חיים חדשים
שיחה 260
האתגרים והקשיים של בני הנוער בדורנו
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 25.11.13 – אחרי עריכה
אורן: שלום לכם, תודה שאתם אתנו כאן ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.
שלום.
אורן: שלום ניצה מזוז.
ניצה: שלום.
אורן: אנחנו מנסים ללמוד מהם החיים החדשים, חיים טובים יותר מהחיים שאנחנו מכירים היום. והחיים שלנו, אם חושבים על זה רגע אחד, מורכבים בעצם ממערכות יחסים, אנחנו וכל האנשים סביבנו. כל פעם אנחנו מתמקדים לתוך מערכת יחסים מסוימת, מנסים להבין אותה, להבין את המגמה לאן היא הולכת ומתוך כך להסיק לעכשיו, איך אנחנו צריכים לנהל את חיינו ביתר תבונה, כדי להגיע לתוצאות של אושר גדול יותר, שמחה גדולה יותר בחיים, שנרגיש שאנחנו חיים טוב.
היום אנחנו מתמקדים במערכת היחסים בין הורים למתבגרים, ניצה תכניסי אותנו לתוך הדיון בבקשה.
ניצה: נרצה לשוחח על כל מיני תופעות, קשיים, בעיות התנהגותיות, שאנחנו כהורים חווים עם בני הנוער שלנו. והיינו רוצים להרחיב קצת את המודעות שלנו ביחס אליהם. להבין מדוע הם מתרחשים, ואולי תוך כדי ההבנה, נוכל לפתח הזדהות עם בני הנוער, ויהיה לנו גם קל יותר להתמודד עם הבעיה ואולי אפילו למצוא פתרונות.
הנושא הראשון הוא נושא הסיכונים. בני הנוער מאז ומתמיד אהבו ללכת על קצה גבול היכולת שלהם, אבל נראה שבני הנוער של היום, יש להם נטייה ללכת למצבים קיצוניים יותר, ולהסתכן בכל מיני דברים שהם עושים, אפילו יותר ממה שהיה פעם.
כי בזה הם מרגישים את החיים. בלי השגת הגבול, בלי נגיעה במשהו שזה הקצה, הם לא מרגישים שנמצאים במשהו. אנחנו תמיד מרגישים את העולם כמו אור וחושך, בקונטרסט בין זה לזה, בהבדלים בין הדברים. אז אם לא מגיעים למשהו, שרואים שאחרי זה, יש משהו שהוא או מאוד טוב או מאוד רע, אז בלי גבול אני לא מרגיש שאני קיים. אנחנו חיים בתוך החושים שלנו בגבולות. ולכן מה שאולי בשבילנו זה "זהו, עד כאן ולא יותר", בשבילם זה "מה עד כאן, זה בכלל האמצע, זה לא צד ימין ולא שמאל". לכן זה נראה לנו כך, אבל בשבילם זה לא.
ניצה: הגבולות שלהם יותר רחבים?
בגבולות שלהם זה לגמרי אחרת. בימינו כשהייתי נער, לא היו גירושים ולא חיים משותפים לפני החתונה, ולא להסתובב ולעשות מה שעכשיו עושים, כמו סמים ועוד כל מיני דברים. בכלל התפיסה הייתה מאוד פרימיטיבית ומאוד שטחית. היום הכל כל כך מעורבל ומעורבב, וכל זה עם התרבויות השונות, יחד עם כל הדברים שהם לומדים זה מזה. היום אני לא חושב שיש גבולות בכלל.
ניצה: האמת שזו ההרגשה שלנו כהורים, שאין גבולות.
אין. ואנחנו רואים, שהם מחפשים בעצמם איפה הגבול.
ניצה: נכון.
ולא מוצאים אותו. כי העולם נעשה עגול והם גם נפרסים על פני כל כדור הארץ, הם לא מרגישים גבול. הכדור עגול, אז איפה הגבול? אין גבול. כך הם מרגישים את עצמם ואני מבין אותם. כי פעם אנשים גרו בעיר והיו יוצאים מהעיר לעיר אחרת, ולחו"ל נסעו רק אנשי עסקים. אחר כך זה התחיל להיות מקובל יותר ויותר, התחילו להגיע סרטים, טלוויזיה, ואחר כך אינטרנט, ואין גבול.
לכן אני לא מסוגל בשום דבר לעָניין את הילדים שלי או הנכדים שלי. הם אומרים, "בסדר סבתא, בסדר סבא", כאילו מרחמים עלי. הכל בשבילם זה "כן, כן", כאילו הם יודעים מראש שזה קיים וזה כך. וכל מה שאני אביא להם, זה לא חדש ולא חידוש, וקשה להיות בעולם כזה. אין להם חידושים, אין להם הפתעות. איזה שוקולד כבר אפשר להביא להם? ואצלנו חוץ מ"פרה" של עלית לא היה כלום. גם איזה סרט להביא להם? כשאת היית הולכת לראות את אקסודוס חמש פעמים. אז איך אנחנו יכולים להתייחס אליהם? הם החכמים. ולכן אם אנחנו רוצים למצוא איתם קשר, אנחנו חייבים לעלות לגבולות שלהם.
ניצה: להרגיש כמו שהם מרגישים?
כן.
ניצה: ביחס לאין גבול?
כן. ועוד יותר, כי אם את רוצה לבנות בשבילם משהו, את צריכה להיות יותר מפותחת. ותמיד זה היה כך. אנחנו הדור הראשון שהילדים חכמים יותר מההורים. אנחנו רואים במחשבים, ובכל דבר. בטכניקה, איך שהעולם מסתובב, איך שהוא בנוי, כל הקשרים בין הכל, זה מובן להם מאליו. לנו לא.
בכל מקום שאליו אני מגיע ומדבר עם בעל הבית, הוא אומר "בסדר, אבל חכה, עוד מעט יבוא הבן שלי, הוא יפתח מחשב ויראה". זה כך בבית הדפוס, ובכל שאר המקומות. אנחנו כבר צריכים ללכת מעולם הזה.
