חיים חדשים

שיחה 403

מניעת התאבדות

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 12.6.14 – אחרי עריכה

אורן: שלום לכם. תודה שאתם אתנו כאן ב"חיים חדשים", סידרת השיחות הלימודיות עם הרב דוקטור מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: שלום טל מנדלבאום.

טל: שלום.

אורן: אנחנו מדברים לאחרונה על החיים ומשמעותם, לאור ההתגברות של התופעה המאוד מצערת של התאבדויות בכל רחבי העולם. במשך שנה מיליון איש מתאבדים בעולם, כל ארבעים שניות מישהו מתאבד. אם חס ושלום יוצא שזה מישהו שאתה מכיר, אז אתה מבין עד כמה הטרגדיה האנושית שלנו היא גדולה. את רוב האנשים אנחנו הרי לא מכירים.

ננסה היום לשפוך אור על התופעה הזו, ולהבין מה אפשר לעשות מבחינה חברתית כדי לפתוח לעצמנו אופק חדש, עתיד ותקווה.

טל: בתכנית הקודמת דיברנו על אנשים שמה שמציק להם זו שאלת משמעות החיים. אני הבנתי שמאוד חשוב לכבד את זה, לזהות את המצב, ולעזור לאותם אנשים לחפש ולמצוא דרכים למימוש השאלה הפנימית הזו. יחד עם זאת, אנחנו יודעים שיש מגוון של אנשים עם סיבות שונות, שבגללן הם מגיעים למצבים אובדניים. כמובן, יש מצבים יותר פיזיולוגיים, ביולוגיים, שלהם צריך לתת טיפול תרופתי ואנחנו פחות ניגע בהם היום.

אבל יש עוד כל מיני סיבות חברתיות יותר, שבגללן אנשים מגיעים למצבים אובדניים, והייתי אומרת, שהשאלה שתיארת, "מה עם האני שלי?" והקשר עם הסביבה, היא מאוד אופיינת להם.

יש תיאוריה של הסוציולוג אמיל דורקהיים, שמדבר על התאבדות כפונקציה של לכידות חברתית, זאת אומרת הקשר של האדם עם הסביבה. לפעמים יש מה שנקרא, "התאבדות אגואיסטית", שהאדם מרגיש שהוא לא מצליח לממש את האני שלו, הוא קורא לזה "נטיות נרקיסיסטיות", כשהוא מתייאש מזה שלא מקבל מספיק הערכה מהסביבה, ולכן הוא מגיע למצב אובדני, כשמרגיש שאין טעם לחייו.

יש התאבדות "אנומית", שזה גם כן חוסר זהות חברתית, בדידות, ניכור, תחושה שנמצאת בעיקר אצל מהגרים. זה קורה הרבה פעמים בתקופות של בלבול ערכים חברתיים, ברגעי שפל כלכליים, שאנשים לא מרגישים קשר לסביבה שלהם, ומתוך זה הם לא מרגישים משמעות לחייהם ומגיעים למצב אובדני.

מצבים אחרים הם דווקא כאלה, שבהם החברה מאוד מאוד חזקה, ועל זה דיברת ותיארת מצבים שהאדם מקריב את עצמו לטובת החברה, ועוד דברים שקשורים אולי לחברות טוטליטריות שעליהם פחות נדבר.

אבל אני חושבת שהנקודה המעניינת פה, זה שיש חשיבות לקשר של האדם עם הסביבה שלו. והאיזון הזה בין האני לסביבה, שמביא את האדם להרגיש טוב ושיש משמעות לחייו. יש מצבים, שבהם מאיזושהי סיבה אין לאדם יכולות או כלים מספיק טובים בקשר שלו עם הסביבה, והם מביאים אותו לתחושה, שהאני שלו הוא לא חשוב ואין לו משמעות, ולכן הוא מגיע למצבים אובדניים.

אז מה לפי דעתך המקום של החברה והקשר עם החברה ברצון של האדם לחיות?

אנחנו שנמצאים בחיים חברתיים, מודדים את עצמנו וניזונים על ידי החברה והסביבה, וכאן יש תמיד התנגשות בין האדם לסביבה. מצד אחד אני חייב אותם, אני ניזון מהם, אני משפיע עליהם והם משפיעים עלי. ומצד שני, יש לי כמו לכל אדם, בהתאם להתפתחות שלי, כל מיני דרישות כלפי הסביבה כמו, הערכה, כבוד, קנאה, שנאה, אהבה וכן הלאה. אני גם מודד את החיים שלי, את הצלחת החיים שלי, בצורה שקושרת אותי לסביבה. אני לא יכול להיפטר מהנטיות הטבעיות שלי, שבכל זאת אני רואה את עצמי כחלק מהסביבה, ואני לא יכול לנתק את עצמי לגמרי מהסביבה.

