חיים חדשים
שיחה 191
יסודות החינוך בתרבות היהודית א'
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן .1302.06 – אחרי עריכה
אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן. שלום ניצה מזוז.
שלום.
אורן: אנחנו רוצים, יחד אתכם, ללמוד היום מהרב לייטמן איך אפשר לקדם את החיים שלנו אל עבר חיים חדשים. אנחנו לומדים ממנו שהמפתח הוא בבניית היחסים בינינו כמו משפחה אחת. בכל אחד מהדיונים שלנו אנו מנסים לפתוח קצת יותר את המושג של "לחיות כמו משפחה אחת". הדיון הזה שלנו יתמקד בתחום מאוד מיוחד שזכה לאורך כל ההיסטוריה היהודית במקום של כבוד בולט מעל לכל הנושאים והתחומים האחרים בחיינו, והוא "יסודות החינוך בתרבות היהודית". אני בטוח שכל אחד יוכל ללמוד מכך וליישם זאת בחייו בין אם הוא הורה, סבא, סבתא, גם אם אין לו ילדים כלל ואולי הוא אפילו נער או ילד בעצמו. ננסה להרחיב את הנושא הזה ככל האפשר מבחינת התובנות שלנו לחיים, כדי שכל אחד מאיתנו יוכל לקחת משהו מעשי לצורך מימוש עכשווי בחיים שלו בדרך לחיים חדשים, חיים טובים יותר.
ניצה: על פי הגישה הרווחת החינוך הוא למעשה תהליך של למידה בו האדם רוכש ידע, מיומנות, ערכים, באמצעותם הוא מעצב את אישיותו, מחשבותיו, תפיסת עולמו, את ההתנהגות שלו כלפי הסביבה. מדוע נושא החינוך הוא בעל חשיבות כזו בתרבות היהודית, מה כל כך מיוחד בו?
"תרבות", "חינוך", אלה לא המילים הנכונות כדי להביע באמצעותן את חשיבות של "נעשה אדם", שקיימת בחברה שלנו. כי "נעשה" אדם זה היסוד של העם היהודי. ברחנו מבבל ברשות אברהם, ובעצם התחלנו לבנות את עצמנו כעם על ידי חינוך של "ואהבת לרעך כמוך", חינוך גלובלי, אינטגרלי, כמו זה שעכשיו אנחנו רוצים וחייבים להגיש לכל האנושות.
לעם שלנו החינוך הזה היה יסוד לקיום האומה בכלל, מפני שלפני החינוך הזה, היינו סתם בבלים שחיו בצורה פרימיטיבית, טבעית, אגואיסטית רגילה כמו שהטבע ניהל אותנו. ואברהם שקיבץ אותנו מכל קצוות בבל, משך אותנו בזה שאמר שעלינו להתחנך מחדש, להיות אנשים חדשים, להיפך ממה שהיינו קודם לכן, כמו שאז זה התפרץ בבל, שכל אחד היה בעצם כזאב כלפי השני, שאיש לא הבין את רעהו.
ואנחנו צריכים לחנך את עצמנו להיות אהובים, בחיבור, באהבה, בערבות, "כאיש אחד בלב אחד" וכן הלאה. זה חינוך, אבל חינוך שהוא לא סתם תוספת יפה, אלא יסוד ושורש של האומה ובלעדיו האומה לא מתקיימת, מפני שהאומה שלנו היא אומה מלאכותית, היא לא נוצרה באופן טבעי כמו כל אומות העולם. החינוך הוא בדיוק זה שמסדר אותה, בונה אותה ואת הקשר בין כל אחד ואחד ומכך מתקיימת אומה. אין אפשרות בלי זה, לכן הדבר כל כך עקרוני.
ומאז, לפני בערך 3500 שנים, זה מלווה אותנו כל הזמן ונשאר כדבר מרכזי שבלעדיו אין עם יהודי, ואין אומה יהודית, ישראלית. וזה באמת נכון, כי אם לא כך, אנחנו כאומות העולם. ההערכה גדולה שלנו כל כך לחינוך, לערכים של החינוך, מכל זה היא צריכה להיות מובנת. ולכן כתוב על החובה של האב ללמד את בנו, ומאז ימי אברהם לא היה בעם היהודי, לפחות כל בן, ילד, שלא למד קרוא וכתוב, חשבון, ואת יסודות החינוך שלנו, כלומר מה זה נקרא להיות אדם, מה זה אומר להיות יהודי, שזה להימשך לאיחוד, לערבות הדדית, לאהבת זולת, וכן הלאה.
על יסודות החינוך האלה נכתבו מאז הרבה מאד ספרים, ורואים שכל פעם זה הולך ומתחזק במיוחד כשיצאנו ממצרים. מה היא כל התורה אם לא החינוך שמלמד על האופן שעל האדם להתנהג עם עצמו ועם ה"דומם", "צומח", "חי", ובעיקר ה"מדבר", עם העם שלו, ובכלל עם כל העמים, עם כל העולם, ואפילו עם הכוח העליון, שזה "א-להים" בגימטריה "הטבע", כלומר איך עליו להתייחס ליקום. זה ממש החינוך ליחס של התנהגות האדם עם עצמו, בתוך תוכו ובסביבה שבה הוא לבד, עם כולם, ועד בלי גבול.
זה לא חינוך, אלא זה עיצוב אדם ולכן נקרא "נעשה אדם", לעצב את האדם כך שאפשר יהיה לומר עליו שהוא שייך לעם. שהוא צריך לדעת את הכל על עצמו ועל האחרים, על התנהגות הנכונה בכל מקום, ולמה, ואיך. ממש "שולחן ערוך" של ההתנהגות, של התרבות, של החינוך של כל אחד. החינוך הזה היה חינוך אחיד לכל האומה, מאברהם, ומאוחר יותר משה שלימד כך את כולם בחלוקתם לעשיריות, מאות, אלפים. אבל כל העם עבר את החינוך הזה במשך 40 שנות המדבר, ועד שלא היו מוכנים להיות כעם אחד ממש, לא התקיימה כניסה לארץ ישראל.
