חיים חדשים

תכנית 1266

איך לצאת מהלחץ

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 15.07.20 אחרי עריכה

אורן: מספר התוכנית שלנו היום הוא 1266, והנושא הוא התמודדות עם לחץ משתק בתקופת משבר. כולנו מרגישים שאנחנו נמצאים בתקופה מאוד לא פשוטה, וננסה להיעזר ברב לייטמן להבין קצת יותר מה קורה לנו. ככה להכניס קצת אוויר לתוך הריאות, ולצאת אל אופק חדש, אל חיים חדשים.

יעל: אנחנו נמצאים בתקופה שגורמת להרבה מאוד אנשים ללחץ מאוד גדול. אני במסגרת העבודה שלי נפגשת עם הרבה מאוד אנשים, ואני רואה את זה הלכה למעשה. אצל חלקם זה ברמה כזאת שזה ממש מפרק אותם. אנחנו נמצאים בלחץ שמגיע לא רק ממקור אחד, יש מקור בריאותי שמלחיץ אותנו, יש מקור כלכלי שמלחיץ אותנו, וגם מבחינה חברתית אנחנו רואים שמשהו כאן מתחיל להתפרץ החוצה. יש מין חוסר שקט כללי. ההרגשה היא שהספינה שלנו מתנדנדת בגלים מאוד גבוהים, ואנחנו לא כל כך יודעים איך לייצב אותה בתוך כל הדבר המאוד עוצמתי שקורה מסביב.

אני שומעת אנשים שמדברים על שינוי היסטורי, על זה שממש מרגישים חלקים טקטוניים זזים מתחת לפני השטח, שקורים דברים שבאמת מערערים את כל היציבות שהייתה להם עד היום, ויש לזה השלכות מאוד לא פשוטות. אנחנו היום רוצים את העזרה שלך כדי להבין, איך אפשר באמצעות חכמת הקבלה למצוא קצת איזה מקום יותר רגוע, מקום שממנו אפשר להסתכל בעיניים קצת יותר פקוחות על מה שקורה עכשיו במציאות.

אנחנו יודעים שיש מאז ומעולם הרבה מאוד שיטות שניסו להרגיע את האדם, בין אם אלו שיטות ברמה הפסיכולוגית, בין אם אלו שיטות ברמה התרופתית והבריאותית, ובין אם אלו שיטות ברמה של ספורט, של דמיון מודרך, או מדיטציות, ואנחנו נרצה להתמקד בתוכנית שלנו בחוכמת הקבלה, כשיטה שעוזרת לאדם למצוא את האיזון שלו בתוך המקום המאוד סוער הזה.

והייתי רוצה להתחיל בשאלה בסיסית, ממה אנחנו כל כך לא רגועים היום, ממה נובע חוסר השקט או חוסר הרוגע שבתוכו אנחנו נמצאים?

אני חושב שהבעיה שלנו, היא שאנחנו לא יודעים מול מה אנחנו נמצאים. אנחנו דברנו משך עשרות השנים האחרונות שאנחנו נמצאים בעידן החדש, אהבנו לדבר שזה עולם החדש, זמן חדש, דור חדש, נתנו לדור החדש כל מיני שמות כאלה כדי להראות שאנחנו כן כבר נמצאים, אנחנו לא נמצאים, אנחנו לא יודעים מה זה נקרא "להיות בדור החדש".

וקורה כך, כמה שאנחנו היינו מתנגדים עשרות שנים לשינוי, עכשיו זה קורה. ועכשיו כשזה קורה, זה קורה בצורה המחייבת אותנו. לא שאנחנו נעים יחד עם השינויים, לא, אנחנו ממשיכים להתנגד לשינויים האלה, לא מבינים אותם, והשינויים האלה הם בכוח נכנסים ממש כמו מים שחודרים. ראית בטח מה שקרה בצונאמי, איך מים בכוח חודרים לתוך העיר, לרחובות, לכל זה. זה מה שקורה. כי אנחנו בכל זאת לא מוכנים, לא מסוגלים לעכל את מה שקורה.

