקשרות שלנו לאנשים אחרים, כך שהיא תהיה ממש טובה. במקום שנרגיש שכל החיים שלנו הם אוסף של התגוננויות ומלחמות הישרדות כאלה ואחרות, נוכל להצליח להתקשר בטוב לאנשים סביבנו, נוכל ליהנות מההתקשרות הזאת במקום לסבול ממנה, נוכל להביא אל החיים שלנו שפע, טוב, שמחה, ושנקום בבוקר עם אור בעיניים.
בכל פעם אנחנו מנסים להתמקד באחד התחומים בחיינו שבהם יש לנו התקשרויות עם אנשים נוספים, ובדיון היום אנחנו עוסקים בתא הבסיסי, הטבעי, היסודי בחברה שהוא המשפחה. אנחנו רוצים ללמוד איך אפשר לשדרג את החיים שלנו במשפחה, בדיוק כמו שמשדרגים היום טלפונים. אנחנו משדרגים מדור אחד לדור שתיים, לדור שלוש, ארבע, חמש, שש ובכל פעם השדרוג הזה מקנה לנו יכולות חדשות, דברים שלא חשבנו שאפשר לעשות, ואנחנו פותחים לעצמנו אופקים חדשים.
מבחינה טכנולוגית כולנו מבינים את זה היטב, אפילו ילדים קטנים שמתחילים להתעסק עם הסמארטפון של אבא ואימא. אנחנו רוצים ללמוד את זה לא רק ברמה הטכנולוגית, אלא בעיקר ברמה הרגשית. אנחנו רוצים להשתמש בבית שלנו, במשפחה שלנו, כמקום שהופך להיות כמו מעצמה של כוח, שאנחנו לומדים לייצר בהתקשרות האיכותית שלנו אל מישהו אחר.
מישהו אחר יכול להיות הילדים שלנו, בן או בת הזוג שלנו, או אפילו ההורים המבוגרים שלנו. זה התא המשפחתי שיכול להפוך להיות כמו תחנת ייצור כוח גרעיני, שיכול להיות ספק כוח שיטיס להישגים חדשים את החיים של כל אחד מאיתנו כפרטים גם מחוץ לבית, בעבודה, עם אנשים, עם מכרים, עם חברים בבית ספר, לא חשוב איפה ובאיזה גיל.
אז היו אתנו, יהיה הרבה מה לקחת, אני ממליץ אפילו להכין עט ומחברת ולרשום את מה שאתם שומעים. ניצה, בואי ותמקדי אותנו איפה אנחנו מתחילים את השיעור שלנו היום.
ניצה: אנחנו ממשיכים את הפגישה שלנו היום, מתוך המודל שנתת לנו בפגישה הקודמת. מודל של משפחה עגולה, של מרכז משפחה, שבה יש עקרונות וערכים של שייכות, תחושת שייכות, הדדיות, שיתוף ושוויון. כל הדברים האלה מתקיימים בתוך המודל הזה. וכיוון שאנחנו משודרים בערוץ ההורים, אז יש תמיד שאלות, ובאופן טבעי אחת השאלות שהכי נשאלות היא "זה כל מה שצריך לחנך את הילד, רק איך להתקשר נכון? ומה עם לימודים, ומה עם התפתחות, עם הצלחה, ואיך הוא יצליח בעולם? איך אני כהורה יכול להיות בטוח במאה אחוז שאם אקנה את המודל הזה, בכך אני מבטיח הצלחה לילדים שלי?".
הקיום שלנו בכל הדורות עד כה, היה תלוי בהצלחה אישית, אינדיווידואלית, אגואיסטית. עד כמה שאני מצליח בספורט, באוניברסיטה, בכל דבר, אני בזה מצליח בחיים. והיום אנחנו צריכים לראות את העולם, לא לפי ההרגלים שלנו דאז, באינרציה שאנחנו ממשיכים כך לחשוב, אלא לראות את העולם איך שהוא היום. אנחנו רואים שהעולם היום הופך להיות עולם עגול, שכולנו קשורים, כולנו תלויים זה בזה, כולנו חייבים לספק זה לזה ולקבל זה מזה בצורה אחידה. זו הצורה שהחברה האנושית לאט לאט מקבלת.
אם אני אדע, ארכוש, אהיה בנוי לפי הצורה הזו, אני אצליח בכל דבר. אם לא אהיה בנוי בצורה כזו, לא אצליח בכלום. אני יכול להיות המומחה הגדול ביותר ולא אדע איך להסתדר, איך להתאקלם, איך להתכלל בחברה, ובסופו של דבר אשאר מחוץ לכל.
זה עדיין לא ברור לנו היום, אנחנו עכשיו נמצאים בתקופת מעבר, אבל בכל זאת זה הולך לקראת זה. לכן, אם דיברנו בכל הדורות הקודמים על הצלחה אישית, "תדרוך על כולם, תעלה על כולם, תקרע את הכבישים, תקרע את בני האדם, העיקר להצליח". היום זה לא עובד, כי אני צריך בהשתתפות עם כולם ואך ורק בתוכם, בהתקשרות אליהם, שם אני יכול למצוא את ההצלחה שלי. אפילו שאני הולך לעשות איזה ביזנס, לא חשוב מה, זה יכול להצליח רק בתנאי שאני יכול לארגן את הסביבה בצורה עגולה, ולכן יש לנו משבר בכל העסקים.
ברור לנו כבר, שאצליח בחיי משפחה אם אצליח לארגן אותה בצורה עגולה, אצליח בעבודה שלי עם הקולגות, רק בתנאי שאני נמצא בחברה כזו עתידה עגולה. לא מן הסתם בכל מקום עבודה, רוצים כבר לבנות צורות כאלה ומביאים סדנאות עם כל מיני קואצ'רים וכן הלאה. לכן קודם כל זה צריך להיות.
אורן: אתה יכול רק להגדיר את ה"זה"? אמרת, "לכן קודם כל זה צריך להיות".
