חיים חדשים

שיחה 1178

לעכל את החיים

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 19.11.19 - אחרי עריכה

אורן: אנחנו כאן עם "חיים חדשים" תוכנית מספר 1178, והיום נשוחח עם הרב לייטמן על איך נכון לעכל את המושג שנקרא "חיים". יש לנו גוף ויש בו מערכת עיכול שמעכלת את מה שאנחנו אוכלים. חוץ מהעיכול הזה יש גם עיכול ברמת המחשבות, ברמת הרגשות שלנו, קורים לנו דברים בתוכנו, סביבנו. איך לעבוד עם זה נכון, איך לעכל נכון את המציאות?

ניצה: לעכל את החיים זה באמת אחד הדברים הכי מורכבים שאנחנו מרגישים במיוחד במציאות שלנו היום. יש איזה קושי לעכל את החיים כמו שהם, ואנחנו רואים את זה כבר בגילאים צעירים שיש חוסר יכולת לספוג את החיים כמו שהם, לעכל אותם, לעבד אותם, להבין מה קורה לי, למה זה קורה לי, איך אני צריך להגיב על זה. כל התהליכים הנפשיים הפנימיים האלה הם באמת דברים שאנחנו רואים שכולנו מתמודדים איתם החל מילדים קטנים, צעירים וגם מבוגרים. הרבה פעמים החיים מציבים אותנו בפני מצבים שאנחנו לא יודעים איך לעכל את המציאות הזאת. זה יכול להיות גם במקרים קיצוניים כמו למשל אובדן, איזו תאונה או משהו קשה שקרה, ולפעמים אפילו את החיים עצמם.

אנחנו נרצה להבין קודם כל למה כל כך קשה לנו לעכל את החיים שלנו. הרי החיים הם לכאורה דבר פשוט, יפה, טוב, אמור להיות כך, למה כל כך קשה, למה הקושי הזה, מאיפה הוא נובע?

החיים לא ניתנו כדי שאנחנו נעכל אותם ונאכל אותם, נבלע אותם ונהנה.

ניצה: לא ניתנו לנו לשם כך?

לא. את החיים אנחנו בולעים בצורה מאוד מאוד מסוכנת, והם מביאים לנו הרבה בעיות. לבלוע את החיים, עד שאנחנו מכניסים אותם לפה ודרך הגרון זה יורד לקיבה, ועד שאנחנו מעכלים את זה, והלאה איך אנחנו מתפטרים מכל זה, זה עולה לנו ביוקר.

ניצה: זה שזה עולה ביוקר מרגישים באמת.

אני לא חושב שהחיים שלנו ניתנו לנו כדי שאנחנו נוכל לעכל אותם בכלל. למה? מהי מטרת החיים? אם היינו יודעים, אולי היינו משנים את מהות החיים, את התהליך, מה אנחנו בולעים, בשביל מה ולמה. אבל אף אחד לא שואל על זה, לא מלמדים אותנו את זה.

כשהייתי ילד וצעיר שאלתי על כך את ההורים שלי, הם לא ידעו מה לענות.

ניצה: מה שאלת?

"בשביל מה חיים?", שאלה פשוטה כמו שילד שואל "אימא בשביל מה חיים?". אימא שלי הייתה רופאת נשים ידועה במקום שהיינו גרים, היא עסקה גם במחקר לא רק ברפואה, והיא לא ידעה מה לענות. היא אמרה, "חיים מפני שאנחנו חיים". אנחנו בני אדם, יש דומם, צומח, חי, והיא הסבירה יפה את כל זה, יוצא שזה גם קרוב לחכמת הקבלה, אבל לא שיש בזה משהו חדש. יש דומם, צומח, חי, ובני אדם כדרגה עליונה של עולם החי, אנחנו חיים, קיימים, והקיום שלנו הוא כדי להתקיים, להוליד ילדים, להתפתח, לפתח אותם ולמות, והם גם כך, וכך גם הלאה. זאת אומרת, אנחנו צריכים לחיות כדי לארגן את החיים שלנו כמה שיותר נכון ובטוח וטוב, לנו ולצאצאים. כך שמעתי מאימא.

