חיים חדשים

שיחה 190

חוזרים לגן עדן

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן .30.05.13 – אחרי עריכה

אורן: שלום ותודה שאתם אתנו בסדרת השיחות הלימודיות "חיים חדשים", עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: אנחנו מזמינים אתכם להצטרף לטיול "חוזרים לגן עדן". "חיים חדשים" פירושם חיים טובים. לכל אחד יש את הדימוי של גן עדן כמקום מושלם, כחיים מושלמים שאליהם אנחנו שואפים להגיע אבל לא כל כך מצליחים, אם נשים יד על הלב. אנחנו רוצים ללמוד את סיפור הבריאה כדי להבין איך אני יכול להפוך את החיים שלי לגן עדן כאן ועכשיו, לא פחות מכך. כדי שארגיש שיש לי חיים יפים, שאקום בבוקר עם אור גדול בעיניים וכך גם הילדים שלי, החברים שלי, והאנשים שגרים לידי, כולם רוצים לחיות בגן עדן, לא פחות ולא יותר. אנחנו מקוויים שנצליח ללמוד איך אפשר להפוך את זה מחלום למציאות.

ניצה: כשאנחנו מסתכלים על תהליך בריאת העולם אנחנו רואים שהיה תהליך שהתחיל ביום הראשון "ויהי אור", א-להים הבדיל בין אור לחושך, ביום השני הוא ברא את הרקיע והבדיל בין המים העליונים לתחתונים, ביום השלישי הוא חשף את היבשה וברא את הצמחים, ביום הרביעי הוא ברא את השמש, הירח והכוכבים, ביום החמישי הוא ברא את הדגים והעופות, וביום השישי הוא ברא את שאר בעלי החיים וגם את "נזר הבריאה", האדם הראשון.

אנחנו רוצים להתבונן על הסיפור הזה שלומדים אותו בכל העולם. סיפור הבריאה המקראי הוא סיפור שכל אדם לומד אותו גם בבית ספר וגם בצורות אחרות, ואנחנו מתייחסים אליו כאל "סיפור". אבל היום אנחנו רוצים להתייחס אליו ממקום אחר, ממקום של חיים מקושרים, של חיים בתוך רשת, שכולנו קשורים האחד בשני, תלויים אחד בשני. אנחנו רוצים להבין את הסיפור הזה רק מסיבה אחת פשוטה, אנחנו רוצים לחיות טוב, לחזור לגן עדן. אנחנו מבינים שזרקו אותנו משם, עשינו כנראה משהו לא נכון, לא הבנו את החוקים ואת הכללים. עד היום אנחנו לא ממש מבינים אותם. ואנחנו רוצים להתבונן על הסיפור הזה דרך העיניים האלה. מה אנחנו יכולים ללמוד על סיפור הבריאה בגישה המיוחדת שאתה מלמד אותנו?

סיפור הבריאה הוא סיפור אמתי, רק שאנחנו צריכים להבין שהוא מוגש לנו בצורת סיפור. אבל הוא בעצמו סיפור נכון, כך שהטבע התפתח בשישה שלבים כמו בתהליך שמדובר עליו בסיפור, ובתהליך הזה כל הטבע התפתח על ידי כוח עליון אחד שנמצא בתוך הטבע. על ידי הרצון, הרצון להשפיע, הרצון לתת, הרצון החיובי.

ניצה: רצון של מי?

הרצון של הטבע. פלוס ומינוס קיימים בטבע, אז הכוח האחד מוציא ומעמיד כנגדו את הכוח השני ואז יש התפתחות. כל הבריאה התחילה מכך שנמצאים שני כוחות פלוס ומינוס אפשר לקרוא לזה, צפון ודרום, חושך ואור, שמים וארץ, בדיוק כמו שכתוב שם. ואחר כך כשזה מגיע מחלקיקים אלמנטאריים שבאטום עד שזה מגיע למולקולות שיש בהם גם פלוס ומינוס והכל חי וקיים, בגלל שמצד אחד, יש ניגודיות זה לזה, ומצד שני, יש מעל זה חיבור.

ואחר כך מעל המולקולות האלה מגיע כוח החיות, כוח החיים שמאחד את הפלוס והמינוס למטרת ההתפתחות, ואז לשם ההתפתחות הזאת, הפלוס והמינוס מתחברים לצורות יותר ויותר מורכבות, עד שהן התפתחו כך לכל מיני חומרים, לגז, למוצק, לנוזל, לפלסמה. ולדרגות החיים, לדומם, כשבדומם יש ארבעה חלקים שלו, גז, מוצק, נוזל ופלסמה. ואחר כך לצומח, כשבצומח גם יש ארבע דרגות משלו וכן הלאה. ארבע, כי השילוב בין השניים הוא ארבע. כשהפלוס והמינוס מגיעים לשילוב זה ארבע. ואחר כך לדרגת החי.