האומנות לבנות קשר משפחתי בכל מקום. ולמה משפחתי? כי ממשפחה אני לוקח דוגמה לכל קשר אחר בחיים הרחבים שלי.
אורן: מה הסוד באומנות הזו?
הסוד הוא, שאני יודע להתקשר עם בני אדם בצורה כזו, שאנחנו עוזרים זה לזה, משלימים זה את זה, נכללים זה בזה, ולכן מצליחים. לפי השתוות הצורה שלנו עם המבנה הפנימי בינינו, שזו רשת אינטגרלית שקושרת עכשיו בינינו. אנחנו מותאמים לטבע, ונמצאים לפי חוק השתוות הצורה עם הטבע.
ניצה: אנחנו כהורים חונכנו לעולם שהוא עולם תחרותי.
גם עכשיו זה יכול להיות עולם תחרותי. רק השאלה באיזה מובן תחרותי, ולמה היום אנחנו מפסידים בעולם התחרותי? כי התחרות קיבלה צביון חדש. מי שיותר אינטגרלי, מי שיותר מקושר, מי שיודע יותר לקשור את הדברים האלה יחד, הוא יותר מצליח, ולא מי שיותר שפיץ.
אורן: מה פירוש, מי שיותר אינטגרלי?
מי שיודע לעבוד עם האנשים ביחד בצורה אחידה. פעם מדען, פילוסוף, או עילוי, היה אדם אחד, שהיה יושב בחדר העבודה שלו. היום זה המון אנשים שעובדים כדי לפתח משהו, וזה לא אפשרי לבד. היום הם מקיימים כל הזמן ישיבות עבודה ביניהם. הם לא יודעים איך להתקשר נכון, אבל בכל זאת הם מבינים שרק על ידי התקשרויות והתכללות ביניהם מגיעים למשהו. ולכן הם נמצאים מהבוקר ועד הלילה בישיבות, אבל לא יודעים באיזו שיטה להתקשר נכון.
כשאנחנו באים למקומות העבודה, ולכל מיני מקומות אחרים, אנחנו מלמדים בקורסים שלנו, איך להתקשר נכון, איך לדבר נכון, איך להגיע למצב שיהיה ביניהם קשר אינטגרלי נכון, שיהיה שכל אחד ורגש אחד. ומתוך זה שהם בונים מכולם יחד דמות אדם אחד גדול, הדמות הזאת יכולה לעצב להם תמיד את הפתרון הנכון. זה נקרא חכמת ההמונים.
ניצה: אתה אומר, שהמפתח היום להצלחה בחיים, זה התקשרות נכונה בין בני אדם. ואם הורה רוצה להכין נכון את הילד שלו לחיים, הוא צריך להתחיל לתת לו מרחב שבו הוא יתחיל לאט לאט, להתנסות שזה הבית, זו המשפחה. המרחב הוא כמו מגרש משחקים, ששם הוא מתחיל להתאמן איך מתקשרים נכון עם בני אדם.
אני רוצה לבדוק את ההשפעה על הלימודים של ילד שמקבל חינוך כזה.
הוא מתרגל לשמוע, להתקשר קומוניקטיבית עם המורה, לשמוע ולהתקשר עם החברים, מי עונה, מה עונה, איך, וכן הלאה. הוא פתוח לקשר, ומתוך זה הוא לומד. הוא תמיד מארגן לידו סביבה ידידותית, אפילו בלא מודע, כי זו בעצם הנטייה שלו. הוא מזמין פחות צרות, ממושמע יותר, ולכן מצליח. הוא גם פתוח יותר במשפחה ואז אנחנו מאתרים מהר את הבעיות אם הן קיימות, ועוזרים לו לצאת מהן, לחזק אותו וכן הלאה.
ניצה: שאלתי במיוחד איך זה משפיע בלימודים. כהורה חשוב לי מאוד שהוא ירכוש כלים וקישורים חברתיים, שיהיה אדם ותהיה לו יכולת להתקשר עם אנשים. אבל האם זה גם משפיע על יכולת הלמידה שלו?
אנחנו רואים את זה בתוך העבודה שלנו עם בתי ספר, איך ילדים שמתארגנים בתרגילים שלנו בסדנאות, אחר כך מצליחים בלימודים.
ניצה: איך זה קשור?
כוח ההקשבה, כוח החיבור, ההתמודדות שלהם עם חוסר ביטחון, עם חוסר סבלנות, כל זה משתנה, ובהתאם לזה הציונים.
נניח אתה אומר ש90%, ממה שהילדים עושים בחיים שלהם, במיוחד בכיתה, בבית ספר, בכל מיני מקומות כאלה, זה רק לדאוג לביטחון שלהם בחברה, כי החברה תחרותית, עוינת, החברה מאוד קשה. ואם אנחנו קצת מרככים אותה, אז כל ילד נפתח, ויש לו פתאום רזרבות, יש לו פתאום מאגרי כוח להקשיב, לענות, לעשות משהו. עכשיו הוא עצור ונמצא כל הזמן בהתגוננות, הוא חייב להראות לכולם שלא אכפת לו כלום, שהוא מאצ'ו, וכנגד מי הוא יכול להראות את זה? כלפי החברים. על מי? על המורה, או על מישהו אחר.
זה מה שאנחנו רואים היום בכיתות. הילד מראה לכולם שלא אכפת לו כלום, הוא יכול לבוא, או לא לבוא לבית הספר, וכל אחד שעושה כאילו מעשה גבורה נגד ההנהלה, זה נחשב. אם אנחנו מבטלים את הדברים האלה, נפתחות לילדים אפשרויות להקשיב, להשתתף ולספוג את החומר פי כמה וכמה ממה שיש להם היום.
במה הם עסוקים כל הזמן? ביחסים ביניהם, בינו ובינה וכן הלאה. יש להם חיים משלהם, הם לא מסתכלים על המורה ועל מה שהוא עושה.
