תארו לעצמכם שתוך מספר שנים נפרוץ אל עידן טכנולוגי חדש לגמרי, שבו נוכל לייצר במדפסת ביתית תלת ממדית כל דבר שנרצה – בגדים, אוכל, מכוניות ובעצם הכול. מדענים אומרים שזה די קרוב. השאלה היא האם בכך ייפתרו כל בעיותינו?
האמת היא שבמציאות הקשה של ימינו, נראה שלחצים רבים נובעים בעיקר מיחסים משובשים בינינו. לדוגמה, אם בני זוג אינם רוצים לחיות יחד, לא יעזור גם אם נספק להם את תנאי המחייה הטובים ביותר. אפילו בתוך ארמון משותף יהיה להם רע. אבל אם הם אוהבים זה את זו, גם חדרון קטן וצר לא ימנע מהם להרגיש טוב. הרצון קובע הכול.
אם נחקור את עצמנו ואת התפתחותנו, נראה שכל התקדמות בעולם היא תוצאה של התפתחות הרצונות והשאיפות שלנו. במשך הדורות הלכו רצונותינו וגדלו, ותמיד שאפנו להשיג עוד ועוד.
פעם הסתפקנו כמו אנשי הכפר – בפרות, בעזים, בחלקת אדמה ובגידול תבואה, במשפחה ובילדים. כל אלה הספיקו לנו כדי להתקיים. כך היה כאשר רצון האדם היה קטן. מאוחר יותר פרץ רצון גדול יותר, והוא כבר דחף אותנו להתחיל למכור את הסחורה בשוק העיר, ולקבל תמורתה בגדים או מוצרים אחרים. כשהגיע האדם לעיר, הוא ראה מכונה שאפשר לחרוש בה את האדמה בדרך יעילה יותר. הוא התחיל להתאמץ לעבוד יותר, כדי לקנות את המכונה. בהמשך כבר לווה כסף על מנת לקנות מכונות נוספות, במטרה להגדיל את כושר הייצור ולמכור הרבה יותר תבואה.
כל ההתפתחות ההיסטורית שלנו מתבססת אם כן על גידול בשאיפות וברצונות של האדם. ברור לגמרי – אנחנו רוצים כל הזמן להשיג יותר ויותר. בלי לדעת למה, האדם חושק כל פעם בעוד משהו ובעוד משהו. הוא שם לב לְמה נמשכים אחרים ולומד מהם, כי יש לו נטיות טבעיות לקנאה, לתאווה, לכבוד ולשליטה. בזכות נטיות אלה הוא קולט מהסביבה מה שנראה לו מועיל עבורו, ומתאמץ להשיג אותו. אף אחד אינו אוהב להרגיש נחות מאחרים.
כאשר מתבוננים כך על ההתפתחות האנושית בכללותה, נראה שהאדם מתפתח מתוך שאיפה לכבוש עוד ועוד מטרות. ואכן, במאה הקודמת כבר התחלנו לצאת אל החלל, לחדור עמוק אל תוך האדמה ואל מעמקי הים, ולהגיע ביקום לכל מקום אפשרי. אבל בסופו של דבר, כבר בשנות השישים של המאה העשרים, התחילו לבצבץ סימנים ראשונים של דריכה במקום.
הורגש שמשהו קורה לנו, כאילו איננו רואים עוד לאן להתפתח הלאה. הדבר דומה לְמה שקורה לעיתים בחיינו הפרטיים כאשר משתלטת עלינו עייפות, ובא לנו לעזוב הכול. משהו השתנה – הגיע דור שהתחיל לזלזל בכל ההתפתחות המודרנית ולומר: "מה יש לנו מכל העיסוקים האלה? הם כבר לא מעניינים אותנו".
"ילדי הפרחים" קראו לצעירים הללו. חשבו שהם מרגישים כך מתוך פינוק, כי הם דור ראשון למציאות של שפע מובן מאליו. אך למעשה, הם סימנו שלב חדש בהתפתחות האנושות. "מה קורה פה?", הם קמו ושאלו, "אנחנו צועדים דרך 'מטחנת בשר' אל איזו תהום, ולא נשאר מחיינו כלום. הופכים אותנו לרובוטים כדי שמישהו אחר יתעשר על גבינו. זהו! לא רוצים להמשיך בדרך הזו!".
