mlt_o_rav_2012-01-03_rawmaterial_sihot_haim-hadashim_n6

שיחה עם רב

חיים חדשים

שיחה 6

שיחה 03.01.12 - אחרי עריכה

אורן: שלום לכם, אתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות הלימודיות עם הרב לייטמן. שלום לך, הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: למי שמצטרף אלינו לראשונה לסדרה הזו, אני רוצה להסביר את הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים באולפן. אנחנו רוצים לדמות כאן מצב, שבו הרב לייטמן מלמד כיתה של אנשים, הם יכולים להיות ישראלים או אנשים מכל מדינה אחרת בעולם, שמישהו החליט שכדאי להושיב אותם ללמוד. זו יכולה להיות המדינה שבה הם חיים, זה יכול להיות הארגון שבו הם עובדים ונתנו להם את הזכות והאפשרות להתיישב וללמוד, והרב לייטמן הוא המורה שלהם. והיום אנחנו מתקדמים בלימוד שלנו. מה אנחנו לומדים היום?

כל הזמן אנחנו לומדים על הקשר בינינו, שאנחנו נמצאים בסך הכול במצב, שאנחנו מגלים אותו ממש מיוחד. זו פעם ראשונה בהיסטוריה, שאנחנו מגיעים למשבר כללי, והרבה מדענים, פילוסופים, סוציולוגים ופוליטולוגים, מגלים שהבעיה היא בקשר בין בני האדם. ולא יעזור לשנות איזה משטר, לא בדיוק לבנות צורות חדשות, לא איך להתקדם, כמו שיש אנשים שחושבים שעל ידי הטכנולוגיות, על ידי החומרים החדשים, אנחנו יכולים להתקדם. וכל הדברים האלה ועוד יותר ויותר, היו לנו כמטרות, חשבנו שעל ידי זה אנחנו נתעלה מעל כל הבעיה הזאת. יש אנשים שחושבים שעל ידי סדר גדול בכלכלה או במדיניות או אפילו בקשר בין המדינות, נגיע למשהו טוב.

ואנחנו רואים שאפילו הקשר בין המדינות, כמה שמנסים לבנות אותו, לא עוזר, וגם לא כמה שנקדם את הטכנולוגיה. וגם אם נפרוץ ונתחיל ממש בעידן חדש, שבו נוכל להזמין חומרים לפי הרצון שלנו ולעשות מהם כל מיני דברים, וכמו שאני יכול להוציא דף נייר במדפסת, אז במדפסת אני יכול להוציא מכונית חדשה, כוס חדשה, עד כדי כך. בכל זאת, במה זה יעזור לנו? היום אנחנו מבינים שלא זאת הבעיה. שגם אם ניתן את התנאים הטובים ביותר לזוג שלא רוצים להיות יחד, גם אם נכניס אותם לארמון, זה לא יעזור להם. ואם הם אוהבים זה את זה, אז תכניס אותם לאיזה מקום קטן וצר וטוב להם. ואפשר להביא עוד הרבה דוגמאות לכך.

אנחנו רואים זאת אצל הילדים, שהם לא נמשכים לכל מיני דברים מיוחדים, אלא למה שמעניין אותם, מה שטוב להם, האדם הולך לפי הרצון. זאת אומרת, אנחנו צריכים לבדוק את האדם ולראות לְמה הרצונות שלו מתפתחים.

מדור לדור גילינו שהתפתחנו על ידי האגו שלנו. שהיה מפתח אותנו להתפתחות כזו שאנחנו קודם כל צריכים מזון. אוכל, מין, משפחה, דברים בסיסיים. בלי זה אדם לא יכול להתקיים, זה ברור. היינו כל הזמן נמשכים לזה ומקיימים בכמה שאפשר. אחר כך התפתחה הטכנולוגיה, שעזרה לנו לפנות חלק מיום האדם לכל מיני עסקים אחרים. ואז התחלנו להתעסק קצת יותר בתעשייה, אלו בסחורות ואלו בתעשיית הבגדים, הנעליים וכן הלאה.

זאת אומרת, התחילה כבר התפתחות, התפתחו גם המסחר וגם המדע, והתחילו להיווצר עודפים במין האנושי, כשלא כולם היו חייבים ממש להיות קשורים לקרקע. אז אנשים התחילו לעסוק גם בחכמה, גם בכתיבה, גם בתרבות, והיה ביקוש בהם אצל כל שכבות העם, וכן הלאה. בקיצור, עד שהתחלנו לארגן את עצמנו כבר במדינות ובתעשייה יותר גדולה ומתקדמת והתחילו לגלות יבשות ועוד ועוד.

האדם מתפתח מתוך כך שהרצון שלו מתפתח, והרצון שלו רוצה יותר ויותר, לכבוש יותר ויותר. עד שמתחיל להסתכל על הכוכבים, ואיך הוא יכול להגיע אליהם. ובאמת, אנחנו רואים שבמאה הקודמת כבר התחלנו לצאת לחלל ולהיכנס לתוך האדמה וגם מתחת המים, לעומקי המים, ולאיפה שרק אפשר להגיע.

אבל פתאום אנחנו מגלים בכל הנטיות הללו מין עצירה. כאילו כל דבר שאני עוסק בו, בא לי לעזוב אותו ואני מתייאש ממנו מהר, כמו בחיים הפרטיים שלי. ואז בשנות השישים של המאה העשרים, הגענו למצב של דור מיוחד שהתחיל לזלזל בכל הדברים האלה ולחפש מה יש להם בזה. הם לא רצו שום דבר. ילדי הפרחים. חשבנו שבאה להם איזו עייפות, כי זה לא היה רחוק ממלחמת העולם השנייה כשיש להם כל טוב, ולכן הם כאלו.

אבל לא. הם התחילו לחשוב על היחס לחיים בצורה אחרת. הם קיבלו איזה רצון חדש, כשהם שואלים, בשביל מה אנחנו? למה אנחנו? כולנו הולכים לתהום כמו דרך מטחנת בשר, שאין מאיתנו כלום. עושים מאיתנו מכונות, שאנחנו נמלא רצונות של מישהו וכך אנחנו לא מסכימים. והרצונות שלנו התפתחו והתפתחו יותר ויותר עד שהגענו לייאוש כללי, בכל מה שאדם עוסק.

ואפילו מעל הייאוש הכללי. אנחנו רואים שיש בזה איזו מגמה כללית בטבע שלנו, של הכלל האנושי. שאנחנו מגיעים לאיזה דכדוך, לאיזה מצב שמה יש לנו בחיים? חיים מפני שחיים, למלא קצת את עצמנו. מה אפשר לעשות? לא לסבול סתם. אז אדם בעצם לא מקבל שמחה מהחיים, והתפתחות ופריחה. אלא ממלא את עצמו מאין ברירה.

זאת אומרת, הוא יודע שאין ברירה ושהוא חי וצריך כך לחיות, ויותר ויותר אנשים מגיעים לייאוש, ודווקא בדור שיש בו הכול. מה חסר? לך לעבוד באיזה מקום, לך להסתדר במה שאתה רוצה, תרכוש איזה מקצוע, תתעסק באומנות, במוסיקה, יש מלא חוגים, אפשר לנסוע בכל העולם, לבלות. אנחנו רואים שהרצון שבנו, שהתפתח, שהוא כל המהות שלנו, כאילו לא מכוון אותי לכלום. הוא נמצא, ומספיק לי, אין לי משיכה לשום דבר.

וזה המיוחד שבדור שלנו. וכך הגענו למשבר הכללי. ומה שמיוחד בזה, שאם אנחנו רוצים לעבור אותו, אז אנחנו יכולים לעבור אותו רק דרך פתרון מאוד מיוחד, שנקרא, למצוא שמחה, את מהות החיים, בקשר היפה בין בני האדם. שלגמרי לגמרי לא ציפינו ולא חיכינו ובכלל לא חיפשנו שם תשובה כזאת. אבל הייאוש הכללי, היחס הזה, הזלזול לכל מה שיש לנו בחיים, המשבר בחיים האישיים והכלליים שבחברה, מביא אותנו למצב שאם אנחנו רוצים לגשת לפתרון הבעיות, אנחנו רואים שאנחנו לאו דווקא מכוונים לאהוב זה את זה, להסתדר יפה זה עם זה. וכך כל בעיה ובעיה שאנחנו רוצים לפתור.

למשל בעיה ברפואה. אנחנו הפסקנו להאמין לרופאים. מפתחים כל מיני רפואות משלימות וטכניקות למיניהן ומה עוד. לָמה? כי בעיני האגו שלנו, הרפואה הפכה להיות לעסק. ושליש מהתקציב המדינה צריכה להשקיע בזה. כמו שבביטחון לפחות שליש, כך הולך גם למשרד הבריאות. זאת אומרת, זה הפך להיות עסק. ואנחנו כבר לא מאמינים לרופאים, אנחנו כבר רואים שהתרופות הן לא תרופות, שסתם רוצים למכור לנו אותן. וסביב זה עושים אלפי בדיקות מיותרות, עם קרינות ועם כל הדברים. סביב זה יש אלף רופאים שפתאום צצו, במקום רופא אחד, ושולחים זה לזה כדי להרוויח ולהתפרנס. ובקיצור מלא בעיות.