אורן: אני רוצה לעמוד רגע על חוסר הביטחון. נאמר שאנחנו לוקחים בבית שלנו את המשפחה ומתחילים להכניס את הטכנולוגיה של ההתקשרות בעיגול שאתה מלמד, בהקשבה, בדיבור, בביקורת, בלהסתכל מזוויות שונות.
אנחנו מלמדים אותם איך לדבר זה עם זה.
אורן: הטכנולוגיה הזו שאנחנו מתחילים לעבוד עליה בבית, איך היא תשפיע על הביטחון או חוסר הביטחון שלהם בחוץ?
קודם כל ודבר ראשון זו ההרגשה שיש לו גב, שיש לו לאן לחזור, שמבינים אותו ושזה המקום הבטוח שלו. אפילו אם הוא יוצא ממנו כביכול החוצה, מאותו קן בטוח שנמצא ומוכן תמיד. ודבר שני, כמה ילדים כאלה שנמצאים בכיתה, אתם אנחנו כבר יכולים להתחיל לשפר את הכיתה. אנחנו עושים קודם כל סדנאות עם ההורים ואחר כך עם המורים, ובזה אנחנו משפיעים על היכולת שלנו לעשות סדנאות כאלה בכיתות בבית ספר. אנחנו גורמים לזה שהם לומדים בעיגול.
אורן: יש פה סיבה ותוצאה שלא תפסתי בדיוק את הקשר ביניהם. אנחנו בבית מתחילים ליישם את הטכנולוגיה של התקשרות בעיגול, ואני מקבל תוצאה שכל אחד מבני הבית, לצורך העניין הילדים, מרגישים מחוץ לבית יותר ביטחון. למה תרגול יכולת ההתקשרות למישהו אחר משפיעה על הביטחון, או חוסר הביטחון האישי שלי?
הוא יודע להתלבש באנשים אחרים, הוא יודע לקרוא אותם, הוא יודע להבין אותם. הוא חכם מהם.
אורן: למה?
כי יש לו חכמת ההתקשרות, יש לו הרגשת הקומוניקציה הפנימית.
אורן: מה זה?
איך אנשים יכולים להיות קשורים יחד, איך להבין את השני, איך לשמוע את השני, איך להביע את עצמי. הוא אדם שיש לו ידיעת מערכות הקֵשר בין בני אדם.
אורן: מאיפה?
מהמשפחה.
אורן: למה?
כי הוא נמצא איתם כל הזמן בתקשורת כזו.
אורן: אבל זה איתם. למה הוא יכול גם להבין אחרים?
זה לא חשוב, הוא מתחיל מזה ללמוד מה זה נקרא "אדם אחר". איך אני יכול להבין אותו והוא אותי. איך אנחנו יכולים להיות בקשר, ואם לא בקשר, אז לפחות אני מבין אותו יותר. זה נותן לי אפשרות להיכנס לתוך אדם זר.
אורן: מה פירוש "להיכנס"?
להיכנס, להרגיש אותו, להבין אותו, להתלבש בו.
ניצה: איך ההתלבשות שלי במישהו גורמת לי דווקא להרגיש בטוחה?
כי אני יודע מראש להתרחק או להתקרב אליו.
אורן: לא הבנתי את זה.
ידיעת האדם, שאני מרגיש אותו מבפנים, מאפשרת לי להחליט אם להתקרב אליו או להתרחק, מה לעשות עמו. אני גם מתחיל לדבר בשפה שלו, בסגנון שלו, בלכסיקון שלו, בגישה שלו. בזה הוא מתחיל להרגיש שאני דומה לו במשהו, קרוב לו, אנחנו כבר נמצאים במין השתוות זה עם זה וכבר פחות אויבים.
ניצה: כמו כל מודל חדש, לפני שאני הולכת לרכוש אותו וליישם אצלי בבית, אני רוצה לדעת איך זה ישפיע על כל מערכת החיים, כדי להיות בטוחה שכהורה אני עושה פעולה נכונה. בדקנו קודם איך זה ישפיע על הלימודים, ואמרת שבזה שהאדם לומד להתקשר ולהיות בהקשבה, זה יכול לשפר את יכולת הלמידה שלו, זה יכול להשפיע על הביטחון בעצמו, כיוון שהוא יודע לקרוא את האדם שנמצא מולו. האם זה משפיע על עוד היבטים בחייו של ילד?
בכל דבר. זה מקרין על הבריאות שלו כי הוא פחות לחוץ, הוא יותר בטוח. כשכואב לו משהו, הוא לא מתבייש להגיד, לא מפחד.
ניצה: אם יש ילד שהוא קצת עצבני, איך זה משפיע עליו?
לָמה שיהיה עצבני? אף פעם לא יהיו לו בעיות כאלה שנובעות מעצבים, כי הוא מאוזן מבפנים. היפראקטיביות, מאיפה היא נובעת? מחוסר איזון פנימי. אנחנו גורמים את זה לילדים.
אורן: מה פירוש?
כי הילד לא יודע איך להסתדר נכון. הוא כל הזמן נמצא בחוסר זמן, בחוסר ביטחון, בחוסר ביטוי לעצמו, להקשבה. הוא כל הזמן צריך להתגונן והוא לא יודע במה, המערכות שלו מבולבלות מבפנים. ומה פתאום דווקא היום זה קיים, לפני שלושים שנה לא היה מושג כזה "היפראקטיבי". הכל החל משנות התשעים של המאה הקודמת, המושג הזה פתאום פרץ והיום זה כל אחד. היום אתה יכול להוסיף למים את הריטלין או משהו דומה לו, למה שאתה רוצה, ולחלק לכולם ללא חשבון. זאת אומרת, שאתה רוצה בזה לחפות על חוסר החינוך שלך, על חוסר הטיפול שלך על ידי כימיה.