איכשהו המשכנו והתגלגלנו מאז הלאה. אבל בדורנו, אותה עצירה כללית בהתפתחות האדם שהחלה אז, מביאה כבר לכדי דכדוך ואפילו לייאוש. אנשים רבים נכנעים לתחושה הרווחת ש"אין מה לעשות, אלה הם החיים". לצערנו הרב, הדיכאון כבר זכה לכינוי העצוב "המגפה של המאה ה-21".
*
בעיה מהותית שמתגלה בקשר בין בני אדם – זו הדיאגנוזה של המומחים למצב העולם. פסיכולוגים, סוציולוגים, כלכלנים ואנשי מדע המדינה ולצידם גם הוגי דעות ואנשי רוח מסבירים, כי מכאן לא נוכל לצעוד קדימה רק על ידי שינוי שיטת המשטר הכלכלי או החברתי, וגם לא על ידי פיתוח טכנולוגיות חדישות. מהלכים גדולים כאלה שתמיד קידמו אותנו, הם לבדם לא יוכלו עוד לסייע בידינו. היום המציאות דורשת טיפול שורש באיכות הקשרים שבינינו.
נסקור בקצרה כמה תופעות מוכרות להמחשת עניין זה.
בתחום הרפואה – עוד ועוד אנשים ברחבי העולם מאבדים אמון בממסד הרפואי. וזאת מדוע? כי כתוצאה מהאגואיזם ההולך וגובר, הפכה הרפואה כמעט לעסק מסחרי. כיום, בלי רפואה פרטית ורפואה משלימה, קשה מאוד לשרוד. גם התרופות הפכו למוצרים מסחריים לכל דבר, ולעיתים נראה כי מנסים למכור לנו מהם כמה שיותר. מעבר לכך, לא אחת מושקעים משאבים במחקרים רפואיים שלא טובת הציבור עומדת בהכרח לנגד עיני מנהליהם, אלא פרסום צוות החוקרים או התעשרות היצרנים. ומה שעצוב הוא שחולים מפורסמים, עשירים או בעלי קשרים, זוכים לעיתים לטיפול מהיר יותר, מאשר חולים חסרי אמצעים.
כך קורה גם בתחומים רבים אחרים: בקשרי האדם עם הרשויות, במקומות העבודה, בתור לקופה בסופרמרקט, ובכל מצב שבו יש מגע בין בני אדם. כולנו מכירים זאת – כמעט בכל מקום אנחנו נתקלים באנשים שלא אכפת להם מאיתנו, ולעיתים גם רוצים "לסדר" אותנו. נדמה כאילו ההרגשה הרעה שלנו, עושה טוב לאחרים... פחות ופחות אנשים מסתכלים על הזולת בעין תמימה וטובה כמו פעם, והכול נמדד לפי הכיס. כאילו חושבים: "לא אכפת לי מי אתה, מה אתה, אלא רק מה ארוויח ממך". הרגש כמו נעלם ואיננו.
גם בכלכלה, במערכת הפיננסית, במסחר ובתעשייה אנחנו עוברים משברים רבים, כי בכל מקום חשוב רק העניין הפרטי הצר, בלי להתחשב באיש. המציאות הזו מחייבת אותנו ליצור מנגנוני הגנה רבים, כדי להבטיח שהאינטרס שלנו לא ייפגע על ידי אחרים. ויותר מכך – ארגונים עסקיים אפילו משקיעים הון עתק כדי להכשיל ולהפיל את מתחריהם באמצעים מפוקפקים, ולגרוף מכך רווחים לעצמם.
אנשים חושבים על הזולת בצורה טכנית, קרה, ומשתדלים להרוויח על חשבונו בכל דרך אפשרית. לא ממש אכפת להם מבני האדם שנמצאים מאחורי החשבונות האלה. אבל המציאות מתחילה פתאום להכות בפנינו. המערכות השונות כבר אינן מתפקדות כבעבר, העניינים מתחילים לחרוק, ומורגש שכבר אי-אפשר להמשיך בדרך זו. אט אט אנו מתחילים לקלוט שהאדם אינו מכונה של הפסד ורווח, וכי מערכת יחסים קרה, מחושבת ותועלתנית בין בני אדם, כבר אינה מספיקה. מתחיל להתברר כיום שעלינו לשלב גם חום ואמון בינינו, וָלא – הכול יקרוס.