זו דוגמא לכך, שאין אמון, יש חוסר אמון. האגו קלקל את היחסים בינינו. אותו דבר בכל מקום. גם אדם עם המדינה, אדם עם החוק, ובין בני אדם. הכול נעצר בזה שאני נתקל באנשים שלא איכפת להם ממני, או ההיפך, רוצים לסדר אותי, מקבלים תועלת מזה שרע לי. כך אני מרגיש, ממש. אין אדם שמסתכל על השני בעין טובה, אלא אפשר להגיד דרך הכיס שלו. והכול עד כדי כך שלא רואים האדם את האדם, אלא דרך הרווח בלבד. לא איכפת לי מי אתה, מה אתה, אלא רק מה אני מרוויח ממך, מה אתה ממני וזהו.

אנחנו רואים שבצורה כזאת אנחנו מאבדים לא רק את הטעם בחיים, לא רק איזה יופי שאי אפשר לקנות אותו, אלא הגענו למצב שאפילו במשפחה אנחנו לא חיים, כמו שכתוב "שונאי אדם יושבי ביתו". אלא אנחנו מגיעים למצב שאנחנו לא יכולים להסתדר בכלכלה, במערכת הפיננסית, בתעשייה, ובשום דבר, כי בכל מקום אני משתדל להכניס חשבון פרטי שלי בלי להתחשב באחרים. אנחנו מייצרים המון מנגנונים כדי לשמור, כדי להגן, כדי שכל אחד יסדר את השני ויכניס משהו שיהיה לטובתו, ואפילו לא לטובתו, אלא העיקר לרעתו של השני, כי בזה אני מרוויח כנראה וכן הלאה.

ואנחנו נתקלים בזה בכל המערכות שלנו, בתרבות, בחינוך ובחינוך ילדים בכלל, יש לנו בזה בעיה גדולה, כי לא נמצא הקשר בין בני האדם, בין הורים ומורים, בין הורים לכל האנשים שבמדינה. וסך הכול יוצא שאם לא אותנו, אז לפחות את הדור החדש היינו יכולים להעמיד בצורה יפה, אבל אנחנו לא מסוגלים. אנחנו רואים ירידה של הדורות, וכזאת שכל דור שנולד הוא מסכן, כך אומרים אנשים.

אני שומע בכל מקום "בשביל מה להביא ילדים, שיסבלו? אני בעצמי מרגיש רע. אני רואה אותם חיים בעולם עוד יותר גרוע. ובכלל אומרים שהוא הולך להיגמר מחוסר אוצרות אדמה, ממלחמת אטום, מכל מיני דברים. ובשביל מה? רק שיהיה לי טוב, כדי שאני אתעסק בו עד שהוא יהיה קטן כמו כלב קטן לידי? יותר טוב שאשחק עם כלב. ובאמת אנחנו רואים, בכל דירה יש כלב. לָמה? כי "אני אוהב אותו, הוא אוהב אותי, הוא נאמן. אין בעיות. הוא גם מוציא אותי לטייל".

אנחנו רואים אנשים שמחוסר קשר ביניהם, התחילו לשנות את היחס מדור לדור אפילו, בין הורים לבין ילדים, בין הורים לבין ההורים שלהם. בדרך כלל שלושה דורות נמצאים בזמן אחד בעולם, ואנחנו רואים שאין קשר, אין יחס ביניהם.

גם במדינה אני נמצא במצב שאני בוחר היום איפה יותר קל לחיות, כאן או שם. אם לא איכפת לי מהשפה או מעוד אילו תנאים, אז אני עובר ממדינה למדינה, וכך אני לא קשור לאף אחד. יש אנשים שבכלל מטיילים בכל מיני מקומות בעולם, ומרגישים לא שייכים לאף מקום. אבל בכל זאת בתוך האדם יש גם את התביעה הזאת, לחום, לפינה חמה, להרגשת הבית, כי זה הטבע שלנו.

חוץ מזה אנחנו בעיקר רואים שלא נוכל לפתור את הבעיות הכלליות, הארגוניות שלנו. אנחנו צריכים להתארגן היום מול המשבר הכללי, ואנחנו מצביעים עליו ואומרים שהוא לא נפתר אלא בקשר הנכון בין בני אדם. כי זה שייך בעיקר לחוסר אמון ולכך שלא רוצים להיות טובים זה לזה. ואז, כמה שחשבנו כל הזמן בצורה טכנית וקרה, שצריכים לעשות חשבונות עם כסף, חשבונות עם חומר, עם חומרי גלם, וכל מיני סחורות, לא יותר מזה, ומלבד זאת לא איכפת לנו מי עומד מאחורי זה, הגענו למצב שזה לא מספיק. זה לא עובד בצורה כזאת, אלא אנחנו צריכים להכניס לכל היחסים בינינו חום, יחס, אמון.

חוץ מחשבון יבש, צריך איזה יחס, מעל זה, שמשקיעים זה בזה, שמוותרים זה לזה, שמוסיפים קצת זה לזה מעל החשבון היבש. בלי זה לא עובדים, כי הרצון שלנו שהוא כל היסוד שלנו, הוא רצון להרגיש, להרגיש מילוי. ומילוי לא מודדים בכסף. אני נהנה מהחיוך של הילד מפני שאני אוהב אותו, ואני לא אמכור אותו תמורת שום כסף שבעולם. ואני יכול לסמוך על האנשים הקרובים שידאגו לי בכמה שרק אפשר, ואת זה אי אפשר לקנות בכסף, או שאני עכשיו אבנה לעצמי בית חולים או כל מיני מעגלים של תמיכה.

זאת אומרת החל מהחיים הרגילים, הפשוטים, והיחס בין הדורות, היחס בין בני אדם והיחס בין התעשייה, המסחר, החינוך התרבות והביטחון, הכול נתקע במצב שאיבדנו קשר זה עם זה, לגמרי. לא מלמדים אותנו להגיע לקשר הזה. פעם הוא פעל יותר בצורה טבעית בין בני אדם, ואנשים היו חיים וקשורים לקרקע, לעיר, לארץ, למולדת. היום הדברים האלה די מטושטשים.

ולכן כשאנחנו מאבדים את המקור, את מושג הבית, זה מאוד חשוב לנו. אנחנו בלי זה מרגישים חוסר טעם בחיים, שאני נותן למישהו ומישהו נותן לי, אמנם קשה לנו היום להתחייב וגם להרגיש שמישהו מתייחס אלינו יפה, אולי זה מורגש כנטל, בשביל מה ולמה, אבל בלי זה אנחנו לא יכולים להמשיך בחיים.

ולא מן הסתם המשבר שאנחנו עוברים היום הוא משבר רב גווני. הוא מתחיל מהצורה היבשה ביותר, מהכסף. עד שהמשבר לא הגיע לסוף של כל המשברים בדרך, מהרגשיים ביותר, למשבר הפנימי בחיי האדם, במשפחה בילדים, בתרבות, בחינוך, בבריאות וביטחון וכן הלאה, עד שהוא הגיע לכלכלה. עד שהמשבר לא הגיע לרמה הרחוקה ביותר מהרגש בין בני אדם, אנחנו לא כל כך שמנו לב אליו. לא היה איכפת לנו לוותר על הרגש, וויתרנו.

מה שאין כן עכשיו כבר אין ברירה, הגענו לסוף. ואם עושים חשבון הפוך, מהתחום הפיננסי בחזרה אלינו, אז אנחנו רואים שאם לא נבנה אמון בין בני אדם אנחנו לא נוכל להתקיים, ממש לא נוכל להתקיים. כי החברה האנושית לא מן הסתם נעשית יותר ויותר צמודה, סגורה, אחידה, אלא זה התהליך שכנראה נמצא בתוך ההתפתחות שלנו. ואנחנו יכולים לצפות עליו מהצד, לבקר אותו, לברר אותו, אבל זו עובדה. מה שאנחנו רוצים או לא רוצים זה לא כל כך שייך. יש כנראה איזה תהליך בטבע שלנו שכך צריך לעבור, שצריכים להתגלגל לצורות כאלה.

ולכן אין לנו ברירה, אלא כנראה לבנות את עצמנו כחברה שבה אנשים יותר קשורים זה לזה, חמים זה לזה, בהתחשבות, בהדדיות, עד, כמו שכתוב במקורות העתיקים, שכל הדתות וכל האמונות, יהיו חייבים להגיע לאהבה. יכול להיות, כך גם אומרים האנשים שחיים בטבע, שכך הם מרגישים את האהבה מצד הטבע, הדאגה מצד הטבע לכל דבר שנמצא בו. וכשאנחנו, מתייחסים לזה בצורה אגואיסטית, דרך המשקפיים האגואיסטיות שלנו, אנחנו לא מזהים כל כך.