ניצה: זאת אומרת, שהמודל הזה יכול לעזור גם לילד היפראקטיבי, להגיע למקום קצת יותר מאוזן?
ודאי, אין ספק.
ניצה: לא פשוט להורים להתמודד עם ילדים שהם היפראקטיביים, או אפילו עם אי.די.די, שהיא רמה לא גבוהה של היפראקטיביות. איך דווקא המודל הזה שהצגת בדיון, משפיע על אותו ילד והופך אותו לקצת יותר רגוע?
אנחנו רצון לקבל, שאם הוא מרגיש נוח וטוב, הוא נמצא במנוחה.
אורן: מה זה "רצון לקבל"?
רצון ליהנות, רצון להרגיע את עצמו, למלא את עצמו, אגואיסטי. החיה הקטנה הזאת שנקראת ילד לא מרגישה בטוחה, הילד לא מסופק מכל הצורות השונות שמאיימות עליו, דורשים ממנו הכול והוא לא יודע מה לעשות, הוא לא מסתדר עם החיים. ממתי מתחילה ההיפראקטיביות? כבר מגיל צעיר. למה? כי ההתנהגות עם הילד לא נכונה וקשה מאוד לצאת מזה, כי מתוך הקצב, ההטרדה הפנימית שבה הוא נמצא, הוא כבר לא מסוגל להקשיב. זה כמו נניח אדם שבדרך כלל רגוע ופתאום נופלות עליו בעיות וצרות, האם הוא מוכן להקשיב לדברים הרגילים? הוא נמצא כבר במערבולת פנימית, לכן הוא לא יכול כמו ילד לרוץ ממקום למקום, הוא רוצה לפתור את הבעיות שלו בצורה אחרת, אבל זו אותה היפראקטיביות, רק פנימית. היפראקטיביות לא מתבטאת רק בצורה החיצונית, יש הרבה אנשים כאלה היום, כל אלה שלוקחים סמים, תרופות הרגעה שונות וכן הלאה, זו אותה היפראקטיביות. זאת אומרת חוסר יכולת להתקשר נכון לסביבה ולמצוא איתה מערכת התקשרות נכונה שתרגיע ותמלא אותי, זאת סיבה להיפראקטיביות.
אורן: חוסר יכולת התקשרות נכונה עם הסביבה?
כן, חסרה התקשרות שתקנה לי ביטחון, רוגע, מילוי. זאת הסיבה למחלה הזאת. ולמה זה קורה? כי היום אנחנו נמצאים בעולם האינטגרלי, ועדיין מתנהגים לפי השיטה הקודמת האינדיבידואלית, מזה נובעת כל ההיפראקטיביות. יש על זה הרבה ספרים ומחקרים ודוקטורטים והכול.
ניצה: ועדיין אין לזה פיתרון.
אין פיתרון כי אין הבנה בבעיה עצמה. צריך קודם להבין את הבעיה, ואחר כך למצוא פיתרון.
אורן: אם אני מבין את הגישה שלך לחינוך של הורים, אז אתה אומר, שאם אני לצורך העניין כהורה, אֵלמד לחנך נכון את הילד שלי ואוכל לפתח בו יכולת התקשרות נכונה עם הסביבה, בכך אני מביא אותו בוודאות להצלחה בחיים במגוון מישורים שונים.
לא במגוון, אלא בכל. קצת קשה להסביר זאת, אבל אפילו בתפיסת המדע, נניח שאני הולך ללמוד, אם בכלים הפנימיים שלי אני מסודר כמערכת טבע אינטגרלית, אני תופס את המדע בצורה קלה, כי הוא כולו מתבסס על אותו עיקרון. אני מסתכל על כל הדברים האלה בצורה כוללת, הכול כולל הכול. העולם נמצא לפנָיי, הוא אינטגרלי, קשור, כל כך קל לי להשלים זה את זה וזה את זה בדרגות דומם, צומח, חי ובני אדם. מה שאני מבין בדרגת חי, אני יכול להקרין על דרגת המדבר ולראות את זה גם שם, הדברים המקבילים הם בארבע דרגות החומר, קיבלתי גישה אינטגרלית, גישה חדשה ללמוד, להבין, להרגיש ולהתכלל עם המציאות הכללית. בשבילי, ללמוד עכשיו כל מדע, כל דבר, כל חכמה, זה לא דבר גדול, אני מסתכל על זה כחלק מכלל המציאות.
כמו שעכשיו אתה שואל אותי על דבר כלשהו, שאף פעם לא חשבתי עליו, לפי השיטה הזאת אני מיד נותן לך תשובה. מאיפה זה בא? הרי אף פעם לא חשבתי על בעיות כאלה, על חלק מהן לגמרי לא, זה לא נמצא באופק האינטרסים שלי.
אורן: אם אני מבין את הגישה שלך לחינוך, אתה אומר, שחינוך הוא לא עוד משהו בחיי ההורה. אם אני רואה ילד שהפך להיות נער שגדֵל להיות אדם שלא מצליח בחיים, תחזור אחורה ותמצא שההורים שלו לא הבינו בעצמם את החיים ולא חינכו ופיתחו בו את היכולת הזאת, שהיום בלעדיה הוא לא ישרוד בעולם המקושר. כך אחד לאחד.
נכון, אנחנו רואים מה הם עושים, הם שמחים שזורקים אותם מהעבודה, או שאין להם עבודה, משלמים להם דמי אבטלה והם יושבים בבית, מעשנים גראס או סמים ואם מזדמן, הם מבצעים קצת עבריינות פה ושם, זה מה שהם עושים. מיליארדי אנשים חיים כך בעולם מחוסר חינוך. אם המיליארדים האלה, שאותם כביכול לא צריך לתעשייה ולא לשום דבר אחר, היו מתקשרים בצורה נכונה זה עם זה, הם היו מביאים לכל האנושות כוח אינטגרלי שהיה מאזן את כולם עם הטבע. היינו מרגיעים את כל הטבע, את כל האקולוגיה, את כל הדברים, היינו בונים חינוך ותרבות חדשה.