מעל לחשבון היבש, חייבים להוסיף גם יחס אישי כלשהו, אכפתי יותר. לתת הרגשה שמשקיעים זה בזה, שמוותרים זה לזה, שמוסיפים קצת מעצמנו. בלי קשר כזה לא נוכל להמשיך בחיינו, כי הרצון הבסיסי שלנו הוא להרגיש מילוי וסיפוק, והרגשה כזו לא מודדים בכסף. אני נהנה מהחיוך של הילד שלי מפני שאני אוהב אותו, ולא אמכור אותו תמורת שום הון שבעולם. אני סומך על האנשים הקרובים אליי שידאגו לי ככל שיידרש וככל שניתן, וגם הרגשה כזו אי-אפשר לקנות בכסף.
וכך, החל משגרת היומיום, דרך מערכות הבריאות, החינוך והתרבות ועד לכלכלה, למסחר ולביטחון – הגענו לקשר לקוי בינינו. אין זה מקרי. לא מלמדים אותנו איך ליצור ולטפח מערכת יחסים אמיתית. פעם הייתה התקשורת בין בני אדם זורמת בצורה טבעית. הרגשנו שייכות גדולה יותר לקרקע, לעיר, לארץ, למולדת, וכל אלה חיברו בינינו. כיום כל אלה איבדו את חשיבותם המקורית, ומשמעותם נעשתה מעורפלת ומשנית. עם זאת, מושג "הבית" והגעגוע לחום ולקשר עדיין משמעותיים מאוד עבורנו, והאובדן של אלה גורם לתחושת ניכור וחוסר ביטחון. והרי לא ניתן להכחיש: בכל אדם קיימת שאיפה פנימית לקשר, לפינה חמה, להרגשת שייכות. צרכים אלה טבועים עמוק בתוכנו.
תחושה של קשר עם הזולת מתעוררת בי כאשר אני דואג לו, והוא דואג לי. נכון, קשה לנו היום להתקרב לאחרים, ואפילו להרגיש שמישהו מתייחס אלינו יפה, לא קל לנו. מיד מתעוררת בנו השאלה: "למה הוא נוהג כך, מה הוא מנסה להשיג?". אבל בכל זאת, בלי קשר ואמון הדדי, לא נוכל להמשיך לחיות.
אל הכיוון הזה מצביע המשבר של ימינו, שמקיף את כל תחומי החיים. למעשה הוא התחיל כבר מזמן כמשבר פנימי בחיי האדם, המשיך לקשר הזוגי ולתא המשפחתי, לחינוך, לתרבות, לביטחון, ורק בשנים האחרונות הגיע גם אל הכלכלה. אבל בכל אותן שנים קודמות, לא התייחסנו אליו ברצינות מספקת. רק כשהשבר הגיע לדבר ה"קר" ביותר, לכסף, לרמה הרחוקה ביותר מהרגש שלנו, התחלנו לשים לב אליו.
במילים אחרות, במשך שנים ארוכות לא היה אכפת לנו לוותר על הרגש, ואכן ויתרנו עליו. אבל עכשיו כבר אי-אפשר להתעלם מהמצב, כי הוא נוגע ישירות לכיסנו. ואם נעשה עכשיו חשבון הפוך, ונפנה מהפיננסים חזרה אל עצמנו, אל תוך לִבנו, המסקנה תהיה אחת: אם לא נבנה אמון מחודש, התחשבות וערבות הדדית בינינו, לא יהיה לנו עתיד.
*
יחס טוב מלב אל לב אינו דבר שאפשר לכפות, כידוע. אנחנו יכולים לגרום להתנהגות יפה כזו או אחרת, ולהשיג כמעט כל דבר על ידי כסף או אמצעים אחרים, חוץ מיחס רגשי אמיתי. יחס כזה חסר לנו מאוד בזוגיות, במשפחה, בעסקים וביחסים הבינלאומיים. החיים מאותתים לנו שעלינו להגיע להיפוך מוחלט ביחסים שלנו, מן הקצה אל הקצה.
ובינתיים, ממש באמצע – בין הניכור לבין קשר חם וטוב בינינו – התמקם המשבר.
והמשבר הזה מבהיר לנו, כי בתוך מערכת מקושרת של העולם הגלובלי של ימינו, חובה עלינו להתחיל להתחשב זה בזה באופן אמיתי, אחרת נגיע למצב שלא יהיה מה לאכול. אי-אפשר כבר להמשיך לזלזל בבעיות כאלה. המשבר הכלכלי עומד לגעת בנו ממש בבשר החי. אנשים רבים כבר אינם מסוגלים לספק לעצמם ולבני משפחתם את צורכי הקיום ההכרחיים, וכשהמדינות לא יספקו עוד מענה הולם, הם יצאו לרחובות ויהרסו כל מה שיעמוד בדרכם. הם פשוט יחריבו הכול.