ואני זוכר שאני לא קיבלתי את זה בכלל, אני לא ראיתי שנהנים מהחיים. גם ההורים שלי עבדו ממש יום ולילה, כך כל הזמן. גם ילדים אחרים כמוני, גם הגדולים האחרים, גם בבית הספר, גם בגן הילדים, גם ברחוב שלנו, אני לא ראיתי שיש למישהו טעם לחיות. בשביל מה לחיות? כדי שכל יום ויום נכסה שוב ושוב את החסרונות שלנו ובסוף היום ניפול על המיטה? כמו צ'רלי צ'פלין בסרט "זמנים מודרניים". אז מה עושים?

ניצה: בעצם הקושי לעכל את החיים הוא קודם כל מהסיבה שלא ברור בכלל בשביל מה חיים, אז גם לא ברור איך לחיות?

זה העיקר, שאני לא יודע בשביל מה. אם היה בשביל מה, אם החיים היו נותנים לי תשובה, אתה סובל אבל אתה מקבל אחרי זה כרטיס לגן עדן, למשהו, אז כדאי. או אתה חי עכשיו נניח מאה שנה ואלה חיים קשים מאוד, אבל אתה מרוויח כל יום ויום, ואחרי זה אתה נפטר ואתה חי עוד חמישים שנה בגן עדן, תראה גן עדן, ואז אני רואה שכן כדאי, זו פוליסת ביטוח או תוכנית חיסכון. אבל אין לנו שום דבר מזה. לכן האדם הוא מסכן יותר מכל דומם, צומח, חי, כי להם אין שאלה בשביל מה אני חי.

ניצה: הם פשוט חיים את החיים.

אינסטינקט בלבד. אצלנו יש שכל ורגש והשאלה הזאת שמנקרת במוחנו היא ממש שאלת הנצח "בשביל מה אני חי?", ולכן אני יוצא ניזוק מכולם, כי אין לי מה לענות על השאלה הזאת. זאת אומרת אני חי כמו חיה, אבל יש לי גם שכל להבין שלחיים שלי אין שום התחלה ואמצע וסוף, שנשאר מהם משהו נצחי, שלם. בשביל מה? העיקר זה "בשביל מה?".

וכמה שאדם מתפתח והוא נעשה יותר ויותר מלומד, מוכן למחקר, הוא שואל את עצמו בשביל מה ולמה, ובדורנו הוא מגיע כבר למצב ש"טוב לי מותי מחיי", בשביל מה לחיות. אני שמעתי לא פעם שילדים אומרים להורים "למה אתם מולידים אותנו?". למה הולידו אותנו? אם לא הייתי נולד מה היה קורה? מה אנחנו לא עושים כדי שאישה תיכנס להריון, מה עם כל הזירעונים האלה שהם לא נולדו, לא הפכו להיות לבני אדם.

ניצה: לא התפתחו מהם בני אדם.

כן, לא התפתחו. הם שייכים למקרה ביולוגי שעדיין אין לו אישיות משלו, אז זה טוב, אף אחד לא סובל, אף אחד לא חי את החיים שלו כמו כלב עם הלשון בחוץ, שהוא כל הזמן רץ אחרי כל מיני דברים שאין לו בהם שום עניין ולא ייהנה ולא כלום, פשוט רק ריצה. אין לי מה לענות.

ניצה: זאת אומרת, שהאדם ואפילו בדור הצעיר, יש לו מין תחושה של כאילו התנגדות לחיים, כאילו חוסר יכולת לעכל את החיים. אני אפילו לא רוצה לבלוע את זה, אני לא רוצה לספוג את זה כמו שזה. ההתנגדות הזאת מעידה בעצם על צורך של האדם שהוא כבר גבוה יותר, להבין בשביל מה הוא חי, בשביל מה הוא צריך בכלל לעכל את החיים האלה?

את כבר מדברת על הפתרון.

ניצה: כן. אז אתה אומר כן. אבל מה עם הקושי עצמו?