ולכן העידן הוא עידן חדש. ולא להגיד שאנחנו מוכנים, אלא זה כבר עשרות שנים נמצא בדרך, ואנחנו פשוט כל הזמן היינו דוחים, דוחים, דוחים את השינויים האלו. האמת שהיינו דוחים את זה כבר מתחילת המאה הקודמת, מהזמנים שבעל הסולם עליהם אומר, "שאנחנו נמצאים כבר בתקופת המשיח". "משיח" זאת אומרת, כוח הטבע שמושך אותנו לרמת חיים חדשה, למציאות חדשה, להסתכלות חדשה על המציאות. כל הדברים האלה הם חדשים לגמרי שאנחנו לא מוכנים לזה, ואנחנו צריכים איכשהו להיות לא רק מוכנים, אלא אפילו לסייע לזה שיהיה לנו מעבר פחות או יותר איכשהו מתקבל על הדעת.

לכן מה שקורה היום אני לא קורה לזה "משבר", אנחנו כבר מזמן נמצאים בו, רק היום אנחנו מתחילים לעכל את זה ממש על גבינו. ממש, איך שזה מגיע, והצונאמי כבר מתחיל. לא שאנחנו צוחקים איזה יופי, איזה גלים יש שם בים, אלא כשמתקרבים, אז אנחנו רואים אוי ואבוי זה מוות.

יעל: ממש ככה.

כן.

יעל: והסיבה שבגללה זה גורם לכל כך הרבה לחץ, זה רק בגלל העניין הכלכלי, החברתי, הבריאותי, או שיש עוד משהו מעבר לזה. או שזה הכול ביחד. איך אתה רואה, מה הסיבה שאנשים נמצאים בכזה לחץ?

הם לא יכולים לעכל. שוב תראי איזה דוגמה מקבילה יש לנו כאן עם הצונאמי, אנשים עמדו על שפת הים ונהנו מזה, איזה גלים בים. הם לא הבינו עד כמה שהגלים האלה, כי הגלים באמת שם בעמקי הים הם לא היו גדולים, כי זה היה עמוק בים. אבל כשהם מתקרבים לחוף הגלים האלה, מסת המים הזאת, היא עולה יותר, ואז הם רואים שזו חומה של עשרות מטרים, וכבר אי אפשר לברוח.

יעל: אנחנו מפחדים בעצם, ממה? ממשהו שאנחנו מרגישים שהולך להגיע, ממה שאנחנו רואים כבר בפועל?

עכשיו אנחנו רואים שלפנינו בעיה. אבל בכל זאת חלק מאיתנו רואה את הבעיה, וחלק מאיתנו עדיין אומר "אהה, זה יפה, זה שום דבר", בוא נאכל ונשתה, כי מחר נמות אפילו. ואם לא נמות, לא נמות, אז בוא לא נעשה חשבונות. וכל הדברים האלו הם מפני שאנחנו משך שנים, משך שנים ארוכות האחרונות לא רצינו לשמוע שצונאמי מתקרב.

אורן: איזה סוג של צונאמי מתקרב, מה יש בו? מה הוא השינוי הזה שכבר עשרות שנים היה אמור להיכנס לפעולה, ואנחנו נמצאים בהתנגדות. על מה בדיוק מדובר, מה טבעו של הצונאמי, מה הוא רוצה לשנות בנו?

שינוי יחס האדם לחברה ולעולם. שהעולם הוא עגול, החברה היא אחידה. האנושות היא סך הכול יצירה מאוד חלשה שמכסה את קרום כדור הארץ במקצת. אז לעכל את זה ולהבין שאנחנו כאן צריכים להיות כמחוברים, כמבינים יותר. להתייחס בעדינות להטבע שנותן לנו אפשרות להתקיים, ולא שמזלזלים בזה, והורסים את זה בצורה ברוטלית כזאת, שוודאי שאנחנו לא נוכל לשרוד.

אורן: אז השינוי שעומד להתרחש, וכבר במשך עשרות שנים היה אמור להתחיל ואנחנו מפגרים כלפיו, זה שינוי אקולוגי ביחס של האדם לסביבה האקולוגית?

