חיים חדשים

1148

לעורר את האהבה בזוגיות

שיחה 01.08.19 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

אורן: הנושא שלנו היום הוא, מהו קשר זוגי בריא. הקשר הזוגי זה משהו שמטריד, גם אם יש לך וגם אם אין לך, ובדרך כלל יש מקום לשיפור. ננסה ללמוד היום כמה דברים בדרך לחיים חדשים.

טל: כולנו רוצים שיהיה לנו קשר זוגי בריא, לצערנו אנחנו שומעים על הרבה מאוד קשרים היום שהם לא בריאים, יש אפילו מונח כזה היום שנקרא "מערכת זוגית רעילה". מערכת זוגית שמרעילה את שני בני הזוג. ראיתי נתון כזה ב-YNET שמעריכים שבערך 80% ממערכות היחסים היום הן מהסוג הזה, שיש בהן בסיס שהוא לא בריא, שיש בהן תלות לא בריאה, איזו התמכרות לקשר, ולמרות שהקשר הוא לא טוב לא מצליחים לשחרר אותו. מדובר בעצם על קשרים שאנשים מרגישים לא טוב בקשר, יש שם ניצול, יש שם אולי טיפול בצד אחד, שרק צד אחד לוקח כל הזמן ומנצל את הצד השני. כל מיני מערכות יחסים שבהן שני אנשים לא יודעים להזין אחד את השני, לחזק את השני, אלא הם מתרוקנים מתוך הקשר אבל לא יודעים איך לשחרר את זה.

והיום בעצם אנחנו רוצים לדבר על העניין הזה, של 80% הקשרים ההרסניים או השליליים האלה. מהי בעינייך הסיבה המהותית שבגלל זה זה כך?

האגו שבתוך האדם. זה ברור. אין יותר. כי כולנו אגואיסטיים והאגו שלנו עולה מדור לדור, ולכן כך זה קורה. אם אני אקח את סבא וסבתא שלי מצד האבא ומצד האימא, הם ידעו שהם צריכים להתחתן ולהקים בית ולהוליד ילדים. הגברים בדרך כלל היו עובדים והנשים היו בבית, במשק הבית ובטיפול בילדים, כך זה היה. וכנראה שזה היה כך גם בדורות לפניהם. אני עוד מצאתי מבנה כזה.

כשאני מגיע להורים שלי, לאבא ואימא שלי, אז אימא שלי לא הייתה בבית רוב הזמן, היא הייתה מגיעה הביתה רק כדי לבשל או לעשות משהו, ושוב הייתה בורחת לעבודה. היא הייתה רופאת נשים ידועה מאוד, מומחית מאוד במקצוע שלה, אפילו כאן בישראל היא קיבלה תואר של מצטיינת המדינה. אבא גם עבד כל הזמן, הוא היה רופא שיניים, ואני לא ראיתי אותם כמעט בבית. הם לא טיפלו בי, אבל הם נתנו לי את כל מה שהייתי מבקש. אתה רוצה כדור? בבקשה. טניס? בבקשה, אבל כולם היו צריכים לעבוד. אימא עבדה גם בלילות, אני כבר לא הרגשתי כל כך את ההורים, את אבא בכלל בקושי ראיתי, ואם כן הייתי רואה את אימא, אז היא הייתה לוחצת עליי עם השיעורים ועל מה שנעשה בבית הספר, אבל בטוח שזה לא היה כמו אצל סבא וסבתא.

היום זה אותו דבר, אפילו עוד יותר גרוע אולי, כי היום זורקים את הילדים כבר מגיל קטן. כשאני גדלתי לפחות היתה לי חצר, היה לי כלב בחצר, היה לי שדה, והיו גם החברים שלי שהיו להם בתים פרטיים וחצרות עם כל מיני דברים, הלכנו לאגם, היו לנו חיים של ילדים לפחות. היום הילד סגור בתוך קופסת בטון ויש לפניו מסך קטן או גדול יותר וזהו. ומה יש במסך? אז מה אנחנו רוצים שיקרה לילדים? פעם לא היה אגו כל כך גדול מצד אחד, מצד שני בכל זאת היה בית, משק בית, אפילו היו מגדלים תרנגולים, עיזים, מגדלים ירקות, היום אין גם את זה. זאת אומרת אין משהו משותף. הדבר המשותף היום זה הסופרמרקט ויום השבת, שגם בו לא ידוע מה לעשות. בקיצור, אנחנו איבדנו את המשפחות. אפילו שאנחנו חיים יחד, קיימים יחד, יש לי אישה, יש לי ילדים, יש לה גבר, אבל אין אותה הרגשה של תא משפחתי, שזה בית חם, וחצר ליד הבית שלי, ואם לא משק בית אז חתול או כלב, ילדים שמשחקים מתחת לעצים, היום אין דבר כזה, היום הכול מאוד מלאכותי וסגור. זה דבר אחד.

דבר שני, בואו נתאר דבר אחר לגמרי, כי עם זה אנחנו רואים שלא יכול לצאת שום דבר טוב. נניח שבחור ובחורה נפגשים, ועוד קודם שהם נפגשים, יש להם כבר חיים סוערים מכל מיני מערכות, ואחר כך הם נפגשים ומחליטים סוף סוף כן להתחתן. ונניח שהם באמת אוהבים זה את זה, בכמה שהיום זה בכלל ניתן. כי כל אחד ואחד לא מסתכל על העולם בעיניים הטבעיות שלו, הוא מסתכל על העולם לפי החינוך שקיבל מהטלוויזיה או ממסך הטלפון שלו, ולכן לכל אחד יש הסתכלות מאוד מוזרה שהוליוויד, בוליווד, או לא יודע מה, כיוונו אותו כך וכך להסתכל. זאת אומרת, אני כבר לא מסתכל על האישה שצריכה להיות כזאת וכזאת כבעלת בית, אימא לילדים שלי, ושיהיו לה עוד כל מיני תכונות כאלה וכאלה, אלא אני מסתכל האם היא מספיק דומה לאיזו דמות של שחקנית, או דוגמנית, ובתת הכרה אני כבר לא יודע איך לחשוב בצורה נכונה.