ניצה: מה הכוונה בחינוך אחיד?
אחיד לכולם, ללא הרבה שיטות וזרמים כאלה ואחרים כמו שיש היום. שכל אחד בעולם קופץ וטוען שיש לו שיטה חדשה, שהוא רוצה לפתח ולהביא אותה לאיזה קהל. אלא מאז ומתמיד זה אותו חינוך אחיד לכולם, שהמקור שלו הוא מאברהם, או בשכפול ומתוספת של משה.
לא היו אצלנו אף פעם אנשי חינוך במקצוע נפרד, אלא החכמים הם אלה שידעו את החינוך בעצמם, והיו חכמים מפני שהחכמה שלהם נבעה מהחינוך הנכון, הטוב והעמוק מכך שחינכו את עצמם בצורה נכונה על ידי חכמת החיים, והם היו אלה שהובילו את החינוך, הם היו ראשי הדורות. לכן ספרי החינוך אצלנו קיימים כבר אלפי שנים, ואין לאף אומה חינוך כזה. למדו תחת העץ כמו רבי עקיבא שלימד את התלמידים שלו כך, או בכל מיני מקומות אחרים, כמו הסנהדרין. אנשים היו מתאספים בבתי כנסת, במקום מרוכז, שם היו מלמדים את התורה.
אף פעם, מאז ימי אברהם לא היה גבר שלא ידע קרוא וכתוב ואת ההיסטוריה, ולא התחנך להתנהגות הנכונה עם עצמו ועם מה שמחוץ לו, עם בני האדם, עם הטבע, החיות, העצים, הכל, כל מה שלא מלמדים היום. היום רק מלמדים מה אסור "אסור לך לשבור, אסור לך ללכת כך או כך". אצלנו בחינוך, בתוכן של ספרי החינוך שמהם לימדו את כולם כתוב על כך שזה שייך לכל פרט ולכל צורת יחס של האדם לכל, לעצמו, לסביבה ולעולם.
ולכן, עד לפני כמה דורות אחרונים שחל בהם תהליך התבוללת שבעקבותיו התחלנו ללמוד מאומות העולם את החינוך והתרבות שלהם, היה ברור בתרבות שלנו, מי אנחנו, מה אנחנו, מה עלינו ללמוד בכוחות עצמנו, איך ללמד את הילדים ובמה. ולאורך מאתיים השנים האחרונות וודאי שהכל נכנס לקלקול וכבר התחלנו להיות מושפעים מהחינוך של אומות העולם. היום קורה שאנחנו אפילו מוצלחים מהם בחינוך שלהם.
ניצה: לאורך כל ההיסטוריה האנושית, אנחנו רואים שבחברות ובשבטים קדומים תמיד זקני השבט היו אלה שחינכו, גם לחכמת החיים וגם למיומנויות החיים. מה הבדל בין חכמת החיים שלימדו בכל העולם לבין חכמת החיים שלימדו אותם החכמים שהזכרת קודם?
אצלנו ההתנהגות היא על טבעית. חכמת ההתנהגות היא באמת חכמה, כי היא צריכה לחנך את האדם להתייחס לעצמו, לזולת, לכל הטבע, בצורה שלא קיימת בדחפים הטבעיים שלו. הזקנים באומה זרה כלשהי היו יושבים ומספרים לצעירים על כל מיני תופעות בטבע ואיך להשתמש בהן מתוך הניסיון האינסטינקטיבי שרכשו, ולכך היו מחנכים אותם, כמו שבעצם כך זה גם היום בתרבות האנושית.
אצלנו, בתרבות שלנו זה היה להיפך, כלומר ללמד את האדם להיות על טבעי, נגד הטבע שלו. זה לא לפי הטבע שלנו להתנהג בדרך של "ואהבת לרעך כמוך" "ואל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", ולהיות מחוברים "בלב אחד כאיש אחד", "כל ישראל חברים", להיות בערבות הדדית זה לזה. החינוך הזה לא דורש סתם סיפור, שהאדם מסכים לזה ומוכן לכך ומשתמש בזה ללא כל התנגדות מצידו, אלא החינוך שלנו דורש את החדרתו באמצעות עבודה על זה, ודרוש לכך חינוך מגיל צעיר מאוד.
החינוך בעצם נמשך לאורך כל החיים. הוא לא נגמר בגיל הצעיר, הרך, אלא נמשך לאורך כל החיים עד סופם. למעשה כל הזמן אדם חייב לחדש אותו ולהתקדם בו, מפני שבכל פעם המאבק שלו בטבע שלו מתחדש והוא תמידי, לכן עוצמת החינוך כל הזמן גברה. החינוך השתנה לאורך תקופות בהיסטוריה. כשנמצאנו זרוקים ממש בין עמים אחרים, היינו צריכים לחדש את החינוך ולהיות נתונים במאבקים קשים כדי להמשיך אותו, כי כל המאבק שלנו מול אומות העולם שביניהם חיינו, היה על כך שאנחנו חייבים להמשיך את החינוך שלנו, אחרת לא היינו מצליחים לעבור את כל הגלות כאומה, מזמן כבר היינו מתבוללים.
החינוך היה זה שהחזיק אותנו, הוא כל הזמן חיזק אותנו. בזכותו הגענו להישאר עד היום הזה כאומה ללא מדינה, ללא שטח, ללא ארגון ללא דבר, וזה פלא היסטורי. החינוך היה זה שארגן, סידר, הוא קישר בינינו, ואותו חינוך אחיד שהיה לכל היהודים בכל מקום בעולם בו הם נמצאים, הוא בעצם זה שהציל אותנו.
