חיים חדשים

שיחה 966

תכונות אופי ישראליות

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 18.18.2 – אחרי עריכה

אורן: היום אנחנו רוצים לצאת עם הרב לייטמן לטיול, טיול להכרת עצמנו. ניקח את המאפיינים הבולטים ביותר שהצלחנו לאתר בתוך הציבור הישראלי, בנו, בכל אחד ואחד מאיתנו, וננסה להבין מאיפה הם באים, ולאן הם אמורים לקחת אותנו בדרך לחיים הכי טובים שרק אפשר.

ניצה: במסגרת השיחות שלנו על ישראל, על שבעים שנה לישראל, שוחחנו על הרבה נושאים. דיברנו על החלוציות, דיברנו על הציונות, דיברנו על ציונות חדשה, דיברנו על המון דברים. אבל היום נרצה להתמקד בישראלים עצמם, בתכונות, באופי הישראלי. זה נושא שהוא מאוד מאוד מעניין. אנחנו יודעים שכל אדם נולד באופן טבעי עם איזו חבילה של תכונות כאלה שהוא יורש מהמשפחה, מההורים, מהאנשים הקרובים אליו, ובנוסף לזה יש לו גם עוד חבילה שהוא מקבל ביחד עם הישראליות שלו.

התבוננו בתכונות המאוד מיוחדות של הישראלים, וראינו שחלק מהתכונות הם תכונות מאוד ישנות ועתיקות, הייתי אומרת תכונות יהודיות שהולכות איתנו כבר הרבה מאוד שנים, ויש תכונות שהם יותר חדשות, שהן מאז שעלינו ארצה. אנחנו בחרנו את המובחרות שבהם, כי יש לא מעט תכונות כאלה. נרצה לשוחח אתך היום גם כדי להבין אותם, וגם כדי להבין מהו המקור של התכונות האלה, מה התפקיד שלהם, ואיך אפשר להשתמש בתכונות האלה בצורה הטובה והחיובית ביותר.

התכונה הראשונה שנרצה להתמקד בה, זה לא לצאת פראייר. מסתבר שהתכונה הזאת או המאפיין הזה הוא כל כך חזק בישראלי, שהוא ממש מפתח בו אפילו סוג של פחד שלא יעבדו עליו, שהוא ירגיש שבאיזה אופן ניצלו אותו והוא יצא פראייר. הייתי רוצה קודם כל להבין מאיפה פיתחנו אנחנו הישראלים מין תכונה כזאת, מין מאפיין כל כך חזק שנמצא שם עמוק בתוך האופי שלנו?

קודם כל אין אומה כזאת "עם ישראל" בצורה טבעית כמו כל אומות העולם. אנחנו כמו אומה נולדנו בעצם על ידי אברהם אבינו, שהוא חיבר אנשים שהיו זרים זה לזה משבעים האומות שהיו חיים בבבל, וקרא להם להתאחד. מי שבאמת הרגיש שזה הפתרון לאותו המשבר הבבלי שהיה אז בבבל, הוא הגיע לאברהם, ואברהם חיבר אותם ב"ואהבת לרעך כמוך", "על כל פשעים תכסה אהבה", והחברה הזאת שלו הצליחה להתגבר על כל הקשיים שביניהם, ועל האגו. אמנם שהאגו לא היה כל כך גדול כמו שהוא אצלנו היום, כי היו חיים מאוד פשוטים בבבל, אבל הוא חיבר אותם, והחיבור הזה הגיע לדרגה הרוחנית, ביצחק, ביעקב, במשה, באהרון, ביוסף, בדוד וכולי.

עד חורבן הבית השני אנחנו היינו חיים באהבת אחים, כי היינו משתדלים להתגבר כל פעם על השנאה הטבעית בין בני אדם שהיתה מתפרצת גם בינינו, וניסינו כל הזמן לשמור על האחדות, אפילו עד דרגות האהבה. "אהבה" זה נקרא שאני מבין את הרצון של הזולת, ואני מעלה את הרצון שלו בחשיבות יותר מהרצון של עצמי. זה באמת מיוחד מאוד.

וכך אנחנו בעצם בסביבות 1500 שנה, אפילו קצת יותר, מבבל העתיקה עד חורבן הבית השני, היינו חיים בחוק האהבה. כל הקבוצה הזאת שאברהם קרא לה "עם ישראל", כי הוא עצמו אברהם אב האומה, היא, הקבוצה הזאת באמת הייתה עובדת נגד הטבע האגואיסטי ומחברת ביניהם, וכל אחד היה מבטל את עצמו, מבטל את האגו שלו והיה מתחבר עם האחרים.