אם אדם היה יודע שכל המצבים הקשים האלה בסופו של דבר מביאים אותו לפתרון, שישאל, והנה עכשיו אני מבין שכאן צריך להיות כנראה המטמון, כאן הפתרון, כאן החצי השני של השאלה הזאת שזו כבר תשובה. אבל אני לא רואה שאנשים משיגים את זה. דורנו נמצא מול שאלות הנצח האלו, ומה יש לו מזה?

ניצה: באמת זה מעניין, כי הרבה מאוד אנשים שואלים את השאלה הזאת ועדיין לא ברור מה התשובה.

לא ברור מה התשובה, כי התשובה הזאת, אפילו שמישהו כאילו מקבל לעצמו איזו תשובה, הוא נרגע. ואחרים? הוא לא יכול למסור את זה לאחרים. אלא השאלה הזאת היא כל כך אינטימית, אישית, ספציפית שאין כאן תשובה לכולם, אלא כל אחד ואחד צריך לקבל את זה ולהסתפק אולי, או שזה באמת מספק אותו.

ניצה: הרבה פעמים רואים ילדים קטנים דוחים את האוכל, לא רוצים לבלוע, "לא רוצה לבלוע". ואז אתה מספר לו, "אבל אם תאכל, אתה תהיה חזק", בעצם כדאי לך, אז הוא מצליח לפתוח את הפה ולבלוע עוד ביס. מה באמת צריך להיות שישכנע אותנו לבלוע ולעכל את החיים כדי להתפתח הלאה?

רק מאין ברירה.

ניצה: כרגע הוא בולע מאין ברירה.

אין יותר. כי אם הפתרון הזה היה מושך, הייתי רץ אליו. נניח שאומרים לי, "שם יש איזו דלת מיוחדת, ואם אתה פותח אותה, אחריה גן עדן". איפה זה נמצא וכמה זה עולה.

ניצה: נכון. אני כבר עומד בתור.

כן. אבל מפני שאין דבר כזה, אז "מה עזרו חכמים בתקנתם"?

אורן: לא הבנתי פה איזו נקודה אחת. כל מה שתיארת עד כה בצורה כל כך עמוקה ומדויקת, אם אני מסתכל על ההתפתחות של האנושות, זה בדיוק לדעתי פינה את המקום להתפתחות דתות ואמונות שונות שמבטיחות כל אחת בצורה שלה את אותו גן עדן נכסף. אז בדת כזו יגידו לך, אתה רוצה להגיע לגן עדן? תעשה אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש. בדת אחרת יגידו, אתה רוצה להגיע לגן עדן? תעשה שש, שבע, שמונה, תשע, עשר. יש לך היום כמו תפריט כזה, כמו שאתה נכנס למסעדה, יש לך תפריט, כל אחד וההבטחות שלו. אז יש מיליארדי מאמינים בדתות ואמונות שונות שהם מחכים לגן עדן.

חוץ מזה אתה יודע איך בימינו אוהבים לעשות מחקרים. אז יש מחקר שבעולמנו יש 2,800 דתות ואמונות.

אורן: אז יש מיליארדים שמוצאים בזה מזור לנפשם ואת אותו כרטיס כניסה לגן עדן, כמו שקראת לו קודם, יכול להיות שזה עוזר להם לעכל את החיים. אבל יש עוד מיליארדים אחרים שלא. אני רוצה כרגע להתמקד באלו שזה לא עוזר להם ושהם לא אנשים מאמינים בדת כזו או אחרת.

להאמין זה טוב.

אורן: בטוח שזה טוב, אבל לא כולם מאמינים.

הוא סוגר את עצמו, את "התריסים" מה שנקרא, וחי, הוא לא יודע כלום. אומרים שיש לי גן עדן, אני מאמין. אתה לא יכול לשבור לו את זה, כי זה בשבילו חלק מהחיים. אני חי ומסתדר בחיים האלה כמה שאפשר יותר ובסוף יש לי עוד גן עדן, אז כדאי.