פעם דיברתי עם ג'יין גודאל, שחיה עם קופים שבע עשרה שנה, נדמה לי, היא קיבלה על כך פרס נובל, על כל המחקר שלה. שאלתי אותה, מה בעיקר הרגשת כשחיית בין הקופים, ביער בלי שום דבר, ובלי אף אחד, והקופים מתחילים לקבל אותך כמו אחת משלהם ואין שום בעיה, את יכולה ממש להיות לידם, היא אמרה "אהבה, זה מה שהרגשתי שיש ביניהם. אמנם הם כל הזמן מבררים בעיות וכל הזמן כאילו צועקים, אבל זה בסך הכול רק כדי לעורר אהבה. גם כלפי העצים, וכלפי היער, כלפי השמיים וארץ אני התחלתי לגלות" והיא בכלל לא הייתה כזאת, היא סיפרה על כל התהליך שהיא עברה, היה מעניין מאוד לשמוע, זה מה שרציתי לשמוע ממנה, זה מה שהיא גילתה. אדם שנמצא כל כך הרבה שנים, והגיע לג'ונגל הזה מה"ג'ונגל האמריקאי", זה מה שלאט לאט הוא מגלה, שהטבע פשוט כולו אהבה.

אם כך, אנחנו נמצאים כאן באמת בבעיה גדולה. שכל הדתות, כל האמונות, והטכניקות למיניהן, כולן אומרות אותו דבר, שהאדם צריך להגיע בסוף ההתפתחות שלו לקשר, לא נקרא לזה אהבה, אלא לפחות לקשר יפה אחד עם השני, שבלעדיו האנושות לא תוכל להתקיים. וכדי שאנחנו כנראה נבין את החיסרון בזה, הנחיצות בזה, אנחנו עוברים כזה תהליך, כדי שנגיע לאהבה, שאנחנו נפתח. למה? כי אהבה אי אפשר לחייב. אני יכול לשלם כסף, אני יכול לקנות מה שאתה רוצה, חוץ מהאהבה.

כל מיני צורות של יחס יפה, כן יכולים. אבל אהבה זה מה שבא מתוך רגש מיוחד מאוד, שנעתק מכל יתר הרגשות שנמצאות באדם. אני נניח, מרגיש שאתה נעשה לי חשוב מפני שדרכך אני מכיר או מבין או משיג משהו בחיים. יופי. אז אני מתייחס אליך בהתאם, אתה יקר לי. במידה שאני יכול להשיג דרכך משהו שחשוב לי, במידה הזאת אתה נעשה לי יקר, כמו אותו חפץ שאני רוצה להשיג, אז אתה יקר לי באותה מידה של החפץ.

אנחנו יכולים להגיע למצבים שאנחנו נמצאים ביחסים כאלה שאנחנו גם מפתחים אמון זה בזה, יחסי. שעד שאני חייב ועד שאני זקוק, עד שאני נזקק לך ואתה לי, אז יש בינינו מין אמון שבמידה הזאת אני יכול איכשהו לסמוך עליך. וגם כן, אם פתאום בא מישהו ומשלם לך יותר או מביא לך יותר מילוי, תענוג, אז אנחנו כבר מאבדים את האמון, מאבדים את התמיכה.

ולכן אנחנו מגיעים כאן לאיזה מצב מאוד מאוד מיוחד. ההתפתחות שלנו הביאה אותנו להרגשה שאנחנו תלויים זה בזה, להבנת הנחיצות בקשר יפה בינינו, עד כדי כך שאנחנו צריכים לאהוב זה את זה, אחרת לא יהיה אמון נכון הנדרש היום, כדי להגיע לחיים הטובים.

לא מן הסתם אנחנו עומדים עם פצצות אטומיות, כל אחד מחזיק כמה אלפים מהם אחרי הגב שלו, ועם עוד כל מיני צורות נשק שמסתובב בחלל ומוכן לכל אחד ואחד. לא לחינם אנחנו נמצאים כבר בכל מיני פעולות אכזריות ותסכולים וכל הדברים האלה. כדי להבין שאין לנו ברירה. שכדי להגיע לחיים טובים, אנחנו צריכים להגיע כאן להיפך ביחסים שלנו, ממש מקצה לקצה.

וכאן באמצע, בין האהבה ושנאה שיש בינינו, יש באמצע משבר. משבר שאומר, אתם לא תוכלו להתקיים בכלל על פני האדמה אם לא תהפכו את השנאה זה לזה, לאהבה. כי עד שלא תאמינו זה בזה, עם פצצות האטום, ועם הבנקים ועם כול הדברים, ותתחילו לראות את המערכת הזאת כעגולה, אינטגרלית, שהיא כבר כזאת אם תרצו או לא תרצו, אז תבינו שבצורה שהמערכת האנלוגית, אינטגרלית, כולה קשורה זה בזה, וכולה בחימוש כזה בכל כלי המלחמה, בשנאה ובכול, אין לכם ברירה אלא אתם צריכים להתהפך.

ועד כדי כך, שלא יהיה לכם אוכל נפש. זאת אומרת, זאת כבר לא בעיה שאתם מזלזלים בילדים, אז יש משבר, ולא איכפת לכם, ולא בחיים כאלה או כאלה, אתם פשוט לא תוכלו לספק לעצמכם דברים הכרחיים, נחוצים. המשבר הפיננסי מגיע למצב שעכשיו מיליונים יוצאים לרחוב, אתם לא תוכלו להסתדר. האנשים האלה, אמנם שיש המון, יכול להיות שהמדינות יהיו עשירות מאוד, כמו גרמניה, ארצות הברית, זה לא חשוב, אבל מתוך חוסר התחשבות זה בזה לא תוכלו לספק להם, למובטלים האלה, צרכים כדי שיוכלו להתקיים נורמאלי.

הם יצאו לרחובות, ויתפרעו, ויהרסו את המדינה. ולא חשוב כמה כסף יש באוצר, ואוצרות, ומחסנים מלאים במזון. אלא חוסר ההתחשבות כמו שיש עכשיו, חצי עולם ממש מת מרעב והחצי השני זורק יותר כמות ממה שצריך כדי להאכיל את החצי השני, ולא יכולים להסתדר בגלל חוסר התחשבות.

לכן אנחנו רואים שבלי להגיע לצורת האהבה, נניח בלי המילה הזאת, שהיא כאילו כבר "מלוכלכת" מדי בכל מיני צורות, ממין וסתם שאומרים אותה ומשתמשים בה לכול מיני דברים לא נצליח. אלא חייבים להגיע להתחשבות המלאה, השלימה, התכללות בחסרונות, הבנת הצרכים, מילוי הצרכים של האדם, דאגה לסיפוקו, אחרת החיים על פני כדור הארץ ממש הולכים ומסתיימים.

אם זה החוק הכללי של האדם, אז איך אנחנו יכולים להתחיל לממש אותו? זאת אומרת, כול הרצונות שבי, נניח אלף רצונות, לא חשוב כמה, אני צריך לסדר אותם כך שאני לא משתמש בהם לטובת עצמי בלבד, אלא בהתחשבות עם האחרים, בכול רצון ורצון, בכול דבר ודבר. אני צריך להיות קשור עם כול העולם. אני לא צריך להכיר את כול העולם, את כול אחד ואחד בפנים, אבל אצלי בפנים צריכה להיות איזו הרגשה שאנחנו יחד, שאני דואג לאחר כמו שאני דואג לעצמי. דאגתי עכשיו לעצמי לכוס קפה, אני צריך לדאוג גם האם יש לאחרים גם כוס קפה. עד כדי כך, שאם לא יהיה לאחרים, נניח במידה של מה שהם רוצים, לא חשוב, אז גם אני לא אקח לעצמי. כמו שאמא, עד שהיא לא מאכילה את הילד, עד שהוא לא בריא, עד שהוא לא שבע, עד שהכול בסדר, היא לא יכולה לטפל בעצמה. היא פשוט לא מסוגלת, איך יכול להיות אם קודם הוא צריך?

אז איך אנחנו יכולים להגיע מהאגו שלנו לשינוי כל כך גדול? ואנחנו רואים שזה דבר מיוחד. אנחנו חיים בעידן מיוחד, שאף פעם הטבע, ההתפתחות שלנו, בהיסטוריה שהיינו, אף פעם לא דרשו מאיתנו כול הנסיבות, כול התנאים הפנימיים והחיצוניים, שאנחנו נשתנה. תמיד הלכנו עם האגו המתפתח וכך "קרענו" את העולם הזה וסידרנו אותו איך שנוח לנו. ועכשיו, בפעם הראשונה אנחנו צריכים לטפל בעצמנו, להביא חינוך גלובלי אינטגרלי לעצמנו, שיביא אותנו להתחשבות, להיות ילדים טובים, כמו בגן, כי בלי זה הגן לא יתקיים.