הם נולדו לדור חדש, מיוחד, שהם לפני ההורים, וההורים לא יוכלו להכין לדור הזה תשתית. תמיד הדור הישן היה מכין תשתית לדור הבא, מקומות עבודה, התפתחות והכל, ואנחנו לא בנינו להם כלום, כאילו הם נמצאים בעולם ריק. כל התעשייה נגמרת, מערכת הכלכלה והפיננסים גם נגמרת, המשפחה נמצאת במצב לא ברור, ההשכלה, התרבות והחינוך גם. זאת אומרת, הם כאילו מסתכלים עלינו, "מה הכנתם לנו? כלום. אנחנו נמצאים בחלל", ישנה הרגשה כזו.
ניצה: נכון.
רק הם לא יכולים לבטא אותה, הם לא מבינים את זה בדיוק וגם אנחנו לא, אבל אני קצת יותר מסביר את המצב. ויוצא שפעם ראשונה בהיסטוריה, קרה דבר כזה, שאנחנו והם נמצאים מול הנצח הפתוח.
"תעשה מה שאתה רוצה", ומה זאת אומרת, שאין לנו מה לעשות ואין להם מה לעשות, אלא בינתיים להמשיך את הקיום הגשמי. אבל לנו היו מטרות מסוימות, תמיד הייתה איזו מטרה לכל דור ודור, ואיכשהו אנשים היו מתגלגלים, היו יותר מאמינים, יותר דתיים. היו להם פחות מטרות, ההשתוקקות לא הייתה כזו גדולה למשהו, האנשים היו מסתפקים בחיים נורמאליים ליד הפרות, ליד הכבשים. והיום כאילו חבל על הדור החדש, על הנוער.
אבל אני חושב, שכאן זה בדיוק המקום שלנו לשאול את עצמנו, למה אנחנו לא חושבים איך להכין להם את התשתית? כי זה תמיד היה כך. רק עכשיו אנחנו צריכים להכין את התשתית בצורה מהותית, רעיונית, חדשה. לא סתם לבנות להם עוד מקומות עבודה, להכין להם עוד בתי ספר, להביא להם עוד כל מיני חוגים, לפתח עוד ועוד.
עוד ועוד זה כבר לא הולך. אנחנו צריכים להביא להם מסגרת חדשה, יחסים חדשים, מהות חיים חדשה, שהם יכנסו לזה וירגישו ש"עכשיו מובן לנו מה אנחנו עושים, לשם מה אנחנו חיים, ולמה מגיעים". כאילו יש להם כלים פנימיים יותר, ואחרים, ממה שאנחנו חיים בחברה שלנו. כאילו הם נולדו עם יכולות, עם תפיסה שבחברה שלנו הם לא מתמצאים, זה בשבילם איזה מין דבר פעוט. ואז יוצא שכאילו הם נמצאים בחלל, מה שמתאים להם לא הכנו. וזה ממש דור שהולך לאיבוד.
ניצה: כשאתה מתאר את הדברים, זה מזכיר לי בצורה הכי פשוטה מכשירי טלפון של פעם ושל היום. זה כאילו נוער הסמארטפונים שכבר גולשים ויש להם טכנולוגיה אחרת לגמרי, ואנחנו כאילו הדור שעוד מחייגים בחוגה. זאת אומרת בכלל לא משדרים על אותו תדר והפונקציות שלנו זה ממש משהו אחר.
ואם אני חוזרת לנושא של הסיכון, אז מה שנראה לנו כסיכונים, אצלם זה אפילו לא נתפס כסיכון, אלא זו בדיקה של הגבולות. ויש בי איזו תקווה, שבמהלך הקורס של ההורות, אלמד איך להרחיב את הגבולות שלי באופן כזה, שאוכל לראות כמוהם.
אנחנו נשתנה במשך הקורס ונהפוך את עצמנו למה שמתאים להיות תשתית לילדים שלנו. כי היום אנחנו נמצאים במצב, שלא יכול להיות בינינו קשר, הקשר יכול להיות רק, "קח, תאכל ותלך, אין לי יותר מה לתת לך". כי יש לך עסקים משלך, ראש משלך, מטרות משלך, טעמים משלך, הכל משלך. אבל לגוף שלך, לבהמה שלך אני כן דואגת, ומה שאתה רגיל אצל אמא, אני נותנת.
ניצה: אפילו בצורה פרקטית, בתקופת המעבר, כשאני רואה שהילד שלי עושה משהו שבעיני נתפס כסוג של סיכון, איך אני עוצרת אותו, מדברת אתו, מה אני עושה אתו?
אני לא חושב שזה יעזור, אין לי כאן מה להגיד. עדיין יש לך מחשבה, שאת יכולה באיזושהי צורה להשפיע עליו?
אורן: בוא נשאל אחרת, אם הילד שלך יעשה משהו שייתפס בעינייך כסיכון מה תעשה?
חובתי להגיד.
אורן: מה תגיד?
שנראה לי שזה דבר מסוכן, לא רצוי, וכדאי במקום זה לעסוק בזה ובזה. אבל אם אנחנו מדברים על בני נוער, תלוי איזה בני נוער ואיזה גיל. יש הבדל אם זה גיל אחד עשרה או קרוב לעשרים. אבל באמת זו שאלה גדולה. ואני לא מדבר על עצמי, כי מלכתחילה אצלנו קיבלו חינוך די מסורתי. אבל איך שאני רואה אין שליטה.
ניצה: יש מקום לנסות להבין, מה הילד שלי רוצה להשיג באמצעות הסיכון שהוא לוקח על עצמו. למשל, לשאול אותו, למה אתה עושה את זה, מה אתה רוצה להשיג באמצעות זה?
בן אדם צעיר רוצה להרגיש את עצמו קיים. להיות קיים זה להיות בכל מיני דברים מסוכנים, לטעום מהם, לראות עד כמה שגם ימינה, גם שמאלה, גם מעלה וגם למטה, בכל הכיוונים, הוא מגיע ומרחיב את השדה שלו. זה טבעי. תראי איך שמשחקים גורים קטנים. כל הזמן הם רצים ומסתובבים והאמא תופסת אותם ומחזירה בחזרה. אין מה לעשות, בלי זה לא גדלים.
