חיים חדשים

שיחה 781

מיתוסים על לימוד תורה

שיחה עם רב ד"ר מיכאל לייטמן - .1620.10 – אחרי עריכה

אורן: אנחנו מנסים ללמוד מהרב לייטמן, מה עומד מאחורי הביטוי הכל כך מוכר של "לימוד תורה", "ללמוד תורה", פעולה שאנחנו מכירים משך אלפי דורות. ננסה להתעמק בה איך היא רלוונטית לחיים שלנו כאן והיום, גם אם אנחנו לא בהכרח אנשים דתיים או שומרי מצוות.

ניצה: בתוכנית הקודמת התחלתי להבין עד כמה לימוד התורה שאני כאדם חילוני הכרתי, ועד כמה לימוד התורה שאתה מדבר עליו, כל כך שונים. ודווקא זה באמת מעורר בי הרבה מאוד שאלות, והרבה מאוד סקרנות לגבי מאפיינים ומיתוסים רבים שאני מכירה שקשורים בלימוד התורה. למשל, אחד הדברים שאני יודעת ומכירה זה, שלא מתחילים להתפלל אם אין עשרה אנשים. אם אין מינימום מניין. המניין צריך להיות מורכב רק מגברים, זאת אומרת לא סופרים במניין הזה גם נשים.

אז אולי נתחיל עם הבירור הראשון, עם השאלה הראשונה, למה בעצם צריכים מניין כדי להתחיל להתפלל או ללמוד "תורה" מה שנקרא? והשאלה השנייה, למה בעצם נשים לא נחשבות כחלק מהמניין.

את רוצה כבר להבין את המנהגים האלו.

ניצה: כן. הבנתי בצורה מאוד ברורה מהתכנית הקודמת, שכל מה שידעתי או חשבתי שאני יודעת על לימוד תורה, אני צריכה לשים בצד. כי כנראה לא הבנתי כלום. אני מתחילה עכשיו מאפס. אבל בכל זאת אני יודעת שיש מנהגים וכל מיני מאפיינים, אז עליהם אנחנו נדבר ונברר.

בסדר, אז את יכולה לשאול את כולם, ואני אשתדל לענות בצורה קצרה. אם את רוצה יותר להתעמק, אז תבררי.

ניצה: אז אני אברר עוד.

ללמוד תורה אפשר. זאת אומרת, להשתנות על ידי המאור המחזיר למוטב שנקרא "תורה". כתוב "בראתי יצר הרע", זאת אומרת, יש לנו אגו שדוחה אותנו זה מזה, כי אנחנו רוצים רק לנצל זה את זה, ואנחנו מרגישים טוב אם אני קצת יותר למעלה מאחרים. זה נקרא "הרע שבאדם", בתוך הטבע שלו. זאת אומרת, אדם נברא רע, וצריך לתקן את עצמו משנאת הזולת לאהבת הזולת.

אנשים בדרך כלל לא מרגישים שהם שונאים את הזולת, כי הם לא משייכים לזה חשיבות. הם חיים, חיים רגילים וזהו. אני חושב שאם היינו מדברים עם זאבים על איך הם חיים בתוך הלהקה שלהם, אז גם כשהם כולם מתנפלים לפעמים זה על זה, הם היו אומרים "אלה החיים, מה אתם רוצים, זה נורמאלי".

אז כך אנחנו. זאת אומרת, אנחנו באמת בתוך הטבע שלנו, אם נחקור אותו טוב, אנחנו נרגיש. ובמשך לימוד התורה אנחנו באמת מגלים יותר ויותר, עד כמה אנחנו אגואיסטיים, ואיך כל אחד חושב רק לעצמו בלבד. לכן אם אנחנו רוצים להגיע לאותה דרגה נצחית, שלמה, שהתורה אומרת לנו, ואנחנו חייבים לזה להגיע, או על ידי המכות שהטבע סובב לפי התוכנית שלו, או על ידי שאנחנו נתקדם בעצמנו לקראת זה.

