חיים חדשים

תכנית 1199

תקשורת מקרבת

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 16.1.20 - אחרי עריכה

אורן: מספר התוכנית שלנו היום הוא 1199, והנושא הוא "תקשורת מקרבת". יש אנשים שכשאתה אתה מדבר איתם, התקשורת ביניכם מקרבת אותך אליהם. יש אנשים כשאתה מדבר איתם, התקשורת מרחיקה אותך מהם. ננסה להתבונן קצת יותר לעומק בנושא הזה של תקשורת בינאישית, בדרך לחיים חדשים.

טל: לאורך השנים האנשים הבינו שיש לנו צורך בתקשורת שהיא יותר מקרבת. כי כולנו מכירים את המצבים שאנחנו רוצים להעביר איזה מסר או להגיע לאיזה פתרון, אבל במקום להגיע לאיזה סיכום משותף, אז יש פיצוצים, יש מצבים שאנשים לא מבינים אותך, לא מצליחים להבין את מה אתה רוצה להגיד להם. וכך נולדו כל מיני גישות שמדברות על, איך אנחנו יכולים לדבר בצורה שאנחנו באמת נתחבר.

אחד הדברים שהבינו זה, שכשאנחנו אומרים למישהו שהוא לא בסדר, שהוא טועה, שמה שהוא מרגיש הוא לא נכון, ואם הוא בא ומספר לי משהו שהוא רוצה ממני, ואני אגיד לו שזה לא בסדר מה שהוא מבקש, אז האדם הזה יתרחק ממני. אבל אם אני אנסה להבין אותו, להבין מה הצורך שלו, מה הוא באמת מרגיש מאחורי המילים שלו, אז אני אוכל באמת להתקרב אליו.

אז היום אנחנו רוצים להבין מה יכולה להציע לנו חכמת הקבלה, כדי לקרב בינינו ביחסים, ובעיקר על איך אנחנו מדברים אחד עם השני. איך התקשורת בינינו, היא יכולה לשפר את מערכות היחסיים שלנו?

קודם כל הייתי אומר, שכל חכמת הקבלה היא מיועדת כדי לקרב בני אדם זה לזה. זה העיקר, ממש. להיות מקובל, זה להיות המומחה בלהתקרב לבני אדם. אמנם שזה לא פשוט, כי להתקרב עם מה, עם איזה מסר? להכיר להם את האלוהות, לקרב אותם לאלוהות? לא לחזרה בתשובה, אלא לדבר גבוה, כמו שכתוב "עולמך תראה בחייך". להביא אותם לדרגה שהם יתחילו לראות, להרגיש את העולם העליון שנמצא כאן סביבנו, אבל לא מרגישים אנחנו אותו.

אז כאן צריכה להיות באמת מומחיות מיוחדת, איך להתקרב לאנשים. אבל כל מקובל ומקובל בעצם במיוחד בדורנו, הוא מרגיש שזו חובתו.

אורן: מחקרים מראים שהצורה שבה אנשים מדברים אחד עם השני, התקשרות הבינאישית ביניהם משפיעה על היחסים ביניהם. איך אתה רואה את העניין הזה של לדעת לדבר עם כל בן אדם בצורה שבשורה התחתונה תקרב אותך אליו, ולא תרחיק ביניכם? יכול להיות שמישהו ידבר עם מישהו והתוצאה תהיה התפוצצות, התרחקות. מישהו אחר ידבר על אותם תכנים אתו, והתוצאה תהיה התקרבות. איך אתה רואה צורת דיבור כמפתח להתקרבות או התרחקות בין בני אדם?

העניין הוא כך, שקודם כל יש לנו כמה סוגי בני אדם. אני לא יכול לייצב לפני איזה פסל. זאת אומרת לבוא עם משהו קבוע, ולהגיד שכך צריכים להתנהג.

טל: זה תבנית.