לכן אני לא חושב שזה יעזור סתם להגיד "לא". אלא על ידי זה, שבכל זאת יש איזושהי קרבה, יש לו איזושהי הרגשה, התחייבות, להראות לו עד כמה אנחנו מצטערים, ואז אולי בזה קצת להגביל אותו. יותר לא נראה לי. אפשר להגביל אותו בכסף, אפשר עוד משהו, בכל מקרה ומקרה לגופו של עניין.
אבל עד שאנחנו לא נשתנה, ולא נוכל להציע להם משהו, שבאמת שימלא להם את החיים וייתן כיוון לחיים ומקום תעסוקה, אז לא יהיה כלום.
ניצה: הרבה פעמים אנחנו כהורים חושבים שילד טוב זה ילד שעושה פחות שטויות ופחות מסתכן, וילד רע זה ילד שכל הזמן מחפש איפה הגבולות האלה. ולפעמים אנחנו מעבירים לו גם את ההרגשה שהוא ילד רע. איזה יחס נכון לפתח כלפי ילד שמנסה את הגבולות האלה ?
אנחנו צריכים להבין שלהיות ליד דברים מסוכנים, זה מה שנותן לו את הרגשת החיוּת. הוא צריך לטפס על עצים, לנסות לקפוץ מגובה. הוא צריך את זה, בלי זה אדם לא מרגיש את העולם. מקבלים את הרגשת העולם ובכלל את הרגשת המציאות רק כשאני נתקע במשהו. ואם הוא מפחד מכל הדברים האלה, פחד פנימי שלו, אז אולי להורים זה טוב, אבל הוא נשאר מזה לא מפותח. אין לזה קשר עם השיחה שלנו כרגע, אנחנו מדברים כבר על כך שאין מה לעשות עם הנוער, אלא אם כן ההורים צריכים כמה שיותר מהר להיכנס לחינוך.
ניצה: זה ברור, רק שאנחנו עוברים מנושא לנושא ומנסים להבין אותו.
אז את השגת הגבולות והסיכונים שהם לוקחים על עצמם, את זה אנחנו צריכים לאתר, אנחנו צריכים באיזו צורה לעדן את זה, אבל עד כמה שאפשר. להגביל, להכניס אותם לאילו אזיקים, זה לא בריא.
ניצה: זה גם לא עובד, מהניסיון.
כן, אבל זה גם אסור, בלי זה אדם לא יהיה כשֵר לחיים.
ניצה: עוד נושא כאוב שאנחנו חווים, הוא נושא הצרכנות המופרזת ואהבה למותגים, זה מעין פולחן סביב כל מה שקשור בבגדים, ביופי, בדברים מהסוג הזה.
גם כאן אין מה לעשות, כי זו השפעת הסביבה. ומה שהיום באופנה, בטלוויזיה ובאינטרנט, בכל הדיבורים שלהם ביניהם, זה מה שתופס את הנוער.
ניצה: למה זה תופס את הנוער בצורה כזאת קיצונית?
זה האגו, הנער לא יכול להרשות לעצמו להיות פחות מזה, כי אז זה לא נקרא שהוא נמצא בסביבה, אז הוא לא מקובל. כי ההגדרות של הסביבה, הן שאתה צריך להיות כמו כולם, לפחות, או עוד יותר מזה. לכן התספורת, והבגדים, והסימנים על הבגדים, והתנהגות כזאת או אחרת, בלי זה אין אדם. לא רואים בפנים את האדם, רואים מה שהוא משיג על עצמו, על גופו. אז מכאן שהוא צריך ללכת לספורט ולהיות כזה וכזה, והיא צריכה להיות מאופרת וכולי, כי זה מה שכלי התקשורת מביאים להם כדוגמה לחיקוי. מה לעשות? אני לא רואה שיש להורים יכולת להתמודד עם זה, אלא רק אם מכניסים אותם לחברה אחרת, אז משנים את הסביבה.
ניצה: זאת אומרת, כל עוד הסביבה קיימת, אין תקווה לשינוי?
הסביבה מחייבת. היא עושה והיא מעצבת את האדם, בפרט את הנער. רק היא. אני חושב שכאן זה בלתי אפשרי אלא רק בתנאי שאנחנו נכניס איזה אתגר חדש מסוים. נניח, נקנה להם אופניים, ניקח אותם לקורס טיסה, לכל מיני דברים כאלה. כי הדברים המוגבלים הם כבר לא משהו מיוחד בשבילם, אבל בכל זאת זה יכול להיות.
ניצה: אז העיקרון שהצגת הוא לעזור לו ללכת לסביבה שונה?
כן, ללכת לסביבה שונה. כמו שהם מתפעלים מהסביבה שנותנת להם סטנדרטים של לבוש, התנהגות, תספורת וכולי, צריכה להיות כנגד זה סביבה אחרת שתתן להם סטנדרטים אחרים. ערכים יותר מכובדים מכל החיצוניות הזאת. אבל זה מאוד קשה, כי בכל מקום יש להם אותה פרסומת וכולי. מילא שזה קשה לבנים, אבל לבנות זה קשה במיוחד.
ניצה: גם הנערים היום מאוד דואגים, הג'ינס צריך להיות ג'ינס מסוים וכך גם הנעליים וחולצות, הכל מאוד חשוב. ואם זה לא ממותג, זה לא שווה, בעיה קשה מאוד.
וגם הנושא של דימוי הגוף. איך הנער או הנערה תופסים את עצמם ביחס לגוף שלהם או ביחס למראה שלהם. יש לזה היום חשיבות.
היום "בודי בילדינג", בניית הגוף, זה דבר גדול. גם ספורט גם ניתוחים וגם דיאטות.
ניצה: איך זה שדווקא החיצוניות תפסה מקום כל כך חשוב בעולם שלנו?
את זה אני רוצה לשאול אותך, כי זה נעשה בדור שלך, לא בדור שלהם. הם קיבלו את זה כבר כירושה.
ניצה: אנחנו פיתחנו אותו בדור שלנו כמשהו חיצוני?