ניצה: הטבע דוחף אותנו ללימוד תורה?

לא, הטבע דוחף אותנו להיות טובים, ונותן לנו הזדמנות להכיר את התוכנה שלו. ואנחנו על ידי התוכנה הזאת שאנחנו מכירים, לומדים אותה, ואז מתקדמים יותר מהר ממה שכוחות הטבע מחייבים אותנו. זאת אומרת, מהו הטבע? תורה. תורה או הטבע.

ניצה: "תורה", זה בעצם לימוד החיים, הכללים של איך לחיות באהבה, בטוב, בשמחה?

מערכת הטבע השלם.

ניצה: זאת אומרת, זה משהו שבעצם כל אדם צריך אותו, בכלל בלי קשר לדתו?

כן. זה לא סתם ספר שלמדת בהצלחה ועברת בגרות. זה קצת אחרת.

ניצה: זה קצת יותר מזה.

כן. אנשים לא מבינים את זה, כולל אלה שנקראים שהם "לומדים תורה". ואז יוצא שצריכים באמת ללמוד את מערכת הטבע. זה מתאפשר אך ורק כשאנחנו לוקחים עשרה אנשים, רצוי, שנקרא "מניין". לכן זה נקרא ממש במיוחד כך. ואנחנו בתוך העשירייה הזאת מתחילים להתקרב זה לזה, להיות כמו "איש אחד בלב אחד", כמו קרובים, כמו גוף אחד, כמו שרוצים להיות כמנגנון אחד.

נניח שאנחנו מכונה אחת, אז יש לנו נניח שתי רגליים ושתי ידיים. אבל יש בעלי חיים, זוחלים, שאצלם יש נניח ארבעים ידיים ורגליים. אז אנחנו מהקבוצה שלנו צריכים לעשות כזאת חיה. יש לנו שתיים כפול עשר זה עשרים ידיים, שתיים כפול עשר זה עשרים רגליים, אבל מוח ולב כמו אחד, כדי להתקשר בלב בכל הרצונות, ובמוח בכל היכולת שלו, כדי שיהיה כמו אחד. כמו באותה חיה שיש לה ארבעים נניח מיני קצוות שהיא יכולה להפעיל אותם. זה מה שאנחנו צריכים. זה נקרא ש"הקבוצה מתחילה להיות כגוף אחד".

כדי להתקרב ולהיות בגוף אחד, אנחנו צריכים לבטל את האגו שלנו שדוחה אותנו זה מזה, ממש כשאנחנו מתחילים להרגיש את השנאה בינינו, כל מיני דחיות ההדדיות כאלה. פתאום אני מתחיל לראות בחבר שלי כל מיני דברים שקודם לא ראיתי ולא מוצא חן בעיני, והוא ובי, וכן הלאה. אנחנו צריכים להתגבר על כל הרגשות האלה שמתעוררים, לפי הכלל ש"על כל פשעים תכסה אהבה". שאני מגלה כל פעם דברים רעים כלפי החברים שלי. כמו שהם כבר לא חברים, אני שונא אותם, הם שונאים אותי, יש לנו חשבונות, אך אנחנו מעל זה מתגברים ומתחברים. ואז במידה שאנחנו יכולים להתחבר בינינו, אנחנו מתחילים לקבל אור.

מה זה אור? זה פתאום איזה כוח נוסף ברגש ובשכל, שפותח לנו יכולת רגשית ושכלית להרגיש את המציאות. וזה נקרא, שאני מתחיל לגלות את העולם העליון ממש אחר לגמרי. מה זאת אומרת, עולם עליון? אני חודר לתוך מערכת שהיא קושרת את כל הבריאה יחד, בין כל בני אדם, ודוממים, וצומח, וחיות שבעולם הזה. וגם כל הכוחות שפועלים ומפעילים את המציאות, ועוד יותר עליונה עליה אני עכשיו מתקשה לדבר, לבטא אותה. כל זה נמצא במערכת הכוחות שנקראת "א-להים" או "הטבע" הכללי העליון. ואני מתחיל להשיג את זה, במידה שאני יוצא מגדרי, וכך נכנס למערכת הכללית דרך אהבת הזולת, ואז אני מקבל את מה שנקרא "הנשמה".

