מות האגו, או באנגלית ego death, הוא ביטוי שמדברים עליו בזמן המודרני בעיקר בהקשר של סמים פסיכודליים משני תודעה. אנשים מתארים מצב של התנתקות מהאני שלהם, חוויה של חופש מעצמם. למעשה, הביטוי הזה הופיע לאורך ההיסטוריה גם בדתות שונות, ומוזכר גם בפסיכולוגיה היונגיאנית. מהו בדיוק אגו? האם כדאי להמית אותו? זה מסוכן? רצוי? נכון?
על פי חכמת הקבלה, האגואיזם הוא הנתון העיקרי שבטבע האדם ויש בו דרגות שונות. בדומם, בצומח ובחי טבוע הרצון לשמור על קיומם, הרצון לחיות, אבל אין להם אגו. זאב למשל, שטורף איילה, אי אפשר לומר עליו שהוא רע. הוא עושה זאת אינסטינקטיבית. גם מאבקי שליטה בין חיות הם חלק הכרחי מסדרי החיים בטבע. האגואיזם הצר מתחיל מזה שאדם רוצה להזיק לאחר, לדכא אותו ולשלוט בו, רק כדי לגרום לעצמו הנאה. אגו כזה מוגדר גם כיצר הרע, מפני שהוא דוחף את האדם ליהנות מעשיית רע לזולת בצורה מכוונת.
לפי גופו, האדם שייך לעולם החי. אבל הפנימיות שלו, כלומר הרצון האגואיסטי, היצר הרע, מעלה אותו לדרגה גבוהה יותר מבעלי החיים. זוהי דרגת המדבר שבה מתפתח בו הרצון לבלוע את כל העולם להנאתו. למה? הוא לא יודע בדיוק, אלא פשוט מרגיש תיאבון כזה. האדם נהנה מכך שהוא מדכא את האחרים, רוצה שישמעו בקולו, יבואו להתחנף, וכיוצא בזה. אפילו שכך הוא שורף את חייו במאבקים הרסניים, אין ברירה, עליו להרגיע את היצר, אחרת הוא לא מרגיש את עצמו כקיים.
עם הגדרה זו של האגו, נבחן את השאיפה האנושית להמית אותו. אם אדם מצליח להרגיע קצת את הרצון האגואיסטי שבוער בו, מורגשת הקלה, חופש, רגיעה. האדם משתחרר קצת מהלחץ של איך הוא נראה בעיני האחרים. זה יכול להיות על ידי נופש בחוף הים, או לחילופין מדיטציות, התבודדויות, צומות, סיגופים, סמים, ועוד מגוון דרכים יצירתיות שהומצאו בהיסטוריה. אמנם, כשהאדם מתנתק לזמן מה משליטתו החונקת של האגו, הוא מרגיש התעלות כביכול, אבל לפי הקבלה לא זו הדרך להתעלות ממשית.
העניין הוא שהטבע לא ברא שום דבר שלא לצורך. ואם נדכא משהו בנו, בזה נמנע מעצמנו מימוש מלא של החיים. הרי לכאורה, יכולנו לחלק לכל בני האדם סמים ואז כולם היו יותר רגועים, עם אגו מופחת, מסתפקים במועט. אבל זה נגד מגמת ההתפתחות שמוגדרת בטבע.
מהו אם כן היחס הנכון לאגו? עלינו לחקור את המטרה שלשמה הוא גדל בנו, ולדעת כיצד להשתמש בו נכון לצורך השגתה. מטרת הבריאה, כפי שהיא נקראת בחכמת הקבלה, היא שהאדם יהיה דומה לכוח הכללי של הטבע ויקבל ממנו את שלמותו. לשם כך, ניתן לנו כוח האגו, אבל השימוש בו צריך להיות מיוחד מאוד.
האגו יכול להיות כמו מנוף, "עזר כנגדו", שעוזר לנו לעלות, לגדול, להבין, להרגיש את כל המציאות. זאת, בתנאי שלא נלך אחריו, אלא שהאגו, ככוח שלילי, יעזור לנו להיות חיוביים יותר. כלומר, האגו רוצה לדחוף אותנו למאבקים ולשליטה בכולם, אבל אנחנו ניקח אותו ונשלוט דווקא על עצמנו.
השאיפה לשלוט על האגו שלנו תעלה אותנו למעלה ממנו, ותקשור אותנו אל השורש, הכוח הכללי שבטבע, שנקרא בקבלה גם "בורא". כאשר נגיע למצב שבו נרצה יותר מכול לשלוט באגו, אנו נהפוך לשליטים עליונים, כמו הבורא. זוהי התעלות אמיתית, מעל האגו, לדרגת הכוח שברא אותו.
הבורא הוא כוח אהבה והשפעה בלתי מוגבל. בניית תכונות כמו שלו בקרבנו, תיצור בנו שילוב בין שני כוחות: הכוח האגואיסטי שטבוע באדם מלידה, והכוח הגבוה ממנו שאותו רכשנו עתה, כוח האהבה וההשפעה הטובה. השילוב ביניהם יאפשר לנו לראות את המציאות מקצה לקצה, להבין את הכול, להרגיש את הכול ולשלוט בכול – אך לטובת כולם.
"מטבע האגואיזם, שבדרך שמושו נעשה צר ביותר. כי הוא מחויב פחות או יותר לקבל אופי של שנאה וניצול של הזולת, כדי להקל על קיומו עצמו. ואין המדובר משנאה מופשטת, אלא מהמתגלה במעשים של ניצול לחבירו לטובת עצמו, ההולך ונעכר לפי דרגותיו, כגון: הערמה, גניבה, גזילה ורציחה. וזהו מכונה אגואיזם צר; ומבחינה זו הוא מתנגד והפכי גמור לאהבת זולתו - והוא כח הנגטיבי, המהרס להחברה".
בעל הסולם – הרב יהודה אשלג, עיתון "האומה"
"כללות כל הרע, אינו רק אהבה עצמית, הנקרא אגואיזם, להיותו הפכי הצורה מהבורא, שאין לו רצון לקבל לעצמו, ולא כלום, אלא רק להשפיע".
בעל הסולם – הרב יהודה אשלג, מאמר "מהות הדת ומטרתה"
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן
בתכניתנו חיים חדשים 1173 – kab.co.il/kabbalah/short/151908