כשכל מגזר מרגיש שהוא הוא המקופח, מה שהכי בטוח זה שלא הולך להיות פה שוויון. ובכל זאת, נראה שהדרישה לשוויון רק הולכת ומתגברת מדור לדור. מאיפה זה בא לנו? לאן זה מכוון אותנו? על המתכון המלא למניעת קיפוח, ועל מה שצריך לקרות הרבה לפני שנדע לחיות זה עם זה בשלום.
שוויון הוא מונח מתעתע, כי מצד הטבע כולנו שונים. לכל אחד צרכים משלו, מאפיינים משלו, ולכן הדרישה לכך שיתייחסו אלינו כמו שמתייחסים למישהו אחר היא די בעייתית. הרי בדרך כלל אנחנו לא מכירים אותו ואת צרכיו, ואפילו אם היינו רוצים להיכנס לנעליו היינו מתקשים מאוד בגלל העובדה שאנחנו ניזונים מאותה קופה כללית, ומבחינתנו הצרכים שלנו תמיד בעדיפות. במציאות כזו, שבה כל אחד שונה וגם מרוכז בעצמו, לא ייתכן שוויון. כך קורה לנו בכל רמה: החל מחלוקת תקציב המדינה ועד לחלוקת בונוסים בתוך צוות עבודה. בכל דבר ועניין אנו מצויים בקרב, כי כל אחד חושב שמגיע לו יותר ממה שנותנים לו עכשיו. לו יצויר שאפשר היה לתת את העולם וכל מלואו לכל אדם בנפרד, אולי אז מישהו היה מסופק, אבל בינתיים תמיד יש תחושות של קיפוח וחוסר שוויון.
ולמרות הכול, בתוכנו מקננת השאיפה לשוויון. למה? כי אנחנו באמת יכולים להגיע לכזה מצב, ואפילו נדחפים אליו על ידי הכוחות האבולוציוניים.
במה מדובר? השגת השוויון דורשת התעלות לרמה אחרת בכלל של חיים. יחסים חדשים, הפוכים, שבהם נעזוב את החשבונות האגואיסטיים הצרים ונפתח יחסים של התחשבות, חיבור והדדיות, עד לרמה של אהבה בין אנשים. רק בקשרי אהבה יוכל להיות שוויון, מפני שאני אוהב את האחר והוא יאהב אותי, ובזה אנחנו נרגיש שווים.
ברור שממבט ראשון המצב הזה נראה כמו אגדה שלעולם לא תתגשם, אולם באופק מצפות לנו בעיות ומאבקים שאי אפשר יהיה לפתור בשום דרך אחרת. הרי אנחנו חיים במציאות שנעשית מקושרת יותר ויותר, עם משאבים מוגבלים. כל אחד מנסה בכל כוחו לקבל הכול לעצמו, בסוף נאלץ להסכים לוותר קצת. אבל בהרגשה שלו, הוא לא מרוצה ולא רגוע. מרגיש קיפוח, ורק מחכה להזדמנות הראשונה שתבוא להוציא מידי אותם זרים שממש עשקו אותו, את מה שמלכתחילה הגיע לו. וכך אנחנו מתגלגלים ממאבק למאבק, ממלחמה למלחמה. בכל פעם זה נהיה יותר גרוע, כי כל הזמן האגו מתגבר ואנחנו הורסים זה את זה בשם הקיפוח והדרישה לצדק ולשוויון.
אם רצוננו להימנע מקריסה כללית ולא להיכחד כמו הדינוזאורים, נהיה חייבים להתעלות לרמה שבה לחיבור בין בני אדם יהיה ערך גבוה יותר מכל קניין פרטי. כיוון שזה מנוגד לטבע האדם, מה שיעזור לנו הוא רק תהליך חינוכי כלל-חברתי ארוך טווח. מהפכה תרבותית-תפיסתית ממש. המטרה תהיה לשדרג את תפיסת המציאות של כל פרט בחברה, שירגיש שהוא מחובר לאחרים, קשור אליהם ותלוי בהם, ולכן מחויב לדאוג להם כמו לעצמו.
אחרי עבודת הסברה עמוקה וממושכת, תתחיל להיווצר בציבור הסכמה עם רעיונות כמו חיבור והדדיות. ההסכמה הזו תביא לשינויים בחברה, בשלטון ובהנהגה, ובהדרגה יתהווה גם יחס חדש לחלוקת התקציב המשותף.
כשנרגיש מחוברים יותר זה לזה, העוגה הציבורית תתחלק כמו במשפחה מתוקנת. מתוך אהבה נראה את הצרכים של כולם, ונרגיש יחד מהו סדר העדיפות הנכון. השינוי המהותי יהיה בכך שכל גורם יוכל להסכים לזה שכולם יקבלו, בלי להרגיש שהוא מפסיד ומקופח, שלקחו ממנו ונתנו "להם". הוא ייהנה מזה שהאחרים יקבלו מה שהם צריכים, כמו שהיום הוא נהנה לתת לילדים שלו.
ככל שנתאמץ להתייחס באהבה איש לרעהו, אנחנו נתחיל להרגיש שהאחרים שייכים לנו. שכולנו שווים באמת, כולנו נשמה אחת, כמו איברים בגוף אחד. וכמו שבגוף שלי אני מרגיש את האיברים השונים, כך אני ארגיש כל אדם ואדם בסביבה. כאשר תתעורר בי הרגשה שמישהו נמצא במצב לא טוב, לא נוח, אני ארוץ לסייע, לעזור, לעשות אותו מרוצה. ובזכות הקשר הפנימי שיהיה בינינו, אפילו בלי לשאול את אותו אדם מה חסר לו, אני פשוט ארגיש מה הוא צריך ואשמח למלא זאת.
בחברה העתידית והמתוקנת, מי שינהל את כל פעולותינו יהיה קשר האהבה הכללי. אנחנו נשקול ונשפוט כל דבר מעיני האהבה בלבד. וכמו שאנחנו מתייחסים לכל אחד מילדינו בדרך שמתאימה לו במיוחד, בגישה, במילים, בהבעה, כך נמצא את הדרך הייחודית לליבו של כל אחד ואחד.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו
חיים חדשים 1040 – bit.ly/2R9VeEh