ניצה: הרבה מאוד מהבעיות שהאנשים הבוגרים מתמודדים איתן, הן בעיות שהם משליכים על החינוך ההורי שהם קיבלו או לא קיבלו, או אולי על העדפות מסוימות שהיו במשפחה והם לא היו הילד המועדף. דברים כאלה אנשים נושאים איתם כל החיים, הם לא מסתדרים, וקשה מאוד לתקן אותם.
ההתרשמות שהילד קיבל עד גיל חמש עשרה, היא המכרעת. מה שקורה לאחר מכן הוא בסך הכול, רק פיתוח של הדברים האלה. הם נשארים כגישה לחיים ותו לא. הוא לא יכול לשנות.
ניצה: הורים כמונו אם כך, שכבר עברו את הגיל הזה, מה שיש בהם זה מה שנצרב להם בתודעה ממה שקיבלו מההורים. אז אני מבינה שכהורים נצטרך לעבור קודם כל תהליך על עצמנו, לפני שנהפוך להורים, נצטרך להשיל כביכול את כל מה שהתחנכנו על פיו, כי התחנכנו לפי שיטה שהייתה אולי נכונה אז. היום אנחנו אמורים לעבור מעין חינוך מחדש כדי להפוך להורים?
כן.
ניצה: מה הדבר הראשון שהיית רוצה שהורה כזה ילמד בסדנה כזו להורות?
אורן: אני רוצה לשאול ממקום אישי ולא פילוסופי, נניח שאני ההורה אני אדם שמייצג ציבור של הורים שכבר יש לו ילדים, ואנחנו בהחלט יכולים לשים יד על הלב ולהגיד שלא לימדו אותנו להיות הורים, פתאום מצאנו את עצמנו הורים, אולי יש לנו כבר כמה ילדים והייתי מאוד שמח להתחיל ללמוד איך להיות הורה. למה? כי אני מרגיש שזה לא הולך.
קודם כל, בשיחות קודמות לימדנו אתכם כזוג להיות קשורים זה לזה בצורה נכונה.
אורן: נכון, איך לתקשר בינינו כזוג.
כן. האם אתם כבר קשורים ביניכם?
ניצה: ממשיכים כל הזמן לעבוד על זה, זה לא נגמר.
אורן: זה לא נמשך משחור ללבן, זה תהליך.
לאותו התהליך אני רוצה עכשיו לספח, להוסיף את הילדים. אני לא בונה את זה על הריק, הכול נובע ממשיכה פיסיולוגית, שממנה רוצים לבנות קשר יותר רציני, משפחה, כשהם נכנסים אחד לשני, נכללים האחד בשני, כל אחד מספק לשני את מה שהוא מרגיש שהשני רוצה ממנו, וכך בונים משהו, דמות אחת, אדם אחד, הוא והיא. לאחר מכן מתוך הקשר וההבנה ההדדית שביניהם, הם צריכים עכשיו להביא ילדים. מי הם הילדים? הילדים זו התוספת לאותו הקשר. התוספת הזאת מצביעה על כך, שעל ידי הילדים הקשר ביניהם צריך כל הזמן לגדול. יש להם עכשיו אפשרות להגדיל את ההתקשרות ביניהם, לעשות אותה בגוונים שונים יותר, בכל מיני צורות, מפני שיש ביניהם כבר ילדים. נולד אחד, שניים, שלושה, לא חשוב כמה, כמה שנולדים וכמה שהם משתתפים בטיפול בילדים, זה כדי לספק אחד לשני מה שכל אחד מהם צריך, הנתון הזה נשאר. ילד בשבילי הוא סיבה לספק לה את מה שהיא צריכה וכך היא כלפיי. זה כמו אבא ואמא כלפי הבנים, זו"ן.
ניצה: נניח שיש בינינו קשר משותף שנקרא הקשר הזוגי החדש, ואנחנו רוצים לצרף לתוכו את הילדים שלנו, מה התהליך?
נניח שבין ההורים נבנה משהו משותף, מהמשהו המשותף הזה יוצאים הילדים.
אורן: מה זה יוצאים, הם שם, עוד לא צרפנו אותם למשפחה החדשה, להתקשרות החדשה. אתה אומר לי עכשיו איך לצרף אותם. אני לא דף חלק, אני כבר הורה, יש לי נניח שלושה ילדים.
אתם לא יכולים להוליד ילדים אם אין ביניכם את הקשר הרוחני הזה. ילדים הם הרחבת הקשר בין הזוג הצעיר, שנכנס לקשר מפני שיש לו ילדים, כי הילדים דורשים מהם. כל דבר שאותו הם בנו קודם ביניהם בסדנאות שלנו, כשהיו עוד זוג הצעיר, עכשיו הם מרחיבים את אותו הקשר והילדים נמצאים ביניהם כגורם להתקשרות יותר רחבה ועמוקה.
אורן: אני מבין שילדים צריכים עכשיו להפוך את ההתקשרות בינינו לרחבה ועמוקה יותר, השאלה היא, איך עושים זאת בפועל?