ההרגל שלנו לא להתחשב זה בזה יביא לכך, ששום מדינה לא תוכל להתמודד כיאות עם הבעיות, גם אם היא עשירה מאוד כמו גרמניה או ארה"ב. גם אם יהיה למדינה הון רב ומחסנים מלאים במזון, לא תימצא דרך לספק לכל אזרח ולכל משפחה קיום בכבוד. מדוע? כי איננו רגילים להתחשב באחרים. בראייה קצת רחבה יותר, עצוב לראות שכבר היום חצי עולם כמעט גווע ברעב, בעוד שבחציו השני נזרק מזון לפח, בכמות שהייתה מספיקה לכלכל את כל תושבי העולם.
אם לא נשנה כיוון, קיימת סכנה שנידרדר לחורבן כללי. המצב מכריח אותנו למצוא דרך לשדרג את כל מערכות היחסים בינינו, כך שנוכל להתקרב לדאגה אמיתית לרווחת החברה כולה.
*
שיפור היחסים בינינו יאפשר לנו להשיג בעתיד כל מה שנרצה, וחיינו יתחילו להיות חיים מאושרים. כיום רוב המשאבים בעולם מופנים לאמצעים, שלא יידרשו לנו כלל בחברה מתוקנת יותר. לדוגמה, אם ישרור שלום בינינו, הוצאות הביטחון יקטנו; כאשר נהיה פחות עצבניים, מודאגים וחולים, הוצאות הבריאות יצטמצמו; ככל שנצמצם את הכשלים הבירוקרטיים, עוד ועוד משאבים יתפנו לרווחת הכלל.
בחברה צודקת ושוויונית יותר, נגיע להחלטה משותפת איזו תעשייה נחוצה לנו ואיזו מיותרת, נפסיק לזהם ללא צורך את כדור הארץ ונאפשר לטבע לחזור לאיזון. מתוך מטרה משותפת ותפיסה כוללת של התחשבות הדדית, נבחן מחדש את כל המערכות והתהליכים העכשוויים.
אין ספק, אנחנו צמאים לחיבור אנושי. אנשים היוצאים כיום למחאות בכל רחבי העולם, אומרים שטוב להם יחד. כשהם יוצאים מהפינה הפרטית שלהם כדי לצעוק יחד עם כולם נגד משהו, הם מגלים לפתע תחושת שייכות זה לזה. מעניין לראות זאת כמובן, אך השאלה היא, האם זו הדרך הנכונה לנו כחברה? אנו יכולים הרי להשיג את תחושת השותפות הזאת לא רק באמצעות מהומות ואלימות, אלא בפסטיבלים, בסדנאות, בפיקניקים ענקיים, בכינוסים חברתיים וכדומה.
בואו נתיישב סביב שולחנות עגולים, נערוך דיון ציבורי רחב שיכלול המוני אנשים, ונחשוב מה ביכולתנו לעשות כדי לשנות את פני החברה. כשנתחיל לבנות יחד את החברה החדשה, נחוש כולנו שותפים, שווים, מגובשים. פשוט נרגיש – חיים חדשים.
מתוך הגישה החדשה לחיים, נגלה במהרה עד כמה מועיל לנו להיות קרובים יותר זה לזה, ועד כמה הופך העולם שלנו לבטוח יותר, לבריא יותר. הילדים שלנו לא יסבלו עוד בבתי הספר מאלימות, ולא יפחדו לצאת בחושך לבד לרחוב, שדומה כיום לג'ונגל מלא בחיות טרף. נתחשב זה בזה בכבישים, ולא ייפגעו אנשים רבים כל כך בתאונות דרכים. נפסיק את מרוץ החימוש, נתקן את מערכת הבריאות, את היחס למבוגרים ולדור הצעיר, לאמהות חד-הוריות, לכולם.
*
לידה לעולם החדש שתיארנו כאן, אינה תהליך ש"יקרה לנו מתישהו". אנחנו עצמנו, כאן ועכשיו, צריכים לבנות את העולם הזה. הגיע הזמן לצעוד קדימה.