לכן זה היסוד והשורש של העם. ליתר העמים זו תוספת יפה שמשתנה, מפני שאנחנו צריכים לעבוד מול הטבע שלנו, נגד הטבע שלנו, מעל הטבע שלנו, לעשות מעצמנו בני אדם, כי אנחנו חושבים שכשאנחנו נולדים אנחנו לא בני אדם, אנחנו בעצם חיות, כך זה מקובל לפי חינוך שלנו. ובדרגה הזאת אנחנו צריכים לעלות להיות האדם, לבנות מעצמנו אדם, שיהיה דומה לערכים א-לוהיים של אהבה וחיבור. אז יוצא מכך שזה גם חייב אותנו כל הזמן להתעסק בחינוך.
זה גם דרש מההורים להיות המחנכים כך שהיה עליהם לדאוג לזה כל הזמן, ולפי הערכים שהעניקו לילדים ועד כמה שילדיהם היו מחונכים נכון על פי חינוך ישראל, אז ההורים כמו כן קבלו הערכה ומעמד בחברה. הכל נמדד, הוערך, אך ורק לפי הצלחת החינוך. ולכן התפיסה במשפחה הייתה שיש ללמד את הילד ולהשקיע בו עד כמה שאפשר, בלימוד מוסיקה, מחול, וכל מה שהיה שייך לחינוך. בזה המשפחה הייתה משקיעה ממש הכל.
זה גם נשאר כך עד היום. אני יודע את זה לפי אותה אוכלוסייה שבה גדלתי, שילד יהודי חייב לגמור לימודים באוניברסיטה, איך יתכן שלא? הוא חייב להיות מחונך, הוא חייב לדעת. הוא כל הזמן למד ולמד. ההורים כל הזמן דאגו לזה. וכך זה בכל משפחה, זה לא חשוב אם המשפחה ענייה או עשירה, העיקר היה להעמיד ילדים מחונכים, כמה שיותר יודעים, כמה שיותר מבינים, כמה שיותר כשרים לחיים.
ודאי שזה התקלקל בזמן האחרון. מפני שאת מקום החינוך שלנו, התחיל לתפוס החינוך של אומות העולם. וגם בזה אנחנו מצליחים כי ממשיכים עם אותה נטייה, עם אותה מגמה, שכבר מצויה בגנים שלנו.
והיום, כשאנו נמצאים בעידן החדש, אנחנו צריכים לחזור ליסודות החינוך שלנו. מפני שאנחנו חוזרים לאותו מצב כמו זה שהיה בבבל ונמצאים באותו משבר גדול שהיה בבבל, רק בממדים עולמיים. ואנחנו צריכים להתחיל עם החינוך האינטגרלי שבאמצעותו אברהם חינך, "ואהבת לרעך כמוך". זה היסוד של האומה שלנו, עד כדי כך שלאחר מכן אנחנו צריכים להגיש את זה לעולם. שכל העולם צריך גם הוא להיכנס לאותו הכלל, לקבל את אותו חינוך.
לכן מה שהארגון שלנו עושה היום, כגוף חינוכי, זה ארגון חינוכי שמלכתחילה אנשים מתחנכים בו לפי שיטת אברהם, על מנת להביא אותה מאוחר יותר לשימוש מעשי של כל עם ישראל ולהמשיך אפילו ללמד אותו בממד של כל האנושות.
ניצה: נוצרה בי הבחנה בנושא ההתבוללות שעד היום הענקתי לו פרשנות אחרת. פתאום הבנתי שההתבוללות זו בעצם אותה שיטת חינוך ייחודית שהייתה קיימת בתרבות היהודית שמכוונת ל"ואהבת לרעך כמוך", וננטשה לטובת לימוד ואימוץ גישות חינוך בעלות אופי כללי. קראת לזה חינוך בשיטה של אומות העולם.
יותר מכך, אנחנו יכולים למנות את תקופות הגלות ואת תקופות ההתעוררות והתרוממות, והיציאה מהגלות, לפי החינוך. להיות בגלות זה נקרא להיות בשליטת חינוך זר, והיציאה מהגלות, זה כשאנחנו חוזרים ליסודות שלנו, מחדשים אותם וממשיכים על פיהם. זה בעצם גלות וגאולה לפי הערכים שאותם אנחנו חיים.
ולכן, אנחנו סופרים את זמן הגלות שלנו כשפסקה ההתנהלות על פי "ואהבת לרעך כמוך" בקרב התלמידים של רבי עקיבא, והתחילה שנאת חינם, זו תחילת הגלות. ולא חשוב אם היינו חייבים לעזוב את שטחה של ארץ ישראל, או להיות כאן או במקום אחר, כי אם אנחנו לא נמצאים בחינוך של אהבת הזולת, אנחנו בגלות. ולכן גם היום כשאנחנו נמצאים בארץ ישראל כביכול, הגיאוגרפית, אנחנו נמצאים עדיין בגלות. מכך שאנו שלא מסוגלים לקבוע לעצמנו את החינוך הנכון שלנו ולקיים אותו, להתחיל לפחות במשהו לחדש את האומה, לחדש את החברה הישראלית, את עם ישראל. בלי חינוך הוא לא קיים. לכן קוראים לו עדיין "קיבוץ גלויות".
ניצה: מדוע הייתה חשיבות גדולה להכניס ילד מאוד צעיר, מגיל שלוש, ללימוד החינוך המיוחד הזה לאהבת הזולת. מדוע מגיל כל כך צעיר?
גם בחינוך שלנו כתוב ששנתיים זה זמן היניקה, עוד שנה כהכנה, ומגיל שלוש מתחילים ללמוד. זה ברור שקודם כל מתחילים את החינוך מגיל אפס, מתחילים לדאוג לחינוך ההורים, וכשייוולדו הילדים הם כבר יידעו איך להתחיל לחנך אותם מהגיל הצעיר ביותר. היחס לאדם שנולד, הוא כיחס לאדם הגדול. כל הזמן צריכים לחנך אותו. אם הוא לא מסוגל, זה לא חשוב, אז עושים במקומו את מה שהוא צריך לעשות.