הם פשוט מרחיבים את ההתקשרות שיש ביניהם, על ידי כך שנוספים עוד מספר גורמים שמחייבים אותם להיות בקשר, הטיפול בילדים. מה שאבא צריך להוסיף עכשיו, מה שאימא צריכה להוסיף עכשיו, והילדים הם המשותף ביניהם. קודם בנינו משהו משותף, מעין חתיכת רגש ושכל קטנה ועכשיו זה הפך להיות ממשהו ווירטואלי למשהו חי, לילד, לילדה, לכמה ילדים, זה משהו משותף בינינו. אנחנו עכשיו משקיעים בדבר המשותף הזה בינינו, וזה נותן לנו אפשרות להיות יותר בקשר, בדאגה ובהשלמה הדדית. ילדים, גם בצורה רוחנית וגם בצורה גשמית, הם המקום המשותף שלנו, זאת אומרת, אותו הקשר שהיה בינינו שבו היינו סתם זוג, מפני שרצינו בעתיד נניח לבנות משפחה, מתחיל להתממש עכשיו דווקא בגלל הילדים, זה מכניס אותנו לעבודה משותפת בפועל בינינו. בשיחה הקודמת דיברנו על משפחה, מאין המשפחה הזאת צצה? היא מגיעה מהקשר הקודם, הראשון, שהיה בין ההורים, הקשר שבו השניים נפגשו, ושמתרחב יותר ויותר כשהילדים נולדים. לכן אנחנו צריכים לטפל קודם בהורים, אחר כך במשפחה ואחר כך בילדים כלפי בית ספר ובכל מיני מקומות אם צריך. אבל היסוד הוא הקשר בין בני זוג.
ניצה: הבנתי שהדרך הנכונה ביותר היא כמו תמיד, להתחיל לבנות קודם כל נדבך על גבי נדבך את הקשר בין ההורים. הכי טוב אם זה באמת קשר ראשוני שממנו הם כבר מתפתחים, מביאים ילדים לעולם ויוצאים לדרך חדשה. אבל מפני שאנחנו בתקופת מעבר, שאותה ציינת קודם, אנחנו נמצאים כבר במצב קיים, אנחנו כבר בקשר ויש לנו ילדים ועדיין מאוד רוצים לעשות תהליך שינוי בתוך המשפחה.
כלומר, אתם נמצאים במה שנקרא "משבר", בצורות שונות של שבירה, יותר או פחות, אבל זה מצב שבור והשאלה היא איך לטפל בו? צריך בכל זאת להתחיל עם ההורים, אנחנו לא יכולים באמצע הדרך לקפוץ על הרכבת. אנחנו חייבים להתחיל עם הגדולים ואחר כך לאט לאט ללמד אותם איך לגשת לטפל בקטנים שבמשפחה, וביותר ויותר גדולים. זאת הדרך הנכונה.
ניצה: נניח ששמענו פעם ראשונה על השיטה, ואנחנו מגיעים כזוג הורים שרוצה לעבור תהליך, אנחנו כבר במצב קיים, מה הדבר הראשון שתלמד אותנו כהורים כדי שכבר נתחיל לקבל את הגישה החדשה עליה אתה מדבר?
כמו שאמרנו קודם, תבואו לקורס, תבואו לסדנא ותתחילו לראות מי ומה אתם. אתם אגואיסטים והצורה שלכם היא כזאת וכזאת. עכשיו, מה אנחנו צריכים לעשות כדי ללמוד את הקשר הנכון? לא נוכל לדלג על כל מה שאמרנו, צריך להתחיל ממש מאפס, מהאדם האגואיסטי הבודד שהולך עכשיו להתקשר עם האדם השני מפני שהטבע מחייב אותו. הטבע מחייב אותנו לקשר, אבל אנחנו, מיד מעל הטבע המחייב, מתחילים לבנות קשר הכרתי.
ניצה: הבנתי שאנחנו צריכים לעבור תהליך שנקרא תהליך זוגי, כעת הוספת פרק שהוא מיוחד רק להורה. איך מהתהליך הזוגי שעברנו, אני מעבירה את זה כבר למשפחה? הפרק הזה חסר לי.
לא, לא חסר. נניח שיש לנו ילדה קטנה בת חמש, איך נרחיב את הקשר בינינו דרך הטיפול בה? אני אבדוק מה בת זוגתי רוצה ממני והיא תבדוק מה אני רוצה ממנה דרך הטיפול בילדה. זאת אומרת, הילדה היא עוד נושא להתקשרות בינינו, להבנה יותר עמוקה, להרחבת הקשר, הילדה כביכול נכנסת בתוכנו, בינינו. הרי בנינו קשר משותף בינינו, אזור שהוא משותף לי ולה, עכשיו, לאזור המשותף הזה, בו, נולדה הילדה, היא המשותפת, ואנחנו עכשיו מטפלים בה. איך כל אחד מאיתנו מוסיף, ואיך בכך אנחנו מוסיפים לכל אחד מאיתנו.
-
אורן: מה יש לי להוסיף?
מה שאשתי מצפה. ומה שהיא מצפה ממני ומה שאני מצפה ממנה ביחסים השוויוניים בינינו התרחב כי יש ילדה שעצם קיומה דורש זאת.
-
ניצה: אז עכשיו אני צריכה להבין מה הגישה החינוכית שלי ומה הגישה החינוכית שלו, ואיך אנחנו מתאמים בין הגישות האלה? כי הרבה פעמים יש מצבים שהגישות של אבא ושל אימא הן ממש מנוגדות.
אז עכשיו יש לכם ברוך השם מקום לעבודה. איך להבין יותר את השני ולפתוח עוד ועוד מאגרי אגו כדי לתקן אותו ביחד.
-
ניצה: האם חשוב שנלמד קודם מה הגישה החינוכית המשותפת שאנחנו צריכים לגבש? כי לי למשל יש גישה שאני גדלתי לפיה, והוא מביא גישה שהוא גדל לפיה, והרבה פעמים יש עימותים, כי כל אחד מאתנו חושב אחרת.
חינוך הילדים חשוב לשנינו, אבל יש לנו גישות שונות. איך אנחנו מאחדים את הגישה הזאת ויוצרים גישה שהיא כמו גוף אחד כלפי הילדים.
צריכים לקבל את גישת החינוך האינטגראלי, שזו לא הגישה שלך ולא שלו. אין הרבה גישות, כי אמת יש רק אחת.
אורן: מה אומרת הגישה הזאת?
התאמה של האדם לטבע. הגישה אומרת שבסך הכל אנחנו צריכים ללמד את הילד או הילדה, איך להיות קשורים בצורה נכונה לכל חלקי המציאות, בהדדיות, בידידות, בהשלמה. זה הלימוד העיקרי.