בוודאי. פעם זה היה רק לאריסטוקרטים, לבוהמה, לאליטה, ואנשים אחרים היו מתלבשים בקושי. פעם בגד היה שייך למגזר מאוד מוגדר. אם אתה פועל אתה מתלבש כך, אם אתה יותר מזה אתה מתלבש כך, כל מדרגה ומדרגה במערכת הסוציאלית הייתה עם הלבוש שלה, כולל כובעים ונעליים. הכל היה מוגדר כמו בצבא. והיום בגלל החופש ואחרי כמה מהפכות, מותר כל דבר לכל אחד, וכל אחד רוצה לבלוט ולהתבטא בזה. לבוש הוא שפה, מי אני, מה אני. אם אני אתלבש יותר חשוב, אז אני אהיה חשוב בעיני האחרים וכך יקבלו אותי.
ניצה: זה מעניין. בדור שלנו נושא הביגוד דווקא היה שונה מהנוער. במה הוא שונה?
הוא הפוך.
ניצה: נניח בדור שלנו התחיל להיכנס נושא החליפות והנוער היום, תן לו טי שירט וג'ינס, אבל זה חייב להיות כמובן מותג, אבל זה עדיין טי שירט וג'ינס. וכולם כך, ולא משנה לאן הולכים, לאירוע, לא אירוע, בוקר, צהריים.
נכון.
ניצה: זה נהיה כאילו סוג של מידה אחידה, one size לכולם. מעניין שיש משהו מאפיין, כאילו חתך שתופס את כל הילדים, לא משנה מאיזו שכבה הם. ובכל זאת, המיתוג והצרכנות שם.
זה אותו הדבר.
ניצה: בנושא דימוי הגוף עצמו. גוף שמן, גוף רזה, הילדים לוקחים את זה קשה מאוד.
זה נכון.
ניצה: איך מתמודדים עם זה?
זה נכנס כמין סטנדרט.
ניצה: יש איזה דגם כזה.
כן, סטנדרט שחייב להיות. זה כבר לא 90 60 90. פעם זה היה כך, מי היום מתנהג כך? נראה כמו חבית, זה לא גוף. צריך להיות 50 קילו, 1.80 גובה, ואז היא נקראת מלכה. גם בנים כך. זה העניין שכלי התקשורת פיתחו. זה לא נורא, כי זה יותר בריא מהשמנת יתר, אבל אנחנו רואים כמה ההרזיה המופרזת היא קיצונית, ומגיעים ממנה למקרים ממש נוראיים.
ניצה: נושא הפרעות האכילה בקרב בני הנוער הוא נושא מאוד כאוב. יש אכילה מופרזת, רואים הרבה יותר נערים ונערות במשקל עודף.
כי אנחנו נמצאים במצב שיש הכל, וכל המאכלים הם מאוד רעילים, ואז הם נשארים אצלנו בגוף ואנחנו משמינים, וכבר לא עובדים בעבודות פיזיות, לא הולכים ברגל אלא נוסעים, לא עובדים בצורה פיזית קשה, אלא הכל ליד המחשב. וכשאדם חוזר הביתה, הוא לא צריך לחטוב עצים כדי להסיק את הבית כדי לחמם אותו, ולא צריך לסחוב דליי מים, לדאוג לגינה, לאסוף ירקות, לנקות, ולא צריך לעשות עוד אלף דברים שהיה פעם חובה בכל בית פרטי. כלום. הוא חוזר הביתה, אם בעבודה הוא ישב לפני מחשב, בבית הוא יושב מול הטלוויזיה, או שוב מול המחשב וזהו.
לכן יש לנו בעיה גדולה. האוכל מכיל המון קלוריות וסוכרים, זו באמת בעיה. אנחנו רואים שבאירופה זה כך ובאמריקה זה הפוך, כולם נפוחים. ועדיין, יש נטייה בכל זאת לרדת מזה, אבל לעמוד נגד ה"פאסט פוד" זה בלתי אפשרי. זה קשור במיליארדי דולרים, ולכן דוחפים לכל מקום את הדברים האלה.
ניצה: האם בקרב בני הנוער, חוץ מכך שהאוכל זמין ולא עושים שום פעילות, יש גם משהו רגשי יותר? אכילה רגשית יותר אופיינית לבני הנוער שלנו בדור הזה?
ודאי שכן, אבל יש גם הרגלים אחרים. כמה דברים מתוקים היו לנו בילדות? שוקולד, גלידה, זהו. איפה כל החטיפים המתוקים שיש היום?
ניצה: וופלים, שוקולדים, כל מיני סוגים.
כן, זה לא היה. ולכן אם פעם הייתה גלידה או איזה שוקולד, אז זהו. מקסימום היו גרעינים, בוטנים למיניהם, זה הכל. לכן ההשמנה מגיעה דווקא מההרגלים של המון דברים מתוקים, הצ'יפסים למיניהם, החטיפים, וכל אימא דוחפת את זה לילדים שלה.
לכן אני חושב שרק דרך האיזון בתוך המוח, שנשיג על ידי החינוך האינטגרלי, האדם יהיה יותר ויותר מעורב עם דעות ומחשבות של הסביבה ולא עם כלי התקשורת והוא יאזן את עצמו. הוא יהיה יותר מנותק מהחומר, יותר חי בקשר שלו עם אנשים אחרים. יהיה יותר מושפע מהקשר הנכון בין בני האדם. ואז, לא שיהיה לו יותר קל, אלא שהוא לא ירצה את זה, הוא פשוט ישכח את זה, זה יאבד חשיבות, יאבד טעם.
וחוץ מזה החינוך האינטגרלי מתכוון לזה שאנשים יאכלו יחד, שאנשים יהיו הרבה שעות יחד, שהם יעבירו את ההתנהגות הנכונה והרגלי האכילה הנכונים בין זה לזה. וצריכים לדבר על זה בסדנאות עצמן.
ניצה: זהו, בדיוק עכשיו נגעת בנקודה ופתאום הבנתי שלא רק שהנוער חשוף להיצע שיש בחנויות. אלא שזה מכסה על צורך פנימי שלא בא לידי ביטוי וכביכול על ידי האכילה הוא מקבל פיצוי. ועכשיו דברת על כך שבחינוך האינטגרלי יש משהו שיגרום לבני נוער להרגיש סוג של מילוי, שהנער באופן טבעי ירגיש פחות צורך לאכול.