וכך הכול התפתח במקרו וגם במיקרו. ומפני שזה התפתח על ידי כוח אחד, הטבע, המערכת הזאת התפתחה בהרמוניה שלמה. ההתפתחות הייתה שווה לכל הכיוונים, כי הכוח הכללי סגר את הכול, סוגר את הכול יחד. ולכן יש את המצב הזה שהכול מושלם ומשלים זה את זה, ואין יותר, ואין פחות, ואין אף אחד שהוא על חשבון השני. מה שהיום אנחנו מרגישים ודרך כך חושבים ומסתכלים על העולם בכלל, זה מתחילת הבריאה שהיא הרמוניה אחת פשוטה.

שזה לא פשוט, זה מלא בגופים מורכבים ביותר. אבל זה פשוט מפני שכולם סגורים כאחד, כולם קיימים כאחד, כולם תלויים האחד בשני, כולם מרגישים זה את זה, כולם נמצאים במערכת אחת. רק שהעניין הוא, שבמערכת הזאת אין שום דבר, שום חלק שמרגיש את עצמו שהוא קיים בצורה מיוחדת ויש לו תפקיד מיוחד בחייו, בקיומו. ולמרות שאפשר לקרוא למצב הזה "גן עדן" הוא מצב לא מושלם. כי חסר לטבע לפתח על ידי ההתפתחות ההדרגתית הזו של החלקים שנמצאים בשלמות על ידי קשר הדדי, את זה שהכול יהיה קיים מתוך בחירה, מתוך הרגשת הקיום עצמי.

כל הטבע שמתפתח רוצה להגיע ליצור עצמאי ושלם. הייתה שלמות, השלמה, שלמות. לא הייתה בכלל עצמאות באף רמה של החיים בדומם, בצומח, בחי וגם באדם שנברא אחרון כנזר הבריאה. מה שהיה חסר לאדם הוא ניתוק מהמערכת הזאת שבה הוא קיים, כדי שיבדוק, ירגיש, יחקור ויחליט שהוא הפוך מכל המערכת. שהמערכת הזאת תהיה בשבילו כדוגמה, תהיה בשבילו כבית שבו הוא חי, ועל ידי הפעולות שלו, המאמצים שלו הוא יוכל לקבל מכל הטבע כוחות, לקבל תכנית כדי לדעת את התכלית ולהגיע אליה. וכל זה בזכות עצמו.

הטבע ממשיך לפתח את האדם לכך, אבל כאן אנחנו רואים יחס דואלי כלפי הבריאה הזאת שנקראת "אדם", שכוחות הטבע מפתחים אותו, כדי לעורר בו את הרגשת העצמאות, את הבחירה, את ההחלטה, ואת היישום מתוך עצמו. זאת אומרת, התהליך ממשיך, הוא לא נגמר בבריאת האדם בגן עדן, אלא שהתהליך כל הזמן ממשיך וממשיך וכולו מכוון לכך שהאדם חייב להגיע להתפתחות מ"היום השישי" שבו נברא, אם נקרא כך לדרגה הזאת, למצב הזה "יום השישי" כמו שזה כתוב.

הוא צריך להגיע למצב שהוא באמת האחראי, בעל הבית, המבין והמרגיש והמקיים את כל גן העדן הזה שבו הוא נברא. וברגע שנגיע לכך בהתפתחות האדם, הבריאה כביכול מגיעה לתכליתה וליישומה. כך קובע הטבע.

ואנחנו רואים שההתפתחות לא נעצרה ביום השישי, במצב הזה שנקרא "יום השישי", אלא התחילה והמשיכה הלאה עם האדם. ואפשר לומר שגם בכל יתר הצורות וודאי שהייתה התפתחות, אנחנו רואים את זה לפי ההיסטוריה, היו שם דינוזאורים, ממוטות, היו עוד ועוד צורות, בדומם, בצומח, וגם בחי. רק בדומם זה היה בצורה מאוד איטית, בתקופות גיאולוגיות גדולות. בצומח זה היה גם בתקופות יותר קצרות, אבל בכל זאת בתקופות ממושכות של מאות מיליוני שנים. בחי זה היה בתקופה יותר אינטנסיבית בהתפתחות. והאדם היה בעצם אחרי כולם. וזה "אדם" כשהוא התחיל להרגיש את עצמו אדם.

ניצה: מה זאת אומרת שהתחיל להרגיש את עצמו אדם?

כשהתחיל להרגיש את עצמו אדם הכוונה היא, שאנחנו לפי הסיפור מדברים על הכוחות שמהם הטבע בורא את כל היצורים שלו. אבל התפתחות היא התפתחות הדרגתית משני הכוחות האלה, מפלוס ומינוס או מנתינה וקבלה, כמו שבכל דבר יש לנו דברים שהם מנוגדים זה לזה ומתחברים זה לזה ואז על ידי הניגודיות וההתחברות ביניהם גם בכך וגם בכך הם יוצרים התפתחות הדרגתית ובסופו של דבר חיים. כך שההתפתחות הזאת מתחילה לקבל בתוכה תוכנה כזאת של התכללות של הכוחות האלה שמתחילים להתפתח בתוכם כצומח וחי.

כך גם האדם שהתחיל להתפתח, הוא יצא מהקוף, זה לא שהוא נברא כמו שכתוב בסיפור. אלא שרוצים לומר בכך שבשני הכוחות המנוגדים האלה, בהתפתחות הדרגתית, מהיום הראשון לשני, שלישי, רביעי, חמישי, ושישי, נברא גם האדם, כמו שנבראו כל המדרגות שהיו לפניו.