אקולוגית, זה לא רק הצומח והחי שאנחנו הורסים אותו. אקולוגית זה שאנחנו הורסים גם את החברה האנושית, שאנחנו משתמשים באגו שלנו בצורה כל כך מופרזת, והתוצאות מזה שאנחנו הורסים את הדומם, צומח וחי, ואת הסביבה שלנו. זה הכול יחד. אנחנו חייבים להבין שלהתקיים יותר אנחנו לא יכולים כמו הצורה שהייתה, ואנחנו צריכים לשנות את הטבע שלנו. שאנושות חייבת להגיע לצורה שהיא דואגת להכול, ולא שהיא משתמשת ללא שום חשבון בהכול.

יעל: אנחנו רואים שבטבע יש הרבה מאוד פעמים באמת התפרצויות זעם כאלה של הטבע, והרבה שינויים. אבל אם אנחנו מסתכלים על עולם החי למשל, עולם החי לא נכנס ללחץ, הוא עושה מה שצריך, האיילות בורחות כל אחד הולך לאן שהוא צריך ללכת, אין איזה משהו כזה שבאמת פוגע ביכולת התפקוד הבסיסית של עולם החי הזה.

חוץ מהאדם. זה שהאדם הולך ומשמיד אותם, זה כבר אסון. אבל הם בעצמם רק שומרים על האיזון שביניהם.

אורן: מבחינת הלחץ שבעלי חיים מרגישים. אנחנו עכשיו בני אדם מרגישים לחץ ברמות מטורפות, עד לרמה שהוא משתק, ויכול ממש להרוס לאדם את בריאות.

כי אנחנו גרמנו לכל המערכת הזאת לצאת מהאיזון טוטלי.

אורן: ואז הלחץ המצטבר בא על הראש שלי.

כן.

אורן: אני בתקופה האחרונה מרגיש כל הזמן על סף התקף לב קבוע. יש מדי פעם רגעים של הקלה, אבל באופן כללי אני בטורים הגבוהים קבוע. המנוע עומד כל רגע להתפוצץ, וכך ההרגשה היא כללית. עכשיו אם אני מסתכל בטבע, בטבע כשקורה אסון, האם בעלי החיים נכנסים להיסטריה. איך בעלי חיים מגיבים למצבי קיצון?

אתה חושב שאין להם את זה?

אורן: אני שואל, אני לא יודע.

עד כמה שאני רואה אותם, מרגיש אותם, אני רואה אותם מאוד סובלים. סובלים מאוד. כי הם מרגישים שדווקא העולם שלהם שהם מרגישים אותו בדרגת החי, זאת אומרת דרך כל התאים שבגוף הוא מרגיש שהוא חי בעולם שלו, אפילו רעים אפילו טובים כל מיני כוחות, אבל הוא חי בהרמוניה איתם, פתאום הוא מרגיש שזה עומד לגמרי להיהרס. והאדם, ההוא החכם שמתוך החכמה שלו הוא צריך לעזור לכל המערכת לא לצאת מהאיזון, הוא דווקא זה שגורם לאי האיזון הטוטלי.

יעל: המקום הזה שבן אדם נמצא בו במקום שהוא מאוד לא רגוע, שהוא מאוד מאוד לחוץ, זה מקום נכון, זה מקום טוב? השאלה היא כזאת, בסופו של דבר יש איזה מצב שאם אתה נמצא בחוסר לחץ טוטלי, אתה בעצם לא זז. לא עושה כלום. אם אתה נמצא במקום של לחץ מאוד גדול, אתה אפילו לא יכול לתפקד, אתה אפילו לפעמים לא רואה ולא שומע ונמצא באמת במין ערפול חושים מרוב העומס שיש לך. והשאלה היא, מה מידת הלחץ הנכון שבן אדם צריך להיות בו?

כאן צריכה להיות באמת מערכת החינוך העולמית, כי אנחנו מתקדמים זה בטוח. אנחנו מתקדמים למצב שאנשים יתחילו להשתגע לצאת מעשתונות ממש, בצורה כזאת שצריך לדאוג למי ישמור על פצצות האטום שלא יפעלו פתאום. זה טוב לעבוד ככה, את יודעת שיש מזוודה לראש הממשלה שם הרוסי, האמריקאי, כי רק כמה אנשים יכולים ללחוץ על זה.

את יודעת במה אנחנו תלויים? בעצבים של כמה אנשים. ואם לחץ גדול יקרה, מי יודע מה שיקרה. וודאי שאנחנו יכולים להגיד, בכל זאת, זה "הכול בידי שמים", אבל "חוץ מיראת שמים".

