ימי החנוכה מביאים תמיד מחשבות על אור וחושך בחיים, ומסתבר שאלה דברים יחסיים. כל אחד מרגיש שונה מאחרים, וגם באדם עצמו מתחוללים שינויים בלתי פוסקים. האם יש איזו הגדרה מוחלטת לכאלה מושגים?
מצד הטבע, כולנו רודפים אחרי הטוב. אבל הוא, מצידו, כאילו כל הזמן בורח. אם נבין למה, יש תקווה שנצליח לתפוס אותו סוף סוף.
נתחיל בהתחלה. מה שמניע אותנו זה הרצון שלנו ליהנות. מתעורר בנו רצון למשהו, ואנו פועלים כדי להשיגו.
בגדול, אפשר לחלק את הרצונות שלנו לשישה רצונות עיקריים, רצון לאוכל, למין, למשפחה, לכסף, לכבוד ולידע. אצל כל אחד הרצונות האלה מופיעים בשילוב ייחודי, שגם הוא כל הזמן נתון לשינויים.
אתה רואה פרסומת למשהו מסוים, מתעורר בך רצון אליו. ראית שלשכן יש משהו חדש, אתה רוצה גם. מישהו בעבודה סיפר על נופש מדהים, עשה לך חשק.
וכשיש לך רצון חזק למשהו, אתה פועל כדי להשיגו. הצלחת, מה טוב. לא, אתה עצוב. כך בנויים חיינו, מרגעים של אור ומהרבה חושך.
אבל את זה אתם יודעים לבד. מה שחדש הוא שאפשר להפוך את עצמך לספק של אור. כלומר, לא להיות תלוי בדבר מה שהשגת או לא, שיאיר לך את החיים או שיחשיך אותם, אלא לבנות את עצמך כספק של אור, בלי קשר לשום דבר חיצון. ואז תמיד יאיר לך, תמיד תשרה בטוב.
איך? זה קשור לאותו מנוע פנימי שלנו, הרצון ליהנות. חכמת הקבלה מלמדת כיצד אפשר לפתח בתוכך רצון לגרום הנאה למישהו אחר. לא באופן אגואיסטי, כלומר כדי שזה יעשה לך טוב, או כדי שלא תרגיש אחר כך ייסורי מצפון מזה שלא נתת. אלא לתת באמת. מתוך אהבה טהורה. בלי שום פנייה עצמית.
מדובר במשהו על-טבעי. מנוגד לחלוטין לטבע המקורי שלנו – הרצון להתמלא בהנאה בעצמנו. אבל כשמצליחים לפתח בקרבנו רצון שכזה, נקרא לו רצון להשפיע (מלשון להעניק שפע למישהו אחר), אז אתה בעצמך הופך להיות מקור של אור.
ופתאום, יש לך מה לתת לכולם. בשפע. מתגלה לך מקור עליון של אור ושל שפע, כוח הטוב הכללי שבטבע. הוא ממלא אותך עוד ועוד, כמעיין המתגבר. נפתחים לך מאגרים בלתי מוגבלים של כוחות טובים. אתה מגלה שאתה עצמך רק צינור, האור זורם דרכך לכולם וחיים חדשים מתחילים.
ואיך כל האמור קשור לחנוכה, למאבק של המכבים מול היוונים?
בפנימיות הדברים, המלחמה הזו מסמלת מאבק תמידי בין שתי גישות לחיים.
הגישה האגואיסטית, הטבעית, שאותה מייצגת התרבות היוונית – מדברת על למלא את עצמך באופן ישיר, בכמה יותר הנאות ותענוגים, גם כשזה על חשבון אחרים.
הגישה המכבית, שהיא גם הגישה היהודית-מקורית, מדברת על תיקון טבע האדם כך שיהפוך לצינור שמעביר דרכו מילוי לאחרים. מכאן באו כללים כמו "ואהבת לרעך כמוך", "כל ישראל חברים".
המבוי הסתום שאליו נקלע העולם המקושר היום, באקולוגיה, בכלכלה, בחברה, ביחסים הבינלאומיים, בעצם בכל תחומי החיים, נובע מדבר יסודי אחד. לאדם התפתח אגו גדול מאוד שלא מאפשר להתחשב באחרים, בו בזמן שכולנו כמו בסירה אחת יושבים.
והמציאות הבלתי-אפשרית הזו מכריחה אותנו להתקדם מהגישה היוונית לגישה המכבית לחיים. לפתח יכולת להרגיש את כולם כמו את עצמך, לדאוג כל אחד לשלום האחרים.
זה יעשה מאיתנו יצורים אינטגרליים, מקושרים, שמתאימים לאינטגרליות שבכל הטבע הסובב. התפיסה שלנו תתרחב מפרטית לכללית, ונוכל לקלוט דברים שעתה אין לנו אליהם כלי חישה מתאימים. ממדים חדשים ייפתחו בפנינו, גילויים נפלאים. אנחנו נראה איך כל פרטי המציאות מקושרים, מרכיבים יחד פאזל מדהים.
ובינתיים, נסכם עם דברים פשוטים: העולם של מחר יוכל להיות רק מחובר, על כך אין ספק. כל השאלה היא כמה מהר נפנים זאת, ונחסוך לעצמנו סבל וכאבים. אז שנזכה להאיר אחד לשני, להזרים כוח עליון של אהבה בין הלבבות הפתוחים.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 654 – bit.ly/3ZO0Tix