אורן: מי שמסודר בקטע הזה, בוא נניח אותו לרגע בצד וניקח את מיליארדי האנשים האחרים. אפשר לחלק את העולם לחצי חצי, מיליארדי מאמינים ומולם מיליארדי לא מאמינים. בוא ניקח את האנשים שלא מאמינים. מה הם יכולים לעשות, מה יכולה חכמת הקבלה לחדש להם בחיים כדי לאפשר להם להבין את הדבר הזה שנקרא חיים קצת יותר טוב? מה יש לחכמת הקבלה להציע למי שלא מאמין בגן עדן כזה או אחר?

גן עדן.

אורן: לא הבנתי. מה התשובה?

התשובה היא גן עדן.

אורן: גם הקבלה מבטיחה גן עדן?

בטח.

אורן: אז הנה עוד גן עדן.

אחר.

אורן: גן עדן אחר.

לערבים זה בתולות ואוכל טוב וכל מה שאתה רוצה. לנוצרים אני לא יודע מה, תפילות ועוד משהו. וליהודים, מה?

אורן: אני לא, לא חקרתי את התחום. בוא נתמקד רגע בקבלה. הקבלה גם מבטיחה גן עדן?

כן.

אורן: אז היא עוד דת מיני רבות, עוד אמונה מיני רבות?

לא דת ולא אמונה.

אורן: אז מה?

כי חכמת הקבלה אומרת לאדם "עולמך תראה בחייך"¹. כאן זה משהו אחר. לא שתמות ותקבל אחר כך כשאתה מת, אלא עכשיו לפני שאתה מת אתה צריך לפתוח את הדלת לגן עדן. זה משהו אחר.

ניצה: זו בכלל אמונה?

זה תלוי איך אנחנו [מפרשים].

ניצה: זה תלוי איך מסתכלים על המילה.

המילה אמונה היא כאן משגעת.

ניצה: היא מבלבלת. כי גן עדן שאתה מדבר עליו, בוא אולי ננסה לתאר אותו. כי לדוגמה אצל המוסלמים אלה שבעים ושתיים בתולות, כל מיני דברים כאלה שמבטיחים. מהי ההבטחה של חכמת הקבלה? מה היא מבטיחה לאדם?

חכמת הקבלה מבטיחה חיים שלמים נצחיים. שלמות. ואת השלמות הזאת משיגים בתנאי שאנחנו משיגים תכונת השפעה ואהבה לזולת.

ניצה: אתה בעצם אומר לי שחכמת הקבלה מבטיחה חיים נצחיים, אבל אני אומרת שקשה לי לעכל את החיים כמו שהם, אתה עוד רוצה להבטיח לי עכשיו חיים נצחיים?

חיים שלמים.

ניצה: מה זה אומר? במה זה שונה מהחיים שלי עכשיו?

את לא יודעת מה זה שלמות, את חיה מתוך החיסרון. חסר לי משהו, עכשיו קיבלתי. חסר לי עוד משהו, קיבלתי עוד. וחכמת הקבלה אומרת לא, אלה לא חיים. זה כמו כלב ברחוב שכל פעם מחפש ומוצא לעצמו משהו, זה חיי כלב.

החיים השלמים הם חיים שאני מתמלא בשלווה נצחית, שאני נמצא בדרגת הכוח העליון, הבורא. אני רואה מסוף העולם ועד סופו. אני מבין ומכיר את כל העולמות, כל הזמנים, כל הנשמות, כל בני האדם, הכול בכלל כלול בתוכי, כל מה שישנו בכלל במציאות שאפשר להגיד עליו שקיים, הכול נמצא בי. אני מבין, מרגיש, מעכל, שולט על זה וזה החיים שלי, ואין יותר מזה. זה מה שחכמת הקבלה מבטיחה לאדם, וכאן בחיים האלו, לא אחרי שאני מת, כי אז אני לא חוזר ואף אחד לא יכול להגיד, אלא בחיים האלו.

ניצה: אני מנסה לדמיין את החיים האלה כמו שתיארת אותם, ממש להיכנס ולהרגיש, כי כמו שתיארת את החיים שלי היום, הם כאלה שאני מחפשת לספוג כל הזמן מה שחסר לי. חסר לי משהו, אני מחפשת איפה אני יכולה לספוג אותו לתוכי.