אבל צריך גם לברר את הדברים האלה, למה אנחנו כאלה, למה רוצים, למה לא רוצים, למה נמשכים לזה, למה לא. שידברו ביניהם.
אורן: על מה, על מה ידברו?
למה אנחנו נמשכים למתוק ולדברים האלה, לפאסט פוד ולכל הדברים לג'אנק פוד, לכל זה. מה יש לנו בזה? למה נוח לנו יותר? למה אנחנו לא יכולים להכין בעצמנו את האוכל? אם אנחנו מבלים את הזמן אז בואו אנחנו בעצמנו נכין סלטים, נכין כל מיני דברים, אפילו על האש, נעשה משהו בריא. במקום קולה אפילו נשתה יין, זה הרבה יותר בריא וכן הלאה. בואו נכניס גם בינינו השתתפות יחד, הרגלי אכילה חדשים, בוא נחזור לטבע. בוא נתחיל לטעום טעמים אמתיים במה שיש.
אין לנוער כבר טעמים, הם חייבים, קוקה קולה זה טעם החיים זהו, הם לא יכולים בלי. הם לא מרגישים שהם שותים משהו, למרות שאין שם מה לשתות. ידוע שבודקים ממה מורכבת קוקה קולה, מגלים שזה חומר ניקוי טוב מאוד, כי זה אוכל הכל.
ניצה: זה מעניין שבאורח מפתיע, חברה כזאת גדולה בחרה בסלוגן של טעם החיים.
זה תמיד כך, זה כנגד זה. השקר הכי גדול הוא תמיד מועיל.
ניצה: כי הם בעצם זיהו צורך אמיתי שאנחנו מחפשים אחרי טעם החיים. איזה טעם בחיים מחפש הנוער, שבמקום זה הוא הולך לסוכרים או לשוקולדים וכדומה, מה הוא מחפש, איזה סוג של טעם?
הוא לא מחפש זה הרגל שמכניסים לו, כמו עם סמים. קודם כל מכניסים את זה ואחר כך הוא כבר רגיל והוא לא יכול בלי זה. רמת הסוכר שלו כבר גבוהה והוא חייב כל הזמן להחזיק אותה.
ניצה: יש גם כמובן מקרים קיצוניים בנושא הזה של דימוי גוף, יש מצבים שבני נוער מגיעים למצב של אנורקסיה ובולמיה.
ובכלל, גם כל הקעקועים, אין גבול למה שאדם יכול לעשות עם גופו, וזה מדורי דורות, זה לא מעכשיו.
ניצה: אבל עכשיו זה החמיר.
כן אבל הנטייה לזה הייתה כל הזמן, פעם זה היה רק כסימנים. אני לא יכול לעשות איזה סימן שבא לי על הגוף, כי זה היה כמו מדליה, משהו שבו אני שונה מהשני. נניח, מגיע לי לעשות איזה סימן ואפילו להכניס מקל או עגיל באוזן, יש מישהו שמגיע לו, ויש מי שלא מגיע לו. היום כל אחד יכול. העיקר להיות מיוחד.
אפשר להבין את הנשים שזה טבעי אצלן, לאישה יש נטייה כזאת, אבל לגבר? וכאן אנחנו מגיעים לעוד דבר, שלגברים יש נטייה לאפר את עצמם, לעשות מעצמם יותר יפים מנשים, זה כבר שינויים הורמונאליים שנמצאים כאן ביסוד העניין. שערות ארוכות, עגילים, טבעות, סידור גבות ועוד כל מיני סימנים, מה לא? זה כבר הפך להיות משהו שקרוב לשינוי מין, או ההפך, עד כמה שהאדם רוצה על ידי זה להפחיד אנשים אחרים. זה נובע מריקנות פנימית או משינויים פנימיים מוטציוניים, זו כבר ממש מוטציה. אנחנו רואים עד כמה שיש שינויים בנטייה המינית , ומעבר ממין למין.
ניצה: זה נושא בפני עצמו שאנחנו עוד נדבר עליו.
זו תוצאה שבאה קודם כל מהאוכל, ואחר כך, כשזה חופשי והמצב החמיר, אם אפשר להגיד החמיר, אז היום כמות האנשים עם הנטיות שונות האלה גדלה, אבל הם גם יכולים למשוך אנשים שאין להם כביכול משיכה לזה. בכל אחד ואחד יש נטייה גם לזה וגם לזה. זה תלוי גם בחינוך חוץ מהנטיות הטבעיות, אפשר בכל זאת לשנות.
אם אנחנו מתחילים להזין את עצמנו בכל מיני מאכלים לא נכונים, וכמו כן בכל מיני מאכלים רוחניים, זאת אומרת, הוליווד וכל הדברים האלה, אם זה הופך להיות נורמה ואפילו יותר מנורמה, למצב נורמאלי, שיש בו איזו עדיפות, כמו כל אנשי הבוהמה והתקשורת וכן הלאה, אז האדם מתחיל לראות שזה כדאי להראות כך. ואז לפחות בחיצוניות הוא כבר עושה לעצמו סימנים כאלה. וגם זה לא פלילי כאשר אדם שיש לו נטיות כאלה, לוקח מישהו שאין לו נטיות כאלה ואיכשהו מושך אותו. זה נקרא חופש, הכל חופשי נורמאלי. אני לא הולך להגיד משהו בעד או נגד, אבל התופעות הללו ידועות לכולם.
ושוב, אני חושב שרק אווירה כללית שנותנת לכל אחד ואחד להיות בהתקשרות נכונה היא תרפא את זה. זאת אומרת, אנחנו צריכים להמציא תרופה כזאת שדרך החיבור שלנו היא תעשה סדר בעצמה בכל אחד ואחד. כך, שאיזה כוח עליון ימסדר את הכל ולא אנחנו בעצמנו אמורים לעשות כך או כך. זה מה שאנחנו צריכים .