בואו נגיד כך, שאני תמיד מודד את הצלחת החיים שלי בהתאם ליחס שלי, הדרגה שלי, או המקום שלי כלפי הסביבה. אפילו שאני מגיע למצב הכי הכי גבוה, מנותק אולי מהכל, אז בכל זאת באיזושהי צורה, החשבון שלי הוא כלפי הסביבה, כלפי החברה, כלפי האנושות, כלפי העולם, וכך אדם מודד את עצמו. לכן, חשוב לנו מאוד לדעת את יסודות הדרישה שלו לסביבה, לחברה ולאנושות.

אורן: מה זאת אומרת יסודות הדרישה?

מה היחס שלו לסביבה, מה הוא דורש מהם, באיזה צורה הוא רואה אותם.

על מה בדיוק אנחנו מדברים, על התאבדות?

טל: על התאבדות.

על מה אנחנו מדברים בהתאבדות?

טל: לפי התיאוריה של דורקהיים, אנשים מגיעים למצבים של התאבדות, מתוך זה שהקשר שלהם עם הסביבה הוא לא מיטבי, או שהם מרגישים שהסביבה לא מעריכה אותם או מביישת אותם.

זו גם סיבה להתאבדות.

טל: או שהם מרגישים חוסר זהות חברתית, בדידות, ניכור, שאין להם מקום בעולם הזה.

זה שוב, הקשר עם הסביבה ואת זה אפשר לשנות. כי כאן יש לו דרישה מהסביבה שהיא לא ממלאת. אז על ידי טיפול מסוים, הסביבה יכולה למלא, היא תשים לב אליו, תיתן לו יחס, ואולי על ידי עזרה סוציאלית, זה ייתן לאנשים האלה איזו תקווה, תשומת לב וכן הלאה, ובזה אנחנו פותרים הבעיה איתם.

אורן: היום אנחנו רואים שאנחנו לא פותרים שום דבר, לא עוזר טיפול, לא סוציאלי ולא אבחנה.

אני לא מדבר על העבודה הסוציאלית של היום, אני מדבר בכלל על האפשרות לעשות זאת.

אורן: אנחנו בדיוק על המקום הזה מדברים, מה האפשרות לעשות זאת, מה צריך לעשות? בוא נדבר עובדתית, מספרית, כשמיליון איש בשנה מתאבדים ויש מגמת עלייה, כל ארבעים שניות מישהו מתאבד בעולם. זאת אומרת, שמה שאנחנו יודעים לעשות בכלים של היום, כנראה שזה עוזר במשהו, אבל העוצמה עולה.

אז אתה צריך לחלק את הנטייה להתאבדות לכמה וכמה ערוצים. לברר אותם ולטפל בכל ערוץ במשהו אחר.

אורן: בדיון קודם, דיברנו על אנשים ששמים קץ לחייהם בגלל שחיפשו משמעות ולא מצאו. על זה דיברנו בהרחבה ולא נחזור לדיון הזה.

כל היתר, זה שחסר להם משהו מוחשי בחיים.

אורן: אני מדבר על משהו מוחשי לגמרי. נתת לי דוגמה שמישהו מתאבד בגלל בגידה.

כן.

אורן: אז בוא נטפל בסקטור הזה, מישהו מתאבד בגלל שבגד, בגדה בו בן, בת זוג.

כן.

אורן: מה איתו? איך אפשר לטפל בתופעה כזאת מבחינה חברתית, מה אפשר לעשות כדי למנוע אותה? לפני המניעה, נתאר מה הוא מרגיש, מה המצוקה שלו, ומתוך כך תגיד לי מה כדאי לעשות כדי לזהות, כי יש לנו גם בעיה של זיהוי. יש כאלה שאתה לא מזהה, התאבד וזהו.

זה ברור.

אורן: אז יש הרבה שלבים, נתחיל מהמקום הכי מעניין, מה הוא מרגיש מבחינה רגשית. חרב עולמו, כן?

רגע, אתה כבר פונה אלי בשאלות שאני צריך עכשיו להביא לך פתרונות.

אורן: לתופעת ההתאבדות, בדיוק.

