חיים חדשים

שיחה 1167

להחליף את הסרט של החיים

שיחה עם רב ד"ר מיכאל לייטמן 22.10.19 - אחרי עריכה

אורן: מספר התוכנית שלנו היום הוא 1167. והיום נדבר עם הרב לייטמן על נושא מרתק, על היכולת שיש לאדם להיכנס לתוך עלילה של ספר או סרט, וממש לצאת מעצמו. ננסה להבין למה הטבע פיתח באדם כזו יכולת, לאן היא יכולה לפתח אותנו בדרכנו לחיים חדשים.

ניצה: יוצאים לסרט. אז זהו שתמיד אהבנו סרטים, זה לא דבר חדש.

את מדברת על סרטים או על ספרים?

אורן: גם וגם. עלילה יש גם בספרים וגם בסרטים.

ניצה: אני אתאר את התופעה. פעם היינו נשאבים לתוך ספר טוב וקוראים בו. גם היום יש הרבה אנשים שעדיין אוהבים לקרוא, אבל זה פחות נפוץ. הז'אנר היותר נפוץ עכשיו ומה שמיוחד בתקופה הזאת, זה סדרות. סדרות ארוכות. זאת אומרת, זה כבר לא רק איזה סרט של שעתיים שלוש ושוכחים, אלא סדרות שמתחילים לצפות בהם באיזה רצף. רצף מרתון. זה עכשיו הדבר החדש, הבילוי האולטימטיבי שבאמת מתאים לכולם, גם לדור הצעיר וגם לדור המבוגר יותר.

החלום של כל אחד היום זה להיכנס הביתה בסוף שבוע, להדליק מזגן, לעמעם את האורות ולהדליק את הסדרה. והסדרות מתחילות לרוץ. היום דרך אגב יש את אחת החברות הכי גדולות בעולם, שנקראת "נטפליקס". זו בעצם חברה שנותנת שירותי צפייה בכל המדיות, זה יכול להיות הטלפון הקטן, המחשב, הטלוויזיה, איפה שאתה נמצא. יש לך מסך? אתה כבר יכול להיכנס לסרט. וסתם כך רק כדי שתבין, מדובר ב-140 מיליון מנויים לנטפליקס, נכון לינואר 2019. זאת אומרת, זו כמות אדירה של אנשים שיושבים וצופים בצורה מרתונית פרק אחר פרק, נניח ארבע, חמישה, שישה פרקים רצוף.

רצוף? באותו יום?

אורן: באותו רגע בלי להפסיק, בלי לקום.

כמה זמן זה?

ניצה: שעות.

כמה זמן זה בדרך כלל סדרה?

ניצה: בדרך כלל סדרה, היא עד שעה לפרק אחד. אבל בסדרות עצמן אפשר לצפות בפרק אחר פרק. עשו איזה מחקר כזה, סקר, וראו שהממוצע הוא בין שלושה לבין שישה פרקים. זאת אומרת, אדם יושב לצפות משלוש עד שמונה שעות ברצף. ויש דרך אגב סדרות מאוד טובות, מאוד איכותיות.

זאת אומרת, להכניס את האדם לאיזה מציאות אחרת.

ניצה: קודם כל, זה באמת מה שקורה. ואת זה אני רוצה באמת לנסות לברר. קודם כל אנחנו מפיקים מזה הנאה מאוד גדולה. זה לא סתם שמישהו בא וחייב אותך, אלא אתה עושה את זה בתענוג גדול, אתה משתוקק לזה, מחכה לרגע שתוכל להתיישב מול המסך ולצאת לאיזה מרתון ככה, כדי להשתחרר מהחיים היום יומיים ולהיכנס לסרט אחר.

לסרט אחר. זאת אומרת אני מחליף את הסרט, מסרט שבו אני צריך להיות השחקן, או אחד הגיבורים, למשהו שאני צופה בשקט, אני עם פופקורן, אני עם קולה, עם כל מיני דברים, בבית עם פיג'מה, עם נעלי בית. אני יושב יפה, טוב, נוח, בכורסה שלי וזהו.

ניצה: ועף רחוק. אנחנו יושבים על הכורסה שלנו בבית, אבל המציאות היא פתאום אחרת לגמרי.