ניצה: אנחנו מקווים שבמהלך הקורס, נלמד איך ליצור את זה ולהגיע לאותה תרופה. אבל מה שחשוב לי כרגע כאמא, זה גם בתקופת הביניים עד שנגיע באמת לאותה תרופה שתרפא ותאזן את כל המערכת, שכל אחד יקבל את האיזון שלו, בכל זאת לראות איך אנחנו יכולים להתמודד עם המצבים ועם התופעות שמתגלות,
אין מה לעשות. זה יהיה ההפך, אם אנחנו נתחיל להתמודד עם זה, אז כל החברה תתחיל להיות נגדנו.
ניצה: גם אם לא להתמודד, לפחות באמת להבין, כי ההבנה בכל זאת עושה סדר בראש.
קשה מאוד להסכים עם הרבה תופעות שישנן בבני נוער מצד אחד, מצד שני אפשר לתקן את זה רק על ידי כוח הקבוצה, כוח החברה, כוח החיבור, שאנחנו מייצבים במרכז החברה החדשה. אין שום פתרון אחר. צריכים להרגיע את ההורים, להתאזר בסבלנות לכמה שבועות בסך הכל, עד שאנחנו מתחילים כבר להתייצב נכון בינינו ואז הנוער יכול להיכנס לזה וירצה להיכנס, וירצה להיות בזה, כי בזה הם פתאום פותחים את הנשמה.
אורן: לבקש מההורים שיירגעו לכמה שבועות ומה אז, מה סדר הפעולות? לצורך העניין אנחנו פה נניח בקורס הורים, אז אתה אומר תתאזרו בסבלנות.
תלוי למה אנחנו מתכוונים במושג "קורס הורים".
אורן: אנחנו הורים שיש לנו בני נוער, ואנחנו רוצים לשפר את חיינו.
אם אתה אומר לי קורס הורים פעם בשבוע זה לא כמה שבועות. אני ראיתי לפני אנשים מובטלים שאנחנו עובדים איתם.
אורן: אנחנו כרגע אנשים עובדים, שבאים פעם בשבוע לקורס הורים. מה התהליך?
תהליך שאנחנו צריכים.
אורן: אתה אומר קודם כל סבלנות.
כן, לא נוגעים בכלום, רק לומדים ומשתתפים יחד בשינוי המודעות שלנו.
אורן: תפרט קצת.
אנחנו לומדים את אופי האדם, את הטבע שלו, את ההתפתחות ההדרגתית שלו, תקופות בהתפתחות, מה אנחנו רואים מההתפתחות שלנו? כשאני בודק את שלבי ההתפתחות, אז אני יכול גם לעשות חשבון קדימה, הערכה לגבי העתיד וכולי, מה אני רואה במשך מאה השנים האחרונות, לאן זה הולך, אילו שינויים נעשים במדינות האלה או האלה וכן הלאה, עם התרבות עם החינוך עם הדת עם העבודה עם כל מיני דברים. מה היחס לאדם, למדינה, לעולם, לביטול ה גבולות, בלי זה אנחנו לא מסוגלים לגשת הלאה. אנחנו צריכים ללוות את כל הדברים האלה בסמינרים, בסדנאות, בפעולות והפעלות שונות, ובזה אנחנו מחנכים קודם כל את ההורים. אבל ההורים באו מדאגה איך הם יכולים להתמודד עם הנוער.
אורן: אחרת לא הייתי בא לקורס.
כן, לכן ההקדמה הזאת לא צריכה להיות הקדמה כמו באוניברסיטה אלא די קצרה, נניח שלושה ארבעה חודשים פעם בשבוע, אתה לומד את כל התהליכים האלה ואחר כך אנחנו מתחילים לברר, מה צריכה להיות החברה החדשה.
אורן: זה בקורס של ההורים?
כן ודאי. האמת שכל הקורסים מאוד דומים זה לזה. מה צריכה להיות החברה החדשה, לאור כל הנתונים שאנחנו מגלים עכשיו בעולמנו? האבטלה גוברת, פשיטות רגל בכל מקומות העבודה, יש משבר כלכלי, משבר פיננסי, משבר במשפחה, משבר בכל מקום.
מה אנחנו רואים כאן, לאיזו חברה אנחנו נמשכים? לא חשוב מה מושך אותנו או דוחף אותנו, ואז אנחנו יכולים להבין שעל פני כל הנתונים האלה, החברה העתידה תהיה כזאת שהאנשים יעבדו רק כדי לספק לעצמם את הדברים ההכרחיים, הרציונאליים וכל יתר הזמן, יהיו פנויים.
אורן: מה עושים עם התובנה הזאת?
זאת אומרת, כך צריך לסדר את העולם החדש. כך יהיה עולם המחר.
אורן: העתידי.
נכון להיום אנחנו רואים שאנשים נמצאים ללא עבודה, שמקצוע זה לא מקצוע, שלהתקדם זה סתם חלום. אלא, אם אתה רוצה להיות צייר טוב, אתה יכול להיות צייר גם כך. זאת אומרת, מקומות עבודה לתרבות לכל מיני דברים, לשעות הפנאי אתה יכול גם כך לעשות.
אבל, אם אתה מדבר על עבודה, אין עבודה ולא תהיה עבודה. תהיה עבודה רק ל-5% מאוכלוסיית העולם. זה הכל. אתה לא יכול לעצור את ההתקדמות, כמה שעוצרים אותה מלמעלה, בכל זאת זה דוחף וכך נעשה. ואם לא, אז הטבע יחייב אותנו מחוסר אנרגיה וכן הלאה. מה קורה הלאה, קורה שהאנשים יהיו פנויים, לאנשים הפנויים אנחנו חייבים לתת תעסוקה.
אורן: מתי?
כבר עכשיו.
אורן: אבל אין לי עכשיו אנשים פנויים, עכשיו יש לי בני נוער בבית בשביל זה באתי.
בני נוער בבית מה הם עושים?
אורן: אמרת שבשלב הראשון בקורס אנחנו מבינים את המגמה של ההתפתחות, נניח, במאה שנים אחורה או קדימה, אחר כך מתחילים לצייר לאיזו חברה אנושית אנחנו מתפתחים בשנים הקרובות.