לא לתופעת ההתאבדות.

אורן: למה?

אלא, איך לטפל בתופעה הזאת על ידי החברה הנוכחית, על ידי אולי משרדי ממשלה, על ידי כל מיני דברים שאני לא בנוי לזה.

אורן: בכלים הקיימים אתה מתכוון?

בטח.

אורן: אני לא צריך את הכלים הקיימים כי אני יודע שהם לא עובדים. אני רוצה להקים תכנית ייחודית, חדשה. יש לך דף חלק, אפשר לצייר עליו כל דבר. יש לנו בעיה שהולכת וגוברת באנושות, של התאבדויות.

אתה בא אלי מצד הממשלה והחברה ושואל אותי מה אנחנו צריכים לעשות לפי דעתך, כדי למנוע את כל התופעות האלה?

אורן: בדיוק. אז עשית לי קודם כל ניתוח.

פשוט מאוד אתה חייב להכניס את כל האנשים למסגרת החינוך החדשה.

אורן: כלומר?

להעביר אותם בסדנאות. על ידי הסדנאות אתה מגלה את כל הנטיות של בני האדם, אתה מגלה להם עד כמה שהם יכולים עכשיו בזמן הסדנאות לטפל בעצמם.

אורן: מה זה "סדנאות"? בוא נגדיר מה זה.

"סדנאות", אנחנו דיברנו על זה הרבה פעמים. שאתה מארגן חברות קטנות של עשרה אנשים, חמש עשרה עד עשרים איש אולי יחד, העיקר שיהיה מובילי. הם באים ואז אתה לפי שאלות מכוונות, אילו קטעים מסוימים שאתה מעביר להם בעל פה או אפילו בכתב, אתה מביא אותם לצורת המחקר על החיים, על היחסים עם הילדים, בני זוג, עם עבודה, מהות החיים, פנימיות האדם, כל מה שיש בתוך האדם, כל אדם עולם קטן.

אתה מביא אותו קודם כל לסריקה פנימית כזאת. שהוא בודק את עצמו, יש לו איזה חשבון פנימי, מי אני, מה אני, איך אני מסתכל על זה, איך הם מסתכלים, מה איתי, מה עם העולם, אתה נותן לו קצת לעשות איזו רביזייה פנימית. ואז מתוך זה שהוא נמצא עם עוד אנשים אחרים, לפי כללי הסדנה שלא עושים ביקורת זה על זה, אלא רק עוזרים כל אחד לאחרים להשלים, כי גם כולם במשהו נכללים מכל הבעיות האלה, אז הוא מתחיל גם כן על ידי האחרים כבר לטפל בעצמו.

אורן: באיזה גיל להתחיל את הדיונים האלה?

אני חושב שאפשר להתחיל אותם מגיל 9בטוח.

אורן: זאת אומרת, אצל בני נוער ההתאבדות באחוזים מאוד גבוהים. מגיל 9 נאמר?

אני חושב שאולי נגיע בעוד כמה שנים מגיל .7, אבל מגיל 9 הייתי מתחיל.

אורן: מה צריך להיות המינון של דיונים כאלה, אחת לכמה זמן?

כל יום.

אורן: נניח בכיתה כל יום.

הייתי אומר כך, כל רגע שאדם נמצא עם איזו שאלה, על עצמו, על החיים, על העולם, לא חשוב על מה, כדאי להביא לו את ההזדמנות לשאול ולענות על השאלות האלה בסדנה.

אורן: עכשיו בוא ניכנס לתוך התמונה הזאת, נניח שאני בן 9 , 10 בגיל נוער, ובכיתה שבה אני לומד הוכנסה הרפורמה הזאת שכל יום יש דיונים כאלה, "סריקה פנימית", מי אני מה אני.

למה אתה מדבר על ילדים כאלה?

אורן: אמרת לי להתחיל מגיל 9.

בסדר.

אורן: יש תופעה שבני נוער מתאבדים, אז כיתה זה פורמט נוח שבו אנחנו נמצאים, לכן שאלתי מאיזה גיל זה מתחיל. הכיתה מורכבת ממגוון רחב של ילדים. אתכם הכל בסדר, אתה וטל הכל בסדר ואני האדם שיש לי נטיות אובדניות. הדיון הזה בתוך הכיתה, מה אם אני מופנם?