ולכן אנחנו צריכים להסתכל על עצמנו שבעצם אנחנו "קופים". שאולי היו הרבה סוגי קופים, ומהסוג מסוים של הקוף התחיל להתפתח הלאה היצור הזה, הקוף הזה, שבקוף הזה, וגם בכלל בכל הבריאה, גם בכל יתר הבריאות, התחיל להתפתח הרצון לרכוש, רצון לבלוע, רצון של "אני חייב להיות בעל הבית, אני חייב להיות יותר מכולם".

והצורה הזאת שהתלבשה באדם, היא בעצם צורת האדם. זאת אומרת, הקוף שקיבל הרצון הנוסף הזה, בעצם התחיל להיות האדם שנמצא בעולם שלנו. שיש בו רצון נוסף, רצון שלילי, רצון לא מאוזן, רצון אגואיסטי, שלא רוצה בסופו של דבר להיות מנוהל על ידי כוח הטבע, ולהיות באיזון עם כולם על ידי הכוחות הטבעיים, האינסטינקטיביים, האוטומטיים שפועלים בו, ביצור הזה.

אלא שביצור הזה יש כוח נוסף שדוחף אותו להתפתחות העצמאית. שמתוך הכוח הזה מתחיל להתפתח, הוא מתחיל לרצות לבנות לעצמו בית מיוחד, וכל פעם יותר ויותר משוכלל, זה כוח שאין בחיות. הוא רוצה לשלוט על האחרים, ולא רק על הלהקה שלו, על מספר נקבות וילדים, אלא שהוא רוצה לשלוט על יותר ויותר "קופים". אנחנו כאילו מדברים עדיין על הקוף שמתפתח. הוא רוצה לשלוט בשטח, בטריטוריה, בשטח הרבה יותר גדול ממה שהיה קודם, כשהיה רק קוף.

זאת אומרת, שהרצון השלילי הזה שהתפתח הוא לא שלילי, הוא דווקא הפוך, הוא מפתח אותו, אבל קודם כל הוא דורש ממנו הרבה יותר מתח, כוח, אמביציות, חומר דלק, וודאי שהוא כבר לא שוכב על ענף ואוכל את הבננה שמביאות לו כל הנקבות שלו, אלא שהוא מרגיש את עצמו תמיד חסר.

והחיסרון הזה הוא הכוח המפתח. הוא לא אשם בכך, הוא לא מעצב כביכול בעצמו בתוכו את כוח ההתפתחות, כוח ההתפתחות מתפתח בו על ידי הטבע. אבל בכל זאת, אנחנו דווקא קוראים לכוח ההתפתחות הזה שמתפתח בצורה לא מאוזנת עם הכוח החיובי בתוך הקוף הזה, "אדם".

לא חשובה לנו הצורה החיצונית שלו, של הקוף, שעל ידי כך הוא מקבל פתאום דחף להשתמש בכלים, הוא מקבל יותר שכל איך להשיג, הוא פתאום מגלה מה זה אש, וכמה שהיא יכולה להועיל לו. הוא מתחיל לאגור אוכל, מה שלא היה קודם, במשך הזמן מגיע למצב שהוא לא רוצה רק לאסוף כל מיני פירות מהעצים ולחפש פטריות וכולי, הוא גם רוצה שכל המזון שלו יהיה בשליטה שלו. אז הוא ממציא את החקלאות. הוא מתחיל לשלוט על חיות, לידו נמצאים כבר כלבים, אחר כך פרות, עזים, כבשים וכן הלאה. זאת אומרת, הוא מתחיל לספק לעצמו ביטחון גדול ולא רוצה להיות תלוי בכל יתר כוחות הטבע. האגו שלו, הכוח השלילי הזה, המפתח, דוחף אותו קדימה.

רק שיחד עם כך הבעיה היא שהכוח הזה לא מאוזן עם הכוח החיובי. ולכן הוא לא נמצא בהרמוניה עם הטבע הכללי, הוא לא נמצא בהרמוניה עם הקופים האחרים, עם הלהקות השונות, עם השבטים שפתאום התפתחו, עם העמים, ועד היום בעצם ה"קוף" הזה שהתפתח ונקרא "אדם", מנוהל על ידי כוח אחד. וזה הכוח שרק מכוון אותו להתפתח הלאה והלאה.

ולכן ההתפתחות תמיד במאבק ולא בהשלמה, לא כדי להשלים את עצמו עם הטבע הכללי, וודאי שלא להשלים את עצמו עם הזנים ועם הכוחות האחרים, וגם עם הדומם, הצומח והחי ועם מין המדבר. כולם נמצאים במאבק לשרוד, במאבק לשלוט, וכך זה עד היום הזה.