זאת אומרת יכולת להתקיים במערכת הכללית. ואז אני כבר לא שייך כאילו לגוף שלי, אני מתחיל להרגיש את המציאות מחוצה לגוף שלי, איך שהיא מנוהלת מצד העליון, מכוח עליון. זאת אומרת אני מצטרף לכוח העליון. זה נקרא שאני מתחיל להיות דבוק בו. ואז החיים שלי הם הופכים להיות חיים אחרים, שאני לא שייך לגוף ולעולם הזה, אלא אני שייך למערכת עליונה. וזה נקרא "להיות מקובל".

לממש את הדברים האלה אפשר בעשירייה כשהם מתחברים ביניהם. אבל רק גברים. לא נשים, ולא מעורב. מפני שאנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו מתחברים בינינו באמת בלב ונפש, ואנחנו צריכים להבדיל בין כל הנטיות שיש לנו בעולם הזה, המיניות למיניהם, ולכן מקובל לעשות את זה רק בין עשרה גברים. גם הנשים יכולות את זה לעשות, לבצע, אבל מחוצה לגברים. זאת אומרת גברים לחוד, ונשים לחוד, לא מעורב. וכך אנחנו מתנהגים. וכך אנחנו באמת בונים את לימוד התורה. זה נקרא "ללמוד תורה".

זאת אומרת, ללמוד תורה, זה להשתנות לקראת אהבת הזולת. לכן "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". זאת אומרת, שאהבת הזולת זה הכלל. מה זה כלל? שכל התורה מטפלת רק בזה. מי שלא משתנה לקראת אהבת הזולת הוא לא לומד תורה, אלא הוא לומד חכמה. כמו שלומדים בבית ספר את מה שכתוב שם, ואולי אפילו זוכרים בעל פה את הסיפורים.

אני מנסה לחשוב על מניין של אנשים שאין ביניהם שום קשרי היכרות, שהקשר בניהם הוא מקרי.

אבל לאט לאט כשהם מתחילים יחד ללמוד, ללמוד, הכוונה היא להשתנות באחד כלפי השני עוד יותר, ועוד יותר, ועוד יותר, אז יוצא שהם בזה מתחילים להיות כגוף אחד. כמו שדיברנו ארבעים ידיים, רגליים, ראש אחד ולב אחד. וכך זה נעשה.

ניצה: זה מין תרגול פנימי כזה שהם לומדים לבצע, כדי באמת להתחבר, להתקשר ביניהם?

כן, הם ממש צריכים להגיע למצב שיהיה ביניהם אותו ראש ואותו לב אחד. כי אם כל אחד נכלל בשני, אז אני כדי לעשות את כל הרצונות שלי שיהיו מכוונים לטובת החבר, צריך לדעת את כל הרצונות שלו, כדי להעמיד את כל הכוחות שלי לשמש לרצונות שלו. והוא כך כלפי גם כן.

יוצא שאנחנו נכללים זה מזה בצורה כזאת שאני נכלל בו, והוא נכלל בי, ואז אנחנו הופכים להיות גוף אחד בלב ובמוח. יוצא שאנחנו הופכים להיות ממש אחד. לא בגופים שלנו הגשמיים ביולוגיים, אלא במהות שלנו, שאני כלול ממנו והוא כלול ממני. וכך כולם. לכן כולם צריכים להגיע ל"כאיש אחד בלב אחד".

ניצה: זה מאוד מעניין. נניח שאני עוברת ליד אנשים מקובלים כמו שתיארת, ואני רואה אותם לומדים תורה ביחד, אז אני יכולה מהצד להסתכל ולראות אנשים שקוראים בספר. אבל פתאום אני מבינה שיש איזו מציאות אחרת לגמרי שהם מתקיימים בה בזמן הלימוד.

