כמה פעמים בחיים חלמתם על מצב רצוי שלא היה ריאלי? מדוע קשה להתאים את השאיפות ליכולות שלנו? מה עושים כאשר בשכל ברור לאן צריך להתקדם אבל משהו מעכב? כמה תובנות מפתיעות מתוך חכמת החיים של הקבלה, על המצוי והרצוי.
במצב המצוי בדרך כלל אנו מרגישים כל מיני לחצים, לעתים אפילו חוסר אונים. ברמה האישית או המשפחתית, בעבודה, בעם, במדינה, בעולם בכלל. אפשר למצוא אלף ואחת סיבות לראות את המצב המצוי כלא טוב, ולכן נולדת השאיפה למצב אחר. התקווה היא להשתחרר מהלחצים, להרגיש הנאה ותענוג. שכל מה שאני רוצה יהיה לי, ואם איני רוצה משהו אז שהוא לא יהיה. מצב כזה של איזון מורגש לנו כמצב הרצוי.
איך אפשר להגיע לאיזון? כאן ניתן להבחין בשתי אסכולות מרכזיות. הראשונה מטריאליסטית, אומרת שאם נדע טוב יותר את חוקי הטבע ונציית להם, אז נוכל לחסוך לעצמנו בעיות ואפילו לכופף את הטבע לטובתנו. השנייה דתית, אומרת שעלינו לקבל את החיים כפי שהם ולהשתדל לחיות על פי כללי הדת, מה שיקנה לנו פיצוי הולם בעתיד, בעולם הבא וכן הלאה.
לעומת שתי הגישות האלה, יש את חכמת הקבלה. אין היא מקבלת את הגישה המטריאליסטית וגם לא את הדתית, אלא אומרת בצורה ברורה: "עולמך תראה בחייך". על פי הקבלה, עולם הבא פירושו המצב הבא, והוא לא מחכה לי אחרי מותי אלא אחרי ש"אמית" את האגואיזם הצר שבי. אחרי שאתעלה ממנו אל טבע חדש של אהבה והשפעה טובה לזולת. במצב כזה אתחיל להרגיש את המציאות המאוזנת, מציאות שבה אני כבר נמצא במצב מושלם. יכול לעשות כל דבר, רואה מסוף העולם ועד סופו, נמצא בגובה, ברמה, בהכרה, בהבנה של הכוח העליון, כוח הטבע הכללי. זהו המצב הרצוי ביותר, והוא הופך להיות המצב המצוי שלי.
לכאורה, הגישה המטריאליסטית הייתה אמורה לעבוד. נכיר את חוקי המציאות, ננהג על פיהם ואז פחות נסבול. אבל יש באדם כוח שלילי שכל הזמן מתערב והורס הכול. למה הכוונה? אילו הצלחנו לבנות את חיינו לפי מה שמובן כבר מהפסיכולוגיה, ממדעי החברה וכן הלאה, הכול היה יופי, אבל החיים מוכיחים שוב ושוב שזה לא הולך. כמו ילדים קטנים שאימא אומרת להם 'תתנהגו יפה', וכבר בעוד רגע הם שוב חוזרים להציק זה לזה. גם אם שכלית אנו מבינים שכדאי להתקדם למצב אחר, הדחפים שמתעוררים בלב מחייבים אותנו להמשיך עם דפוסי ההתנהגות הישנים. המצוי שבנו לא נותן להתקדם אל הרצוי.
למה זה קורה? מה התכלית של התקיעות הזו? כך נוצרנו בכוונה תחילה, כדי להוביל אותנו לחיפוש של כוח טוב שיוכל לאזן את הרע שטבוע בנו, ואפילו לרתום אותו להתפתחות חיובית. כוח טוב שכזה מצוי בעמקי הטבע, ממלא את כל הבריאה. אפשר ללמוד להביא אותו אל חיינו, וזהו תחום העיסוק של חכמת הקבלה.
הקבלה מלמדת שבחיים שלנו צריך לעשות פעולה מרכזית אחת: לשייך את עצמנו לכוח הכללי של הטבע. אין עוד מלבדו. כל הפעולות נעשות על ידו, הוא שמקדם ומפתח אותנו משחר האבולוציה. כפי שלא היינו שם בראשית הבריאה ולא פעלנו מאומה, כך גם עתה. לא אנחנו בעלי הפעולה, אלא הטבע. אם רצוננו לחוות את המציאות כטובה, כל שעלינו לעשות הוא רק לא להפריע עם האגו שלנו. או אז נראה עד כמה שיש כאן זרימה אינסופית, נצחית ושלמה. אנו ניכנס לתוכה ופשוט נחיה בה.
אם כן, מהו הגורם שמפריע לי להיות עכשיו במצב הכי הרצוי שיש? האגו, הרצון לקבל האגואיסטי שלי, שאני הכול רוצה, כל הזמן רוצה לקבל עוד ועוד. האגו הוא שמייצר את תחושת ההבדל בין המצוי לרצוי. אם אתעלה מעל האגו ואתייחס למצב של עכשיו כמצב שבא לי מאותו כוח עליון, אוכל להרגיש את הכוח העליון כשלם ואת עצמי נכלל בו. העולם שאני חווה יקבל כלפיי צורה חדשה, בה מאוזנים כל הכוחות בשלמות. אני אראה בכל דבר בחיי רק שלמות, רק כוח עליון, רק אור עליון שמסדר לי את כל תמונת החיים.
איך מתעלים מהאגו? על ידי עבודה הדדית בקבוצה קטנה של אנשים, לפי שיטת ההתפתחות של חכמת הקבלה. כשאנחנו מתחברים זה לזה בצורה מיוחדת נוצר בינינו כוח משותף שנעשה דומה לכוח העליון, ואנו מתקרבים אליו. משתלבים בכוח העליון, נכללים בו, נכנסים לתוכו. אנחנו ממש מרגישים איך אנו נכנסים כמו לתוך ענן. ואז, הכול נעצר. כאילו רצנו ורצנו ורצנו, ופתאום נכנסנו לאותו ענן ורוד. וזהו. נגמר. הכול שלם. זהו עולם עליון, עולם סטטי שאין בו שינוי ממצב פחות טוב ליותר טוב, אלא שלמות ונצחיות.
זוהי ההשגה הרוחנית, והיא מוגדרת מלכתחילה במחשבת הבריאה כפסגת האבולוציה שלנו כנבראים. אז נפגשים בתוך הענן, במהרה בימינו, אמן, עם כולם!
"בשעת ההשגה מורגש שפע המתגלה ומתיישב דווקא על כל ההפכים... וכל איבריו וגידיו יאמרו ויעידו לו, אשר כל אחד ואחד מבני העולם היו מקצצים ידיהם ורגליהם שבע פעמים ביום, כדי להשיג רגע אחד בכל ימי חייהם, בטעם כזה המורגש להם"
בעל הסולם – הרב יהודה אשלג, איגרת ח
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו
חיים חדשים 1015 - bit.ly/2J8IKIg