מפני שזה קרה במשך כל כך הרבה שנים, וזה מגיע לנו מהכוח עליון, מהאור העליון, כוח הכללי של הטבע שסוגר על כל הטבע בהרמוניה אחידה במערכת הגלובלית אינטגרלית, יוצא שאותו כוח פועל בנו והוא זה שנתן לנו את הטבע השני, שזה רצון להתחבר, רצון לאהוב, רצון להיות כלול עם אחרים ולהרגיש קרובים זה לזה.

חורבן בית המקדש שהיה לפני 2000 שנה, הוא בעצם גמר עם כל זה. מה זה נקרא "בית המקדש"? בית של קדושה. "קדושה" זה נקרא "השפעה", "אהבה", "ויתור הדדי", וזה הכול נגמר. מה שהשגנו על ידי אברהם, משה וכולי, כל זה נעלם מאתנו, ולכן אנחנו יצאנו לגלות הרוחנית מאותם התכונות, וגם כתוצאה מזה לגלות הגשמית מארץ ישראל.

ניצה: ההתרחקות מהתכונות האלה זה בעצם אותו חורבן?

כן.

ניצה: זה תוצאה מהחורבן או שזה החורבן עצמו?

זה החורבן עצמו. חורבן בית המקדש הוא כתוצאה מהחורבן הפנימי, ואז אנחנו יצאנו לגלות. לגלות זאת אומרת, לפי איך שאנחנו התקרבנו לכל אומות העולם באגו שלנו שהתגבר עלינו, בהתאם לזה אנחנו נזרקנו ממקום למקום בכל העולם. קודם כל, את עשרת השבטים אנחנו איבדנו עוד בבית המקדש הראשון, ומי שנשאר שזה שניים וחצי שבטים, איתם אנחנו יצאו לגלות והתחלנו לטייל בעולם ממקום למקום, נשארנו באיזה מקום כל עוד סבלו אותנו, עד שזרקו אותנו. כך אנחנו היינו נמצאים.

ודאי שבקיום הגלותי הזה שאנחנו היינו בשליטה אחרת, במדינות זרות, בשנאה, בינתיים באומות האלה התפתחו דתות שהם בניגוד לדת שלנו. אנחנו גרמנו לזה גם כן, כי אנחנו עזבנו את הדת שלנו שזו "חכמת הקבלה". "אהבת אחים", זה בעצם דת ישראל, כי ישראל כל ה"כלל" זה "ואהבת לרעך כמוך", ומזה שעזבנו את זה, כתוצאה מזה פתחנו באומות העולם את הדתות והשנאה אלינו. לכן יש בנו צורות מאוד מנוגדות, כי אנחנו באים ממקום, מכלל שכולם אחים.

ניצה: כן, יש כלל כזה, ללא ספק.

אנחנו מרגישים את זה שאין לנו אדם גדול ואדם קטן, חשוב ולא חשוב, אלא כולם יהודים.

ניצה: בסלנג נהוג לקרוא לזה "אח שלי", "אחי". זה חלק מהסלנג הישראלי.

כן, זה מאוד מושרש בכול. זה יכול להיות ראש הממשלה, ויכול להיות מישהו מהשוק. כשראש הממשלה בא לשוק ומתחיל לדבר עם מישהו, הוא בא מחבק אותו ללא שום בעיה. זה פשוט לא יאומן שככה יקרה באיזה מקום. מלכת אנגליה יכולה לנהוג כך? זה בלתי אפשרי. זה מה שקורה, וזו לא חוצפה.

ניצה: זה לא חוצפה?

זה לא חוצפה. זה נובע מאותה התכונה שנשארה לנו מזה שהיינו באמת אחים, עד חורבן בית המקדש, ולכן מצד אחד זה נשאר. מצד שני, האגו שפרץ בינינו הוא מעמיד כל אחד מול השני בצורה הפוכה, שאני לא פראייר, אתה לא תעבוד עלי, ואני רואה אתכם מרחוק.

ניצה: כן, עורך השוואות כאלה.

כן. והאגו הזה הוא אחד כנגד השני. ואפשר לראות על ההתנהגות של בני האדם שהם קופצים מקיצוניות הזאת לקיצוניות הזאת בקלות, אין באמצע משהו.

ניצה: הוא גם יכול דרך אגב לחבק אותך ולהגיד "אח שלי", ובו זמנית גם לדפוק אותך דקה אחרי.