יעל: וביחס לאדם הרגיל. באיזה מידת לחץ נכון לשמור אותו, או נכון לו לשמור את עצמו כדי שמצד אחד הוא לא יהיה מדי שאנן ויגיד, הכול טוב, הכל בסדר, לא תלוי בי שום דבר הכול בסדר. ומצד שני, הוא לא יהיה מדי לחוץ, כדי שהוא כן יוכל לתפקד במשהו, ולחשוב בצורה נורמלית, חדה.

אני אגיד לך, אני חושב שכמו שאנחנו דברנו על זה משך עשרות השנים האחרונות, אנחנו צריכים להמשיך. שום דבר לא יעזור לאנושות, חוץ משיטת החינוך. אנחנו צריכים לפרסם את החינוך החדש, איך להכין בן אדם לצורה החדשה של החיים. אם לא היינו נותנים לילד חינוך במשפחה, בגן ילדים, בבית ספר, באוניברסיטה, בכל מיני מקומות, ואחר כך שהוא מגיע לכל מיני מקומות עבודה, וכן הלאה. אם לא היו נותנים לו, אז הוא היה פרא אדם. הוא לא היה מתאים, כשיר לחיים.

זה מה שאנחנו צריכים. הכול תלוי בחינוך, בהכנת האנושות, לא אדם אחד ואפילו לא עם אחד, כי היום אנחנו רואים עד כמה כולנו קשורים זה לזה. אנחנו צריכים לחנך את האנושות למצב החדש, לדרגה חדשה, למה שאנחנו כולנו, כל כדור הארץ נכנסים.

אורן: אז אתה בונה בעצם על ידע, הידע החדש, שהאדם ירכוש, הוא מה שייתן לו איזה הורדת ווליום של הלחץ המשתק, יאפשר לראש שלו קצת להשתחרר, ללב שלו קצת להירגע ולא להיות כל הזמן ככה עומד להתפוצץ, וייתן לו ראייה חדשה של מה שקורה. זאת אומרת, אם הבנתי את הגישה, האמצעי שבו אתה מאמין להורדת הלחץ המשתק, הוא הקניית ידע חדש. כן? הבנתי נכון את הגישה שלך?

מזה מתחילים. עד שהידע הזה מתחיל לעבוד בו, כמו בילד שמסבירים לו, משחקים אתו בכל מיני צורות שזה ייכנס בו, ועל ידי זה הוא מגיע לשינויים הפנימיים.

יעל: לפי חכמת הקבלה, יש אפשרות שבחוץ תהיה סערה גדולה מאוד, ובפנים בן אדם ירגיש רגוע?

הוא לא ירגיש שיש בחוץ סערה. אני לא מרגיש שיש בחוץ סערה. כשאני שומע אתכם, אז כן אני נכלל מתוך ההרגשה שלך, אני מתלבש בך נגיד, אני מבין שהגברת הזאת כמו שאני מכיר היא עובדת בכל מיני מקומות, במשרדים, בבתי סוהר אפילו, ולכן יש לה הרגשה כללית של הציבור שנמצא במצב לא כל כך תקין, במיוחד בעידן החדש.

אני בעצמי לא רואה את זה. זאת אומרת, אני יכול לראות את זה, אבל אני לא כל כך יכול להתלבש בציבור הזה. קודם כל, אני מנותק ממנו. שנית כל, אני רואה לאן זה לוקח אותו. אני כבר לא מרגיש מכה כמכה, כמו האדם שהוא "מה יקרה, אני נמצא באמצע הרחוב ובוכה כמו ילד קטן שעזבו אותי בבית, ומה קורה לי"? אני רואה את התהליך, אני רואה את המגמה, ואני רואה גם את התוצאה, לכן את לא יכולה להשוות את מה שאני מרגיש, ואת מה שמרגיש אדם רגיל ברחוב.

יעל: מתוך חכמת הקבלה, איזה עצה אתה יוכל לתת לבן אדם רגיל, שלא בחר היום ללמוד את חכמת הקבלה, אבל הוא כן מעריך את החכמה הזאת. מה אתה יכול היום לתת לו, כדי שבאמת זה קצת יעזור לו להרגיע את רמת הלחץ המאוד מאוד גבוהה, שבתוכה הוא נמצא. כמו שאמרת, חלק מהאנשים היום באמת יכולים להשתגע מרוב לחץ.