למשל, החינוך הדתי מתחיל מכך שאם נולד בן, האב שמגיע לבית החולים לבקר את האם, כבר ממש ברגע הראשון אחרי הלידה מביא כיפה, אותה האם מניחה על הראש של הבן ואז מניקה אותו.
ניצה: מה המשמעות של זה?
זה סימן לכך שאת מה שהילד לא מסוגל לעשות בכוחות עצמו, ההורים כבר עכשיו עושים עבורו.
ניצה: האם זה כמו כסות, שהוא תחת חסותי?
כן, לאט לאט ובכל הדברים, את מה שהוא כגדול יכול היה לעשות ולא עושה, אני עושה במקומו ומלמד אותו לאט לאט לקחת ממני, ללמוד ממני את ההתנהגות הזאת ולהמשיך אותה בעצמו. כך זה. הוא נמצא בחסותי, בשליטה שלי, בהגנה שלי, ואני אחראי על כך שההתנהגות שלו תהיה נכונה. עד כדי כך ממש, מגיל אפס. ומגיל שלוש כבר מתחילים ללמוד את האלפבית.
ניצה: מדוע חשוב כל כך ללמוד קרוא וכתוב בגיל כל כך צעיר, ואיך זה קשור ללמוד אהבת הזולת?
זה לא גיל צעיר. זה לא גיל צעיר בכלל, אלא זה לפי טבע האדם, כך צריך להיות. הגישה הזו היא מימי קדם, מימי אברהם. זה לא שאנחנו צריכים ללמד אותו מהר היום כי הוא צריך למהר ללמוד מחשבים ופלאפונים וכן הלאה, לא. אלא מפני שמגיל שלוש האדם למעשה מתחיל לקבל צורה של אדם שמחייבת אותו כבר להיכנס לקשר עם התרבות, עם החכמה. ולכן מתחילים ללמוד מגיל שלוש.
ניצה: עוד עיקרון מעניין קיים בתרבות שלנו והוא שהחינוך עובר תמיד על ידי אנשים מנוסים שמעבירים חכמת אבות, תמצית של חכמה שעוברת מאב לבן. ואף אחד לא חושב שזו החכמה האישית שלו, להפך, דווקא חשוב להם להביא ציטוטים שנאמרו במשך הדורות.
הכל מבוסס.
ניצה: מה המשמעות של זה?
קודם כל זה מונע מכל אב להחליט על המצאות משלו בחינוך. אין דבר כזה בכלל. אף אחד אפילו לא מעלה על דעתו רעיון כזה, שיש לו משהו שהוא יודע מעצמו. אלא להיפך, כולם לומדים מאותם המקורות. כולם לומדים את אותן צורות התנהגות, לכולם יש דמות ברורה לגבי מה צריך להיות אדם, האדם המושלם, כגבר או כאישה. כתוב על כך בצורה מאוד ברורה. אין ספק שזה צריך להיות מקובל על כולם וחוק לכולם. כלומר התורה מכילה בתוכה את הדמות הזאת שכל אחד צריך לרצות לקבל על עצמו.
ולכן ההורים משתמשים בתורה כחוק שנמצא מעליהם. זה מורכב מהרבה מאוד סעיפים, שמסבירים מה צריך אדם לדעת ואיך להתנהג עם עצמו ועם העולם. ולכן מכוח התורה, מהעוצמה הגדולה הזו שמתקבלת על כל העם, שכולם מסכימים וכולם חייבים בה, ההורים באים עם התוקף הזה לילד וברור לו שהוא צריך לקבל את זה כמובן מאליו, גם מפני שכולם סביבו מתחנכים כך וכולם מבינים זה את זה. אחרת ההתנהגות שלו תהיה מאוד מוזרה כביכול בעיני האחרים. ומיד זה יהיה מורגש כבושה להורים ולו, אם הוא לא יתנהג כמו האחרים וכן הלאה.
זאת אומרת, זו גישה מאוד רציונאלית, בידיעה גמורה של טבע האדם.
אורן: הדגשת עכשיו שההורים לא באים וממציאים מעצמם מהי הדמות המושלמת של האדם.
לכן יש להם כוח ללחוץ ולהוכיח לילד שזו חובה. אין ברירה, אם צריך אנחנו מענישים אותך, אם צריך אנחנו לוחצים עליך, אם צריך אין מה לעשות. כך כתוב, כך כולם, גם אתה. דעת הסביבה.
אורן: זאת אומרת שיש משהו שהוא מקובל כצורת האדם המושלם, ותפקיד ההורים להביא את הבן או הבת שנולדים להם אל צורת האדם המושלם, כפי שהיא מוגדרת בהיסטוריה היהודית מאז ומעולם, וזה לא משתנה.
כן.
אורן: כמו שאמרת, יש פה הגדרת על כזאת, שהיא מונעת מכל אחד להיות חכמולוג בפני עצמו ולהמציא איזו מטרה משלו, הגדרות משלו וכן הלאה. כלפי זה יש לי שאלה. אם אנחנו מסתכלים על ההיסטוריה שלנו כעם יהודי, היו המון דורות שבהם העם היה מחובר באמת לערכי היהדות. מי יותר ומי פחות, כפי יכולתו, כפי הכרתו, כפי השגתו, אדם פשוט או חכם יותר. אבל היתה איזו הסכמה כללית, עממית, על הדמות הזאת של האדם המושלם. כמו שאתה אומר, כולו ב"ואהבת לרעך כמוך", "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" וכן הלאה.
עד כמה שהיה ניתן לתת זאת לאדם הפשוט בימי הגלות.
אורן: אני עוד לא מדבר על ימי הגלות, אני מסתכל משחר ההיסטוריה היהודית. אני מסתכל בגדול על כל ההיסטוריה היהודית, ואנחנו רואים שהיו תקופות שבהן הייתה הבנה של מהי דמות האדם השלם, מה האידיאל שאליו שואפים. אני מצליח קצת, היא מצליחה קצת יותר, אבל היה מובן לפחות לאן שואפים.