אני זוכר מקרה מאוד מעניין בבני ברק בזמן שהייתי חי שם, אני בטוח שאנשים עוד זוכרים אותו. הייתה מודעה בעיתון וגם הדביקו ברחוב, שבן אדם אחד שהיה ידוע בציבור אמר, "אני תוך זמן קצר, כמו שאומרים הרופאים ובכלל אני כך גם מרגיש, שאני הולך למות. זה בטוח כבר ועל זה אין שום שאלה. אני רוצה לעשות אתכם עסק, כשאני כבר אהיה שם, אתם כאן תתפללו לעילוי נשמתי שם ואני מבטיח לכם ואני כותב עכשיו, שאני משם אדאג לכם כאן" ככה, מין הסכם כזה.

אצל המורה שלי ודאי צחקו מזה. קודם כל מה פתאום הוא חושב שהוא יכנס לגן עדן ואיך אדם חושב שכך זה יקרה לו ובכלל איך הוא יודע איך המערכות האלה פועלות.

מה אני רוצה להגיד בזה? את רואה שאנשים בכל זאת רוצים להבטיח לעצמם קיום והמשך.

אורן: אני רוצה לחזור להבטחה של הקבלה. אתה הבטחת בשם הקבלה.

כאן "עולמך תראה בחייך".

אורן: שהאדם יכול להגיע לגן עדן במהלך חייו כאן ועכשיו.

כן.

אורן: וכשתיארת את חיי גן העדן האלה, תיארת שלווה נצחית שהאדם מבין, מרגיש ומעכל את החיים שלו. איך אדם לפי השיטה הזו של הקבלה משיג את זה? אמרת שיש תנאי בסיסי, והתנאי הבסיסי זה שהאדם רוכש תכונה חדשה של אהבה לזולת.

כן.

אורן: מה הקשר בין לפתח תכונה חדשה של אהבה לזולת, לבין להרגיש ולהיות מסוגל לעכל את החיים?

זה כל החיים. אלא מה מבטיחים לך? שבעים ושתיים בתולות.

אורן: עזוב מההבטחות. הבטחות אני שם בצד בכלל.

וגמל על האש.

אורן: עזוב. לא נכנס לכל ההבטחות האלה. אני רק רוצה עכשיו להבין מה מציעה הקבלה. סיכמתי אותה ותגיד לי אם אני מדייק. "אם האדם יפתח תכונה של אהבה לזולת, הוא יוכל לעכל את החיים". זאת ההבטחה?

כן.

אורן: אז תסביר למה אם אדם יפתח תכונה של אהבה לזולת, זה יאפשר לו לעכל את החיים? מה הקשר?

כי הוא ירגיש אז את כל בני האדם, כל הנשמות שנמצאות בעולם הזה וגם באות בגלגולים ממטה למעלה וממעלה למטה, הוא יעכל אותם שהם נמצאים בו, קשורים בו. הם בו והוא בהם. ולכן הוא ירגיש בזה את כול המציאות ואז כל המציאות היא נמצאת בו. ואז הוא יהיה כמו הבורא, כמו מלך העולם.

אורן: איך זה קשור ליכולת שלך לעכל את מה שקורה לך בחיים?

כי אם אני קשור על ידי קשרי אהבה, התכללות עם כל יתר הנשמות, אז ודאי שאני יודע מה קורה איתי, כי אני נמצא במערכת אחת, במנגנון אחד איתם יחד.

ניצה: זאת אומרת, הקושי של האדם היום לעכל את החיים, זה רק בגלל שהוא בעצם לא מחובר, הוא נפרד, הוא לבד והוא מנסה כמה שהוא יכול לשאוב, לינוק, לספוג מהחיים האלה והוא מרגיש שהוא כבר נחנק.

אמת.

ניצה: ואתה אומר יש פה פטנט אחר, שבו אם אנחנו מתחברים בינינו, נחבר את הצינור שלנו רגשית.