כן. אלא התדמית הזאת היא צריכה להיות שונה, בכמה לבושים, בכמה דמויות. לכן יש שיטה שאומרת, אתה צריך לדבר עם בן אדם בדברים שהוא רוצה לשמוע. יש שיטה שאומרת, אתה צריך לפתוח לבן אדם את הלב שלך, ואז אתה מושך אותו בצורה כזאת. יש ההיפך, שאתה צריך לנגוע לו בלב ולהראות לו שאתה מבין מה מצפוני ליבו. ודאי שזה בהתאם לאם זה אישה או גבר, אדם מחונך מלומד או אדם יותר פשוט. יש בזה הרבה דברים. אבל הכלל הוא הייתי אומר, שאתה חייב לדעת מה האדם היה רוצה לשמוע.

אורן: זה הכלל הכללי?

זה הכלל הראשון, אחרת אתה לא נכנס לקומוניקציה עמו. איזו התקשרות יכולה להיות אם אתה בכלל רוצה לדבר על כדורגל, והוא בכלל כל כך אדיש לזה, והוא רוצה לדעת איך לדוג דגים? ממש כך. אז אתם לא יכולים לדבר יחד. אתה בכל זמנך הפנוי רץ לכדורגל, והוא בכל זמנו הפנוי רץ לדוג דגים.

טל: הרבה פעמים אני רואה שאתה מדבר עם אנשים שמגיעים לשוחח אתך, וזה ברור שהדעות שונות, שהגישות שונות, אבל איכשהו תמיד נוצרת הרמוניה בשיחה. אתה יודע לדבר בצורה שהיא לא מרחיקה.

אני אגיד לך, יש לי משהו ביד שאני יכול למשוך אדם לזה. כי אני מדבר על מהות החיים, מטרת החיים. אם זה גבוה לאדם, אני יכול לדבר אתו על סיבה לצרות ובעיות. אם גם את זה הוא לא רוצה לשמוע, כי אנשים לא כל כך אוהבים נגיד על זה לדבר, אז אני יכול לדבר על משהו אחר, כמו איך להגיע לתענוגים. אם לא זה, אז לשורש נשמה, מאיפה הוא, מהו, בשביל מה הוא קיים, האם הוא יודע את זה או לא.

אורן: עכשיו פירטת כמה אופנים שונים בעולם התוכן הפנימי שלך, שאותו אתה מתאים לאדם שנמצא מולך, ולכן נוצר עניין.

כן.

אורן: אני רוצה את תוכן הדברים לשים בצד, ובכלל לא לדבר על התוכן. למה? כי אתה כבר הגדרת את זה במשפט הראשון בתוכנית, כמומחיות בלהתקרב לבן אדם. ובמקום לדבר על תוכן אני רוצה לנתח את המומחיות הזאת, כי מחר תרצה לדבר אתו על משהו אחר, מחרתיים על משהו אחר, בעוד כמה ימים על משהו אחר, אז המומחיות היא תשרת אותך גם פה, וגם פה, וגם פה. אז את התוכן אני רוצה לשים בצד, ורק לדבר על המומחיות בהתקשרות.

אני יכול לדבר עם בן אדם שיש לו דעות הפוכות ממני במאה אחוז, אבל בטוח שתוך זמן קצר יהיה פיצוץ, זה נקרא "תקשורת מרחיקה". את זה אנחנו מכירים היטב. איך אפשר עם מישהו שיש לו דעות הפוכות משלך, בכל זאת ליצור תקשורת מקרבת? כי אני רואה שאתה מצליח. מה שם קורה, מה אני צריך לדעת כדי שההתקשרות שלי עם מישהו עם דעות הפוכות משלי, היא תהיה מקרבת? לא שנגיע לאותה דעה, אבל שתהיה פה התקרבות רגשית ולא התפוצצות רגשית?