כן.
אורן: אחר כך, כמו שאתה אומר, עברנו תקופות של גלות ועוד כל מיני תקופות, ואני דווקא רוצה להתקרב להיסטוריה של היום. לפני כמה מאות שנים העם שלנו התפצל לפלג דתי ופלג חילוני, פיצול שנמשך בעצם עד היום. ואתה מדבר היום על זה שאנחנו צריכים לחזור אל השורש המקורי היהודי שלנו, האוריגינל, הערכים המקוריים.
אני לא מתכוון לפני מאתיים שנה, מלפני ההשכלה. אני מתכוון לאותה התרבות שהייתה בימי רבי עקיבא.
אורן: זאת אומרת שאתה לא מצודד בגישה הדתית או בגישה החילונית.
לא.
אורן: זאת אומרת, בפיצול של היום, אתה בעצם לא נוקט עמדה מסוימת שכך או כך. אלא אתה אומר, יש משהו שהוא יסודי עוד יותר מהכל, שהוא השורש האחד שלנו, שלו אתה קורא ערך האדם המושלם.
אני לא קורא לעם ישראל, כפי שהוא קיים באלפיים השנה האחרונות. זה לא עם ישראל. אין עם ישראל בגלות, אין מושג כזה. זה רק בפוטנציה, בפוטנציאל שהוא יכול לחזור לשורשים שלו האמיתיים. כי שוב, מפני שאצלנו היסוד הוא החינוך של "ואהבת לרעך כמוך". מתי שהוא קיים אנחנו עם, מתי שהוא קיים אנחנו קיימים, מתי שלא אנחנו לא עם, והתרבות והחינוך שלנו גם כן לא כאלו. מי מלמד היום "ואהבת לרעך כמוך"? מכל העם תשאל ותראה, דתיים, חילוניים, מי שלא יהיה. סימן הגלות ממש כבר ביישומה, עד כדי כך שאנחנו התנתקנו לגמרי מיחס כזה.
אורן: גם כשאתה אומר, התורה, כמשהו שמגדיר את יחס האדם לעצמו, לאחרים, לצמחים, לדומם, לכל הטבע, לכל היקום, אפילו לכוח העליון, אז אתה לא מדבר על גישה דתית לחיים, כנגד גישה חילונית?
לא. זה לא שייך.
אורן: זה לא שייך לזה בכלל?
לא. אם אנחנו מדברים על אהבת הזולת, זה היסוד של חינוך העם, ואז העם נמצא כעם ולא חשוב אם בארץ ישראל או לא בארץ ישראל. לפי זה היינו מתקיימים גם בגלות בבל.
אורן: כשאתה אומר אהבת הזולת, אם אני לוקח את המושג הזה עד לקצה שלו, אז בעצם אתה מתכוון לאותה הגדרה שנתת קודם, יחס האדם לעצמו ולכל מה שסביבו. סביבו יש אנשים אחרים, יצורים אחרים, הטבע כולו, ואפילו הכוח העליון. הזולת זה כל מה שבעצם מחוצה לו. זאת אומרת, בעינייך ההגדרה של תורת ישראל, של מסורת ישראל, האדם השלם, היא אדם שנמצא באהבה לכל. הבנתי אותך נכון?
שלזה הוא קיים. כי כתוב "ואהבת לרעך כמוך". זאת אומרת, יש עלי חובה לאהוב את כל מה שנמצא מחוצה לי. כך אני צריך להשתמש בעצמי, בכל רגע בקיומי אני חייב רק לראות איך אני מממש את עצמי באהבה לזולת. זולת זה דומם, צומח, חי ובני אדם וכולם, כל העולם כולל הא‑לוהות, הכל.
אורן: ומהו המקום של חינוך בתהליך כזה?
הכל. חוץ מחינוך אין שום דבר. זה מה שתורה דורשת מאיתנו, זה מה שיסוד העם דורש מאיתנו, זה נקרא תורת אמת.
אורן: כלפי הפרט, כלפי אדם.
כן. כל אחד צריך להגיע לזה, כי כתוב "ואהבת", בצורה ישירה, לכל אחד.
אורן: הגדרת עכשיו מטרה מאוד ברורה, אהבה לכל, מהאדם כלפי הכל, זה האדם השלם.
כן.
אורן: איפה החינוך נמצא? אני לא נולד כאדם שלם. כשנולדתי לאבא ואימא, תינוק קטן, אני עדיין לא אדם שלם. נשמע שיש עוד כברת דרך של התפתחות אישית שלי עד שאני אגיע לאותה המטרה ואני אהיה אדם שלם. מה מקום החינוך בתהליך הזה?
הכל. כי בלי חינוך אתה לא יכול לקיים את זה. כי לפי הטבע שלך אתה הפוך מאהבת הזולת, לפי הטבע שלך אתה אגואיסט. נולדת, ואתה רואה איך הילדים מתנהגים, איך הם רוצים לתפוס הכל, לקחת הכל, כל העולם זה שלהם, ולא רוצים להתחשב באף אחד. אז החינוך מתחיל ממש לפני שהאדם נולד, עם ההורים שלו. ואחר כך, כשהוא נולד, מהיום הראשון שנולד. הוא צריך להרגיש את היחס הזה בסביבה שלו, עם ההורים, עם הזולת, עם אחים, אחיות, עם הכל.
חינוך זה האוויר, זה ממש נמצא באוויר. המחשבה והרצון של הסביבה שכולם לאהבת הזולת, הם צריכים למלא את האוויר סביב האדם הנולד. הוא צריך להרגיש את זה, שכך כולם מתנהגים, כל תנועה, כל מחשבה, כל הסתכלות, כל דבר. מזה הוא לומד. הא לא יודע על מה מדברים, זה לא חשוב לו. אבל הוא כבר שותה ממש מכולם איך הם מתנהגים, איך הם פועלים, איך הם פונים זה לזה, הוא כבר סופג את זה. וזה נקרא חינוך.