ניצה: הסברת שבעצם אותו כוח של הטבע, שבהתחלה היה מאוזן, היה מינוס ופלוס באותה מידה, אז היה איזון. המצב המאוזן הזה בעצם היה בכל הטבע, דומם, צומם, חי וגם מה שבזמנו היה האדם הקדמון, הקוף, עוד לפני שהתפתח. רק בשלב מסוים הכוח הזה הוסיף מינוס לאותו הקוף, וההפרש הזה, בעצם כבר קראת לו "כוח האגו", הכוח שמפתח, המקדם, זה בעצם מה שהפך אותו מקוף לאדם. ומפה בעצם כוח המינוס הזה כל הזמן צריך ללמוד איך להשלים את עצמו כדי להגיע לאיזון. זה העיקרון.

לא, הכוח הזה לא מחפש השלמה.

ניצה: הוא במאבק.

הוא במאבק רק כדי לשלוט, הוא במאבק רק כדי למלא את עצמו. בתת ההכרה כביכול רוצים להגיע לאותו גן עדן, אבל לסוג של גן עדן אחר, שבעצם הפוך מגן עדן. בגן העדן שהיינו, עד שהתפתח מאתנו האדם והתחיל להתפתח, כי ברגע שהתהווה לו הרצון השלילי בלבד, הוא הפסיק להרגיש את עצמו באיזון, ולכן הוא כאילו מגורש מגן עדן. אבל הוא לא גורש, אלא שבכוח האחד הזה שהוא התחיל לראות את העולם, הוא ראה את שהעולם עומד לרשותו, כדי להשתמש בו, כדי לנצל אותו, רק בצורת השליטה, לא בצורת השלמה.

זאת אומרת, אני הולך ואני אוכל, שותה, מקבל, מוצץ, ממלא את עצמי בכל מה שיש לפניי, כדי להרגיע את הכוח השלילי הזה שבי. אבל אני לא מסוגל לעשות את זה. אני לא יכול להרגיע אותו. הוא כל הזמן מתפתח, לכן נקרא יצר, ממש, כך שהוא כל הזמן מתפתח וכל הזמן דוחף אותי קדימה, למלא אותו יותר ויותר, בכל מיני צורות של מילוי. ואני אף פעם לא רגוע, ובאמת, זה לא לכיוון של ההשלמה כמו שבגן העדן, כי אני לא משתוקק לאזן את הכוח השלילי הזה עם הכוח החיובי.

ניצה: זאת אומרת, שכוח המינוס הזה רק עולה ועולה, והפער גדל וגדל, מין תהליך כזה?

כן.

ניצה: יש פסוק, כתוב בספר בראשית, "ויברא אלוהים את-האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו".

זאת אומרת, שאדם הוא אותה הבריאה, הוא כולל בתוכו שני כוחות שמנהלים את גופו, והכוח הנוסף שבו, מעל הקוף, מעל הגוף, זה כבר הכוח השלילי שלא מאוזן. והכוח הזה באמת כוח הפוך מהטבע. הטבע כולו, הוא הכוח החיובי, כוח הנתינה, כוח ההשפעה, כוח האהבה. והוא ברא את הכול בצורה של כוח הפוך, שלילי וחיובי, שנמצאים ביניהם בהתפתחות, אבל באיזון כל הזמן, מהחלקיקים הפשוטים ועד האדם הראשון, "הראשון", שעדיין בתוך האדם הזה הכוח הזה היה באיזון, פלוס ומינוס.

ואחר כך המינוס התחיל להתפתח הלאה יותר ויותר, הכוח לרכוש, למלא, לשלוט, קנאה, תאווה, כבוד, שליטה, בכל הצורות של הכוח השלילי הזה, כדי לתת לאדם בסוף ההתפתחות השלילית שלו הבנה שהוא חייב להשלים את עצמו, לא בכך שהוא ממלא את הכוח השלילי הזה כל הזמן, אלא שהוא צריך להשלים אותו עם הכוח החיובי, עם כוח הטבע ממש, עם כוח הא-לוהות.

ההחלטה הזאת, להשלים את עצמו בכוח החיובי ולהביא את עצמו לאותו האיזון כמו שנמצא בכל צורות הטבע חוץ מהאדם, צריכה להיות של האדם עצמו, ונגד הכוח השלילי שרוצה כל הזמן לרכוש יותר ויותר. זאת אומרת, שיש באדם בנוסף לכוח השלילי מערכות של שכל ורגש שהתפתחו בצורה הפוכה מהטבע המאוזן. הצורה ההפוכה הזאת נקראת "בצלם א-להים ברא את האדם", הפוך, "צל", ואז האדם צריך לחפש להשלים את עצמו.

לצורה הזאת הוא לאט לאט מגיע על ידי ההתפתחות של הכוח השלילי, שהכוח השלילי בעצמו מתפתח כדי לפתח את האדם לכל מיני צורות המילוי, אבל בסופו של דבר האדם מתייאש מכך. הוא רואה שבכך הוא אף פעם לא נעשה מאושר. יש את העניין של למלא את הרצון, ויש חוץ מזה במצב המילוי ליהנות מהמילוי.

אלה שני דברים שקשורים ותלויים האחד בשני, אבל דווקא שמשלימים זה את זה. אני יכול לקבל כל מה שאני רוצה ובכל זאת אני לא מרגיש את המילוי. לא מרגיש שמחה. לא מרגיש חיות. מפני שבהתפתחות של כוח הקבלה שבי, הכוח הרע הזה שכל הזמן דוחף אותי יותר ויותר, אני רואה שאני סובל כל פעם יותר בהשגת המילוי מהמילוי עצמו שבו אני מקבל תענוג.