אני עוד לא פגשתי אף אדם בעולם, ודיברתי עם אלפים, אתם מבינים שזה מה שקורה לי. עם אלפים שאיתם אני נפגשתי, אני תמיד מצאתי בי איזה חלק ממנו. זה יכול להיות שונא, אנטישמי, נאצי. זה יכול להיות שתיין גס, עבריין, גנב, מאפיונר משהו, אני מצאתי בי אותו דבר. לא שאני כולי גנב כמוהו, וכל הזמן הוא רק לגניבות. אבל יש גם את זה.

אורן: אני רוצה להתעכב מאוד על התהליך הזה. אתה רואה בן אדם שאתה לא מכיר אותו, ואתה צריך, כי החיים מחייבים שתתחיל להתקשר אליו. מה זה התהליך הזה של למצוא בי משהו שיאפשר לי את ההתקשרות הזאת? תלמד אותי קצת את הדבר הזה, מה אני עכשיו עושה?

אני צריך לתת לו להרגיש שאני מבין אותו, מבין. הוא יכול להיות אדם זוועה, נורא, עבריין בינלאומי בצורה שממש הורג ואוכל אנשים. אני צריך להראות לו שאני מבין אותו. זאת אומרת, "שבמשהו אני נכנס לנעליים שלו" מה שנקרא.

אני מסכים עמו, אני במשהו יכול להצדיק אותו, כאילו שאני הייתי גם כזה, ואז קל לי לדבר עמו. הוא מרגיש בי שבאמת יש בי חלק ממנו. וזה בכולם. בכולם. תראה לי איזה אדם בעולם, ואתה מכיר את העבודה שלי ואת המקצוע שלי, בכל זאת תראה לי איזה אדם בעולם שאני לא נכלל עמו.

אין דבר כזה. כי בקבלה שאנחנו לומדים, אתה רוצה או לא רוצה, אתה מלמעלה עד למטה ולכל הכיוונים נכלל עם כל הנשמות, עם כל הדעות, עם כל ההבחנות. ולכן מה שלא יהיה, הוא מרגיש שאתך הוא כן יכול לדבר.

אורן: תסביר לי על התהליך הזה של להתעמק בתוכך, ולמצוא בתוכך משהו שדומה לאדם שאליו אתה רוצה להתקשר. איך אני עושה אותו?

אני מרגיש את זה.

אורן: אתה זה הרב לייטמן, אני לא הרב לייטמן. תלמד אותי איזה דבר אחד או שניים שהוא קשור לתהליך הזה. אני רואה נגיד את טל, אני צריך להתקשר אליה. איך אני קודם כל מאתר משהו מטל בתוכי, שמתוכו היא בסוף תרגיש שאני מבין אותה, מרגיש אותה. הבנתי שזה התהליך, שאני צריך כאילו בתוכי למצוא משהו שמתוכו אני אתקשר.

כן בדיוק, נכון.

אורן: אז תסביר לי קצת על זה, איך עושים את זה?

אני לא יודע איך להגיד לך, אבל כך אני מרגיש את זה. כי אני עברתי הרבה מאוד התלבשויות כאלה. אני התלבשתי בכל מיני אנשים, בכל מיני צורות. לא שאני עשיתי את זה בכוונה לפי המקצוע שלי, אלא בגלל שאני עבדתי עם הרצון לקבל שלי, עם האגו שלי בכל מיני צורות, שרציתי לכופף אותו בכל מיני אופנים, אז אני מכיר. בפנים אני נעשה כזה פלסטי, גמיש, אלסטי.

טל: אחד הדברים ששמתי לב שקורים בשיחות האלה, זה שאתה אף פעם לא אומר בצורה ישירה לאדם השני שהוא טועה.

לא, אני לא אוהב את זה, כי זאת לא הוכחה. אם הוא בסופו של דבר הבין שהוא טועה, זה בשבילי הצלחה.

טל: אבל זה נראה אלמנט מאוד חשוב. כי הנטייה הטבעית שלנו בדיונים מכל מיני סוגים, זה להראות למה אנחנו צודקים והאחר טועה, ולרוב אין שום תוחלת לדיונים מהסוג הזה.

נכון.

טל: אז למה זה כל כך חשוב להימנע מלגרום לאחר להרגיש את הטעות שלו?