אורן: מה קורה לפרט שסופג את זה?
רוצה או לא רוצה, כך ממש הוא מתחיל להשתמש בתכונות שלו, הוא מתחיל כך להשתתף בחברה. אמנם זה נגד הטבע שלו, אבל הוא כבר מתייחס אחרת לאחרים. הוא מקבל את זה כמין תכנה חדשה לחיים. במקום התכנה הטבעית שיש בו, של "תרוויח מכולם, תצליח" וכולי, מה שהאגו שלנו דוחף אליו קדימה, לניצול הזולת, במקום זה לאט לאט הוא מתחיל להבין בצורה טבעית איך להשתמש בעצמו לטובת הזולת.
הכל תלוי בחינוך. אנחנו יכולים להחדיר את החינוך הזה בצורה כזאת שזה יהיה נוח לאדם. לימדו אותי בגיל צעיר לצחצח שיניים, אז אני לא יכול, בלי זה רע לי. לימדו אותי להתרחץ כך וכך, לעשות עוד כל מיני כאלה דברים בחיים שלי וכן הלאה, וקשה לי מאוד להיפטר מזה. "הרְגל נעשה טבע שני".
הרגל ביחס לזולת, ביחס לכל, בשימוש עצמי, שאני משתמש בגופי, בכל הטבע שלי. זאת אומרת, האדם צריך לראות את עצמו מהצד איך הוא משתמש עם הגוף שלו ועם השכל שלו ועם הרגש ועם כל מה שיש לו, מה שבא מצד הטבע, עם כל הגנים והורמונים, איך הוא משתמש בכל המכונה הזאת כדי להיות טוב לזולת. זה בעצם החינוך. אני בזה מפצל את האדם לשניים, נקודת ביקורת חיצונה, והאדם בעצמו. הוא חייב להיות פסיכולוג לעצמו.
אורן: הבנתי שהחינוך, מטרתו ללמד את האדם, לאפשר לו יכולת על טבעית להשתמש בכל מה שיש בו, כמו במכונה, לטובת הזולת.
כן.
אורן: ואחר כך אמרת שעכשיו יש בו פיצול לשניים.
כן. אני רוצה שהוא יהיה ביקורתי לעצמו, שהוא יידע "מי אני, מה אני", מקודה אובייקטיבית, חיצונה. שיראה את עצמו מבחוץ כמומחה, שמאי. שיראה את עצמו כך בצורה בלתי תלותית ויבדוק מי אני, מה אני, לעומת אותה הדמות שאני צריך להגיע אליה.
אורן: מה בדיוק הוא צריך לבדוק?
הוא צריך לדעת את התכונות שלו, את היסודות שלו, את הערכים שלו שעכשיו הוא קיים בהם, מה קיבל מהטבע. הוא צריך לדעת מי הוא, לעומת מי שהוא צריך להיות. זו ממש עבודה גדולה של האדם, וכל הזמן הוא נמצא בזה. העבודה הזאת נקראת "עבודת ה'", כי האדם נקרא "אדם" מהמילה "דומה", שהוא צריך להגיע להידמות לא-לוהים. א-לוהים בגימטרייה זה הטבע, ובטבע יש רק חוק אחד, אהבה. ואז "ואהבת לרעך כמוך" שאנחנו צריכים לרכוש, והאהבה שבטבע, זה מביא אותנו להזדהות, להשתוות הצורה עם הטבע. השתוות הצורה, השתוות התכונות, הגישה. ולכן אדם נקרא אדם, כי הוא צריך להידמות לאותו כוח הטבע שנקרא אהבה. אז אנחנו נקראים אדם. אחרת לא, אחרת אנחנו חיות.
ניצה: אם אני מסכמת את כל החלק הזה שעכשיו הסברת, אז למעשה כל התהליך של החינוך והלימוד הוא בעצם הקניית הרגלים, חשיבה, התנהגות שכל כולה מכוונת את האדם ליציאה מתוך עצמו. זאת אומרת, בטבע שלו הטבעי הוא בעצם נמצא בתוך עצמו, והחינוך עוזר לאדם לצאת החוצה ולאט לאט לרכוש הרגלים וצורת חשיבה שהיא אוהבת את הכל מחוצה לו. זה תהליך מתמשך וארוך, וזה החינוך. נשמע דבר באמת מדהים.
אולי עכשיו אפשר קצת להרגיש עד כמה זה היסוד שלנו, שבלעדיו אין מה לדבר יותר, אין עם ואין מדינה ואין בכלל כלום. אם בתכנית שלנו, לא לבנות את האדם מכל אחד ואחד, אנחנו לא עם ישראל. אין יותר על מה לדבר. נקודת החינוך היא הנקודה היסודית שבלעדיה היתר לא קיים.
ניצה: זו באמת הבחנה מאוד מאוד גדולה.
בזה התנתקנו בבבל, ואת הנקודה הזאת אנחנו צריכים היום לחדש ולהביא אותה גם לכל העולם, כערך עליון. כי היום, אם לא נתקדם עם זה, העולם נמצא בצניחה כזאת ואנחנו רואים מה קורה, אילו עקרונות בכלל היום מתחדשים בעולם.
ניצה: יש ביטוי מאוד יפה של חז"ל, "הפוגע בחינוך היהודי כפוגע באישון העין".
כן, כי זה העיקר, אישון העין. מה יכול להיות לאדם יותר יקר מהחוש הכי חזק, הכי נחוץ לנו?
אורן: למה החינוך נתפס כמכשיר ראיה?
כי דרך החינוך אתה מפרמט את עצמך, אתה מאזן את עצמך, אתה בונה את עצמך, אתה מתכנת את עצמך. ואז דרכו, דרך הערכים שלו, אתה רואה כל דבר שבעולם, זה טוב וזה רע, זה יותר וזה פחות, זה מכובד או לא, כדאי או לא, על כל הדברים אתה מסתכל דרך החינוך. אם תיקח שני בני אדם עם חינוך שונה, הם יראו את העולם בצורה שונה לגמרי, הערכים שלהם יהיו שונים. אחד ייהנה ואחד יסבול, מראיית אותה התמונה.