חוץ מזה, אני מתחיל להשיג את התלות שלי באחרים. וזו בעיה מאוד גדולה. שאני לא חי, בצורה כזו בתוך הטבע ומשתמש בטבע איך שבא לי, אני נמצא בין עוד, כמו שקורה היום, שבעה מיליארד כאלה "קופים" מפותחים. ואז אני תלוי בהם. ואף אחד לא רוצה מן הסתם כך לפרגן לשני, להשלים. אנחנו לא שייכים ללהקה אחת. אף אחד לא מרגיש שהוא חייב לוותר, להתחבר. אלא שאנחנו עושים כל מיני חיבורים כאלה בינינו, לכל מיני להקות, לכל מיני קבוצות, עמים, מדינות, אבל כל הבריתות שאנחנו עושים זמניות, רק כדי להרוויח באיזו צורה קצת יותר מהצורה הקודמת.

ואז יוצא שאני אף פעם לא שלם. וכל פעם אני משתוקק עוד ועוד לשלימות, אבל לא יכול להשיג אותה, כי אני בונה את העתיד שלי יחד עם האחרים, שכל אחד מאתנו הוא אגואיסט. ואז יוצא שאנחנו משתדלים בחברה האנושית שלנו, לבנות את עצמנו כמקושרים, אבל בניגוד של אינטרסים של האחד לשני.

כי בעצם אני לא רוצה להיות מקושר, אני לא רוצה להיות תלוי באחרים. אני לא רוצה להיות איתם באיזו מערכת אחת. אני רוצה לשלוט. אכפת לי אם הם חיים או מתים, אם הם בכלל קיימים או לא ובאיזו צורה, בהתאם לכמה שאני מרגיש צורך בהם. וזה לפי הרצוי, אבל מה שקורה שאני לא יכול כך להתנהג לפי המצוי. ולכן אני נמצא בבניית מערכות מלאכותיות של קשרים כאלה אתם, קשרים שכל הזמן מגבילים אותי וממש מביאים לי רק את הרגשת הצרות וההגבלות.

ויוצא שבצורה כזו אפילו רק כדי להתקיים, אני צריך להשקיע המון כוחות במערכת הקשר בינינו. כך שאפילו אותו הקוף שהיה פעם, או האדם מהתקופות הקודמות, הקדמוניות, שהיה חי על חלקת האדמה שלו, עם המשפחה, עם החקלאות הפרימיטיבית שלו, וכמה פרות, עיזים וכן הלאה, היה שמח בחלקו. הרצון לקבל לא היה כל כך מפותח, האגו שלו לא היה כל כך מפותח, הוא היה תלוי באחרים, והאחרים היו תלויים בו, לפעמים הוא היה צריך להיות חייט, סנדלר או פחח וכן הלאה. ואז זה לא היה מגביל אותו, אלא הם היו משלימים האחד את השני, אני נותן לך את זה ואתה נותן לי את זה וכך "לכו ותתפרנסו זה מזה".

לא היה עולה לו הרבה כוח להיות בקשר במערכות כאלה. אלא להיפך, עד למצב מסוים בהיסטוריה היינו יחסית בהשלמה הדדית, האחד לשני. ורק מלפני ממש כמה מאות שנים התחלנו להתקשר בכאלה מערכות קשר, שכבר שואבות מאתנו המון כוחות כדי להיות בתוצאה פחות או יותר נכונה לקיום.

וכאן האדם מתחיל להרגיש כמה שהוא נכנס למצב של מבוי סתום. זאת אומרת, הכוח השלילי הזה הגיע לסוף ההתפתחות והוא מראה לנו כמה שאנחנו, על ידי הרצון למלא אותו, ככל שנבנה מערכות, נהיה כל הזמן בחסר. זאת אומרת, השגת החיים, השגת הקיום לעומת אותו האיכר שעובד בחלקה שלו, השגת הקיום כעת עולה לנו פי כמה וכמה ביוקר מהחיים עצמם. "טוב לי מותי מחיי" בעצם. ולכן הגענו למצב שהוא ההיפך מגן עדן. שאנחנו נמצאים במצב שאנחנו לא יודעים בשביל מה אנחנו קיימים, מתחילים לשאול שאלות כאלה דווקא על ידי הכוח האחד השלילי שמתפתח, כי הוא לא יודע איך לאזן את עצמו ולכן הוא שואל, מה התועלת בכאלה חיים.

ניצה: מה קורה פה, הוא שואל.

זה המצב שבו נמצאת האנושות.

ניצה: אני רוצה לחזור שוב לסיפור, אנחנו רואים שבשלב מסוים למערכת הזאת של הכוחות כמו שתיארת, נוספת גם אישה. כל אותו זמן התיאור היה תיאור של אדם, ואז יש רגע מסוים שא-להים אומר, "לא טוב היות אדם לבדו, נעשה לו עזר כנגדו".

אדם הוא המאוזן, והכוח שמוציא אותו מאיזון זאת האישה. יוצא שמאז יש כביכול שני כוחות, אבל הכוח השלילי הוא השולט.