אם נפנה למומחים בזה, סוציולוגים, פסיכולוגים, הם יגידו לנו "אפשר לעשות את זה כמו שאנחנו עושים, במסגרת קבוצתית. נארגן קבוצה ונתחיל איתם בשיחות, אימונים, הפעלות, תרגילים, שהם יראו כמה שזה טוב להיות יחד, כמה שהאדם מרוויח מזה שיש סביבו אנשים שמתחשבים, שיכולים לעשות דברים יפים יחד, לבלות, לתמיכה, ועוד כול מיני דברים". זה ברור. למה? לא מן הסתם התחלתי לספר על התפתחות האגו. בגלל שהתפתחנו, הרצון האגואיסטי שלנו גדל, כול אחד ואחד נהיה פנוי במשך היום בכמה שעות מהיום, ויכול להתעסק יותר במסחר, בתעשייה, במדע, בכול מיני דברים, בגלל שאנחנו גדלנו על ידי האגו.

כאן אם אנחנו גדלים, לא על ידי האגו, דווקא על ידי התחשבות, התחברות יפה זה עם זה, אז אנחנו יכולים גם כאן לפנות את עצמנו מכול מיני בעיות ודאגות, ולבנות תעשייה, רק תעשייה אחרת. לא טכנית, אלא פנימית, רוחנית שלנו. כמו שאז פיתחנו את עולם הטכנולוגיה המודרני והכול על ידי זה שהאגו דחף אותנו להתפתחות החיצונית, אם עכשיו נטפל בהתפתחות הפנימית שלנו, אנחנו נפתח עולם חדש בינינו, עולם פנימי. שם יהיו הטכנולוגיות, שם יהיו ההתפתחויות החדשות, הכול ביחס בינינו, שם נראה עד כמה שיש עולם ומלואו ביחסים היפים וטובים. כמה יש בזה המון רגשות, המון הבחנות, שלזה אנחנו לא צריכים אינטרנט וכול מיני קווי תקשורת אחרים, אני מוכר לך, אתה מוכר לי, וכך וכך, לא. אנחנו כבר קשורים בצורה רגשית זה לזה. כמו שאנחנו מגלים שכול אדם קשור לאחרים דרך ארבעה אנשים, אפקט הפרפר, כול אחד תלוי בשני וכולי וכולי.

אז כאן אם אנחנו כבר משקיעים בקשר המצוי בינינו את היחס החדש, אנחנו מפנים את עצמנו להתפתחות מיוחדת מאוד, איכותית בתוך הקשר הזה עד כדי כך שאנחנו מתחילים להרגיש זה את זה כמו אמא שמרגישה את התינוק. ובזה כול אחד ואחד מתחיל להיות כמו אחרים. כאילו כולם נכללים בו בצורה רגשית. ואז הוא מתחיל להרגיש מה קורה בהם והם מרגישים מה שקורה בו, וכך אנחנו מגיעים להתחשבות, ודאי, ולקשר כללי אינטגרלי בינינו, ובזה אנחנו מתחילים אולי להרגיש מה שאמרה גם ג'ין גודאל, וכול האחרים, וגם כול הדתות, שאהבה היא בעצם החוק הכללי של העולם, שבעצם זה מה שמצוי בטבע.

ועל ידי התרגילים האלה בקבוצות הקטנות, סוציולוגים, ופסיכולוגים יגידו לנו שאפשר להגיע על ידי תרגילים בקבוצות לכאלה התפתחויות אישיות, פנימיות שבתוך האדם. ואז נרגיש באמת את הכוחות הפנימיים האלה שבכול אחד ואחד, ומתוך זה נרגיש את כללות האהבה שנמצאת בטבע.

ללא ספק, אם נשפר את היחסים בינינו, נגיע לא רק לשוק המשותף המתוקן, אלא לכול דבר ודבר, לחיים מאושרים. היום 30% מאוצר המדינה הולך למשרד הבריאות, ומשם מגיע לאזרח הפשוט אולי כמה אחוזים, ועוד 30%-40% אם לא חצי מהתקציב ויותר הולך לביטחון, לפיתוח נשק, ועוד לכול מיני ביורוקרטיות ובעיות אחרות. אנחנו נפנה בכך 90% מהתעסוקה שלנו בדברים שלא מביאים לנו שום דבר טוב, שום תועלת. ופתאום נרגיש שבאמת אין שום טעם שאנחנו עובדים כול כך קשה. בשביל מה?

כמו עכשיו, המשבר מחייב אותנו בכוח, כמו כול המשברים האלה, שמחייבים אותנו בכוח לשנות את היחס שלנו לחיים, כך אנחנו צריכים להבין שהאדם חייב להיות חופשי. שעל ידי זה שאנחנו נתחשב יותר זה בזה. וכמה אנשים מכול האנושות שרוצים מתוך הדאגה שלהם לאחרים, ירוצו בשמחה לעבוד, לייצר מזון, לעבוד בבנייה, בייצור ביגוד וכן הלאה, הדברים ההכרחיים הנחוצים. לפתח גם מכונות בהתאם לזה. אבל אנחנו נדאג קודם כול שיהיה לכולנו טוב בצורה שווה. אולי לא צריכים את האנרגיה האטומית הזאת שהיא מסוכנת כול כך, אולי עוד משהו מיותר, בקיצור, הכול יסתדר אז לפי ההתחשבות בין בני אדם. זאת אומרת, במגמה הפוכה מהיום.

לכן אנחנו חושבים שזו הגישה הקומוניסטית, אבל קרל מרקס ראה את הדברים האלה מהזווית הכלכלית. הוא היה אקונומיסט, ולפי החשבונות שלו, לפי הטבלאות שלו, לפי מה שכתב בספר "הקפיטל" שלו, הוא פשוט לפי החשבון, לפי הנתונים, שהוא מביא שם, לא בגלל שהוא מלכתחילה נולד קומוניסט, הוא מראה לפי החשבון שלו שאם המצב ימשיך כך הלאה, אז המצב צריך להגיע לסיום. ובאמת נכון כך אנחנו הגענו. אנחנו יכולים להסכים עימו או לא, אבל האדם היה חכם, ראה את הנולד. שהאגו נגמר, ויש לו סוף להתפתחות, וסוף ההתפתחות שלו בזה שהוא מגלה עד כמה הוא סופי, סופני. וזה מה שקורה לנו.

לכן עד כמה שאנחנו נבין מהר את המגמה הזאת, שהעולם הגלובלי האינטגרלי דורש מאיתנו התחשבות, הבנה הדדית, אהבה כללית, שזה החוק הכללי של כול המציאות, אז בזה אנחנו נגיע יותר מהר לסיום המשבר הכללי ולחיים יפים וטובים. ודאי שכדאי לנו לעשות לקראת זה לפחות צעדים קטנים אפילו למען הילדים שלנו, למען הדור הבא. אם נוכל לחנך אותו במקצת להתחשבות זה עם זה, הם יהיו קצת יותר מאושרים מאיתנו. ובינתיים גם זה טוב.

מתוך מה שדיברנו אנחנו כבר יכולים להתחיל לראות אילו מערכות אנחנו צריכים לבנות כאן כדי לעשות שינויים קלים בחברה האנושית. כנראה שאנחנו צריכים לארגן כאלה כיתות, קבוצות, קורסים, כמו שאתם עכשיו נמצאים כאן ומשתתפים בהם. ודאי שקודם צריכים להכין מחנכים ומורים שיבינו את הדברים האלה, שיקבלו קצת רגש בזה, כי אי אפשר ללמד אהבה אם אתה לא נמצא בזה. אי אפשר להפעיל קבוצת האנשים בכול מיני הפעלות שילמדו התחשבות, שילמדו כמה שיש בזה תועלת, כמה שיש בזה רווח. לא רק ברוגע הפנימי, אלא גם בכלל בחשבון כללי, בחשבון בבנק תרגישו את זה, בכול מקום.

אנחנו רואים, אנשים יוצאים למחאות, למה? הם אומרים טוב לנו שאנחנו יחד. זה מעניין. זו הרגשת השייכות לכלל, הם מוצאים אותה בזה שיוצאים לצעוק יחד, זאת הצורה הנכונה? אנחנו יכולים לעשות את זה בפסטיבלים, בהתחשבויות כאלה, בחשבונות כאלה, בפיקניקים ענקיים, אנשים נמשכים לזה. דיברתי גם עם אלה שנמצאים ב"וול סטריט", ובכל מיני מקומות, כולם אומרים אותו דבר, אנחנו לא מוצאים מקום אחד שבו אנחנו מרגישים שייכות אחד לשני, שיש לנו משהו משותף. אז למה שאנחנו לא ניתן לאנשים האלה חיים, שירגישו שהם ממש שותפים, ומתחשבים, ומתחברים, ומרגישים את עצמם כאחד.