לכן חכמת הקבלה נקראת "חכמת הנסתר", כי מי שמסתכל מבחוץ, הוא רואה סתם אנשים יושבים ולומדים.

ניצה: וקוראים אפילו אותו הטקסט, עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם.

כן. ושום דבר לא מעניין, אלא הם נמצאים דרך החיבור ביניהם בעולם עליון, ומגלים הכוחות והשינויים שבטבע. וזה לא שייך לאדם החיצון. לכן זה נקרא "תורת הנסתר".

ניצה: זאת אומרת, אם אני עכשיו הייתי מצליחה להיכנס לרגע, אם היו פותחים לי את הדלת לתוך הפנימיות של העשירייה?

את לא יכולה. את צריכה להשתנות, כדי לראות את הפנימיות שלהם. את צריכה לקבל אותם השינויים באגו שלך, להביא אותו לדרגת השפעה ואהבת הזולת כמו אצלם, אז היית מבינה על מה הם מדברים. מה הם מרגישים וחווים.

ניצה: נניח והם היו מתחברים ביניהם. אני רוצה להבין את המקום של לימוד התורה פה בתוך העניין. זאת אומרת, מה הכוח המיוחד שיש לתורה. אם אותם אנשים היו מתחברים וקוראים טקסט נניח מספר היסטוריה. מה ההבדל? האם הטקסט עצמו נותן להם את הכוח, או החיבור שלהם?

הטקסט והחיבור.

ניצה: זה הולך ביחד, אי אפשר להפריד ביניהם בעצם?

לא, ואין מקור אחר שאני יכול לקרוא. איזה ספר היסטוריה? לא. כי ספר שמקובלים לומדים הוא גם נכתב על ידי מקובלים, מתוך השגת המערכת העליונה.

ניצה: מה מיוחד בה, בכתיבה הזאת?

יש שם הרבה דברים שהאדם לאט לאט מגלה.

ניצה: זאת אומרת, זה גם חשוב מי כתב את הספר.

וודאי, זה לא יכול להיות איזה סופר מהרחוב. זה יכול להיות רק מי שמשיג את העולם העליון ובדרגה מאוד מאוד גבוהה, שאז אנחנו נלמד מהשגות שלו, כי זה מה שאנחנו צריכים. אנחנו צריכים להידמות למחבר, "להיות כמוהו", זאת אומרת בתכונות שלו.

ניצה: יש מיתוס כזה שאומר, שהתורה המיוחדת הזאת, וצורת לימוד הזאת, היא באמת מיועדת רק ליהודים.

נכון. "יהודי" זה נקרא מי שמשתוקק לייחוד. ו ל"ישראל" זה נקרא, מי שמכוון את עצמו לישר א-ל, לכוח עליון, להשיג אותו, להידמות לו. אז כל אחד שמכוון את עצמו כך, זה יכול להיות איזה כושי ומקסיקאי, לא חשוב מי, אם הוא רוצה להגיע לאיחוד, לחיבור, הוא כבר נקרא לפי המטרה שלו, לפי הנטייה שלו "יהודי". ונקרא "ישראל". כמו שאנחנו פעם היינו סתם בבבלים, ואחר כך הצטרפנו לאברהם שהוא גם היה כהן בבלי, והפכנו להיות לישראל, בזה שקיבלנו על עצמנו את המצווה "ואהבת לרעך כמוך".

ניצה: זאת אומרת גוי, זה לא מי שהוא נולד להורים לא יהודיים או לאימא לא יהודייה?

לא, לגמרי לא. זה לפי הנטייה שלו. לכן יש כאלה "מאומות העולם" מה שנקרא. יש מקסיקאים, סינים, אפריקאים שנקראים לפי הנטייה שלהם "יהודים" או "ישראל". ויש כאלו שהם נראים ממש כאלה יהודים בכל, והם כמו "גוי" גמור. אין להם שום דבר מהיהדות האמתית. זה נקרא שאנחנו "נמצאים בגלות".