אורן: אז אתה אומר שתהליך החינוך זה הכלי להעביר אדם מהיצור שהוא נולד.
כחיה קטנה.
אורן: כחיה אגואיסטית קטנה, עד לזה שהוא יהיה אדם שלם, באהבה לכל, מה משתנה מבחינת הראיה שלו, ההסתכלות שלו על החיים שלו, על העולם שבו הוא חי, איזו ראיה צריכה להתפתח בו? אמרת שהראיה קובעת.
אנחנו רואים את העולם דרך משקפיים של הערכים שלנו, רוצים או לא רוצים, בהתאם לחינוך שקיבלנו. אני לא מדבר על החינוך היהודי, אלא בכלל. אדם מקבל חינוך, תרבות, ספרים שקרא, כל מה ששמע, כל ההוליווד שראה בטלוויזיה, כל מה שהוא צופה בעולם, דרך האינטרנט היום, כל זה בונה את האדם, הוא מסתכל כבר בצורה כזאת על החיים.
מה שהוא ספג במשך השנים הראשונות של החיים שלו, נעשה אצלו כיסודות. אין מה לעשות. אפשר לראות את זה לפי הילדים שלו. הם קבלו חינוך מסוים, ולא יכולים לפרוץ אותו כל כך. ולכן אני בטוח בהם. במקום שיהיו, הם לא יטעו בהרבה, כי זה נמצא כבר כיסוד באדם.
אורן: אילו משקפיים החינוך המושלם צריך להרכיב לאדם, שדרכם הוא יראה את העולם? אילו משקפיים היית מקנה לי כאדם שעבר את התהליך החינוכי, שכאשר הרכיב אותם הראה את עצמי ואת העולם בדיוק כמו שאדם שלם רואה?
זה כמו שהלל אמר למי שבקש ממנו, "תלמד אותי את התורה כולה על רגל אחת" ותורה זה חינוך, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", אלו המשקפיים. עד ש"ואהבת לרעך כמוך". אין יותר. מה אנחנו אומרים לילד? "תהיה ילד טוב, אל תרביץ, אל תעשה כך או כך".
מה זה חינוך? היחס בינך לבין הסביבה, לפחות בין בני אדם, למרות שכך זה גם עם דומם, צומח וחי. אז אנחנו אומרים לו, "אל תעשה כך, תתרחק מזה, תתקרב לזה". זה החינוך שאנחנו מלמדים אותו כל הזמן. אלו היסודות הפשוטים של החינוך. אתה רואה, אל תעשה לאחר מה ששנוא עליך. "ואהבת לרעך כמוך". איך שאתה אוהב את עצמך, עכשיו תחליף מקום, תעשה אותו דבר לשני, תפרגן לו כל הזמן. פשוט, בצורה כזאת ישראלית.
ניצה: אני רוצה לדבר על אחד המוטיבים המרכזיים, ולהבין איך הוא מתקשר למה שהגדרת עד עכשיו. אמרת שהחינוך אמור להביא אותי להיות אדם שלם, שלפיו אני מתחילה ללמוד לאט לאט, איך לאהוב את הזולת, ואת כל מה שמחוצה לי. אחד המוטיבים המרכזיים זה "חנוך לנער על פי דרכו", מה המשמעות שלו, ואיך זה מתחבר?
כי אף אחד לא דומה לשני. ואם אנחנו אומרים "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", זאת אומרת לפי כמה שהוא מבין מה שנוא עליו, מה הוא לא רוצה, רק לפי זה אנחנו יכולים לדרוש ממנו איך להתייחס לזולת. "ואהבת לרעך כמוך". כמו שאתה מבין שאתה אוהב את עצמך, כך אתה צריך להתנהג אל השני.
זה נקרא "על פי דרכו". עד כמה שהוא מבין, עד כמה שזה תואם לאופי שלו. אנחנו נותנים לו רק כללי התנהגות לחינוך, אבל לא מדכאים אותו ואומרים לו, "אתה חייב זה וזה, או כך וכך ". לא, כי לכל אחד יש צורה משלו לאיך להתייחס לזולת כמו שלעצמו. החופש הפנימי שאדם בוחר בעצמו, שהוא ממש נעשה כצנזור לעצמו, כאקספרט לעצמו, כבודק, כמבין ומרגיש ושופט הפנימי של עצמו, זה חייב להיות כאן.
לכן אנחנו רוצים להביא כל אחד ואחד לדרגה כזאת, שיבין מי אני, מה אני, ועד כמה הוא יכול להשתמש בכל התכונות שלו בצורה המועילה כלפי העולם, וזה העיקר. העיקרון שאין בתרבות של אף אומה, וקיים בתרבות של עם ישראל, זה היחס לעולם, היחס לזולת, זה יסוד הקיום שלו.
אורן: הייתי רוצה פה להתעמק קצת. אתה מדבר על זה ש"חנוך לנער על פי דרכו" אומר שלכל אדם יש הסתכלות מיוחדת.
כי כל אחד מאיתנו, אמנם בנוי מתרי"ג רצונות, והוא מכלול.
אורן: שונה, מיוחד, יחודי לו.
כן. לכל אחד יש רצון לאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד ומשוכלות, שישה רצונות עיקריים.
אורן: מושכלות זה ידע?
כן, השכלה. לכולם יש נטיות לזה, אבל בכל אחד בצורה אחרת. מה בשבילי יותר חשוב, מה פחות חשוב, באיזו צורה ובאיזו תקופה בחיים שלי, כל זה משתנה. לכן אנחנו לא ניגשים לאדם ודורשים, כמו אתה לא יכול לפנות אליי כמו לאיזה ספורטאי ולהגיד, "כך אתה צריך לעשות וזהו". אני לא מסגול לפי הגוף שלי. גם אתה לא מסוגל לפי הגוף שלך לעשות משהו, וכך זה כולם.