חוץ מפרספקטיבה הנכונה לאן המצב הנוכחי לוקח אותנו, אין לי מה לתת. אבל זה עוזר מעבר לכלום, זה יעזור לו בהכול.

יעל: זה ייתן לו תחושת בביטחון, זה יקנה לו תחושת יציבות הדבר הזה?

ביטחון, השתתפות נכונה, תמיכה בכולם ותמיכת כולם בו. בוודאי שכן.

אורן: יש אנשים שאומרים, אם אתה רוצה להיות פחות בלחץ היסטרי, תפסיק לשמוע חדשות. אני מכיר אנשים שפשוט הפסיקו לשמוע חדשות. זה לא שהם לא יודעים שעכשיו יש סגר או עכשיו צריך ללכת עם מסכות, ברמה הזאת הם מודעים למה שקורה. אבל מעבר להוראות שניתנות לציבור, הם פשוט לא שומעים חדשות. מה דעתך על גישה כזאת?

דעתי שאדם כזה הוא בכל זאת מנותק מהחיים. את הדברים ההכרחיים, הגדולים, האמיתיים הוא צריך לשמוע. אני זוכר את המורה שלי שהייתי לידו הרבה שנים והרבה שעות יום יום, הוא היה שומע חדשות. נגיד נוסעים לאיזה מקום, הוא היה אומר, עוד מעט יהיו חדשות, תפעיל את הרדיו. הייתי מפעיל את הרדיו, הוא היה שומע נגיד דקה, דקה וחצי הראשונות של החדשות, אחר כך, תפסיק.

אורן: זאת אומרת, אתה לא בעד להתנתק כדרך להפחית את הלחץ?

לא. להתנתק זה לא טיפול. אני בזה מנותק מהציבור, מנותק מהעם, מנותק מהעולם. אני אהיה כמו בן אדם שנתנו לי איזו זריקת הרדמה או משהו.

אורן: לפעמים הלחץ שאנחנו מרגישים בתקופה הזאת, הוא באמת מגיע לפעמים לממדי היסטריה אפילו, הוא מחלחל גם לסביבה שלנו, גם לבני המשפחה שלנו, ואפילו לילדים שלנו. איך אפשר היום במציאות שנוצרה קצת להרגיע את הילדים?

גם כן רק על ידי ידע. אין לך ברירה. הם חיים בדור החדש. נשמות שהן מוכנות לקבל את ידיעת החדשות.

אורן: מה לומר לילדים? איזה ידע להקנות להם?

שכל זה מגיע לנו כדי שאנחנו נתחבר יחד, ועל ידי כוח החיבור שאנחנו נייצר בינינו, אנחנו נוכל להתגבר על כל הבעיות והצרות. ובאמת לפי תוכנית הטבע, את זה אנחנו צריכים לעשות. הטבע רוצה שאנחנו נהיה מחוברים "כאיש אחד בלב אחד".

יעל: וזה ירגיע אותנו? אנשים שיעשו משהו לטובת החיבור הזה, יהיו יותר רגועים?

כן. וודאי. איך יכול להיות שלא?

יעל: אז מה הבן אדם היום, הצופים שלנו, אנחנו, מה אנחנו יכולים לעשות, כדי באמת להתחיל להתחבר יותר? מה זה "להתחבר יותר"?

זה מה שאנחנו עשינו מלפני לפחות עשרים השנה האחרונות, אפילו יותר, שלושים שנה האחרונות, שיטת התיקון. שיטת תיקון האנושות, זה מה שאנחנו צריכים היום להמשיך לפרסם. ושוב להוציא מכל מה שהיה לנו שם, אולי אפילו תוכניות מאוד טובות שהיו לנו בעבר.