גם כן. בקיצור, העם הוא לא כמו אף אומה אחרת, הוא קיצוני, קיצוני מאוד. הגענו לארץ ישראל, אך אוי ואבוי, כולם עם תרבויות שונות, אבל כולם גם עם הניגודיות הזאת, ולכן נעשתה כאן כזאת ערבוביה שזה ממש חומר נפץ. אני לא יודע איך העם הזה מחזיק בכלל בלי "תורה". "התורה" נקראת "ואהבת לרעך כמוך", ובלי לעבוד על "ואהבת לרעך כמוך", שאף אחד לא דואג לזה, לא דתיים, לא חילוניים, לא ממשלה ולא באף מקום, יוצא שזה שאנחנו ממש מחזיקים עדיין יחד, זה בחסד עליון, בתקווה שאולי בכל זאת אנחנו פעם נבין מי אנחנו, ונעשה משהו עם עצמנו.

כי בכל זאת יש לכל אחד תכונות מאוד מיוחדות, אבל איך לסדר את האנשים האלו המיוחדים יחד? כאן זה אפשרי עם אותה השיטה שעליה דיבר אברהם "על כל פשעים תכסה אהבה". עם כל הפערים בינינו, אנחנו צריכים דווקא לשמור את הפערים, ועל פניהם להתחבר.

אורן: אני רוצה להבין את הרגש הזה של הפחד לא לצאת פראייר. נניח שאני הולך לקנות משהו, אף פעם אני לא אראה משהו, אשלם כמה שדורשים ממני ו"שלום על ישראל", הפוך, גם אם בעוד רגע יבוא מישהו ויספר לי שהוא קנה אותו הדבר ביותר זול, אני בכלל אמות מרוב אכזבה. כשאתה במצוקה, אז הבעיות מתחילות. האוטו נתקע, משהו קרה בבית, באינסטלציה, אין חשמל, אין מים ואתה תלוי באחרים, אתה מזמין בעל מקצוע, אתה יודע מראש שכשאתה תזמין אותו, בטוח שאתה תקבל.

החרדה הזאת של לא לצאת פראייר, על איזה רגש בפנים היא יושבת, ולמה בני אדם אחרים פחות חרדים לזה מאשר אנחנו הישראלים?

גאווה שהיא הייתה פעם הכנעה כלפי האחרים, כי היה חיבור, וכל אחד הרגיש את עצמו שהאחר הוא כמו תינוק שלו, שהוא ממש קרוב לו כל כך. המצב הזה שהיינו בתכונת האהבה, השפעה הדדית, היה עד החורבן. אבל ברגע שנפלנו מזה לשנאת חינם, כל התכונות האלה נהפכו לתכונות ההפוכות, ואז אני לא מרגיש את השני שהוא כל כך קרוב אלי, לא, אני מרגיש שהוא הפוך ממני ויכול לסדר אותי יותר מכל בן אומה אחר.

ניצה: נתת דוגמה של תכונה מיוחדת שקראת לה "הכנעה" והיא כביכול ההיפך הגמור מלא להיות "פראייר". ההכנעה שאתה מתכוון אליה היא הכנעה שבאה ממקום של רצון לתת, להעניק, להיות כל כולי בשבילך.

לפני החורבן התייחסתי לאחרים כמו לילדים האהובים שלי, ואחרי החורבן אני מתייחס אליהם ההיפך מזה.

ניצה: ההיפך הגמור.

ההיפך הגמור. יותר קל לי להסתדר עם גוי מאשר עם עם ישראלי. כי הגוי הוא פשוט, הוא שקוף, אני מבין אותו. הוא לא כל כך מבין אותי, אבל אני מבין אותו. ועם עם ישראלי זה קשה מאוד.

ניצה: זאת אומרת שבעצם כל תכונה שאנחנו היום מזהים אותה כאיזו תכונה ששולטת בנו, הישראלים, היום והיא מאוד בולטת, יש לה איזו צורה אחרת, הפוכה ממנה, שהייתה בנו באותה תקופה של אברהם אבינו, ובאותה תקופה שחיינו בבית המקדש, וכשהיא נשברה היא בעצם הפכה להיות ההיפך מקודם.

כן.

ניצה: מעניין מאוד לראות איך כל תכונה חיובית כזאת הפכה להיות תכונה שהיא הפוכה.

זה תמיד ככה, בכל הדברים.

אורן: עכשיו אני רוצה להפוך לצד השני. יש לי היום פחד שמא מישהו יסדר אותי, ואני בטוח שהוא מסדר אותי, רק לא בטוח שאני מזהה במה. זה שאתה תסדר אותי, זה ברור לי מראש, אלא שבהקטנת הנזקים אני מנסה להפחית אותם. אם קיימת בנו כזאת תכונה, כזה מאפיין, כנראה שהוא לא קיים סתם, פעמים רבות אתה אומר "שום דבר לא קיים סתם". איך את החרדה הזאת שמא מישהו יסדר אותי ואני אצא פראייר, איך בן אדם יכול לקחת ולהשתמש בה באופן חיובי ומועיל?