כן, ואני חי אותה. אז מה זה רע? זה טוב. בשביל מה אדם צריך להתרוצץ בכל העולם, אם הוא יכול כך לשבת בכורסה ולגמור את החיים שלו מהתחלה ועד הסוף. מביאים לו סדרות על ילדים, בגן הילדים. סדרות לילדי בית ספר, בגיל בית ספר. אחר כך לנערים כל מיני, וכך כל פעם בהתאם לגיל.

ניצה: מותאם לגיל. נכון.

ואז הוא חי את הסרט, סרט, סרט שלו, שנגמר מתי שהוא, האדם נגמר. יפה. וגם מלמדים אותו איך זה מתפתח, ואיך זה נגמר. מה השלב הבא? כנראה שלא צריכים מסך, ולא צריכים נטפליקס, אלא הוא מחבר איזה חוט, ואז הוא רואה ושומע מבפנים, ומרגיש, אומנם שהוא יושב או שוכב כפי שנוח לגופו, אך הוא חי חיי סרט, ולא צריך שום דבר חוץ מזה.

ניצה: אתה אומר שזה השלב הבא.

זה מצוין. אנחנו לא צריכים את כל הבלגן הזה, את כל החיים האלה. שום דבר.

ניצה: עכשיו, יש איזו יכולת באמת של האדם שצופה, הוא לא רק צופה פסיבי, הוא כאילו הופך להיות משתתף מבחינה רגשית. הוא כואב את הכאב, הוא צוחק, הוא במתח, הוא פוחד, הוא עובר את כל התהליכים כאילו שהוא באמת.

יכולים להכניס אותו למטריצה, שהוא גם בעצמו יהיה כגיבור.

ניצה: שמה זה אומר, עוד פעם, אתה כבר לוקח אותנו לשלב ההתפתחותי הבא.

כאן אין גבול. כי אם נכנסים לעולם הפנימי של אדם, אפשר לתכנן אותו איך שאנחנו רוצים.

ניצה: כן. אז מה באמת החלק הזה שבאדם שהוא כאילו שם את האני ואת החיים שלו בצד, ויש לו איזה יכולת, כי זאת יכולת שאין למשל לחיה, שהיא לצאת מעצמו ופתאום כאילו.

לפנטז מה שהוא רוצה.

ניצה: כן. להרגיש ולחוות חוויה רגשית רב חושית מחוצה לחיים שלו, מחוצה לגוף שלו.

נו אז מה?

ניצה: זאת יכולת מאוד מיוחדת שיש לנו.

מיוחדת, כן. נחבר אליו כמה אלקטרודות, כמה חוטים, והוא יכול לדמיין את עצמו בכל מצב שירצה.

ניצה: מה היכולת הזאת מלמדת עלינו בני האדם?

שלא ידוע באיזה סרט אנחנו עכשיו נמצאים. עכשיו גם אנחנו מי יודע, זה סרט או שזה אמת?

ניצה: שאלה מעניינת, איפה נמצאת המציאות.

כן. או שזה בכלל לא חשוב לנו, העיקר להרגיש טוב. או בכלל לא להרגיש. אבל לא להרגיש רע. זה כל העניין.

ניצה: אז זה מה שמנהל אותנו, להרגיש טוב או רע?

כן. וודאי.

ניצה: זאת אומרת, אם החיים שלנו הם לא מספקים לנו עניין רב, אז הכניסה לסרט אחר הוא בעצם מספק לנו את העניין.

כן.

ניצה: זה בעצם הרעיון?

כן.

אורן: למה הטבע פיתח באדם יכולת כזו לצאת מתוך החיים שלו ולהזדהות עם עלילה, עם גיבורים ועם חוויות של מישהו שהוא קורא עליו בספר, או רואה אותו בסרט, או לא חשוב איפה?

כדי שאדם ידע שהוא נמצא בסרט.

אורן: תסביר קצת.

שאדם ידע שגם החיים שלו הנוכחיים, זה משהו שמוקרן בו. הוא יכול לשנות את הסרט הזה שבו הוא נמצא, להתעלות למעלה מאותו האדם שצופה, שזה הוא, ולעלות לרמה יותר גבוהה, לאותם כוחות שמקרינים לו את הסרט, להיכנס ולשנות בהם את הסרט שלו. זאת אומרת את החיים שלו. לעשות מעצמו גיבור בכל מה שירצה, ויחשוב לפי מבחר האפשרויות כולל חיים ומוות, כולל כל המצבים שהוא רק יכול לדמיין, ואף למעלה מהם, מכל מה שיפתח לו כהזדמנות.