זה לא חשוב, אחרים מדברים. אתה יכול להגיד חצי מילה בכל הדיון הזה, אבל אתה שומע מה שהאחרים מדברים בעד, נגד, איך הם מרגישים, הם ממש מדברים על אותה תופעה. לא בזלזול אלא, כדבר הרציני שקיים, ולא על ההתאבדות. אלא בכלל על החיים, מהות החיים, מה רע בחיים, מה טוב בחיים, בשביל מה לחיות? על הבגידה נניח. בגיל 9 אני לא יודע אם יש להם את הבעיה הזאת.

אורן: אהבות נכזבות יש לבני נוער.

אבל בגיל תשע, זה קצת מוקדם אולי.

אורן: סתם אמרתי בגיל 9, נתחיל בגיל 15, 16.

הם מדברים על זה ויש ביניהם גם מדריך.

אורן: מישהו מבוגר?

אפילו אחד ולא מבוגר. רצוי שיהיה כמעט באותו גיל, אבל הוא מסדר את הדברים כך שזה יזרום בצורה נכונה. כי הם עדיין לא מאורגנים.

אורן: אז בעצם בן נוער בוגר יותר.

לא יודע, צריכים ללמד אותם גם את הטקטיקה הזו, איך לנהל את הדיון הזה יפה.

אורן: אבל מבחינת הגיל של המנחה או המנחים של דיון כזה, באיזה הפרש גיל היית רוצה אותם?

רצוי שלא יהיה הפרש גיל.

אורן: מאותו המעגל?

ממש.

אורן: זאת אומרת אחד מהכיתה או כמה מהכיתה?

כמה מהכיתה שהם יותר מתקדמים להבין את התופעה הזו שנקראת עיגול. והם לוקחים איתם את כל האחרים ומתחילים לדבר על זה. ואנחנו רואים שהם מגיעים מהר מאוד לפתיחות שלא תאומן, שאפשר להוציא את זה מילדים וגם מיותר מבוגרים. פתאום הם מתחילים לדבר ואפילו תוך חצאי מילים, אתה כבר רואה איך האדם נמצא בזה, באיזה תופעות. הם מוכנים לפתור את הבעיות של עצמם בצורה מאוד יפה. בהתחלה יוצאים שקרים, כל מיני דברים כאלה, כאילו איזה משחק. פוזות למיניהן.

אורן: זה הגנות, לא? מה זה הפוזות האלה?

כן. זה ברור. אבל אחר כך כל הפסולת הזו יוצאת ומתחיל להגיע השלב הבא, הגל הבא. וכבר הם מתחילים לדבר יותר מתוך הלב. ופתאום יש התפרצות ובוכים, ופתאום לא יודעים מה לעשות עם עצמם, "לאן הגענו, מה קורה" וכולי וכולי. אנחנו צריכים לעשות את הדברים האלה איתם, כי קודם כל הם צריכים לפרוק את עצמם.

אורן: השלב הראשון בסדרה כזו של דיונים יומיים, זו פריקה? אתה יכול להגדיר מהי פריקה?

הם צריכים להרגיש שהחברה שסובבת אותם, מוכנה לקבל מהם את כל הפסולת. אני מוכן לפרוק את עצמי, "קחו מה שיש בי", והם עוד עוזרים לי בזה.

אורן: האחרים במעגל? בכיתה?

האחרים במעגל מעודדים, "כן כן, בבקשה תבכה, תצעק, תקלל, תעשה מה שאתה רוצה, אנחנו בשביל זה". זה כמו אמא שמטפלת בתינוק. כל דבר שהוא צריך, אם זה לנקות אותו, להאכיל אותו, לא חשוב מה, היא עושה.

טל: דיברנו קודם על כך שיש רובד אחד שמפריע לאדם האובדני, שזה הרובד של תחושת הניתוק, הבדידות, שאף אחד לא מבין ואף אחד לא מרגיש. איך מתוך העיגול הזה, אדם כזה יתחיל להרגיש שמבינים אותו, שמישהו מרגיש אותו?

זה מתוך הדיבור, זה מתוך ההרגשה הכללית. שאף אחד לא מדבר נגד השני, כולם משתדלים להתחבר, כולם משתדלים להחזיק כל דעה ודעה ואז מבררים לאט לאט, עד שמגיעים לדעה אחת. זה נראה כאילו מאוד פרימיטיבי להגיע לדעה אחת. אנשים מפותחים יש להם דעות מאוד שונות, מנוגדות. וזה לא נכון. כי על ידי ההשלמה אנחנו צריכים להגיע, לא לזה שלכל אחד יש דעה משלו, זה טמטום שאין כמוהו כך לחשוב. כי בטבע יש החלטיות, ואם אנחנו קרובים לטבע, לאמת, אנחנו מגיעים לדעה אחת. ההפך ממש מפלורליזם וכל מיני השטויות שהחכמים המודרניים חושבים, שלכל אחד יש דעה משלו. כשאני שומע את זה אני ממש רואה את המוגבלות בתפיסה. וזה ההפך דווקא.