אני צריך לעבוד על זה, אני צריך להיכנס לקבוצה שקיימת בה אהבת חברים, אהבת אחים. אני צריך להבין שאף אחד לא מציל את עצמו מהמצב שאנחנו נמצאים בו, אלא אם אנחנו כולנו מתחברים בינינו ומבקשים מהכוח העליון שייתן לנו יכולת לאהוב זה את זה, "לראות מעלות חברו ולא חסרונו" וכן הלאה.

אורן: ואם נניח שתהייה בי אהבה, אני כבר אפסיק לפחד מזה שיסדרו אותי ואני אצא פראייר?

רק בחברה כזאת. לא שאתה תפחד או לא תפחד, אלא בחברה שבה אנחנו נהייה קשורים בקשרים שהם לפחות קשרי חברות, לא אהבה, אלא חברות, שאנחנו נבין שלהגיע לחיבור בינינו זה דבר גדול. לָמה? כי בקשר בינינו אנחנו מתחילים לגלות את הכוח עליון, אנחנו מקבלים כוח מיוחד שמגן עלינו, שמחזק אותנו, שמעלה אותנו למעלה מכולם, שאנחנו באמת מתחילים להיות עם מיוחד כמו שמגיע לנו לפי התורה שלנו, תורת הקבלה שמדברת על אהבה, על חיבור. אם אנחנו משתמשים ב"ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה" כמו שצריך, אנחנו מקבלים כוחות שאין לאף אומה.

ניצה: אני רוצה לדבר על עוד תכונה שהולכת יד ביד עם העניין הזה של לצאת פראייר או לא לצאת פראייר, והיא החוצפה הישראלית, הידועה מאוד. לחוצפה הישראלית יש הרבה צורות, היא לא מכבדת ולא מעריכה, לא נותנת כבוד לסמכות, לחוקים, לכללים, היא מנפצת הכל. אין דבר כזה לעמוד בתור, "מה זאת אומרת לעמוד בתור"?

יש לנו את זה גם מדורי דורות. אנחנו עם שאפילו המלך של העם שרת את העם. אנחנו עם שלא היו בו עבדים ואדונים. אנחנו עם שכולנו הרגשנו שאנחנו שווים לגמרי. אף פעם לא היה לנו, כמו שיש באומות העולם, דירוג.

ניצה: היררכיה.

היררכיה בחברה, מה זה "אני" ומי זה "אתה". אין דבר כזה, זה לא היה בעם ישראל. כל ישראל חברים.

ניצה: זו הסיבה שבגללה אנחנו כל כך בועטים?

אנחנו לא שמים לב לאף אחד.

ניצה: "חוק? אני מסדר את החוק. מה זה חוק, מה זאת סמכות? אתה לא תגיד לי מה לעשות אני יודע מה לעשות".

כן. אנחנו לא יודעים להתכופף כלפי אף אחד. זה ממש השתרש בדי-אן-איי שלנו.

ניצה: זאת אומרת שהשתרשה בינינו ההרגשה הזאת שכולנו שווים ולא יכול להיות שפתאום מישהו שווה יותר?

"למה לא? במה אנחנו לא שווים, שהוא למד והוא יותר חכם ממני? זה לא חשוב. ההיפך, אם הוא יותר חכם הוא צריך להיות פחות ממני, כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"" וכן הלאה. זאת אומרת הצורה ההפוכה. יש לנו את כל הדברים האלה בפנים, אנחנו משתמשים בהם עם האגו שלנו, זו הבעיה, אבל באמת, ביסוד שלנו קיים כל מה שהיה לנו בתקופה ההיא לפני החורבן שלנו, כשהאגו התלבש עלינו, אז כל הדברים האלה עכשיו פועלים בנו ההיפך.

אורן: איך בדיוק אתה מגדיר את המאפיין הזה של "חוצפה"?

שיש לי כוח תקיף שאני יכול לעלות, כמו שכתוב "שובו בני ישראל עד ה' א-לוהיך". יש לי כוחות להגיע עד ה' א-לוהיך, עד ה', עד הכוח העליון ביותר. לא העולם הזה בכלל, אלא העולם העליון, שהכל שייך לי ואני והבורא כחברים, כמחוברים יחד, כנמצאים באהבה הדדית, אני העליון, אף אחד לא יכול להגיד לי כלום, אלא תחת לחץ, תחת מכות, תחת איום גדול, אז וודאי שהאדם הופך להיות חיה ואז הוא מתכופף. אבל רק אם הוא הופך להיות חיה. אם לא הופכים אותו לחיה על ידי מכות, אז הישראלי מרגיש את עצמו גבוה מכולם.