הוא לא ישמע. כי המקצוע שלי זה לשכנע בן אדם בהכרחיות בהתפתחות הרוחנית. ולכן אני צריך להזמין אותו, אני צריך לעבוד אתו כך שהוא בעצמו ירצה את זה. כי אני לא מוכר לו משהו של קח ולך, אלא אני צריך לעשות ממנו איזה שותף בתהליך הזה, ההולך איתי בדרך.

אורן: כשאתה מקשיב לאנשים מדברים, אז המשפט "תסלח לי אתה טועה" נמצא הרבה בשיח בין אנשים. "תסלח לי, אבל לעניות דעתי אתה טועה".

רגע, אבל ואחרי זה הוא מעוניין לדעת במה הוא טועה, למה אני לא מסכים עמו? כי אני פולט את זה במקרים מיוחדים.

אורן: אני לא שמתי לב שאתה כל כך הרבה פולט "אתה טועה". ודווקא על זה אני רוצה לשאול. אפילו שאתה חושב שאדם טועה, לא שמתי לב שאתה אומר לו "אתה טועה".

לא.

אורן: הפוך. הוא מרגיש כאילו שאתה מסכים אתו.

כן.

אורן: ויכול להיות שהדעות שלכם הם לגמרי הפוכות. עכשיו אני רוצה לשאול לא עליך, כי אתה כבר מומחה בתקשורת מקרבת.

אבל אדוני, אני לומד את זה מהחיות.

אורן: מה זאת אומרת מהחיות?

אתה רוצה לצוד חיה, אתה צריך למשוך אותה, אתה צריך להראות לה שיש לך משהו שהיא מעוניינת בו החיה הזאת, ואז אתה תופס אותה. זה אינסטינקט שלנו של בני אדם, של הגברים מימי קדם.

טל: אבל איך אתה מושך את האדם באמת?

בזה שאני מסכים. בזה שאני אומר, כן אתה צודק כך וכך. ואני אומר לו על כל מיני דברים במצבו שהוא רואה שאני אתו יחד, שאני מבין את המצב וכבר הייתי בזה נגיד, וכך הוא פותח את עצמו אלי. לא שאני רוצה לעשות לו בזה כמו בבוקס, בהתאגרפות שאני נותן לו עכשיו מכה ברגע שהוא פותח את עצמו, לא. אני מכין אותו בזה שלא יהיו לו דעות קדומות נגדי, שלא יהיה לו ככה איזה.. אלא שיפתח את חלונות השכל שלו וישמע לאט לאט.

ואז הוא שומע, שומע, שומע, ונראה לו שאני מסכים עמו, ואחר כך הוא רואה "הופה" שיש כאן קצת לשנות את הדעה. מצדו נשאר קצת לשנות את הדעה, לא בהרבה, כמו שהיה נראה מהתחלה. וכבר אנחנו יחד בדעה שלי.

טל: אם אני מבינה נכון, העיקרון הוא הזדהות. לתת לאדם הרגשה שאתה מבין אותו, שאתה היית במקומו. להסכים אתו עם מה שהוא אומר, ובכל זאת בהדרגה להגיד את הדברים שחשובים לך, שאתה מאמין בהם ולמשוך אותו לכיוונך.

זה אחר כך. יכול להיות תשעים אחוז מהזמן אני מדבר עמו בשטח שלו.

טל: אני חושבת שזה דורש גם הרבה מאוד שליטה עצמית. לרוב האנשים אין יכולת לסבול זאת.

לא, לא, דווקא ההיפך, אני לא מתאמץ בזה.

טל: איך, מה מאפשר לך?

אני שואל אותו מה עם זה, ומה עם זה, ואם הוא עושה ככה, ואיך. הוא רואה שאני מעוניין בשיטה שלו, בתיאוריה שלו, בגישה שלו. שאני רוצה את זה.

טל: מפרגן לו מאוד.

כן.