ניצה: אתה בעצם אומר שהיכולת הזאת שיש באדם, היא בעצם כדי לאפשר לו באמת להצליח לבנות סרט חדש. לבנות ממש סרט חדש, אבל לא כזה שאני צופה בו באיזה סרט או איזו סדרה.

שאני מתכנת אותו, אני המייצב אותו.

ניצה: זה נקודה מאוד מעניינת. אני לא חושבת שמישהו אי פעם ממש כך מדבר על זה.

אנחנו לא רוצים לתכנת את החיים שלנו?

ניצה: רוצים, זאת הסיבה שאנחנו צופים כנראה בסרט.

אנחנו לא מצטערים על איזה סרטים שהיינו בהם קודם, על החיים שלנו הקודמים? כמה אנחנו מצטערים וכמה היינו רוצים לשנות אותם?

ניצה: נכון.

אבל זה לא ניתן.

ניצה: נכון.

זה ניתן.

ניצה: ניתן.

ניתן. כאן זו הנקודה. אני יכול לשנות את החיים שלי לאחור.

ניצה: גם לאחור?

לאחור.

ניצה: מה, איך? אני רוצה לשמוע. זה מעניין.

זה מאוד מושך, כי רוב האנשים מצטערים על מה שעשו ואיך שחיו, ויש להם הרגשה שזה בלתי חוזר.

ניצה: נכון, חיים פעם אחת. כן, הסרט נגמר.

וכאן יש לך אפשרות. עוצרים, אז אני עוצר, ואז חוזרים חזרה לאיזה רגע שאת רוצה, ומתחילים. לפי מה שאת רוצה שיהיה? את אומרת, ואני מסדר לך חיים אחרים. ואת שוב ילדה צעירה, יפה, שמחה, קופצת, ומתחילה את החיים יותר כבחורה וכן הלאה.

היית משנה הרבה?

ניצה: זה מעניין. זו שאלה טובה, אם הייתי משנה הרבה בחיים.

זאת השאלה. לא יתנו לך לשנות את הסרט, לפני שאת מסוגלת לכתוב תסריט חדש, נכון. יותר נכון ממה שקודם. ואז לבצע. ואז את תעברי אותו, ושוב תהיה לך ביקורת. אבל בכל זאת עכשיו אני למדתי ממה שעשיתי בעצמי את התסריט וממה שעברתי אותו, שהייתי משנה עוד משהו כך וכך, בצורה יותר בוגרת, רצינית. לא מדובר על איזה חלומות סתם, אלא דברים רציניים. איך אדם מממש את עצמו בצורה כזאת, שהוא לא מצטער בסוף הסרט שהוא נפטר. ואז כאן זו השאלה. כאן זו הנקודה המעניינת. בדרך כלל מה אנחנו עושים? נמאס לי כבר, אני עייף, אני רוצה לסגור את העיניים.

ניצה: כן. מחכה שהסרט יגמר כבר באיזה שלב.

כן. וכאן לא. כאן אנחנו מבינים שהסרט לא נגמר. ומה אז אנחנו עושים, כדי שאחר כך נרצה להמשיך אותו לנצחיות. יש כאן הרבה. אבל בוא נחזור לעניינו.

ניצה: טוב, זה הכי מעניין. נגעת פה בהמון דברים שהם מאוד מאוד חדשים. אני חושבת שכל אדם שהיה שומע את זה, היה מיד רוצה לדעת, איפה רוכשים מנוי לדבר הזה.

זו חכמת הקבלה. היא נותנת לאדם לפתוח את היכולת שבו, בכל אחד ואחד, להבין איך אנחנו באמת מקרינים את החיים שלנו בעצמנו, על עצמנו, ובזה אנחנו נמצאים בשליטה עצמית על כל דבר.

ניצה: זאת אומרת, זה בעצם מה שנותן לי הלימוד הזה של חכמת הקבלה.