כן
אורן: עד פה הבנתי. יש ציור. נניח ציירנו את הציור הזה.
כן. עכשיו אם אתה אומר שאנחנו חיים במדינה שעדיין אין בה אבטלה, ויש לבני נוער מה לעשות, זה משהו אחר.
אורן: לא. אני לא מתייחס בכלל לאבטלה, אני מתייחס לזה שיש לי בני נוער בבית שאני לא יודע איך להתמודד איתם, זה המקום שממנו באתי. אתה הולכת אותי בתהליך של הבנה מה עברה החברה האנושית ולאן היא הולכת. עדיין לא ברורה לי האמת בשביל מה, ואני בסך הכל רציתי לדעת איך.
לא, כי הנוער הוא זה שעומד בפתח העולם החדש. אז אתה צריך לדעת מהו העולם החדש, אם לא היום אז מחר או מקסימום מחרתיים, זה כן יהיה. אם אתה חי בלי הפרספקטיבה הזאת, אין לך מה לתת לדור הצעיר.
אורן: אז נניח שפיתחנו את הפרספקטיבה וציירנו את התמונה של עולם העתיד.
כן. עכשיו אם אתה כבר חי את זה, יש לך מה לדבר איתם.
אורן: עם בני הנוער שלי?
כן.
אורן: אז נניח שאת התובנה הזו קיבלתי, והייתי בקורס כמה מפגשים.
אבל אתה ממש חי את זה. על ידי התפיסה הזו, זה עכשיו לא סתם ציור, התפיסה הפנימית שלך השתנתה, אתה מבפנים משתנה. אתה נעשה היום יותר חכם, ויותר מתקדם מהם. אתה יכול להיות באמת גדול ליד הקטנים, שזה הם.
אורן: ואז מה אני עושה עם זה?
ואז אתה כבר לא מפגר, מין דינוזאור, אתה ההיפך, עוד יותר מתקדם מהם. אתה כמו אבא שלוקח ביד את הבן הקטן שלו, שאמנם הוא גבוה ממנו ומוביל אותו. וזה כבר יחס אחר. זה מה שרצית, כי בלי זה איך תיפנה אליהם?
אורן: לא. אני לא מבין עם מה אני פונה?
אתה פונה עם ידיעת המחר.
אורן: אז אני מזמין אותו.
אבל בשביל זה, אתה צריך לדעת את המערכות שבטבע, המערכות שבחברה האנושית, לאן זה מתגלגל איך זה בא. ואז כשאתה פונה לנוער, יש לך מה להגיד.
אורן: על מחר?
כן. וגם כשאתה פונה אליו היום, אתה לא דורש ממנו שום דבר.
אורן: מה פירוש?
כי אין לך מה לדרוש ממנו, אז למה אתה דורש? אתה לא צריך לדרוש, אתה צריך לתת לו סביבה שעל ידי הסביבה הוא ישתנה.
אורן: לא הבנתי.
החינוך שאתה רוצה להביא לנוער שלך, לכל אחד ואחד זו דוגמה על ידי הסביבה, ועל ידי הדוגמה הזו האדם משתנה. זה נקרא "חינוך".
אורן: אוקיי.
אז אתה צריך לבנות סביבה כזו, אווירה כזו בבית, בבתי הספר, בכל מקום, כדי שהם יתחילו להשתנות.
אורן: לאיזה כיוון להשתנות?
לקראת המצב הבא, החדש, שאתה למדת, שאתה מכיר, שאתה חש אותו ממש.
אורן: אתה יכול קצת לפרוט את זה לפרטים, שאני ארגיש על מה אתה מדבר?
למה היחסים בין בני אדם צריכים להיות אחרים, על יחס האדם לטבע, יחס האדם לעצמו, יחס האדם לעבודה, למשפחה, להכל. כל זה משתנה.
אורן: יש איזה מכנה משותף לכל השינויים האלה?
כן
אורן: מהו?
האדם נעשה קשור עם כל העולם, ויש להם את הנטייה הזו, אבל הם לא יודעים איך לבטא אותה.
אורן: אני צריך לעטוף את הנער או הנערה, באטמוספרה שכבר היום מתחילה לכוון אותם, אל התמונה העתידית הזו, שאליה המין האנושי מתפתח?
כן.
אורן: כשהמכנה המשותף של כל החלקים שבתוך התמונה הוא, שבכל תחומי החיים האדם נעשה קשור עם כל העולם.
כן.
אורן: נניח אני עכשיו נער, אז אני כבר קשור אל כל העולם?
לא ממש
אורן: לא?
לא.
אורן: אני הרבה יותר מקושר ממך זה בטוח. אני כנער מקושר עם כל העולם. כל העולם אצלי בכף היד, בסמארטפון שלי.
בסמארטפון.
אורן: כן.
לא בך.
אורן: מה זה לא בך?
לא בך אלא בסמארטפון שלך, זה ההבדל.
אורן: מה ההבדל?
ההבדל הוא, שאתה לא בנוי כך שאתה מקושר לכל העולם. אתה לא מבין את העולם, אתה לא מבין את ההתפתחות שלו, אתה לא מבין את השלב החדש שאנחנו כולנו נכנסים אליו. למה כולנו נכנסים למשבר, למה יש פשיטות רגל, למה כל זה קורה? אתה צריך לדעת את העולם. אתה כנער, אתה הבן שלי ובשבילך הוא העולם הזה. אני עוד כמה שנים גומר את חיי בעולם הזה, ואתה רק מתחיל עמו.
אתה יודע בסמארטפון שלך להתקשר לכמה חברים כמוך, האם על זה מדובר? אתה לא יודע את המערכת שאתה קיים בה, והעולם נקרא "מערכת". אתה לא יודע את הטבע, החברה האנושית, כל מה שזה עכשיו, ואיך זה הולך, בא ומתגלגל הלאה ושואב אותך, ולוקח אותך, אם אתה רוצה או לא רוצה. אתה לא מכיר בכלל את התהליך הזה ואת הכוחות שיש. אתה לא יודע מה ההשתתפות שלך יכולה להיות כאן, חיובית או שלילית.
האם זה נקרא שאתה מכיר את העולם, והוא נמצא על כף היד אצלך?