נקווה שבקורס שלנו, בהפעלות שאנחנו נעבור יחד, כל אחד ואחד ירגיש עד כמה שיש לו רווח. אנחנו הולכים בצורה אגואיסטית לראות עד כמה אנחנו מרוויחים מזה שאנחנו נהייה יותר קרובים זה לזה. עד כמה שהעולם שלנו יהיה יותר בטוח, יותר בריא, הילדים שלנו לא יסבלו בבית הספר מבריונים ומסמים, ומכל מיני פחדים כשהם יוצאים לרחוב. אנחנו נתחשב בכל אחד ואחד בנהיגה, שלא נהרוג כל יום עשרות אנשים בכבישים. אנחנו נפסיק עם החימוש, אנחנו נסדר את הרפואה, נסדר את היחס לזקנים, לדור הצעיר, לכול. אנחנו נבנה את החיים שלנו שיהיו חיי משפחה אחת חמה, מעל כל הפערים, מעל כל הבעיות. יחד עם האגו שלנו, לא נהרוס אותו, לא. אנחנו יחד עם זה, כמו במשפחה של אנשים מבינים, חכמים, מחונכים נכון, שמבינים שכל אחד ואחד הוא אחר, הוא שונה, ואני צריך להתחשב בו.

אהבה זה נקרא שאני אוהב את השני למרות שהוא לא כל כך כמו שאני מרגיש אותו, כמו שאני רוצה להרגיש אותו, כמו שאני רוצה לראות אותו. כמו ילד שנולד. אני רואה נגיד בנכדים שלי כל מיני צורות אופי כאלה שבאמת אני בקושי סובל, אבל יש לי ברירה? אני לא יכול לשבור אותם, אני מקבל אותם, ואני אוהב אותם, אפילו שאני בִפנים סובל קצת מזה, כן. ואני מבין שאי אפשר אחרת, שזה החיים. אבל כמה אני מרוויח מזה אם אני למרות זאת מרגיש אהבה אליהם. כך אנחנו בהתחשבות זה עם זה.

ואם הם יגדלו וירגישו נניח שסבא שלהם שאוהב אותם, לא אוהב בהם כאלה וכאלה נטיות או הרגלים, אז מתוך האהבה שלהם אליי, אולי הם ישנו אותם ואז אני אראה אותם יפים וטובים כמו שאני רוצה לראות. והם יראו אותי גם כן במשהו שונה, שהשתניתי על ידם, מפני שאני רוצה שהם יאהבו אותי. וכך אנחנו נגיע לעולם עגול, לזה שכל אחד משלים את השני, מזמין בשני מתוך האהבה את השינויים כדי שהוא יאהב אותו, כך אנחנו נגיע לשלום, לשלמות. נקווה שהקורס שלנו יעזור לנו בזה. פה השלב הראשון להשגת השלמות הזאת.

אורן: נתת דוגמא שדאגת לעצמך לכוס קפה, אז אתה צריך לדאוג שיהיה גם לאחרים.

נתתי דוגמא שחצי מהעולם גווע מרעב והחצי השני זורק שני שליש ממה שהוא מייצר, אז לָמה אנחנו צריכים לחיות בעולם כזה? מאיפה בא הטרור, מאיפה באים כל הבעיות, המלחמות, בזבוז האנרגיה, זיהום כדור הארץ?

אורן: אז ברמה האישית, בוא נתלבש רגע על הדוגמא של כוס קפה. נאמר שעכשיו אני צמא ורוצה לשתות כוס מים, ואני רוצה לפעול בהתאם לדוגמא שאתה נותן, איך אני מממש את זה ברמה האישית? מה אני צריך לעשות בצורה המתחשבת?

מתוך הקבוצה נלמד מה זה להתחשב זה בזה, ובתוך הקבוצה אולי נתחיל לבנות כאלה מערכות בין המדינות שבהן נשתדל להגיע לרמת חיים יותר מאוזנת.

אורן: בין המדינות תפסתי, עם הדוגמא של חצי עולם רעב וחצי עולם זורק אוכל. אבל בתרגום הפרטי, כמו בדוגמא שנתת עם הכוס קפה, אז כאן לא מובן לי איך לפעול, אם אני רוצה לפעול בכיוון הזה. נניח שבעוד רגע אני אהיה צמא ואלך להביא לעצמי מהמקרר כוס מים.

אם אתה הולך להביא מהמקרר כוס מים, אז סתם מתוך התחשבות אתה שואל אותי האם גם אני רוצה מים או לא.

אורן: כן. כשאתה נמצא איתי באותו מקום. אני לא אצא עכשיו לרחוב לחפש כל אדם שצמא.

לא, לכן אמרתי, שלרחוב זה בא על ידי כך שאנחנו בונים מערכות. אבל אנחנו רוצים לעשות זאת. זאת אומרת, אחרי שאני עובר שינויים קטנים, הבנה בקורס, לומד את זה בהפעלות ובכל, אני מסכים שהחברה תהייה יותר מאוזנת, שהיא תגיע לרמת חיים פחות או יותר אחידה. לפחות השלב הראשון, שנגיע למצב שלכל אחד יהיה x, y, z. אנחנו חייבים להגיע למצב שתוך חמש שנים תהיה לכולם קורת גג, לכולם תהיה אספקה מלאה במזון ובביגוד, בכל מה שאתה צריך בבית, שיש לכל אחד מה שנקרא "בית".

ואת הכול אנחנו בונים מעודפים. כי אם אנחנו עושים חשבונות, יש לנו 90% עודף ממה שאנחנו צריכים. אם אני אוהב אותך, תבוא אליי, תיקח חצי מארון הבגדים שלי, תאמין לי שאני לא ארגיש את ההפסד. או שאני אקבל ב-10% פחות מהמשכורת לטובת מישהו, גם בסופו של דבר לא נרגיש. זאת אומרת, זה צריך להיות במימדים של המדינה, של העולם כולו, על ידי חינוך, החינוך צריך להיות קודם, זה צריך להיות לא באונס, אלא ברצון. באונס עשו פעם הבולשביקים וראינו למה הם הגיעו.

אנחנו צריכים קודם חינוך, אנחנו צריכים קודם הסכמה, לפחות בעלמא, שאנחנו עושים. וכל פעם שאנחנו עושים דברים כאלה אנחנו צריכים להראות מה אנחנו משיגים, איפה העשירים שנותנים, איפה העניים שמקבלים, איפה כולם מתאזנים, עד כמה שכולם הופכים להיות מאושרים, כמה שעל ידי השתתפות הדדית אנחנו יכולים להיפטר מהעודפים שאנחנו לא צריכים אותם. שאנחנו לא מייצרים סתם אלפי תרופות מיותרות רק כדי שמישהו יתעשר מזה, והוא מרעיל בזה את האנושות. בשביל מה אנחנו צריכים לזרוק כל כך הרבה דברים לנשק ולצבא? וכולי וכולי.

זאת אומרת, יש כאן הרבה מאוד פעולות שמצד הטבע הגענו לעידן החדש הזה, שאנחנו נצטרך לתקן אותו. אנחנו לא נוכל להחזיק את הדברים האלה. המשבר הגיע למצב שאנחנו פשוט נצטמק. לא יהיה לנו מאיפה להחזיק את המערכות המיותרות, האגואיסטיות, שבנינו. לכן, הם נכנסים למשבר ונופלים ונכנסים לשבירה. זה הכול יחד. אנחנו צריכים לראות עד כמה שחוסר היחסים בינינו מביא לנו את הרע, ועד כמה שהיחסים הטובים פתאום מְפַנים לנו אוצרות ממש, אתה מגלה מִכְרה זהב. אבל חינוך חייב להיות קודם.

כי אנחנו מדברים כאן לא על כך שיש חוסר ועודף, ויש כל מיני דברים, אנחנו מדברים קודם כל על כך שאנחנו צריכים לראות, שבמגמה הפנימית שלנו הגענו למצב שאנחנו חייבים להתחיל להתחבר, כי מתגלה רשת קשר בינינו המחייבת אותנו להיות בקשר טוב. ומתוך זה מתגלה המשבר הכללי, הגלובלי, בכל מיני רמות שאנחנו עוסקים בהן בכלל, מִתְקשרים בהן. המשבר הוא בחוסר התקשרות נכונה בין בני אדם, בזה כל המשברים. במשפחה, בחינוך, בתרבות, בכל דבר, ועכשיו הגיע אפילו לכלכלה. אלה בסך הכול קשרים בינינו, שמזה כולנו סובלים. והמשברים האלו, זאת אומרת, הקשרים החיצוניים בינינו, לא יירגעו כל עוד אנחנו לא נכניס בהם התחשבות לבבית, אמון במשהו אחד לשני, רק אז נוכל לפתח מערכות שישלימו את הדבר.