ניצה: זאת אומרת, שבתהליך שנעבור, כל אחד מאתנו יצטרך לוותר על הגישות הישנות שלו, וגם על הוויכוחים, ואז אנחנו לומדים ביחד גישה חינוכית שתהיה משותפת לשנינו, ואותה אנחנו נתחיל להנחיל?
לא משותפת, אלא גישה שנוצרה ממך, ממנו, וממה שלמעלה מכם.
אורן: אמרת שהוויכוח איך לחנך את הילדים הוא מקום עבודה חדש, נוסף להתקשרות בין ההורים, ששם כל אחד יגלה שיש לו עוד ועוד מאגרי אגו.
נאמר שהיום אנחנו למדנו ממך מה לעשות בבית עם המשפחה שלנו. אבל נניח שניצה זוגתי הבינה אותך בצורה מסוימת ואני הבנתי אותך בצורה אחרת.
לא שאתם הבנתם אותי בצורה שונה, אלא היא טוענת שיש לה מהבית, או מההשכלה שלה תפיסות קודמות. את זה אתם צריכים לברר
אורן: לכל אדם יש תפיסה משלו, ואתה אומר שצריך להשתדל לשים את כל התפיסות הקודמות בצד, לבוא כדף חלק.
מה שהיה לכם עד כה הוא לגמרי פסול. לפני שאבא ואמא מתחילים לטפל בתינוק, בזו"ן, אין להם חכמה. ועכשיו, כשהם מטפלים בתינוק הם מקבלים חכמה מלמעלה, גישה חדשה אינטגראלית. ואז יש ביניהם קשר וחכמה שהם מקבלים בקשר הזה, ובחכמה הזאת הם מטפלים בתינוק.
אורן: אני הבנתי שאני צריך לשים בצד כל מה שידעתי קודם, והיא צריכה לשים בצד כל מה שהיא ידעה קודם וללכת בגישה האינטגרלית. ליישם את זה בבית.
כן, כי היא מחזיקה בשיטה משלה, ואתה בשיטה משלך. אתה רוצה חכמה והיא רוצה חסדים, ואז אתם לא יכולים להתקשר ביניכם לעולם.
אורן: אנחנו רוצים ללמוד חכמת חיים, לא פילוסופיה, אנחנו רוצים ליישם את זה בבית. כשיצאנו מהשיעור הקודם שלך הגענו הביתה וניסינו לעשות את זה בבית, לשבת עם בני המשפחה בעיגול. וגילינו שהיו בינינו אי הבנות לגבי היחס הנכון לדברים. היא הבינה שצריך להתייחס בצורה מסוימת ואני הבנתי שצריך להתייחס בצורה אחרת. השתדלנו לא לעשות את זה מול הילדים, אבל זה גרם לוויכוחים, למתחים, ולחיכוכים.
אז באים שוב ושוב לסדנאות ומבררים את זה.
אורן: זה ברור, אבל יש חילוקי דעות בקשר ליישום החכמה החדשה, האינטגראלית, ששנינו לומדים ממך. איך חילוקי הדעות בינינו צריכים להיפתר כי מול הילדים אנחנו צריכים לבוא כאחד. או אנחנו יכולים לבוא כשניים?
לא צריך להיות ויכוח, לא יכול להיות ויכוח. ואת חילוקי הדעות מבררים אצלנו בסדנאות, ללא ילדים.
ניצה: האם חשוב תמיד להיות כגוף אחד מול הילדים?
בטח. כל אחד משלים את השני. לא שאתם אומרים ממש אותן המילים, אבל בסופו של דבר מה שאבא ואמא אומרים מגיע לילד כקו משותף.
אורן: זו השאיפה, למקום הזה אנחנו שואפים, רוצים שכך יקרה?
כן אבל זה תלוי, אם זה ילד או ילדה. אתם תראו אחר כך שילד שבאבא וילד שבאימא מתחברים יחד, ובאים לילד החיצון, וילדה שבאבא וילדה שבאימא מתחברים יחד ובאים לילדה. בכל אחד מההורים יש דמות ילד ודמות ילדה, והם מתחברים.
ניצה: יפה מה שציירת.
אנחנו לומדים את כל זה.
ניצה: זאת אומרת, שבכל אחד מאתנו יש ילד וילדה בפנים?
כן בטח. צד ימין שבאבא וצד ימין שבאימא זה נקרא "זכר", ומזה אתם ניגשים לטיפול בזכר, בילד. וצד נקבה שבאבא ובאמא מתחברים יחד לטפל בילדה.
אורן: איך אני מוצא את הילדה שבי. יש לי בת אני רוצה להתקשר אליה.
זו דמות שאתה נכלל מהילדה שבך, ומהילד שבך, והיא נכללת משניהם. לפני שהם נמצאים אתם לא יכולים לדמיין לעצמכם, אבל אחר כך, כשאתה מדמיין את הדמות הזאת, אז אתם עובדים כך.
אורן: נראה לי שיהיה הבדל בין מה שאנחנו לומדים פה באולפן, לבין היישום אצלנו בבית. הבנתי שהשאיפה היא להיות כאחד מול הילדים.
כן.
אורן: שנינו תלמידים ואנחנו לומדים דברים חדשים, משתדלים לשים בצד מה שידענו, לבוא כאחד. ואני אומר שאני בטוח שיהיו בינינו ויכוחים. אני שואל אותך כי אתה המורה שלי, מה אני צריך לעשות?
יש דעת עליון, שממנה ניזונים אבא ואמא, והם בונים מתוך זה את דעת התחתון, ומדעת התחתון שמשותף מאבא ואמא, זה עובר לילדים, לזו"ן. כך מתבצעת מערכת הקשר בינינו.