ניצה: הכוח השלילי הוא הכוח ששולט בעצם.

כן.

אורן: למה האישה מוציאה אותו מאיזון?

כי היא מסמלת לנו את כוח הקבלה, כוח המינוס, השלילי.

ניצה: אותו כוח שהגדרת ככוח המינוס, "כוח האגו" כפי שקראת לו, הוא בעצם האישה?

הרצון ליהנות מעבר למה שהאיזון מרשה לי. והוא נקרא "יצר הרע", מפני שהוא גורם לאי איזון בחיינו.

ניצה: אני יודעת שאני אישה והוא גבר, אבל אתה מדבר פה על בן אדם אחד.

אני לא מדבר על אישה וגבר פיזיולוגים. אני מדבר על כוחות.

ניצה: זאת אומרת שבתוך כל אחד מאיתנו, לא משנה אם הוא אישה או גבר, יש גם את הכוח של המינוס וגם הכוח של הפלוס.

כן.

אורן: בתוך המערכת הזאת יש "כוכב", שנכנס בין הגבר והאישה, וזה הנחש. מה המקום של הנחש בתוך המערכה הזאת? איזה מין כוח זה? מה הוא עושה ביניהם? הוא הרי מסכסך ביניהם, הוא מרמה, הוא עושה שם איזו קומבינה.

כוח המינוס והפלוס שבמערכת האדם היה מאוזן, וכך האדם הרגיש את עצמו בכל הטבע, שהוא נמצא בגן עדן. "גן עדן" זה נקרא כוחות מאוזנים. ואז התגלה כוח שלילי נוסף, שנקרא "נחש". הכוח השלילי הזה הוא כוח ערמומי, הוא כוח חכם, הוא כוח שיודע לנצל, להרוויח, להצליח, לנצח. הכוח הזה התווסף למערכת המאוזנת וגרם לכך שהכוח השלילי יהיה יותר גדול. ומה שמיוחד בו, לא שהוא יותר גדול, אלא שהוא מתפתח, ובהתפתחותו הוא מביא אותנו דרך כל ההיסטוריה למצב בלתי נסבל. וזה תפקידו של הנחש, לכן זה נקרא "עזר כנגדו".

אורן: האישה או הנחש?

זה אותו דבר. אחרי שניתוסף כוח, התגלה כוח שלילי, אז הוא התחבר לחלק שנקרא "אישה".

אורן: עוד פעם, יש לי עכשיו כבר שלישייה, אדם, אישה, נחש.

אני מדבר על מערכת של שני כוחות, לא גופים. שני הכוחות האלה נקראים יחד, באיזון, "אדם". מהו ההבדל בין אדם לקוף, שמיד מבדילים אותו מהקוף? יש בו פוטנציאל להתפתח על ידי הגדלת הכוח השלילי, על ידי קבלת חוסר איזון.

תאר לעצמך שהיו כל מיני קופים על פני כל כדור הארץ, ופתאום באיזה קוף או בקבוצת קופים, התחיל להתפתח הכוח השלילי. כולם רצו לרכוש, לכבוש, לעשות יותר ממה שהאיזון היה מאפשר להם קודם, כאילו יצאו מהאיזון. היתה כאן איזו פריצה מחוק הטבע הכללי, שהכל צריך להיות מאוזן.

אורן: הכוח שיוצר את הפריצה הזאת, זה הנחש?

זה הנחש.

אורן: זאת אומרת, האדם זו מערכת, וכמו בכל אלמנט אחר בטבע, יש בו כוח חיובי ושלילי שמשלימים ובהרמוניה זה עם זה, כמו פלוס ומינוס, שהם כוח גברי וכוח נשי. אז המערכת נמצאת באיזון, עד שמגיע הנחש וזאת הפריצה?

פתאום היתה איזו מוטציה כזאת מיוחדת, שהכוח השלילי התחיל להתפתח ללא שליטה, ללא הבנה, ללא הכרה. פתאום, אני רוצה את זה, אני רוצה את זה, אני משתגע.

אורן: זה נקרא שהנחש מצליח לפתות את האישה דווקא?

כן. הכוח השלילי הוא כוח האישה, כך זה נקרא.

אורן: הנחש מצליח לפתות את האישה, לא את הגבר.

הנחש מצטרף לכוח השלילי, לכוח קבלה. כוח הקבלה מתחיל לגדול ללא איזון עם כוח ההשפעה.

אורן: במה הנחש מפתה, מה הוא אומר, מה הוא מבטיח? לפתות זה להבטיח משהו, לומר משהו.

ליהנות יותר מהחיים.

אורן: איך?

אם אני רוצה יותר, אם אני אקבל מה שאני רוצה לקבל, אני יותר איהנה מהחיים.

ניצה: בסיפור שלנו הוא מפתה את האישה לאכול מעץ הדעת טוב ורע, מה זה?