זאת אומרת, אתה צריך לדרוש ממנו לממש את עצמו. לממש בנתינה, באהבה. והוא צריך לבדוק את עצמו ולדעת את עצמו, "יודע צדיק נפש בהמתו". הוא צריך לדעת את הנפש שלו, זאת אומרת את כל מכלול הדחפים, ההתנהגות, רצונות ומחשבות שונים, חולשות, הכל, ולדעת איך הוא משתמש עם כל מה שיש בו. כשהוא מסתכל על עצמו מהצד ורואה איך הוא משתמש במכונה הזאת שקיבל מהטבע, לטובת הסביבה, זה נקרא "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", ואפילו יותר מזה, "ואהבת לרעך כמוך".
אורן: אז בוא נתייחס לראשון, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". יש אותי, ויש את ניצה. מה ששנוא עלי, אלה דברים ששנואים רק עלי, כי אני מיוחד ואין עוד אחד כמוני בעולם. אז לי יש תמונה פנימית של מה ששנוא עלי. לניצה או לכל אדם אחר, תהיה תמונה אישית פנימית משלהם, של מה שנוא עליהם.
כן.
אורן: אז זה החיפוש הראשון שצריך לעשות על פי דרכו? זאת אומרת, למצוא מה שנוא עליו?
קודם אתה בודק מה שנוא עליך, ולא מתנהג אליה בצורה כזאת. זה השלב הראשון של המשפט. השלב השני, מה ששנוא עלי, מה שאני לא אוהב. אם כך אני רוצה להתייחס לזולת, אז אני צריך לדעת גם מה שנוא עליה, מה היא לא אוהבת, ולא להתייחס אליה כך. זה השלב הבא של המשפט.
אחר כך שנוא עלי, לא רק התנהגות אישית של מישהו או של משהו, אלא גם בין אדם לאדם. אני מסתכל על כל העולם, מה בכלל מחוצה לי שאני רואה ושנוא עלי, שאני לא רוצה שכך זה יהיה, אז אני עוזר לזולת, שגם אצלו זה יהיה כך. זאת אומרת, אני מעביר מעצמי יחסים לזולת, לאט לאט. נניח שניצה יכולה להרוויח באיזה עסק, באילו דברים, ואתה מונע את זה ממנה בצורה מסוימת. אז אם היית במקומה, היית סובל מזה, נכון?
אורן: בטח.
זה היה שנוא עליך. אז עכשיו אתה צריך להעביר את זה אליה, אתה צריך לעזור לה. או לעזור לך לא לעשות לה כזה עוול. זאת אומרת, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", זה מביא אותנו למגוון יחסים ופעולות מאוד רחב. כל מה שהייתי מרגיש כדבר שלילי, אני משתדל למנוע מכולם, ולפי הטבע של כולם, לא לפי הטבע שלי. ש"מה ששנוא עליך", הכוונה שכמו שאתה לא סובל דברים, כלפי הטבע שלך, אתה צריך עכשיו להיכנס כאילו לזולת, ללמוד את הטבע שלו כמה שאפשר, ולעזור לו בכל, רק שהוא לא יסבול.
אורן: וכל אדם עושה את התהליך הזה בצורה מיוחדת לו, כמו שאמרת קודם, "חנוך לנער על פי דרכו"? זאת אומרת, תיתן לו רק את הכלל היסודי האחיד, אבל המימוש שלו הוא יהיה פרטי לפי החשיבות?
וודאי, כי לכל אחד יש אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, ערכים, תרי"ג רצונות שונה, בהתמזגות שונה. בכולם יש אותם דברים, אבל במינונים שונים, וכך בכל אחד משלו. ולכן אף אחד לא יכול לשפוט את האחר, לא. "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". ולמקומו, אתה אף פעם לא יכול להגיע, כי התכונות שלך תמיד יישארו התכונות שלך.
לכן אף אחד לא שופט את השני, אלא רק עוזר לשני. ולכן כל החינוך שלנו, הוא דרך דוגמה. זה לא דיכוי, אלא רק דוגמה. אני מלמד ונותן דוגמה. ורק מזה, השני מקבל את הדוגמה וממשיך ומתקיים. ואז אני בטוח שגם הילדים שלי, שאני נותן להם דוגמה, כך הם יתפסו ויתנהגו. ובאמת ילד לומד רק מדוגמאות. אתה יכול להגיד לו מה שאתה רוצה, ואם הוא לא רואה דוגמה, זה לא ייקלט בו.
אורן: איך אני יודע שאני לא מדכא?
אתה לא דורש ממנו כלום, אלא רק לפי מה שכתוב. מחובתך לתת לו דוגמה במה שאתה מקיים ולדרוש ממנו רק בהתאם. אם ילד יודע שאתה דורש ממנו רק לפי מה שאתה מקיים, הוא מעתיק ממך כאבא, זה לא קשה בשבילו. הוא מתגאה בזה, הולך ועושה בשמחה. החינוך הוא רק מדוגמה. כל המילים ריקות, כלום לא עוזר.
אורן: אמרת קודם שהאוויר צריך להיות מלא, טעון, כמו החשמל, במה הוא צריך להיות טעון?
בדאגה לזולת. אני לא דואג לעצמי, אני דואג ליחס שלי אל הזולת. ואז סביבנו תמיד תהיה אווירה כזאת, שהיא לא תיתן לשום דבר רע לפרוץ.
אורן: טוב, הזמן שלנו נגמר. תודה רבה לך הרב לייטמן, היה מרתק. תודה ניצה. תודה גם לכם שהייתם איתנו, אנחנו נקיים שיחות נוספות בנושא הזה, תהיו איתנו. עד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב, חיים חדשים.
(סוף השיחה)