אתם חייבים לקבל ממני מה שאני מעביר לכם, והשיטה הזאת חייבת להיות נכללת בכל אחד, ובשניכם בצורה ברורה. אני לא מתאר לעצמי מצב שאתם יכולים "לשחק אותה" לפניי בסדנה, לדון עליה, ופתאום באים הביתה וזה נעלם.
אורן: זה לא נעלם אבל אנחנו חלוקים בינינו על יישום דבריך. היא אומרת, צריך לעשות כך, ואני אומר שהבנתי אחרת.
אז אנחנו מבררים בפעם הבאה.
אורן: אבל מה נעשה בבית עד לפעם הבאה?
אתה לא עושה שום יישום. אתה מיד מפסיק, מטשטש את הבעיה, עובר למשחק. איך אתה יכול להמשיך? עם ויכוחים? חלילה.
אם יש ביניכם חילוקי דעות, סימן שאחד מכם לא הבין אותי נכון.
אורן: אנחנו חולקים על, מי לא הבין נכון.
אז חוזרים אליי, אין על מה לחלוק. עדיף דווקא להתנשק, להתחבר, לברר את החיסרון הזה בארבע עיניים ולבוא עם החיסרון הזה אליי. עכשיו יש ביניכם נושא שמאפשר להעמיק את הבנת השיטה.
אורן: אמרת שאם מרגישים שיש בינינו איזו מחלוקת, מיד להפסיק את המחלוקת, לטשטש, לעשות משחק, ודאי שלא להתווכח מול הילדים.
לנשק את המחלוקת, או את בת הזוג, זה לא חשוב, אבל לכבד את המחלוקת כי מתוך זה יש לך עכשיו אפשרות להבין יותר. אתה צריך להיות שמח בזה שמתגלות אי הבנות.
כי יש לך עכשיו יכולת להבין יותר לעומק, יותר נכון את השיטה. איך למדת בבית הספר או באוניברסיטה אם לא על ידי פתרונות של בעיות? תמיד כשיש בעיה, יש פתרון, מזה אדם לומד.
אורן: אמרת שאם נכנסים למצב כזה, אז מיד להפסיק, לא להיכנס לוויכוח מול הילדים אלא לעשות משחק. איזה משחק?
לשחק עם הילדים, העיקר לטשטש את הדברים. לשחק במשהו יפה, בטוח, משהו שאתם כבר רגילים מהסדנאות הקודמות.
אורן: עד כה לימדת אותנו לדון ביחד, אבל לדון ביחד נתפס לפעמים כ"חפירה". האם יש כלי נוסף, חוץ מדיון, משהו יותר קליל שיביא אותנו לאותן תוצאות של פיתוח יכולת התקשרות בינינו? האם יש פורמאט יותר קל?
כן. קחו שירון, תתחילו לשיר יחד.
אורן: מי ישיר אני והיא או כל המשפחה?
אני והיא, או אפילו כל המשפחה. אתה אומר "אתם לא יכולים לדבר יחד, אז תשירו יחד". בבית זה אפשרי.
ניצה: מה העיקרון שעומד מאחורי זה, מה השירה תיתן לנו?
היא תיתן לנו קשר. אנחנו משלימים זה את זה. חייבים לשמוע. באיזה קצב הוא הולך, ובאיזה קצב את הולכת לזה. אתם חייבים להיות יחד כי הניגון מחייב להתחבר. זאת דוגמה איך עוד אנחנו יכולים להתקשר.
אורן: מה זה חייבים לשמוע?
לשחק במשהו שבו אתם משלימים זה את זה. למשל בקוביות או בפאזל. רק לא קלפים, כי שם משחקים אחד נגד השני.
אורן: הייתי רוצה לצאת עם סיכום. ניסינו להבין בשיחה הזאת מה התפקיד שלנו כהורים, ומהו החינוך הנכון שאנחנו צריכים להעניק כהורים. אז תסכם לנו בבקשה את התובנה של היום, מה התפקיד שלנו כהורים, ואיזה חינוך נכון אתה רוצה שנקנה לילדים שלנו.
אני רוצה שהילד ירגיש שהוא נמצא בין אבא ואמא, שהוא מין רכוש רוחני שלהם, שעל ידי זה הם מתרחבים בקשר ביניהם, ושהילד מוסיף לאהבה ביניהם, להתקשרות, להבנה הדדית ביניהם ומחייב אותם לקשר יותר חזק. זה כלפיהם. וחוץ מזה, הילד נכנס כמשתתף אינטגרלי ביניהם, והם נותנים לילד הרגשה שהוא והם שווים.
עכשיו יש לנו שלושה במשפחה, ואין גדול וקטן. הוא צריך להרגיש את זה מהיום הראשון שהוא נמצא במשפחה. מצד אחד הוא מקבל טיפול מסור, ומהצד השני מצפים ממנו למשהו. אתה תראה שהילד יתחיל מיד לחייך, להגיב. כל הילדים מתחילים להגיב אחרי כחודש חודשיים, אבל הילד שלך יתחיל להגיב לך אחרי שבוע ימים. בכל דבר זה יקרה.
אורן: זה קורס להורים וחשבנו שזה דבר קל, אבל אני רואה שזה הולך מעמיק.
ניצה: ויש הרבה מה ללמוד.
זה לא סתם להוליד הרבה ילדים.
אורן: כן, זה להתחיל לעבוד.
כשמסתכלים עליך, לפי ההתנהגות שלך, אני יכול לראות כמה ילדים יש לך.
אורן: אתה תוכל לראות עליי אם אני אתקדם בזה, מה תראה?
כל ילד וילד יחייב אותך להיות אחר. אפשר לראות אפילו כמה בנים וכמה בנות יש לך, אם ההתנהגות היא בהתאם לכך. כי הילדים מחנכים את ההורים.
אורן: "ילדים מחנכים את ההורים", תזכרו את זה.
תודה הרב לייטמן, תודה ניצה.
(סוף השיחה)