אורן: ואם אין לי כוח לכל החפירות האלה? זה לפילוסופים באוניברסיטה.
זה לא לפילוסופים.
אורן: לסבא שלי לאבא שלי. לי אין סבלנות לכל זה.
זה היה פעם.
אורן: לא, זה היום. אם אתה בא לי עם דיון כזה, אני מתוך הסמארטפון רואה אותך בשלושה פריימים.
כי אתה מוגבל. פעם זה היה באמת נושא פילוסופי.
אורן: זה לסבא שלי, לאנשי המערות, הם דנו על דברים כאלה.
נכון, אתה צודק.
אורן: היום דבר איתי בשבע מילים ואני קולט אותך.
קודם תשמע, יש לך עוד מספיק מקום בסמארטפון שלך.
אורן: אז איך באמת תעניין אותי? זו השאלה.
לא. הבעיה היא לא זו.
אורן: מה?
אם אתה לא מכיר, מה היום חדש בעולם לעומת מה שהיה, אין לי מה לדבר אתך. רק תבין מה הבעיה, אתה מתייחס לעולם כמו דינוזאור.
אורן: מי? אני?
אתה.
אורן: אני כנער?
כי אתה אומר, שהיסטוריה למדת בבית ספר, גיאוגרפיה, וכל מיני דברים. ואני אומר שזה הכל שטויות, כל בית הספר שלך זה שטויות.
אורן: מסכים אתך.
כי לא לימדו אותך על העולם החדש. אנחנו נמצאים בעולם חדש, בדור חדש שלא היה כמוהו. יש עכשיו שינוי דרמטי, דרסטי, זה שינוי מהותי בעולם שלא היה כמוהו. לא היה. ולכן כשאמרת, "שבזה היו מתעסקים הפילוסופים" אתה צודק, כי האדם היה מתקדם בצורה רגילה, אינסטינקטיבית. חי, עובד, מוליד ילדים, מתקדם בחיים, עד שמת וגמרנו, וזה נורמלי.
זאת אומרת, שאם תבוא לבית קברות, תראה שיש שם מכונה שחופרת את הקברים והכל כסרט נע. אבל, זה היה פעם. דור אחד ודור שני, ואז קצת התקדמו בטכנולוגיה, בדברים לא מהותיים, והאדם לא היה צריך לשנות את הפרדיגמה שלו לחיים. כי היה לו ברור שזהו מקום העבודה, זה המקום שבו אני חי, זה המקום שבו אני מתחתן, זה המקום שאני מוליד ילדים, וזה המקום שבו אני אהיה כשאמות, הכל ברור בצורה זו או אחרת. היום זה בכלל לא כך, העולם התהפך.
אורן: למה זה מעניין אותי?
כי אתה חדש, ואתה רוצה להצליח בחיים. אני מספר לך כמו סבא לנכד הקטן. אם אתה רוצה להצליח בחיים, אז אני אספר לך סוד, מהו העולם של היום, שלא למדת לא מההורים ולא בגן הילדים ולא בבית הספר, באף מקום. אני עכשיו אספר לך כך בשקט, ואתה תדע ואז תצליח. כי אתה נכנס למערכת כמו בספר "עליזה בארץ הפלאות", שכל דבר חדש, העצים מדברים, החיות, וזה ממש כך. ראית את הסרט?
אורן: כן.
השפיע עליך חזק?
אורן: לא זוכר זה היה מזמן.
אז זה ממש כך.
אורן: לפני שאתה הולך סבא, עוד שתי דקות, מה הסוד?
לא בשתי דקות מותק. אם אתה רוצה להצליח בחיים.
אורן: אני פשוט עוד שתי דקות עף.
בסדר אז תעוף, ותראה איך כשתיפול, תבוא אלי על ארבע.
אורן: נו, סבא שחרר, מהו הסוד?
לדעת את המערכת שאתה נמצא בה.
אורן: כן.
סוד החיים יתגלה לך בזה, שאתה יודע את המערכת, ואז אתה קונה אותה. אז אתה בעל הבית, ואתה יכול לסובב את כל העולם, אם תדע איך העולם בנוי, העולם החדש שלא היה קודם. אף פילוסוף ואף מדען, לא פיסיקאי ולא כימאי, ולא חשוב מי ומה, עד היום, לא יכול לספר לך על העולם החדש. אף אחד. והעובדה היא, שאף אחד מהם גם עכשיו, לא ממציא שום דבר חדש לעולם. כולם נמצאים במשבר, כל המדע והטכנולוגיה הכל. ומה שאני מלמד אותך, מוסר לך באהבה, זה ידיעת המערכת.
אתה לוקח את שתי המושכות, ואתה בעל הבית. אחרת לך תסתובב כמו כולם ותסבול. ואני לא אומר לך לעבוד קשה, רק לדעת את המערכת. כשאתה מגיע, אתה יודע על מה ללחוץ ולקבל מילוי, תענוג, הצלחה, עם זה אני מגיע.
עכשיו קח לך כמה אנשי תקשורת, כמה אנשי פרסום, שיעשו לך סביב זה רעש גדול. כי כך אנחנו מוכרים הצלחה. לא חשוב איך, הם כבר יודעים איך להלביש את זה בכל מיני מילים. אבל כאן דווקא זה לא שקר, אלא אמת.
אורן: תגיד סבא כיוון שיש לנו עוד חצי דקה בשבילך עד שאני זז, מה היית רוצה שאני אזכור מכל הדיבור שלך? כי לא הכל הבנתי לגמרי.
שיש לי משהו שיכול לעזור לך בחיים להיות מוצלח. במקום קעקועים, במקום השערות, במקום העגיל, במקום כל דבר, אני מוכר לך משהו מועיל במיליון אחוז יותר.
אורן: תבוא עוד פעם סבא.
בסדר.
אורן: נעשה לך כוס תה.
תודה ניצה, תודה סבא, תודה גם לכם שהייתם אתנו. בתכניות הבאות נלמד עוד יותר לפצח את הסוד, איך להיות מוצלחים. "חיים חדשים" כל טוב, להתראות.
(סוף השיחה)