אורן: אני רוצה לחזור לנקודה הקודמת, לפני הדעות השונות וההשלמה וכן הלאה. הבנתי שהשלב הראשון במעגל זה פריקה. מה השלב הבא?

אנחנו מדברים על מניעת ההתאבדות.

אורן: בוודאי. נאמר שאתה מנחה את המעגל, איך היית מוליך אותי בשלב הפריקה?

עזוב, שלב הפריקה הוא לא בעיה. מביאים אותם לזה שהם ידברו על תופעות, על כל מיני דברים, בצורה פשוטה וחברתית ובלתי מזוהה איתם אפילו. כך סתם, הדעות שלהם על מה שקיים.

אורן: על איזה דברים, גם על התאבדות?

גם על התאבדות.

אורן: כך שמים ממש על השולחן?

כן, כן, הכל שמים על השולחן. לפרוק מה שיש לך, אחרת תדבר על משהו שלא אכפת לך, וזו לא שיחה סלונית.

טל: אני חושבת שיש תכניות כאלה כבר היום במשרד החינוך, שמעוררים דיון סביב הנושאים האלה.

אורן: התוכניות הקיימות פחות מעניינות.

טל: מה שנראה לי חשוב, זה לתת לילד או לאדם הבוגר, את התחושה שיש לו סביבה שאוהבת אותו, שדואגת לו, שמבינה ומרגישה אותו. לעשות דיון פעם בשנה זה לא יעזור.

אורן: אמרנו פורמט יומי. דיון יומי.

פורמט יומי.

טל: זאת אומרת, שצריך להיבנות מירקם חברתי אחר.

ודאי. יום יומי, כולל שבתות, חגים. זה חייב להיות מפגש, וזו החברה שבה אני קיים ולשם אני בא יום יום. ואז החברה הזו מתחילה להיות בשבילי כל כך חשובה, שזה יותר חשוב בשבילי מהחיים שלי. כי אני חי שם, אני מתפרק שם, אני נושם משם, אני הכל מקבל איתם. אנחנו מתחילים להרגיש בינינו חיבור עד כדי כך נפשי פנימי, שהאנשים האלו הופכים להיות בשבילי כמו הנשמה שלי, הדבר החשוב ביותר. שאם אני חושב על משהו, אני חושב דווקא איך זה יתקיים בהם, בתוך החיבור בינינו. ואז פתאום אני מגלה שהם יכולים לחייב אותי לכל דבר. ואנחנו דנים ביחד על מהות החיים ומגיעים בעצמנו למצבים, שבהם החיים הופכים להיות "חיים", מפני שזה בתוך חברה כזו, בתוך מהות שאני משיג ביניהם, ואנחנו מגיעים למצב שלחיים יש ערך עליון.

אורן: למה?

במקום להתאבד, ההפך. עכשיו אני כל כך דואג לחיים שלי, שחס ושלום יקרה משהו לאנשים האלו. וכל החיים שלי, הם כדי להחזיק אותם בחיים. קיבלתי מהות אחרת לגמרי למושג "חיים". שהם חיים, לא שאני חי, אלא אני חי בהם והם בי. ובצורה כזו יש לי עכשיו משמעות. כי דרך החיבור הזה אני מתחיל להרגיש שלב עליון יותר. אני מעלה את עצמי לדרגה יותר עליונה, שבה החיים מורגשים לא בי, אלא מחוצה לי, חיים חוץ גופניים,

וזה חיים כבר ברמה אחרת. אני מתחיל להרגיש את מה שנמצא מחוצה לי, ומחוצה לי אני מתחיל לגלות את הטבע. בנוסף למה שקודם, אני מתחיל לגלות טבע אחר שנקרא ה"עולם העליון".

אורן: מה זאת אומרת טבע אחר?

טבע אחר הוא, כמו שקודם הרגשתי דרך חמשת החושים שלי ובתוכי, עכשיו אני מרגיש דרך הקשר עם החברים שלי את העולם החדש, העולם האחר.

אורן: זאת אומרת נקודת המיקוד שלך עברה מעצמך אליהם.