אורן: מה אדם מרגיש שאני שואל אותו כל מיני שאלות, על מה שהוא מרגיש, על מה שהוא חושב?

שאני ממש מזדהה עמו. שאני מסכים עמו. שהוא מביא לי דברים חדשים, שאני ממש שמח שנפגשתי עם אדם כזה.

אורן: כשאני מדבר עם בן אדם, חשוב שאני אשאל אותו שאלות?

שאלות? יותר טוב לתת לו לדבר. ואז הוא מדבר ומדבר, ואני גם בביטוי חיצון וגם בשאלות, נותן לו יותר ויותר אפשרות לפתוח את עצמו. וכמה שהוא יותר פתוח אלי, אז אנחנו איכשהו מתקרבים זה לזה. אפילו שהפוכים באיזה יסוד, אבל הוא מרגיש שיש בי את זה, שאני מבין אותו. כי אני שואל שאלות, אני מדבר,

ואחר כך רק בסוף, נגיד בעשרים אחוז מהסוף, מהדרך, מהזמן שלי עמו, אז אני מתחיל קצת לסובב אותו לכיוון שלי. אבל הוא כבר נכלל. ויוצא שעל רוב הדברים שאני רוצה שהוא ידבר, הוא ידבר בעצם על מה שאני חושב. שהוא מדבר ואני מסכים ולא מסכים, קצת כך, קצת כך, ואז יוצא שבסופו של דבר הוא בעצמו שומע שהוא אומר, את מה שאני אמרתי.

טל: איך זה קרה בתהליך?

על ידי זה שאנחנו רחוקים, ואני מתחיל להתקרב. אבל כשאני מתקרב, הוא מרגיש שגם הוא מתקרב אלי, הוא מרגיש שאנחנו כבר קרובים. ואז בהתקרבות הזאת אני צריך לייצר אתו קשר כזה, שאנחנו צריכים למצוא כיוון משותף כשני אנשים המבינים זה את זה, חכמים, ומוכנים להיות אובייקטיבים. אז מתחיל להיות כאן איזה שטח משותף שאותו אנחנו מפתחים.

נגיד שמדובר על תיקון העולם, או תיקון החברה. יחסים כאלה גדולים, קצת יותר גלובליים, מעלינו, העיקר שזה לא אישי שלו או אישי שלי. ואז שם אנחנו יכולים למצוא שטח משותף.

אורן: האם בעיניך נכון לומר ש"תקשורת מקרבת" מתחילה מהקשבה. שאני אקשיב לאדם שאליו אני רוצה להתקשר.

כן. אתם רואים שאני כל הזמן כך עושה.

אורן: למה?

כי לי זה באמת מעניין מה אדם חושב, ומה ההסתכלות שלו.

אורן: אם השלב הראשון בתקשורת מקרבת, זו הקשבה. למה לאנשים כל כך קשה להקשיב לאנשים אחרים?

אני מאבד סבלנות.

אורן: לא אתה דרך אגב, אני לא שואל עליך באופן אישי. לבני אדם מאוד קשה להקשיב למישהו שהוא לא הם.

כי הם רוצים להגיד.

אורן: אז תסביר לי.

לי זה קשה רק בשיעורים שלי עם התלמידים. שתלמיד שואל, אני כבר נמצא במתח. בשיעורים, דווקא עם התלמידים שלי.

אורן: כי יש לך מה להגיד.

לא רק יש לי מה להגיד, אני רוצה שמלכתחילה הוא יחשוב, וגם ישאל שאלה בסגנון שבו אני הייתי שואל.

אורן: עכשיו אני חוזר לבני אדם שהם לא אתה, והם לא מעבירים שיעורים לאף אחד, והם רוצים לדבר עם בני אדם אחרים. אבל בניגוד לעיקרון הראשון בתקשורת מקרבת, שזו יכולת הקשבה, הרבה פעמים שתסתכל על בני אדם תראה, שקשה לאדם להקשיב. קשה. אין לו בעיה לדבר, ולהגיד את מה שהוא חושב ומרגיש. אבל להקשיב לשני, מאוד קשה.