אנחנו רואים שגם בעולם החיצון וגם במצבים הפנימיים שלנו מתגלה לנו צורה גלובלית אינטגרלית. אין לאן לברוח. רק מה? לא מן הסתם הגענו למצב הזה מלכתחילה לא בצורה המחויבת, שהטבע עכשיו יחייב אותנו להתפתח. זה מעניין. אנחנו נמצאים במצב שלפני שאדם חושב ומגלה את הרע, לפני שהוא מחליט שהוא חייב להשתנות ושאין ברירה ושממש חיים או מוות נמצאים לפניו, לפני זה, הוא לא מגיע לחינוך החדש. הוא רואה שאין לו ברירה, הוא חייב חינוך חדש לעצמו, לחנך את עצמו, הוא חייב לבנות כאן מערכות חדשות.

במה אני יכול להִיעזר? פסיכולוגים אומרים על ידי הקבוצה, סוציולוגים אומרים על ידי עוד כל מיני מערכות, פוליטיקאים צריכים לעזור, מורים בבית הספר, כל מיני מחנכים, בספורט, בכל דבר. אנחנו צריכים לבנות כאלו מערכות שאדם יתחיל להבין את הצורך בשינוי מצד ההשכלה, ואיך לעשות אותו מצד ההפעלה. ושיהיו לו כאלה מקומות.

אבל אנחנו רואים שהטבע דווקא, ההתפתחות הזאת, זו פעם ראשונה בהיסטוריה שאנחנו לא מתפתחים בצורה עיוורת, אלא האגו שלנו דוחף אותנו ואנחנו רצים להתפתח במה שאפשר. כאן פתאום גילינו את זה, וכאן גילינו את זה, כאן עשינו את זה, פתאום כל מיני דברים, ואלפי אנשים מפתחים ומפתחים ומוכרים אחד לשני את מה שהם עשו וכך מתפתחים. לא. פתאום עצירה כללית. ונמצאים פעם ראשונה כאילו בחשבון נפש. לאן הגענו? מה קרה? הילדים שלנו כבר לא מסתכלים עלינו. כאילו אומרים לנו, בשביל מה הבאתם אותנו לעולם, בשביל מה נולדתי? ואנחנו בעצמנו כאילו רצנו ורצנו ופתאום עוצרים וחושבים לאן לרוץ, בשביל מה לרוץ, מה קורה, לאן הגעתי? אם נסתכל, אוי ואבוי, למקום יבש, מִדבר, אין כלום.

וזה מעניין שמה שדרוש מאיתנו עכשיו, קודם הבנה, הכרה במצב שיצרנו בכל ההיסטוריה, בהתפתחות הזאת, להכיר בו, להבין אותו. וכל אחד בלי זה לא יגיע להתחשבות עם האחרים. פעם היו אלה כמה מדענים, כמה פוליטיקאים, כמה חכמים או איזה מלך, שהיו קובעים חוקים וזהו. כאן לא, כאן חוק שאתה חייב לממש, שיתממש בכל אחד ואחד. אתה לא יכול אחרת. לכן אתה צריך חינוך.

אתה לא יכול להוריד אותו ולהגיד, כל אחד עושה כך, אחרת קנס או אחרת בית סוהר או משהו. לא. כאן את לב האדם צריך להכניס בפנים לתוך הקשר בין אחרים, זה לא חשבון כמה אנחנו מוכרים וקונים, אני לך ואתה לי. זה המצב המיוחד החדש. על זה כותבים הרבה אנשים היום, שמגלים שיש כאן איזה תהליך שמתחיל בימינו מאפס והוא נמצא ברמה אחרת של התפתחות. וזה נקרא "התפתחות האדם", שאנחנו בונים בינינו את האדם הזה, דמות אחת כזאת, מערכת הדדית, קשר הדדי.

ולא יכול להיות שמישהו בקצה העולם, במרכז מנהטן, או באירופה, לא ירצה, אנחנו חייבים להגיע לכל אחד. כי אם כולנו תלויים בכולם, אז אין ברירה. וקודם כל זה חייב להיות ממש מהפך בחינוך הילדים, בדור החדש. לפחות נראה את הדור החדש שמתחיל חיים חדשים, יפים, מאוזנים, בהתחשבות, בביטחון. שאף אחד לא בא לשני למכור סמים או לקנות מישהי לזנות או להרביץ לו או עוד משהו.

תראה מה שאנחנו עושים עם הילדים שלנו, כי זו העתקה מאיתנו. אנחנו לא מסוגלים לעשות שום דבר עם עצמנו ולכן אנחנו גם לא יכולים לשמור על הילדים שיהיו אחרים. איך אני אדרוש מילד להיות אחר אם אני כזה. לכן אנחנו מסתכלים על הילדים, אנחנו רואים שהם בורחים לנו מהידיים, שהם ממש עוד יותר גרועים מאיתנו, אבל הם ממשיכים בעצם אותה המגמה. אני לא יכול להגיד עליהם שהם רעים, אלא אם אני נמצא בירידה, אז הם עוד קצת קדימה לפני, כי זה הדור הבא.

אז יש לנו אפשרות לעשות חשבון נפש. לעשות בקורס הזה את כל שלבי המהפכה הפנימית, ולעבור לפסים חדשים, מפני שהחיים מחייבים, ולא איזה חכם ממציא משהו. אלא לבדוק כל מה שיש לנו מהמדע, מהפסיכולוגיה, מהחיים היום יומיומיים שלנו ולראות איך לבנות יחד עולם חדש. כשבעצם אנחנו נמצאים איתכם בקורס המיוחד לצורך זה.

אני רק רוצה להזכיר לך, שפעם נתתי שיחה על כמה האדם היום עבד לתעשייה, לעבודה, ואיך הוא צריך לשנות את היחס שלו לגמרי לחיים, שיראה את עצמו פנוי, וממלא את החיים שלו בהתחשבות בזולת, בהתפתחות הפנימית שזה אותו דבר.

זה לא היה מזמן, בדצמבר 2011 עשינו שולחן עגול באמצע הסטודיו. אני חושב שכדאי לצרף את השיחה ההיא, או לשנות אותה במשהו, להביא אותה גם לקורס הזה.

אורן: אולי תעשה לנו על זה שיחה חדשה, נפרדת. הנושא טוב, אבל עדיף שזה יהיה באותו פורמט, יהיה יותר קל להשתמש. שם היה הרבה היסח הדעת.

נשתדל, בסדר.

אורן: בשיעור של היום במהלך הדברים שלך הרגשתי הרבה יותר פעמים שאני קצת מתרגש, או קצת מחייך.

כי הנושא הוא היחס מאדם לאדם, או שאנחנו נכנסים גם בינינו לאט לאט לקורס הזה, ואז רואים שיש בו את היחס הפנימי בין בני אדם שזה העיקר. אני חושב שמה שדיברנו היום הוא די יסודי לכל הקורס. יש כאן הרבה דברים שעל פניהם נבנה הקורס, היום דיברתי על הסיבה לָמה אנחנו צריכים את זה.

עכשיו מול עיני נמצא המאמר "מתן תורה" כפי שהוא, אני רק מסתכל ורואה באילו עוד נושאים לגעת, ואני מעביר את זה. זאת אומרת אני מוריד משורשים עליונים קצת לענפים ואז מדבר.

אורן: היום במהלך הדברים שלך, הרגשתי מאוד מאוד טוב, מאוד קסם לי הציור הזה של יחסים חדשים ומתוקנים בין בני האדם, וגם הרבה פעמים נתת דוגמאות על הילדים והאיומים שהם ניצבים בפניהם, וכאבא מאוד מאוד הזדהיתי. הייתי רוצה מאוד לחיות בעולם כזה כפי שציירת לנו כאן היום, אבל אני חייב להגיד שגם צפה בי עוד הרגשה תוך כדי הדברים שלך. ככל שמצד אחד תיארת עולם יותר יפה ויותר רציתי להיות בו, במקביל צפה בי ההרגשה, "יצר לב האדם רע נעוריו" כפי שכתוב. האם אתה בונה על כך שהאדם פתאום יהיה טוב? יש פה איזו הנחת יסוד שהיצור הזה שהוא בפנים אגואיסט, פתאום יעבור מטמורפוזה ויהיה לנופת צופים?

לא, הוא ניהנה מכך שהוא משתמש באגו שלו בצורה ההפוכה. הוא רואה את הדוגמאות הללו מסביב ועושה אותו דבר בגלל החברה. וכאן מדובר כאן על נושא אחר לגמרי, איך אנחנו מביאים את האדם באמת למימוש האגו שלו לכיוון הטוב. יש כאן תמיכה מצד החברה, השפעה לטובה והשפעה לרעה, זאת אומרת שכר ועונש. וגם איך אנחנו בונים את התמיכה מתוך הילדים, האם הם מעריכים את ההורים או לא, וכן הלאה.