אורן: מבחינת הצופה שעכשיו שומע אותך, שהוא לא הולך לפרסם שום דבר לאף אחד, אולי לילדים שלו. אני רוצה לחזור לילדים שלו, כי הסיטואציה היא מאוד לחוצה. אני מסתכל, הילדים היום הם השתנו. התקופה הזאת משנה מאוד את הילדים. לא פשוט לשבת כל כך הרבה זמן בבית, וגם אם יוצאים לפעמים, זה רק לפעמים, וזה עם מסכות, וזה עם הגבלות. העולם שלהם תכלס חרב, השתנה מקצה לקצה.

ילדים הם טיפוסים מאוד חברותיים, שלחזור הביתה בסוף יום מלשחק עם החברים, זה לא נעים, ואף אחד לא רוצה, אבל צריכים. ופתאום הכול השתנה מן הקצה אל הקצה. הילדים בלחץ גדול, כבר נמאס להם מכל זה, כבר רוצים שהדבר הזה ייגמר, כבר אין להם מקום בראש לשמוע את המילה "קורונה", ושהמספרים עולים וקופצים, הם כבר עייפים מזה, מותשים. ואתה רואה שזה ממש פוגע בהם נפשית, פשוטו כמשמעו.

אם קודם אמרת לי שמה שאני צריך להסביר לילדים, זה שכל זה, כל הסיפור הזה, כל השיגעון הזה מגיע לנו, כדי שנתחבר יחד ושנרגיש קרובים יותר אחד לשני. תן לי איזה טיפ מעשי שאני יכול להמליץ לילד שלי לעשות נגיד ביחס לחברים שלו, על מנת להתחיל לממש את ההתקרבות הזאת. הרי לצאת ולשחק איתם הוא עושה את זה, אבל היום זה מוגבל. אפילו החשק יורד מרוב שזה מוזר. אז תן לי איזה טיפ מעשי, מה הילד היום יכול לעשות, כדי להתחיל ליצור את הקרבה הזאת.

דרך משחקי מחשב. לכל בית יש מחשב, לכל ילד יש מחשב. אדרבא, בבקשה, תביאו לו את כל המשחקים, ואם אין כאלה משחקים, אז תייצר אותם כדי שיהיו להם משחקים בחיבור.

אורן: מה זה אומר "משחקים בחיבור"?

שהם יראו דרך משחקים האלה, מה זה נקרא "להיות מחוברים", כמה שזה טוב וגורם לאיזון, לחיבור, להרגעת המציאות.

אורן: וההגדרה הזאת, "להיות מחוברים", תגדיר לי אותה. איזה סוג התקשרות? יש פה משהו חדש באופי ההתקשרות בין אדם לבין אדם? מה אומר להיות אדם מחובר?

להיות אדם מחובר, זה שאני מרגיש את השני והוא מרגיש אותי, ואנחנו שנינו מרגישים זה את זה, וחושבים בדומה, ומרגישים בדומה, ויש בינינו קשר.

אורן: יש פה איזו התקדמות לסוג חדש של התקשרות שלא הכרנו עד היום?

בטח, כי היום המציאות היא מחייבת אותנו לעסוק בזה.

אורן: אז מה צריך להתחדש באופי הקשר בין האדם לבין הזולת?

שאנחנו בונים את המציאות החדשה, ששם אנחנו מחוברים.

אורן: למה אם נבנה מציאות שבה אנחנו נרגיש יותר מחוברים, זה ירגיע כל אחד ואחד מאיתנו. למה?

זה ירגיע בכלל את כל הטבע.

אורן: למה?

כי זה מה שחסר. בחיבור בינינו אנחנו מגיעים להתאמה לטבע האינטגרלי גלובלי, שכולנו כולנו מתחילים להיות במנגנון אחד, במערכת אחת. אנחנו לא רוצים לנגוע במשהו בטבע, אנחנו לא רוצים להזיק לבני אדם, אנחנו לא רוצים להיות נגד משהו, אלא בעד. מתוך החיבור המתגבר יותר ויותר, ויותר אנחנו רוצים להגיע לעולם אינטגרלי, שהכול מחובר, והכול מתפקד רק מחיבור.

אורן: מאוד מרגש, מעורר המון תקווה. מה התקווה הגדולה שלך בתקופה זו?

אני ממשיך. אתה מכיר אותי יום יום אני חושב.

אורן: למה אתה מקווה, שמה יקרה?

שאנשים ישמעו, ובכל זאת ייקחו את זה כצידה לדרך.

(סוף השיחה)