ניצה: מה זאת אומרת שאנחנו נמצאים בגלות?

בגלות, בניתוק מהאמת. לכן אנחנו לא מבינים מה זה אמת, ומה לא.

ניצה: זאת אומרת, אדם שהוא נמצא בגלות זה אומר שהוא לא?

מנותק מהמערכת העליונה, לא מבין, לא מרגיש, אין לו שום קשר לזה.

ניצה: יש עוד מיתוס האומר שהתורה או לימוד התורה, שומר על עם ישראל. מה הקשר? למה בעצם לימוד התורה שומר על עם ישראל?

כי "עם ישראל" זה נקרא אותה חבורה שהיא לומדת תורה על מנת להתחבר ביניהם להיות "כאיש אחד בלב אחד". להיות בערבות. להיות לפי אותם החוקים שכתובים בחומש שגם אתם למדתם. אבל עברתם את זה כספרות היפה.

ניצה: נכון.

זהו. איזה תורה יש לנו, איך מדברים יפה אצלנו, ולא יותר. לא לממש, אלא כך להתפעל, איך לפני שלושת אלפיים שנה אנשים כתבו דברים כאלה יפים, ולא יותר. אם אנחנו מדברים על התנאים להיות "עם ישראל", אז כתוב שם, אם אתם רוצים להיות עם ישראל, אתם צריכים להיות "כאיש אחד בלב אחד" מקושרים ביניכם בערבות. ערבות כמו שקודם דיברת כלפי החבר, שאני מקבל את הרצונות שלו וממלא אותם, הוא מקבל את הרצונות שלי כדי למלא אותם, ורק בצורה כזאת אנחנו יכולים באמת למלא זה את זה. לכן אנחנו בחיים שלנו כל הזמן ריקים. וכך אנחנו מתקדמים.

יוצא שעם ישראל זה המושג הרוחני, איך אנחנו באמת מקושרים. ולהיות "יהודי", זה להיות מחובר עם אחרים "כאיש אחד בלב אחד". עוד יותר מעניין, מה זה נקרא "קיום תרי"ג מצוות על ידי התורה"? שכתוב "בראתי יצר הרע". אז יש בנו את האגו שלנו, את היצר הרע, הרצון הרע להזיק לזולת, וכאילו לעשות טוב לעצמנו. הרצון הזה מחולק לתרי"ג רצונות, תת רצונות, ואנחנו יכולים לתקן כל רצון ורצון על ידי תרי"ג אורות. זה נקרא "תרי"ג אורחין דאורייתא". תרי"ג אורות התורה.

כל התורה, כל האור הכללי, כמו שבספקטרום יש לנו את שבעת צבעי הקשת, כך גם בתורה יש לנו תרי"ג, שש מאות ושלוש עשרה אורות. וכל אור מכוון לרצון מיוחד בנו, האגואיסטי. אז אנחנו משתמשים בתרי"ג אורות התורה, כדי לתקן את תרי"ג הרצונות האגואיסטים של אדם. זה נקרא, ש"אנחנו משתמשים בתורה. ועל ידי הכוח הזה של האורות האלה, אנחנו מתקנים את הרצונות האלה. זה נקרא שאנחנו מבצעים "מצוות". כי זה ציווי, לתקן. לתקן לְמה? ל"ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה". ואז יוצא שזה נקרא בעצם "לימוד התורה". ללמוד איך אנחנו יכולים לתקן. זה נקרא "מימוש התורה". שעל ידי תרי"ג האורות, אנחנו מתקנים את תרי"ג הרצונות שלנו, שהם יהיו כולם לאהבת הזולת.