אנחנו משחקים עם האגו של האדם בכל מיני צורות מסביב, לפי הסביבה שאנחנו מארגנים סביבו. באדם יש ארבע רמות של התפתחות, ונגד ארבע הרמות הללו צריך לבנות סביבו סביבה שגם בה יש כמה רמות, כמו צילינדר שסובב אותו. למשל אני צריך להשפיע עליו דרך הילדים שלו, שהם יסתכלו על ההורים, וההורים ירגישו שהילדים מסתכלים והם שוקלים, בודקים, ומודדים אותם לפי כמה הם טובים לחברה. זה מאוד מנענע את האדם. גם השכנים אותו דבר, ובעבודה אותו דבר, ובמדינה אותו דבר. ועוד כל מיני תת מערכות למיניהן.

בכל מקום אנחנו צריכים לבנות סביב האדם סביבה כזו, אבל לא בצורה שהיא כמו בית סוהר שהוא לא יכול לברוח, אלא להתחשב באגו שלנו, כי זה הטבע שלנו. אבל אנחנו צריכים גם להבין מה אנחנו מרוויחים מכך שאנחנו דווקא מלמדים את האדם לא לדכא את האגו, אלא מלמדים אותו להשתמש בו בצורה הנכונה, שהוא ייהנה.

אם יש לי ילדים ואני עם האגו הגדול שלי יכול ללכת ולהרוויח בשבילם הון, ולהביא להם, האם זה טוב שאני משתמש בו? לכן הבעיה שלי היא לא השימוש באגו, הוא יכול להיות נכס גדול לכולם, השאלה היא איך אני משתמש בו. האם החברה מחייבת אותי להשתמש בו בצורה היפה ואז אני פותח אותו ומשתמש בו, או בצורה לא כל כך יפה ואז אני רץ איכשהו לתקן אותו. הכל תלוי במסגרת החברתית, האדם הוא תוצאה מהסביבה. ולכן צריך לפעול בלי לחץ, בלי דיכוי, כמו שאנחנו עושים את זה כאן במערכות שלנו.

אורן: דיברת על כך שאם פעם אנשים, בזכות ההתפתחות הטכנולוגית התפנה להם זמן, ואז הם התחילו לפתח את המדע, התרבות, החכמה, כאילו דברים שהם מותרות כאלה, מעבר לצרכי הקיום, אז היום בזמן שמתפנה לנו אנחנו נתחיל לפתח תעשייה פנימית.

הלוואי שיהיו המון אנשים. קודם כל כולם צריכים לעבור הכשרה, קורסים, לימוד ארוך, נוח ממש, על העולם החדש, על מבנה האדם, על הפסיכולוגיה שלו, יחס בין בני אדם, יחס הורים וילדים, יחס בין בני זוג, חינוך ילדים, מבנה החברה, היסטוריה של ההתפתחות האגואיסטית, על איך אנחנו לומדים את המערכות הגלובליות האלה, האינטגראליות, מתוך גוף האדם, מתוך כל היקום. האדם צריך להיות קצת יותר מפותח, אבל אנחנו לומדים זאת בצורה רכה, בלי מבחנים, אבל בדיונים, בהתחשבות, בקבוצה, זאת לא כיתה שאתה בא לומד והולך הביתה, לא. אלא אתה נמצא באווירה, כי אתה צריך להכיר את עצמך ואת העולם שבו אתה חי. זה כמו ילדים קטנים, מה אנחנו רוצים מהם? שיכירו איפה הם נמצאים, איך אפשר להשתמש לטובתו של הילד מכל מה שנמצא בסביבתו.

ולכן זה מה שאנחנו צריכים לתת עכשיו לגדולים, כי לא נתנו להם את זה. זאת אומרת, אני והעולם זה בעצם הלימוד, ואיך שאני והעולם, צריך להיות עכשיו אנחנו והעולם, ואחר כך אנחנו והעולם הופכים להיות לסך הכל אחד, אחד גדול, למשהו אינטגראלי. לזה אנחנו מלמדים את האדם, למה? כי החוק הכללי של הטבע הוא האיזון, שמתוך האיזון נמצאים אנחנו במצב הנוח ביותר, הכל נמשך לאיזון. אז אנחנו צריכים להראות לאדם שיש את החוקים האלה ברמת הפיסיקה, והכימיה, הביולוגיה, הזואולוגיה, לראות שזה כך באמת, בכל מיני הרמות האלה. ואז גם החברה האנושית חייבת כך להיות בזה מסודרת. וזה לא מיסטיקה אלא מהמדע, ולא מכך שבא למישהו, ללנין או לטרוצקי, לממש את זה, אלא מפני שכך הטבע מחייב, דרך המשבר הגלובלי, ולא שאנחנו קומוניסטים לפי קרל מרקס, אלא אנחנו לומדים זאת מהחיים המודרניים, ורואים שבעצם ביסודו הוא צודק. הוא צדק לגבי המשבר, הוא לא כל כך דיבר כלפי המימוש, אבל למימוש אנחנו פונים לכל המומחים שבעולם שלנו, למי עוד אנחנו יכולים להאמין? אלא לאנשי מדע, לאנשי חכמה, ואז לפי זה אנחנו בונים את הכל.

אורן: אולי בכל זאת כמה מילים על התעשייה הפנימית. אמרת שאנחנו נתחיל לפתח התקשרויות רגשיות בינינו, בין האנשים מלב אל לב, שלאו דווקא יהיו כרוכות בקשר אינטרנטי או משהו כזה, אלא ברמה הרגשית.

אני לא רציתי להיכנס לזה כדי שאנשים לא יחשבו שזאת מיסטיקה. אבל ברגע שאנחנו מרגישים זה את זה, אנחנו יכולים להגיע על ידי האהבה הכללית, כשאנחנו נגלה את רשת הקשר בינינו, הקומוניקציה הפנימית, מלב ללב, ממוח למוח, וגם מדענים אומרים שאנחנו קשורים כך באיזה שדה אחד, ברמה האנושית. כמו שדה כוח חשמלי ומגנטי, ושדה כוח משיכה, אז יש שדות אחרים של כוחות. ואנחנו יודעים שיש כוח המחשבה, שאני יכול לחשוב ואתה פתאום קולט, ואני מרגיש איזה רצון בלב ואתה פתאום מגלה. אנחנו יודעים שיש אנשים בעולם שלנו, שרגישים לזה, שמסוגלים לזה יותר, ומסוגלים פחות.

וכאן אנחנו מפתחים ביחס בין האדם לאחרים כזאת רגישות, שאנחנו מתחילים להרגיש, להבין אחד את השני אפילו בלי מילים. אני פתאום יוצא להרגיש את כל האנושות כמו קרובים שלי, כמו ידידים שלי, כמו שהם ממש נכנסים יותר ויותר לליבי, ומרגיש שאני נמצא יותר ויותר בליבם. ואז יוצא בינינו קשר, פתאום מתגלה סוג קשר כזה, שאני לא זקוק לאינטרנט, ולא למילים, ולא לכלום, אלא מספיקה לי השפה הפנימית הזאת, מלב אל לב. זה כמו שאתה מסתכל על זוג אוהבים, הם לא מדברים, הם מסתכלים זה על זה ומחייכים, כטיפשים. אלא שביניהם מספיקה ההרגשה שכל אחד בלב השני.

אז כאן אנחנו מדברים על דברים יותר רציניים, זאת לא סתם הרגשת אהבה, אלא כאן אנחנו מדברים שכל אותם חוטי האינטרנט, וכל הקומוניקציות, וכל המסחר, וכל התרבות, והחינוך, כל הדברים האלה מתחילים להיות מורגשים בטכנולוגיה הפנימית שלנו, החדשה. שאנחנו פתאום מגלים בקשר הפנימי בינינו, מקום איפה שאנחנו יכולים לבנות שם אנושות חדשה, עולם חדש, מלא רגשות, מלא מחשבות משותפות, ובונים שם בתוכנו, בהרגשה הזאת ממש עולם ומלואו. ואז היחסים האלה ימלאו אותנו במקום מוסיקה, וספרות, ותיאטרון, וקולנוע, שם הכל יהיה. אני לא צריך לעשות את הסימנים החיצונים האלה, כדי להתפעל מכל מיני הצורות הפנימיות האלה של הקשר בינינו. על מה מדברות כל צורות האמנות, נניח? על התפעלות האדם, אז אני כך ארגיש אותו. בשביל מה אני צריך לפתח את הטכנולוגיות למיניהן, ועוד ועוד. סך הכל לדברים ההכרחיים, אוכל נפש, ואחר כך ליהנות מהחיים.

אז מה התענוג? התענוג הוא מופשט, אני יכול ליהנות בלי לייצר מסביבי הרים של ברזל, ובטון, וכל מיני דברים כאלה, אני יכול לעשות זאת בצורה הרבה יותר פשוטה. העיקר הוא המילוי הפנימי, לזה אדם חי. מה יש לעשיר? יש לו בבנק סכום עם עשרה אפסים נניח, ויש לו הרגשה בלב. ההרגשה הזאת היא החשובה, נניח שגנבו ממנו את כל הסכום הזה, והוא לא יודע וממשיך בהרגשה. זאת אומרת, אנחנו יכולים להביא לאדם כזה מילוי, שהוא פשוט לא צריך יותר מכך שהגוף הבהמי יחיה, והמילוי שלו כאדם כל הזמן גדל וגדל.