אז אנחנו כולנו, כל אחד דרך האחרים, מתחילים להרגיש את כול המציאות. כי האדם הוא בדרגת המציאות הכי גבוהה ואז אנחנו כוללים בתוך זה את כל המציאות. אז אני מכיר את כול העולם, כל הנשמות, הכול. מי שממלא אותם, מי שמוליד אותם, מי שמחייה אותם, זה הכול שלי.

אורן: לא הבנתי רק את העניין הזה, שאתה אומר שהאהבה מחברת את האדם לכל הנשמות. אני לא מרגיש שחסרות לי איזה נשמות. יש לי בעיה עם השכנים שלי, עם האנשים בעבודה, עם האנשים בכביש, יש לי בעיה עם בני אדם. כולנו נשמות טובות בסרטים ובסיפורים אבל בני אדם הם קצת פחות טובים. אז מה זה קשור לבני אדם שסביבי?

שאתה מתחיל לאהוב אותם.

אורן: ואז? הבנתי שזה התנאי הראשון כדי לפתוח את השערים האלה של גן עדן.

כן.

אורן: נגיד שאיכשהו התחלתי ולא ברור איך, אבל נגיד קרה לי איזה נס, מהפך בתוך הלב, התחלתי לאהוב את האנשים סביבי. איך זה עוזר לי לעכל את החיים? זה מה שאני לא תופס.

כי אז אתה מרגיש מה זה חיים. החיים זה הכוח המשותף שנמצא בסירקולציה בכל הנשמות.

אורן: מי אלה הנשמות? כל הזמן אתה אומר נשמות. איפה הנשמות?

בכל אחד ואחד בהרגשה שלו.

אורן: אם אני מתחיל לאהוב את האנשים סביבי, אז אני מתחיל להרגיש את הזרימה של החיים?

כן, שבכולם.

אורן: ואיך ההרגשה של הזרימה הזו עוזרת לי לעכל את החיים? את מה שקורה לי?

אתה מרגיש חיים משותפים, חיים כוללים וזה הכול נקרא "כוח עליון" שעוד ממלא את כולם, מחייה את כולם. אתה מתחיל להרגיש בו את מקור החיים, לא לאדם אלא לכולם. ומקור החיים הכללי הזה לכולם הוא נקרא "בורא". למה בורא? "בו וראה". אתה מגיע למצב שאתה מגלה אותו.

אורן: אז נגיד כשקורה לי משהו לא נעים, שאני ממש לא מסוגל לעכל אותו. איך עכשיו, אם יש בי אהבה לאחרים, אני מתייחס למשהו המאוד לא נעים שקורה?

אתה מקבל גם טוב וגם רע. כי אם ברור לך שאם אתה תתקן את עצמך, אז מה שאתה מרגיש כרע, אתה תרגיש כטוב.

ניצה: למה הכוונה תתקן את עצמך?

תתקן את האגו שלך.

ניצה: זאת אומרת תתחבר באהבה? זה נקרא לתקן?

כן.

אורן: ואיך זה ישנה את זה שמה שעכשיו אני מרגיש כרע, פתאום אני אעכל אותו כטוב?

כי אתה תתחבר אליהם בצורה טובה ויפה.

אורן: אבל לי קרה משהו רע חס ושלום, שאני לא מסוגל לעכל אותו.

ממי?

אורן: מהחיים. אני יודע ממי?

אז אני אומר לך, אם אתה תתחיל להתייחס לבני אדם באהבה, אתה תתחיל להרגיש שהחיים שלך מתמלאים באהבה גם כן ואתה תתחיל להרגיש את עצמך כטוב. אין כאן מה להוסיף.

אורן: לסיכום מה המפתח לעיכול נכון של הדבר הזה שקוראים לו חיים?

אהבה היא המפתח לדלתות גן העדן וגן העדן בעצמו הוא כשכולנו מגיעים לחיבוק השלם הנצחי.

(סוף השיחה)

---

1. "עולמך תראה בחייך" (ברכות י"ז, ע"א.(↩