אורן: מאיפה זה נובע?

זה נובע מזה שביסוד שלנו יש לנו רשימות, בחינות פנימיות, שעל ידן, בהתפתחותן הנכונה אנחנו יכולים להגיע לרמת הבורא, לדרגת הבורא. מה תעשה עם עם כזה, האם אפשר לכוון אותו, אפשר לשלוט בו, אפשר לנהל אותו באיזה צורה? דבר עם כל הראשי הממשלות שלנו בשבעים שנותינו האחרונות, הם יגידו לך, שאין דבר כזה בעם ישראל שאתה שולט בו, שאתה יכול לחוקק חוקים ויקיימו אותם איכשהו. כל אחד מזלזל ומוחק לך את הכל, כל אחד יכול להיות ראש ממשלה. אין דבר כזה בין אומות העולם, אני גדלתי ביניהם, אני יודע.

אורן: אם המאפיין הזה הוא ייחודי, כמו שאתה אומר שאין כזה דבר באומות אחרות, "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות", זאת התחושה? "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות", האם זה הרגש של החוצפה? "אף אחד כביכול לא יותר גדול ממני, אף אחד לא יקבע עלי, אף אחד לא יגיד לי, אף אחד לא ישלוט בי?"

כן.

אורן: אם מאפיין כזה קיים בנו, לשם מה הוא קיים בעצם, לשם מה קיימת בנו כזאת תחושה?

שתהייה לנו חוצפה גדולה, אבל שנשתמש בחוצפה הזאת כדי להגיע לשמיים.

אורן: הסבר את עצמך.

אם תדבר עם עמים אחרים, תראה שיש להם נכונות להכנעה, גם כלפי מנהלים גדולים, ומשטרה אולי. ואצלנו לא היו עבדים, אני חוזר שוב על זה. "אף אחד לא יעשו ממני פראייר, עבד אני לא אהיה".

אורן: בדיוק.

"ולהיות מנהל? אולי אם כדאי לי להיות מנהל עליכם".

אורן: עד פה אפיינו את הדבר, נתת לו הגדרות חדות כמו סכין. לשם מה זה קיים, "החוצפה הישראלית" לשם מה היא קיימת?

הכל לצורך הרוחני. פעם אנחנו נצטרך לחזור ליעוד שלנו, הזמן בעצם כבר ממש דופק בדלת, אנחנו צריכים לעשות את זה, ואז אנחנו נשתמש בכל החוצפה הזאת כדי לא לפחד מכלום, פשוט מאוד, "שבאמת אף אחד לא יעשה ממני פראייר, אני מגיע עד הא-לוהות, עד הבורא, עד שאני והוא נעשים כאחד, "שובו בני ישראל עד ה' א-לוהיך". ואני לא מפחד משום דבר, רק את זה אני שם לפני, גם השמיים הם לא הגבול".

אורן: מה אני הופך בעצם להיות במצב הזה, "מלך העולם" כביכול?

כן. כן. וזה נמצא בכל אחד ואחד.

אורן: והתהליך הזה הוא תהליך דתי ביסודו, במהותו?

זה בכלל לא שייך לדת, לא שייך לשום דבר, רק לרצון האדם ואיך לממש את זה, על כך מדברת חכמת הקבלה, ללא שום קשר לשום שיטה אחרת. רק חכמת הקבלה מדברת איך להעלות את האדם לדרגת הא-לוהות.

אורן: לקראת סיום אני מבקש משפט אחרון למחשבה. הבנתי שכל תכונה שקיימת בנו היא קודם כל שונה מאוד מתכונתם של עמים אחרים, ושזה לא קיים סתם, לכל דבר יש שימוש שהוא כביכול אגואיסטי, שהוא עושה לנו לא כל כך טוב היום, ויש שימוש פוטנציאלי שהוא יכול לעשות לנו מאוד מאוד טוב. אז בוא ניקח רק את התכונה האחרונה שנגענו בה, להיות חצוף במובן הכי טוב של המילה, לאן זה יכול להביא את האדם?

לדרגת הא-לוהות. שם המקום שלנו, ואנחנו צריכים עוד לסחוב אחרינו לשם את כל באי העולם. כך צריכים להתייחס לתפקיד שלנו גם כלפי כל העולם. להביא לכוח העליון, לבורא, את כולם.

(סוף השיחה)