בעצם החכמה הזאת היא מאפשרת לי, איך לקבל את החיים שלנו בצורה הנכונה. שלא נצטער על אף רגע בחיים. לא נרצה לחזור ולתקן. בסופו של דבר וודאי שאנחנו רוצים יותר ויותר, אבל מגיעים למצב שאנחנו לא רוצים, "החיים שעברתי הם היו חיים נכונים, טובים, מלאים תוכן, ואני לא מצטער על אף רגע". ואז אני מגלה אחרי החשבונות האלה, שאת זה לא אני עשיתי, אלא יש כוח שהוא בעצם מקרין לי את הסרט, ומה שהוא עשה למרות שאני עברתי כל מיני מאורעות, בעיות ודברים, זה הכול היה כדי להביא אותי למצב השלם. ואי אפשר היה אחרת.

ואז אני מסכים, ובזה הסרט נגמר ומתחילים חיים אמתיים. ואז אני רואה שכל החיים שעברתי עד כה, הייתי חולם. זה היה חלום, ולא סרט אמתי. עכשיו מהחלום, "היינו כחולמים", אני מתעורר לחיים חדשים, שהם באמת נקראים כיום "יום חדש".

ניצה: אתה יכול לתת לנו איזה פרומו לחיים החדשים האלה, איך הם נראים?

הם נראים חיים נצחיים, שלמים, שאני נמצא ביחס נכון, הדדי, עם מי שמקרין לי את הסרט. מה זאת אומרת? שאני והוא יחד בונים את ההתקדמות שלי הלאה לסרט החדש, ואני באמת מבין, יודע, איך הכול בנוי, איך הכול מתקדם, מסתובב, ואני נעשה כאן גם ככותב, גם כמצלם, גם מסדר את הכול. בקיצור, הסרט בידיים שלי עם אלפי אלפי משתתפים, ואני בעל הבית, אני במקום ממש כוח עליון כך מסדר את החיים שלי. לכל אחד את החיים שלו, את העולם שלו, עם כל השחקנים שירצה.

אורן: אחרי שציירנו את התמונה השלמה, אני רוצה עכשיו לפרק אותה צעד צעד. הבנתי עד כה מתוך מה שאתה אומר, שהטבע נתן לאדם, פיתח באדם יכולת לצאת מהחיים שלו ולהיכנס לתוך עלילה של ספר או של סרט, כדי להביא אותו בסופו של דבר להבנה שגם החיים שהוא חווה עכשיו, הם גם איזה סרט שיש לו אפשרות לשפר אותו. ממש כמו שאמרת קודם, לצייר לעצמו סרט חדש. אז הבנתי קודם כל, שיש פה איזו אפשרות של התפתחות בלתי מוגבלת.

כן.

אורן: זה התמונה השלמה. עכשיו אני רוצה לפרק אותה לאט לאט להתחלה. יש לי את החיים שלי, אני קם בבוקר, הולך לעבודה, יש לי את המשפחה שלי, את הצרות שלי, את השמחות שלי. אני נכנס לאינטרנט, מוריד לעצמי סרט, רואה סרט. מוריד לעצמי ספר, קורא ספר. מוריד סדרה, רואה עשרה פרקים בבת אחת. יצאתי מהחיים שלי לתוך חיים של מישהו אחר, לתוך עלילה של אנשים אחרים, של גיבורים אחרים.

בתהליך ההתפתחות של בני האדם אותם אתה מתאר, הוא יוצא מעצמו לעלילה. מה הוא צריך לעשות, כדי להתחיל לחוות את החוויה הזאת שאתה מתאר? זה לראות סרט? זה לקרוא ספר? מה זה בדיוק? דרך מה זה?

לנהל את החיים שלו.

אורן: איך? הוא פותח ספר? הוא קורא עלילה של מישהו אחר? הוא רואה סרט?

אחרי כל העלילות האלה, אחרי כל הצפיות הללו, הוא שואל איפה אני, איפה החיים שלי, מה קורה לי, מה אני יכול לעשות עם עצמי. ואז הוא מגיע למצב שאני לא רוצה את כל הסרטים האלה, אני לא רוצה יותר להיות בסרט. כי מישהו סידר לי את זה והכניס אותי בפנים בכוח ובלבל אותי ואני לא רוצה, כי סך הכול מה אני עושה עם הקיום שלי? אלה לא החיים שלי. אני רוצה לחיות את החיים שלי. מה זה שלי? וכאן אני פתאום רואה לאן שאני לא אסתובב, זה לא יהיה שלי. אני מושפע מאלפי מקורות, הם משפיעים עליי כולם, ואז יוצא שבכל רגע ורגע הם משחקים איתי כמו ביו יו, כמו שחקנים בכדור. זורקים אותי כך בבעיטה ממקום למקום, מזה, מזה, מזה, ואני כל הזמן נמצא, ואני לא רוצה. איך לעצור את זה, כאן השאלה. וגם לאן אני אז עובר. אז אני צריך כוח יותר עליון מכל השחקנים האלה שמשחקים איתי.