למה כל כך קשה לאדם להקשיב, זאת השאלה?

הוא לא סובל את הדעה של הזולת. כי הוא אגואיסט גאוותן.

אורן: מי?

כל אחד. גם לי יש דעה, למה הוא אומר ואני לא אומר. אפילו שיש לי אותו דבר להגיד, אבל הוא אומר ולא אני. בזה אני מסתכל בדרך כלל על נשים שהן יושבות ומדברות, וכל אחת רוצה להגיד. אף אחת מהן לא מדברת על משהו חדש, או חשוב, אלא רק הביטוי עצמו.

טל: ביטוי של האני שלי, של הדעה שלי, של מה אני חושב.

הדעה עצמה לא חשובה, העיקר שאני מדברת. את זה אני ראיתי מאוד אצל נשים.

טל: שמתי לב הרבה פעמים שדווקא בפוליטיקה או בדיונים, ישנה איזו נקודה שבה אם אתה תנסה עוד קצת ללכת קדימה, אז האדם כבר לא מסוגל להכיל את זה, כי אתה כאילו מאיים על האני שלו ממש. אולי הוא יבין מזה שהוא טועה, שכל מה שהוא חשב זה לא נכון, ואז יש איזה פיצוץ או התרחקות. מה זו ההזדהות הזאת של אדם עם הדעה שלו?

את מדכאה את האני שלו. כי בזה שהוא מקשיב, הוא נמצא תחת השפעה שלך. ואז איפה הוא? הוא לא נמצא. אז חייבים לכן לדבר לסירוגין.

טל: זאת אומרת, אי אפשר להגיע ישירות לדיון, להגיד את הדעה שלך, ולצפות שמישהו אחר, גם אם אתה צודק וכל מה שאתה אומר הוא מאוד הגיוני, יקבל.

או, לא.

טל: צריך הכנה מאוד מסוימת.

בטח. קודם כל לתת לו הרגשה שהוא צודק, ושידבר. אחר כך כשהוא כבר כאילו פירק את עצמו, אז אפשר להתחיל לסובב את הדברים קצת.

טל: צריך כאן מיומנות מאוד מעניינת ומשמעותית.

זה מקצוע.

טל: בימינו, אני חושבת שכולנו צריכים ללמוד אותו. כי אנחנו נמצאים כל כך הרבה בחיכוכים ובפיצוצים במערכות היחסים שלנו, ולא יודעים איך לדבר נכון עם אדם. ישר אנחנו מגיעים למה שאני חושב, ומה שאני רוצה, ואז לא מצליחים לשמוע אחד את השני.

לי נראה שבימינו זה פשוט מאוד, אף אחד לא שומע את השני ולא מדברים ביניהם, אלא רק באס אם אסים האלה מתקשרים, ולכן אין עם זה בעיה. אלא זו הייתה בעיה פעם כשלא היו את הטלפונים האלה. היום אפילו לא מדברים, היום הם רק מתקתקים.

אורן: אבל זה סוג של תקשורת, מסוג אחר אבל תקשורת. התקשורת הזאת אני רוצה שהיא תהיה מקרבת, ולא מרחיקה. כי היום היא מרחיקה. אני יכול להקליד לך משהו שירחיק אותך ממני שנות אור. כי אנשים מרשים לעצמם בהקלדה, את מה שהם לא מרשים לעצמם פנים אל פנים.

כן.

אורן: זאת אומרת, זה לא פתר לנו את הבעיה זה שעברנו לתקתוקים. אנחנו יכולים לשבת בבית קפה ביחד, אנחנו מתקתקים דברים איומים אחד לשני תוך כדי. הבעיה של תקשורת מקרבת או מרחיקה, הולכת ומחריפה.

טל: אם אני מבינה נכון, כדי שאני אוכל להשיג משהו ממישהו אחר, או לגרום לו להסכים איתי, אני צריכה לעשות תהליך שלם של התקרבות שקודם לכל בקשה, או טענה, או רעיון שאני רוצה להעביר.