וכשאנחנו כך לומדים, אז דרך אהבת הזולת אנחנו מתחילים להרגיש מציאות נוספת. מציאות נוספת העליונה, שזה האור הכללי, ולו אנחנו קוראים "בורא" מהמילים "בוא וראה". מתוך זה שאני מתקן את הרצונות שלי, אז אני מתחיל בהם להרגיש את המציאות העליונה הזאת. לכן זה נקרא "בוא", תתקן, תעשה, "וראה" ותגלה את זה ממש בראייה, זה נקרא ה"חוש הכי גבוה שלנו". וכך אנחנו צריכים להגיע למצב כזה. זה קצת על לימוד התורה.

ניצה: זה נשמע מרתק וזה באמת מעלה עוד כל כך הרבה שאלות. כשאני פתאום חושבת על זה.

מאוד שונה למה שמקובל.

ניצה: כל כך. זה כאילו שאנחנו מדברים על ממש שני דברים שונים לגמרי.

כן. אלה באמת שני עולמות.

ניצה: יש אילו כללים למשל לקריאה בספר תורה?

יש הרבה כללים ואני רוצה להגיד כך. איך שאנחנו מתנהגים בעולם הזה, זו העתקה מהפעולות הרוחניות שאנחנו צריכים לעשות. רק קרה כך בהיסטוריה שלנו, שאנחנו נפלנו מהקיום הרגשי של אהבה, של תיקון היחסים בינינו, ונשארה לנו רק העתקה של איך אנחנו מקיימים את היחסים האלה במישור הגשמי. זאת אומרת, בלי לתקן את האגו שלי, איך אני מבצע את מה שכתוב בספר.

בספר כתוב "לאהוב את הזולת", אז "אני אוהב אותו" נקרא, אני אוהב, לא שונא, אסור לשנוא. זה נקרא שכבר תיקנתי את עצמי. זהו. ואחר כך כל מיני הפעולות שאנחנו צריכים לבצע כל אחד בתוכו כדי לקיים, לתקן את האגו שלנו. אז אנחנו במקום לתקן את האגו שלנו, אנחנו מבצעים את הפעולות האלה בחיצוניות.

נניח נטילת ידיים. ידוע שנוטלים שלוש פעמים. למה? כי אני על ידי זה כאילו מנקה את הידיים שלי, את כלי הקבלה, כלי הקליטה מלקבל, מלגנוב, מלסחוט ממישהו. אז אני צריך לעשות את זה בצורה רוחנית. "מים" זה נקרא כוח הנתינה, כוח ההשפעה שאני צריך למשוך את הכוח הזה שישפיע על הרצונות שלי הפנימיים, על הלב שלי, שלא ירצה לקבל שום דבר שלא שייך לו. במקום זה, אני לוקח ספל ונוטל ידיים, וזה נקרא שאני "נקי". "הידיים שלי כבר נקיות".

ניצה: זאת אומרת, בעצם הפעולה בידיים היא בעצם רק תזכורת למה שצריך לקרות בתוך הלב והמוח? נגיד כך.

אם זו הייתה תזכורת, זה היה טוב. אבל זו לא תזכורת. אנחנו כבר החלפנו את זה, ואנחנו חושבים שזו הפעולה ומשמעותה, וזהו.

ניצה: אולי בכמה מילים באמת, איך ניגשים לקריאה נכונה בספר תורה?

רק על ידי לימוד בקבוצה. בהוראות המדריך. ולאט לאט האנשים שבאים, מתחילים להרגיש מה טמון בספר, ובטבע, ובנו, ואיך אנחנו דרך הספר מתחילים להיכנס למערכות הטבע העליון. אי אפשר אחרת.

אורן: אם אנחנו מסתכלים על הציבור הישראלי שלא מחובר לתורה וללימוד התורה, מעבר לבגרות בתיכון. אז איך אתה רואה בכלל באופק את ההתקשרות בין הציבור החילוני הישראלי, לתורה הזאת עליה אתה מדבר?

כן, וודאי.