אורן: בחיים שלי.

כן. כמו אותה חברה שמקרינה, ועוד כל מיני כאלה. בקיצור, גם החיים שלי, העבודה, האישה, הבית, כל הדברים האלה כמה שאני אוהב אותם, אני רוצה בכל זאת לראות איך אני יכול להתעלות מזה. להתעלות מזה ולראות איך יכול להיות, אם אני הייתי מתכנן את החיים שלי בעצמי. איך?

אורן: איך?

מאיפה אני יודע מה אני עושה? וכאן אני צריך באמת לראות מה נמצא לרשותי. איזה כוחות, איזה שכל, איזה רגש, איזה דברים. על איזה כפתורים אני יכול ללחוץ.

אורן: זו השאלה. בדיוק.

ניצה: כשתיארת את זה, פתאום הבנתי עד כמה באמת אנחנו חיים בסרט. מה זה אומר? הרי במציאות שלנו היא שאני לא יודעת מה יקרה בעוד שנייה, זאת אומרת הסרט, העלילה של החיים שלי, של כל אחד מתקדמת, מתפתחת, שאנחנו לא יודעים הרי מה הולך להיות עוד רגע. אנחנו לא יודעים איזה גיבורים חדשים יכנסו או יצאו מהחיים שלנו, אנחנו לא יודעים שום אינטראקציה, כי התסריט לא ידוע מראש.

אז את רוצה לדעת.

ניצה: אני אפילו לא רוצה לדעת. אני קודם כל רוצה להבין, מה זה נקרא ש"אני חיה בסרט"?

תשאלי את השחקנים, את השחקנים שמצטלמים בטלוויזיה, בקולנוע, תשאלי אותם. הם יודעים מראש מה צריך להיות.

ניצה: כן, מה הולך להיות בתסריט.

האם זה מעניין להם כך?

ניצה: נכון. הרבה פעמים מראיינים את השחקנים, והם אומרים, קראתי את התסריט ומיד ידעתי שאני רוצה לשחק את זה. כן. אנחנו לא יודעים את התסריט שלנו.

כאן השאלה. עד כמה זה מושך להיות בסרט שאת יודעת מה יקרה ברגע הבא, ומה את צריכה לשחק. זאת אומרת, את צריכה לעלות לדרגה יותר גבוהה ממך, לדעת את תסריט העליון, אני לא מדבר על סרט שמוציאים שם בהוליווד, לדעת שאת בתסריט, ולדעת איך את משחקת בו ובשביל מה ולמה. זאת אומרת את כבר צריכה להיות קשורה למטרה, בשביל מה כל הסרט עצמו.

ניצה: נכון. בשביל מה כל הסרט עצמו, זו באמת שאלה מעניינת. כי כשאני נכנסת לסרט או הולכת לצפות במשהו, אז קודם כל מעניין אותי לגלות מה יהיה הסיפור. אבל גם מעניין אותי בעיקר לחוות רגשות, להתרגש. אני עוברת שם איזה תהליך.

כן. התהליך עצמו.

ניצה: נכון. עכשיו התסריט של החיים שלנו, הוא גם אמור להעביר אותנו איזה תהליך. נכון? איזו "חוויה רגשית", נקרא לזה כך.

זאת אומרת, העיקר זה החוויה. אם לא החוויה, היינו עכשיו גומרים את החיים.

ניצה: נכון.

כי איך שהם נגמרים, אנחנו יודעים. אלא עד שזה נגמר, איך שאנחנו חיים, זה מה שמעניין, זה מה שמושך אותנו ומחזיק אותנו בחיים.

ניצה: נכון. לדעת שאולי משהו טוב מצפה לי בהמשך.

לעבור את כל הרגשות, זה מה שאנחנו רוצים. אז תכתבי תסריט מה את רוצה לעבור, איזה רגשות, איזה דברים.

אורן: ומה זה יעזור לה, אם היא תשב ותכתוב תסריט? נגיד שאני לוקח חופש מהחיים, כותב לי חודש ימים תסריט של החיים הכי טובים שהייתי רוצה. סיימתי. מה הלאה?