כן.

טל: הרבה פעמים אם יש לי משהו שאני רוצה מבן הזוג או מהמשפחה, אם אני אבוא באופן ישיר ואגיד את מה שאני מרגישה, הרבה פעמים זה יסתיים לא טוב.

זה ברור לנו.

טל: אז אני צריכה קודם לתת מחמאות, לפרגן.

אם את רוצה לפתוח את לב לאדם.

אורן: את הלב של מי?

שלה נגיד. אם היא רוצה להתקשר למישהו. אם היא רוצה שיבינו אותה.

אורן: אני צריך לפתוח לו את הלב שלי, לאדם שאליו אני רוצה להתקשר?

כן ודאי. הוא צריך להרגיש שזה כך.

אורן: מה הוא צריך להרגיש בדיוק?

האדם שאתה רוצה להיות בקשר עמו, הוא צריך לדעת שליבך פתוח לקבל אותו.

טל: יש לי דוגמה אם אפשר. מישהי בפייסבוק תיארה מצב שהיא כעסה על בעלה, וכשהוא הגיע הביתה הוא אמר לה "אני מסכים אתך, ואני מחבק אותך, ואני רוצה לשמוע הכול". זה ישר נטרל את כל הכעס שלה, והיא הרגישה שהם קרובים וכבר לא כעסה עליו.

זאת אומרת, היכולת הזאת לקבל מישהו אחר עם מה שהוא מרגיש, ולא לנסות בצורה ישירה להדוף אותו. האם זה חלק מהתקשרות המקרבת בעיניך?

בטח. מה אנחנו סך הכול? בני אדם קטנים, בחיים שלנו העלובים. מה הבעיה? בשביל מה אנחנו צריכים להיות כאלו אגואיסטיים, צודקים, לעמוד על שלנו שרק אני, ואני אחייב אותך, ואני אכניע אותך וכן הלאה. לא. זה מצד אחד. מצד שני כלפי נשים זה בכלל, אני לא מבין למה יש.. גבר צריך להיות גבר, הוא צריך להבין שאישה היא מאוד פגועה בגאווה שלה, ולכן צריכים אנחנו הגברים מלכתחילה להתייחס אליהן קצת כמו לילדים. סליחה שאני אומר כך, זה לא כלפי שכל, אלא כלפי רגש. שצריכים להיות בכל זאת. גבר זה גבר, הוא חייב לוותר.

אורן: הנושא הזה של תקשורת מקרבת, זה עולם ומלואו. בכל זאת מהו הדבר החשוב ביותר, המהותי, כדי שתיווצר התקרבות בתקשורת?

חשוב לעשות שיעורים בתוך בית הספר, כך שבנים יושבים מול הבנות ומדברים במחמאות. זה בלתי אפשרי, כמו שאנחנו יודעים בכיתה, בבית ספר. ושהם נותנים דוגמאות זה לזה, איך צריכים לדבר, ממש עד שההרגל יכנס כטבע שני.

ולהבין שכך אנחנו בנויים, ולא שבנות צוחקות מהגבריות של הבנים, שהם מאוד רגישים לזה. ולא בנים שצוחקים מחיצוניות של בנות, שזאת היא שמנה, וזאת היא כושית, וההיא ג'ינג'ית, ועוד כל מיני כאלה דברים.

צריכים ללמד אותם איך להיות בתקשורת אנושית, אנושית סך הכול זה. ואת זה אין היום בבית הספר. לפני מאה שנה בגימנסיות ההם, שם היו לומדים לרקוד, היו לומדים איך לדבר, היו לומדים כל מיני כאלה דברים, כך שאדם שנכנס לאיזה מקום של נשף, לשיחה בין אנשים זרים, הוא ידע איך להתנהג. היום אין דבר כזה.

אורן: היום צריכים ללמוד איך להתנהג.

כן.

(סוף השיחה)