כן, החוצה. בהם.

אורן: האם אדם עם נטיות אובדניות יכול לבצע כזה היפוך רגשי, שבו יזהה את האני שלו לא בתוך עצמו אלא בתוך המעגל הזה, בתוך הקשר?

ועוד איך, כי הוא רוצה את זה, לכן הוא מגיע להתאבדות.

אורן: לא הבנתי.

הוא רוצה להתפטר מעצמו, מהחיים, אז ודאי שיש לו נטייה, ועוד להיכנס לאחרים, אין בעיה, קחו את החיים האלה שלי.

אורן: חלק מהאנשים שמגיעים למצב של התאבדות מסוגרים בתוך עצמם לחלוטין.

אבל אנחנו מדברים על כך שנארגן סדנאות.

אורן: אנחנו מארגנים תהליך כזה. אבל האוכלוסייה מתחלקת סטטיסטית לכאלה עם יותר נטיות אובדניות ולכאלה עם פחות. מטבע הדברים, אם אני אדם עם נטיות אובדניות ומתחיל כזה תהליך, איך אני יוצא מהסגירות הפנימית שלי ומתחיל להעביר את נקודת המיקוד מתוך החיים המרים, האפרוריים, העכורים והחשוכים שלי, אל תוך הקשר הזה?

לאט לאט, על ידי הסדנאות, זו סדרה שצריכה להתחיל לעבוד עליך, להוציא אותך, מפעם לפעם יותר ויותר לדיונים שלא שייכים לנושא שלך. אלה דיונים שהם לאו דווקא על התאבדות, אחר כך נגיע גם לזה, ולא בצורה ישירה אלא משאלות סביב זה. מהות החיים, מה הטעם בחיים, האם יש או אין בעולם, האם אנחנו יכולים למצוא את מהות החיים שחייבת להיות בטבע, אבל אנחנו לא רואים אותה. איך בכל זאת נגלה אותה בשבילנו. כי בטבע היא חייבת להיות, אז איפה היא נמצאת? היא נמצאת אבל איך לגלות, כי יש לי רצון לגלות אותה, לכן אני רוצה להתאבד. לכן, דווקא הרצון שלי, הגדול מאוד, הוא רצון מאוד מכובד, שלא כמו ביתר בני האדם, אז מגיע לי יותר, השאלה רק איך לממש? בתוך החברה. אני מגיע כמו דרך איזה חור, איזו כניסה לקומה הבאה של הטבע.

טל: סוג ההתאבדות האחרון שלא דיברנו עליו, נובע מכך שהאדם הולך לאיבוד בחברה מאוד חזקה. אני כביכול הולך לאיבוד ואז דווקא האני נהיה אובדני. אז מה ההבדל כאן?

איפה כאן חברה חזקה או לא? אם אנחנו מדברים בסדנה, אנחנו מאזנים את האדם, מאפסים אותו כלפי החברה, כולנו שווים, אף אחד לא יותר מכולם. כולנו מבטלים את עצמנו כדי להתחבר יחד וכן הלאה, לפי חוקי הסדנה. אנחנו מיד מגיעים, כבר בתנאים הראשונים של הסדנה אנחנו מבטלים את זה.

טל: זאת אומרת האני של האדם מתחיל להרגיש את עצמו בצורה טובה יותר, אמיתית יותר, אולי משמעותית יותר?

כן, משמעותית יותר וזה העיקר, הבעיה העיקרית של כל המתאבדים היא חוסר משמעות. או ואלה סיבות, היא בגדה בו, הוא הפסיד כסף, ועוד, אבל בזה שהוא לא רואה משמעות בחיים, זו הבעיה.

אורן: למה המעגל הזה נותן לי את המשמעות שאיבדתי?

המעגל הזה הוא אמצעי, הוא מביא אותך לרמה אחרת של הרגשת החיים, לחיים חדשים. הוא כמו מעלית שמעלה אותך לעולם הבא, לרמה יותר עליונה, עכשיו, לא אחרי המוות. אתה לומד ולא מתאבד. תלחץ על כפתור שמוביל לקומה ב' וזהו.

אורן: הייתי לוחץ על הפנטהאוז אם כבר יש איפה ללחוץ.

חכה. סבלנות.

אורן: הזמן שלנו נגמר. תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה טל, תודה גם לכם שהייתם איתנו. עד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב. רק ביחד חיים חדשים. להתראות.

(סוף השיחה)