כן, קודם כל. כשאני מתחיל להבין ולהרגיש הרבה יותר, אני מתחיל לראות מסוף העולם ועד סופו. כמו אדם לעומת הקוף. אני הולך לפתח את החיים שלי, אני רוצה ארמון בִמקום איזה מקום על העץ. אני רוצה שיהיו לי מחסני אוכל במקום איזו בננה אם אני אמצא, או מתי שאמצא מנגו או איזה פרי. אני רוצה שיהיו סביבי הרבה קופות יפות ולא איזו אחת עלובה. אני רוצה, רוצה, רוצה, אוכל, מין, משפחה. אחר כך מגיע להתפתחות לכסף, כבוד, שליטה, מושכלות. זו ההתפתחות עד היום הזה, היא כאילו בלתי נגמרת, ללא גבול. ואני מתפתח מפני שאני תמיד מרגיש שאני יכול עוד ועוד להיות ביצרים יותר גדולים, ברצונות יותר גדולים, וכל הזמן למלא אותם. ואז כל הזמן, ביצרים המתגברים ובמילוי שלהם, אני נמצא אדם המתפתח.

ניצה: אז יש את היצר שזה הנחש, שהוא כאילו מפתח אותי, ועץ הדעת, קודם הזכרת שיש לנו מערכת של שכל.

הנחש צריך את עץ הדעת. הנחש שבי, שמתפתח עכשיו, צד שמאל, שדורש לרכוש, לקנות, לעשות משהו, הוא דורש ממני התפתחות החכמה.

ניצה: זאת אומרת, איך להשיג את מה שאני רוצה.

לכן זה נקרא עץ הדעת. ומצד אחד טוב, מצד אחד רע. יש כאן עמקות רבה, אני כל הזמן נמצא במאבק להגיד פחות, כדי לא להסתבך. אחרת אני אצטרך לדבר עוד שעות וכך יצא שכרו בהפסדו, תפסת מרובה לא תפסת. אז נגיד כך, האדם מתפתח על ידי הנחש, על ידי יצר הרע, על ידי אותו רעל שיש בנו, עד שהוא מגלה שאין ברירה, הוא חייב להגיע לאיזון. אנחנו עכשיו נמצאים במצב כזה. מתחילים להשיג זאת כל מיני חכמים שבעולם. "חכמים בלילה", כי כולנו נמצאים בלילה, אנחנו לא מבינים ולא יודעים לאן מתפתחים וכן הלאה. אבל מתחילים לגלות מכל המרירות הזאת של החיים שלנו שתמיד רצינו להגיע לגן עדן. אלא שתיארנו אותו לעצמנו כמילוי אינסופי, שהאדם חי אין סוף שנים וכל הזמן ממלא את עצמו, נהנה מכל דבר שבחיים, גם מהעבודה שלו נהנה וכל שכן מהחופש, מחוסר תלות באחרים. הוא צריך להיות חופשי, ואנחנו רואים שאף פעם אי אפשר להשיג זאת, כי אנחנו יותר ויותר מחוברים זה לזה. אנחנו יכולים יותר להתפתח ויותר לרצות, אבל אנחנו לא רוצים כבר להתפתח, לא איכפת לנו. מרוב ייאוש האנושות נכנסת לסמים, לחוסר אכפתיות וכולי. חשבנו עוד לפתח משפחה יפה, לראות ילדים ונכדים מאושרים. אך אין לנו כבר יצר, לא לילדים ולא לנכדים, אני לא רוצה אף אחד. ההתפתחות התחילה לקבל פתאום איזו צניחה. והכרת הרע בכוח השלילי הזה, בכוח האחד שבעצם דוחף אותנו קדימה, הכרת הרע הזו מתחילה להיות נחלתם של יותר ויותר בני אדם. אנחנו מגיעים לחשבון נפש מה שנקרא, "אז מה עושים?", ברגע הזה אנחנו נמצאים.

לפי הסתכלות הבריאה על כל המציאות, חסר לנו כוח חיובי כדי לאזן את הכוח השלילי הגדול הזה, שהתפתח למימדים גדולים מאוד. אז אנחנו נגיע, תיאורטית, לגן עדן ברמה אחרת, חדשה, יפה מאוד, אז נוכל באמת להרגיש את עצמנו מאושרים, יפים, טובים.

השאלה היא, איך אנחנו רוכשים את הכוח החיובי הזה, שהוא מאזן אותנו. וכאן אנחנו מגלים, מתוך זה שאנחנו מתחילים להרגיש את עצמנו בחיבור בינינו, בעולם אינטגרלי, גלובלי, מקושר, שאנחנו באמת יכולים לגלות כוח חיובי על ידי הקשר בינינו, אם נתחיל להתקשר למרות כוח הדחייה. וגם הוא כבר לא כל כך נמצא בדחייה כי אנחנו מיואשים ממנו. אנחנו גם לא רוצים להשתמש בו, כי אנחנו רואים עד כמה הוא הורס אותנו, עד כמה הוא לא נותן לנו להנות. אנחנו רואים שזה ממש הנחש שכל הזמן מפתה ומפתה ואחר כך ממש עוקץ וממית.