אורן: דיברת בתחילת השיחה שהמון אנשים היום בעולם, במקומות שונים, מרגישים ייאוש.

זה לפי הסטטיסטיקה, מה אפשר לעשות.

אורן: זה באמת נכון מבחינת סטטיסטיקה וכן הלאה, אבל מצד שני בל נאמר שכולם היום מרגישים ייאוש, זה לא מדויק. זאת אומרת, המון אנשים גם לא מרגישים ייאוש.

לא זאת הבעיה. הבעיה היא שאנחנו מתרגלים. אני זוכר שסבא שלי היה איש מאוד צנוע וזה לא מקרה שהיה חסר לו ממש, היה לו מזרון עם איזה שקע, והגוף שלו אני חושב, קיבל כבר לפי השקע גם כזאת צורה, כזה כיפוף. וכמה שאמרתי לו "בוא אני אחליף לך מזרן, אני אביא מזרן חדש, יפה, משהו חלום, תרגיש בזה שאתה נמצא בגן עדן במקום שאתה שוכב באיזה בור", הוא ענה "לא, זה בסדר, התרגלתי לזה". בדיוק מכניס לשם איזו צלע וכך ישן, טוב לו. אז זה לא נקרא שאלה החיים הטובים אלא הרגל, אדם מתרגל. אנשים מתרגלים להיות קצת בעימות זה עם זה, מתרגלים לכל מיני דברים בחיים, ואז הרגל נעשה טבע שני, והוא כבר מוריד את הדברים האלה מהדברים השליליים, וזה רגיל, רגוע.

אני זוכר שביקרתי קרובים שלי בקנדה, והגיעו אליהם קרובים מרוסיה. זה היה בשנות התשעים של המאה ה-20 כשברוסיה הייתה אז המהפכה הגדולה, והכל נשבר, ולא היה מה לאכול. הקרוב הזמין אותם לבקר בקנדה והם חיו אצלו כחודש ימים, והם סיפרו לי שהוא לקח אותם בפעם הראשונה בחייהם, אז לא ידעו ברוסיה בכלל שדבר כזה קיים, לסופר, חנות מזון, אבל חנות גדולה. הם נכנסו לשם ומיד יצאו, הם לא יכלו להיות שם.

הם אמרו שזה כל כך כאב להם, מהשפע שהיה בסופר, שהם לא יכלו לסבול אותו, בא להם כאילו להתנתק ממנו, לעזוב, לברוח. כי האדם שרגיל לכך שבקושי יש לו לחם, או אולי איזה נקניק, או עוד משהו, אם יש בכלל בחנות, מפני שבאותה תקופה גם זה לא היה בחנויות, ובא ורואה שלושים סוגי לחמים, חמישים סוגי נקניקים, רק תיקח ויגידו לך תודה, יתנו לך עגלה וכל מה שיש לך יישאו עבורך עד הרכב והכל. הם לא רגילים.

עכשיו, קח את אותו קנדי לרוסיה, שנכנס שם לחנות ויש בחנות אולי איזו חתיכת נקניק יבש ולחם שלא ידוע ממה הוא עשוי, ומדובר על הזמנים ההם, אז הוא יחשוב, שבבית סוהר בקנדה יותר טוב, שם מחלקים בננות וכל מיני דברים, וברוסיה זה לא חיים. ואם ישאל שם את הרוסים שחיים באותו מצב, באותו מקום, הם יגידו, "בסדר, אבל מה אפשר לעשות, אנחנו נסתדר".

אני זוכר ששאלתי כך את אחד התלמידים שלי, שהיה באותה תקופה ברוסיה, והוא אמר, "אני מסודר. אני מבין שלְפַנָי החורף, אבל יש לי שני שקי תפוחי אדמה ושק של ראשי כרוב, וזהו. שלושה שקים. ואני יודע שכבר את החורף אני אעבור". מכאן ניתן לראות איך אדם חושב על החיים שלו, ששלושה שקים מספיקים לו, שאת זה יהיה לו. ואם עכשיו תגיד זאת שוב לאיזה קנדי, הוא לא יבין כלל את רמות החיים האלה. או שתרד לאפריקה, איך שחיים בדולר ליום, ותראה ששם בכלל אין אוכל. האם אני יכול להגיד לילד אפריקאי כמו שאני אומר לנכד שלי, "אם אתה לא אוכל טוב, אני לא לוקח אותך לספארי, לגן החיות"? האם ילד אפריקאי ישמע פעם דבר כזה? יגידו לו "לך לספארי".

זאת אומרת, אנחנו צריכים להבין שאנשים מתרגלים לצרות והרגל כבר מוחק את הרגשת הצער. דיברתי עם אדם שישב ברוסיה עשרים או עשרים וחמש שנה בבית סוהר בסיביר, במחנות עבודה כאלה. וכשהוא השתחרר משם, הוא לא רצה לצאת, הוא לא הבין איך אפשר להסתדר בעולם, כי כל העולם היה בבית הסוהר. וליד בית סוהר היתה עיירה, שכולה מאותם אנשים שיצאו מבית סוהר ולא רצו לנסוע לאף מקום, ושם באותה עיירה הם כבר התיישבו וחיו, גמרו את החיים. העיירה הזו בסיביר היתה במקום נידח ממש, אין כלום, אבל הם כבר לא יכלו לחשוב איך הם מסתדרים בעולם הזה. כאן בסיביר הכל ברור, הכל מובן, הכל שלי.

האדם לא בנוי לפי חשבון יבש, שם יהיה לי ככה וכאן יהיה לי ככה, אלא הוא ניזון מהחום הפנימי, מההרגל, מהמקום, מהבית, מהכול. אז אתה לא יכול לבוא עכשיו לפי הסטטיסטיקה שלך ולהגיד אני לא מרגיש איך רע לאנשים, שטוב להם. הם רגילים לזה, מצד אחד, הם לא מבינים מה נפתח להם,. מצד שני, אנחנו לא יכולים לבוא אליהם ולהגיד "מה, אתם לא מבינים?" אלא אנחנו מגיעים לפי המשבר, אנחנו מגיעים לאדם רק במקצת לקדם את העניין, להראות לו במה דברים אמורים, שיכולים להיות מצבים עוד יותר, ועוד יותר, ועוד יותר גרועים, ולכן כדאי לנו כבר עכשיו להתחיל את החינוך, לפני המהומות ולפני המלחמות האזרחיות שבמדינות, "בואו אנחנו נתחיל לחנך את העם" וכן הלאה.

אבל לכל שכבות האוכלוסייה שמרגישים במשבר, אנחנו יכולים לפנות. אלה שנמצאים בחוסר יכולת להסתדר כמשפחות, אלה שיש להם בעיות עם חינוך הילדים ואלה שמובטלים. אתה יכול להגיע לגיל הזהב, מתוך כך שעדיין יש להם כוח ועדיין יש להם איזה רצון במשהו להשתתף, אבל אף אחד לא מתעסק איתם. כלומר, חוץ מהחלק הפעיל שיש בסך הכל בחברה האנושית, יש לך הרבה אנשים שאתה יכול לטפל בהם כבר עכשיו. ומהחלק הפעיל עוד מעט תקבל ממנו בתור מובטלים, עד תשעים אחוז. זאת אומרת, כבר אנחנו עכשיו יכולים להתחיל להחדיר לתוך החברה את הגישה הזאת.

אורן: מה הסיכום למפגש שלנו היום?

הסיכום הוא שלפי כל מה שאנחנו רואים, הטבע מקדם אותנו למצב שאנחנו נצטרך להחליט בעצמנו, פעם ראשונה, על הצעד הבא שלנו בהתפתחות. תמיד התפתחנו בצורה עיוורת, עכשיו אנחנו צריכים להתפתח בעצמנו, לבנות לעצמנו את הצעד העתידי, את המצב העתידי. אנחנו בונים אותו ולא שנדחפים אליו, אלא אנחנו מגלים כמה שרע לנו כאן כדי לבנות את העתיד הטוב. ואנחנו לא נעבור לעתיד הטוב, אלא רק על ידי ההבנה, וההכרה, ורצון, ובניה בעצמנו.

וכאן אנחנו נדרוך במקום, עד שאנחנו נגלה את המשבר בצורה כזו שתחייב אותנו לעשות את הצעד הבא. זאת אומרת, לבנות את האנושות המאושרת, במצב המושלם, שבזה אנחנו נהיה באיזון עם הטבע הכללי.

אורן: תודה רבה הרבה לייטמן. תודה לכם שהייתם איתנו. תבואו עוד פעם, יהיה מעניין.

עד אז שיהיה לכם כל טוב ולהתראות.

(סוף השיחה)