לפי מה? לפי מה שאתה רוצה להרגיש?

אורן: כן. לפי החוויה. כמו שאמרת, העיקר זו החוויה. הייתי כותב לי בתסריט את החוויות הכי טובות שרק אפשר.

איזה?

אורן: שאני יכול לצייר בעיניי רוחי. לא יודע, הייתי לוקח חופש חודש, יושב כותב תסריט. מה אתו, למי אני מגיש אותו, מי מממש אותו, איפה אני יכול לממש את זה? זה בחלומות. עד לנופש הבא אני יכול לפנטז על זה, אבל בחיים זה לא יקרה. איך אני עובר מהשלב של התכנון של רצף החוויות שאני רוצה, לזה שהם יתממשו? זה כאילו שאני כותב לעצמי ספר. אבל זה ספר, זה לא החיים.

לא, זה ספר החיים שלך שאתה רוצה לממש.

אורן: כתבתי נגיד. איך אני מביא את זה, שזה יהיה חיים, לא על הדף, לא במחשב?

זה פשוט מאוד. אתה צריך להתקשר לאותם הכוחות שמנהלים לך את החיים. אבל תכנית כבר יש לך.

אורן: אוקי. איזה כוחות מנהלים לי את החיים?

אבל ישנם כוחות כאלה?

אורן: הבנתי. נגיד כתבתי תכנית. יש כוחות שמנהלים לי את החיים, בטוח שיש. איך אני מתקשר אליהם?

זה חכמת הקבלה.

אורן: באנו לכאן לשמוע על זה. איך אני מתקשר, איך אני לוקח שליטה על הסרט של החיים שלי? עד כה הבנתי שהחיים שלי הם כמו סרט, הצלחתי לקלוט את הרעיון. איך אני לוקח יכולת שליטה על הסרט, זאת השאלה. איך אני מחליף סרט, משפר אותו, משדרג אותו, שם את הפרק הבא?

אין שום בעיה.

אורן: אז ספר קצת, נו איך?

ניצה: איך יוצרים קשר עם התסריטאי?

לא, זה לא יעזור. כי אז הוא צריך לגלות שהתסריט שהוא כתב, זה תסריט שגוי.

אורן: למה, במה הוא שגוי?

זה תסריט לא נכון.

אורן: במה הוא שגוי? במה בדיוק הוא לא נכון?

כתבת תכנית שהיא לא לטובתך.

אורן: אבל אני כתבתי אותה.

נו אז מה? מה אתה כתבת. מה אתה יודע, מה אתה מבין? אם אתה רוצה לכתוב את התוכנית שלך לקדימה, אז אתה צריך לדעת, ללמוד מה הכי טוב בשבילך, ואיך משנים את כל הווריאציות האלו של התסריט זה או אחר, למה שטוב. וכשאתה מגיע למצב שאתה מבין מה זה טוב, אז אתה מגלה שיש לך יכולת לצלם את התכנית הזאת, ממש להשתתף בה כגיבור וכמייצב. אבל לא לפני שאתה יודע מה זה טוב.

אורן: זאת השאלה שלי. למה האדם צריך ללמוד מה הכי טוב בשבילו?

מאיפה הוא יודע? מלמדים אותו כוחות החיים האלה, מה טוב בשבילו? אתה רואה שיש משהו טוב לאדם, שהוא יודע את זה לעשות? הכוחות שמנהלים אותנו בחיים שלנו, מכניסים אותנו לכאלה סרטים שלא כדאי לנו להיכנס.

ניצה: אנחנו יכולים להחליף את הסרט של החיים שלנו? זאת השאלה גדולה.

כן. אם את יודעת מה באמת כדאי לרצות, אז את מקבלת בהתאם לזה את היכולות.

אורן: זאת אומרת כל ההתפתחות של האדם במהלך החיים שלו, זה לפתח איזה תבונה כזאת פנימית, כדי להבין מה באמת יהיה לו טוב. וברגע שהוא יתפוס נכון מה באמת יהיה לו טוב, הוא יוכל לחוות את זה.

כן. כי הסרט הזה כבר מוכן. רק אנחנו לא רוצים אותו, דוחים אותו מתוך קוצר הראייה שלנו.

אורן: מקוצר הראייה.

כן.

(סוף השיחה)