לכן אנחנו מתחילים לקבל קצת יותר שכל. אנחנו רואים את הבריאה, במיוחד ממכות הטבע, מהאקולוגיה, מהתלות ההדדית והתלות שלנו בטבע הכללי, בדומם צומח וחי, אנחנו רואים שאם אנחנו לא נגיע לאיזון, נפסיק להתקיים. וכאן אנחנו נמצאים בחשבון נפש. כנראה שבתוכנית הטבע כך זה תוכנן מראש, שאנחנו צריכים להגיע להכרת הרע, להיות לא מאוזנים ואז מתוך הכרת הרע אנחנו צריכים להגיע להחלטה הנכונה, להגיע לאיזון, אבל בכוחות עצמנו. ולהשלים את הנחש הזה, את הצֶלֶם להשלים בטוב, בכוח החיובי שאותו אנחנו מוצאים מהחיבור שלנו. אם עכשיו נתחיל להגיע לחיבור, אפשר לקרוא לזה סוציאליזם וקומוניזם ובעוד כל מיני שמות, קיבוץ עולמי, לא חשוב איך.

אורן: אבל כל אלה כבר קרסו.

כן. אני אומר שאפשר לקרוא לזה בכל מיני צורות. אבל אנחנו צריכים לחפש ולמצוא צורה חדשה, שבה אנחנו לא סתם מקימים חברה, אלא העיקר, וזה מה שהם לא חיפשו ולא מצאו, כוח חיובי, שהוא יאזן את הכוח השלילי.

ניצה: איפה נמצא הכוח החיובי הזה?

בחיבור בינינו. ממש במרכז החיבור. נגיד שכולנו נמצאים בעיגול, אנחנו רוצים להיות מעוגלים, אנחנו רוצים להיות מחוברים, אנחנו רוצים להיות כמו ילדים טובים בעיגול, אנחנו רוצים למצוא במרכז העיגול שלנו אותו הכוח החיובי, שהוא יאזן אותנו. אנחנו מוכנים לוותר על משהו כדי לשבת בעיגול, כדי להרגיש את עצמנו מעוגלים, כי כך הטבע גם דוחף את כולנו בקשר הדדי, אינטגרלי. ואז מהחיבור הנכון בינינו, צריכים למצוא את הכוח החיובי. ואנחנו נמצא אותו, הוא נמצא שם, רק תלוי עד כמה אנחנו נקדיש את השכל והרגש שלנו כדי למצוא דווקא אותו. לפתח שיטה איך לאתר אותו, כי הוא נמצא שם, ולהגדיל אותו עד הגובה של הכוח השלילי, ואז אנחנו חוזרים לגן עדן.

אורן: אנחנו מתקרבים לסיום ורציתי להעלות שאלה אחרונה, שדרכה אם תוכל תסכם את הדברים שלימדת אותנו. אנחנו מדברים על זה שהחיים שלנו בסופו של דבר מסתכמים בקשר טוב בינינו או חוסר קשר טוב בינינו, שזה בעצם היסוד, כמו בצומת T, שלוקח אותנו או להרמוניה ולהשלמה, כמו שאמרת, שגן עדן זה שלמות, או למקום של פירוד ומלחמה בלתי פוסקת, התנגשויות בלתי פוסקות בינינו.

איך התובנה הזאת שגן העדן נמצא בהשלמה הדדית, קשורה למודל שאתה מציע, למודל חברתי חדש, שבו אנחנו שואפים להרגיש כמו משפחה אחת? הרבה פעמים שמעתי אותך מציין שהחיים ההרמוניים, המושלמים, גן העדן, זה משפחה אחת. לָמה ההרגשה הזאת שכולנו כמו משפחה אחת, היא היא גן העדן שעליו אנחנו חולמים?

כי במשפחה כולנו שווים, במשפחה אין יותר ופחות, במשפחה אין כאילו בריא וחולה. אם מדברים על משפחה כגוף אחד, כולם מרגישים תלות הדדית שלמה. כמו במערכת אינטגרלית, ובמערכת האנלוגית שאנחנו רואים. כמו בגוף, אם יש איזה היזק בגוף, זה נקרא מחלה, ואז כל הגוף מרגיש את זה. אולי אנחנו לא כל כך מרגישים בשכל וברגש שלנו אבל המערכת הגופנית חיה, היא מרגישה את זה.

לכן משפחה זה בדרגת האדם, היא ביטוי של המערכת הקשורה בצורה הדדית, בערבות הדדית, בכוח האהבה ההדדי, בהשלמה. כך אנחנו קוראים לזה. אנחנו כבר מתחילים לגלות שחוץ מזה, בהשלמה הזאת הטבע רוצה להוביל אותנו לדרגה עוד יותר גבוהה. לא סתם לאיזון, לא שנהיה סתם כקופים מסודרים. אלא בזה אנחנו רוכשים דרגה יותר עליונה, שהיא דווקא נקראת האדם. כי האדם שהיה שם זה רק התחלת האדם, אבל האדם המאוזן, האדם האמיתי, הנכון, שמצא את ההשלמה, שהוא כביכול בעצמו בנה את עצמו, מזה הוא מרגיש ומבין את כל הטבע בכל ההיקף שלו, ובזה בעצם הוא ממלא את עצמו בהרגשת מילוי אינסופי. זה גן עדן.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה, תודה גם לכם שהייתם איתנו. חוזרים לגן עדן. כל טוב, חיים חדשים.

(סוף השיחה)