אורן: היום, כמו שניצה תיארה את זה, בסוף הבגרות נגמר בעצם הקשר של רוב הישראלים לתורה, בסוף מבחן הבגרות. אתה רואה באופק יחס אחר של החברה הישראלית לפעולה הזאת שנקראת לימוד תורה?

כן.

אורן: היא שייכת לעולם החילוני?

אני חושב שדווקא העולם החילוני נמצא קרוב ללימוד תורת אמת, מאשר הציבור הדתי. כי לציבור הדתי יש לו תורה משלו והוא מסופק בזה, וחושב שמה שהוא עושה, זה נכון. בעינינו המקובלים זה לא נכון, ואנחנו יכולים להראות את זה בכל ספרי הקבלה שזה לא נכון. וגם זה לא נכון, מפני שזה לא מביא לתוצאה הנכונה "ואהבת לרעך כמוך". איפה התוצאה הזאת מלימוד תורה, שהתורה צריכה להביא?

אורן: מה הלימוד העתידי של התורה, ייתן לציבור החילוני שאין לו היום, מה זה יוסיף לאדם בחיים שלו?

מתוך המשבר שאנחנו נמצאים, הציבור החילוני ירגיש שאין לו ממה להחיות את עצמו. והוא יתחיל להרגיש שיש את השיטה שיכולה לעלות אותו לדרגת הקיום השלמה, שמאוד חסרה לו, מתוך המשבר, מתוך הבעיות שאנחנו נמצאים בהם. ולכן אני מאוד מקווה שהציבור החילוני יגיע ללימוד התורה הנכונה, האמתית, תורת אמת, תורת אור, שתביא אותו לחיבור. לשלמות. והם יהיו דוגמה לכל האנושות.

אורן: הנקודה המדויקת שהתורה יכולה להוסיף לציבור החילוני, אותה לא תפסתי. מה התורה תוכל להוסיף לציבור החילוני בחיי היום יום שלו?

שלמות. שלמות בחיים שלהם. הציבור החילוני יכנס לכזאת ריקנות, ייאוש, חוסר משמעות החיים, חוסר מה הטעם בחיים, שהוא יבוא וידרוש את זה דווקא מתורת האמת. מחכמת הקבלה.

אורן: ומה היא תוסיף?

היא תוסיף לו את מטרת החיים. מהות החיים. היא תעלה אותו לדרגה אחרת של קיום, כמו שכתוב "עולמך תראה בחייך". לא צריכים בשביל זה למות. אין עולם הבא אחרי מוות. עולם הבא, זה מה שאתה משיג בזמן שאתה נמצא כאן בעולם הזה. אם אתה לא משיג? שום דבר לא קורה. הבהמה שלך חיה, הבהמה שלך מתה, אין שום הבדל בין אדם לבהמה.

אורן: איך תשפיע התורה על מערכות היחסים של הציבור החילוני?

איך זה ישפיע? שהם יהיו כולנו קרובים זה לזה. הם יהיו ידידים. הם יהיו קשורים כאיש אחד בלב אחד. זה יקשור את עם ישראל למהות שלו, שהם כולם יהיו כערבים זה לזה.

אורן: זה יכול להשפיע גם על מערכות יחסים בחיי הפרט?

וודאי.

אורן: איך?

זה יתקיים בכל רמה. אדם שמתקן את עצמו הוא גם מתקן את עצמו כלפי כל דבר. גם ביחס שלו לדומם, צומח, חי, מדבר. הוא כולו כך.

אורן: כולו מה?

כולו להשפעה.

אורן: כולו מה?

להשפעה. לתיקון העולם. לזה שהוא את כולם רוצה לקדם לעלייה הרוחנית.

אורן: שמה מהותה?

מהותה זה השגת עולם האין סוף, נצחי, שלם, שבו אנחנו צריכים לחיות. אנחנו נמצאים כאן בצורה זמנית, בצורת חי, לא בצורת האדם המדבר.

(סוף השיחה)