אנחנו לומדים מהתנ"ך, מהתורה, שלפני שאבותינו התחתנו הם הביאו את האישה לבית של אימא, כך כתוב. הוא הביא את האישה לבית של אימא והאימא לימדה את הכלה שלה. הכלה עברה איזה "סטאז' כזה על מה שהילד שלה אוהב, מה הוא רוצה, מה הוא צריך, איזה אופי יש לו, מה כדאי, מה לא. והכלה גם דאגה לקבל מאימא את כל התורה הזאת, וגם ללמוד ממנה איך להתייחס לאבא ולילד. זאת אומרת, היא קיבלה העתקה מהבית של החתן, של הבעל הצעיר, ולפי זה היא אחר כך בנתה את הקן שלה. היום דבר כזה בכלל לא יעלה על הדעת, זה דבר אחד.

דבר שני, נניח שהם באמת אוהבים זה את זה ורוצים להסתדר בחיבוק. שניהם חכמים, שניהם מלומדים, עם מקצוע, וגם יש להם הכל, יש להם דירה ואוטו ואפילו ילד ועוד כמה ילדים שנולדו, הכל מסתדר יפה מאוד. הוא מתקדם במקצוע שלו והיא במקצוע שלה, יש להם עוזרת בית, בקיצור, יש להם את כל מה שרק אפשר לחשוב. אבל מה עם היחסים? אפילו שהם אוהבים זה את זה והם חכמים, הם רוצים להחזיק את האהבה, והם חושבים "איך אנחנו יכולים לעורר את האהבה", אבל הם לא יודעים איך. האם ניתן לעורר אהבה? על ידי מה? עכשיו אני אוהב אותך, מכיר אותך, ואחר כך זה מספיק, כמה זה יכול להימשך? יש עניין של שחיקה, "הרגל נעשה טבע שני". אחרי חצי שנה, שנה, או שנתיים, או לא יודע, כי היום בכלל הזמן הוא שונה, אבל אין ביניהם כבר משהו שמעורר.

טל: זה במקרה הטוב, שהם בכלל מסתדרים אחד עם השני, כי הרבה זוגות כל הזמן רבים.

על זה אני לא מדבר, אני מדבר במקרה הטוב, הכאילו טוב. עד כמה במקרה הטוב הוא הופך להיות מסוכן לקיום המשפחתי. מפני שהם רוצים, הם חייבים כביכול כל הזמן להחיות את האהבה, לחמם את האהבה, "על כל פשעים תכסה אהבה", יותר ויותר קדימה איפה האהבה? כמו שאמר המורה שלי, הרב"ש, שאהבה היא כמו חיה, אתה צריך כל הזמן להאכיל אותה, אחרת היא לא תחייה. אז במה להחיות אותה? כשכל אחד בעבודה שלו, בעיסוק שלו, והחיים שלנו בכלל מוחקים את כל הדברים האלה, כאן השאלה.

אם אנחנו לא נדע איך להחיות את האהבה, איך לחמם אותה, לחדש אותה, עוד מעט נראה שאפילו זוגות צעירים אולי אחרי שנה או שנתיים, כשיש להם ילד בקושי, הם כבר מתגרשים ועוזבים זה את זה ולא יכולים פשוט להחזיק יותר זה את זה. והפלא הוא שזה לא רק הגברים, אלא גם הנשים לא רוצות, הנשים לא רוצות להחזיק את המשפחה. ואני שומע את זה מנשים שאומרות, "אני אסתדר לבד, אני לא רוצה אותו". למה את לא רוצה, מה יש בו, איזה נטיות יש לו כבר שאי אפשר להסתדר עימו? הרי הוא בכל זאת האבא של הילד שלך. "לא רוצה". יש היום איזו גישה כזאת לאישה, שהיא לא מפחדת להישאר לבד. זה פלא. בשבילי זה דבר חדש. אמנם זה לא כל כך חדש, זה כך ב- 15 שנה האחרונות נניח, אבל אני שחי 75 שנה, בשבילי זה דבר ממש חדש.

אז שאלתי, איך אנחנו יכולים לחדש את האהבה? כששניי בני הזוג יושבים לפניי ושואלים איך אנחנו יכולים לחמם את האהבה שלנו, לחדש אותה, לעורר אותה, להדליק אותה מחדש. אנחנו שנינו מוכנים לעשות כל דבר, תראה לנו איזה משחק, תרגילים כלשהם, משהו. כבר ניסינו לנסוע לחופש, ניסינו ללכת לקורסים למיניהם, מה לא ניסינו, אבל אנחנו לא מסוגלים. ובלי זה אנחנו מרגישים את עצמנו אדישים אחד לשני יותר ויותר, אני מרגיש שיש לי בית, יש לי אישה, יש לי אפילו ילדים, אבל הכול נעשה יותר ויותר רחוק מליבי. מה עושים?

טל: מה עושים?

למה את מסתכלת עליי? את הפסיכולוגית.

טל: אנחנו רוצים לשמוע משהו חדש שאנחנו לא מכירים.

יש חדש. ורק בחכמת הקבלה. אחרת לא נוכל להתגבר על זה, כולנו נהייה הרוסים, אנחנו בקושי נקיים את המשפחה בכל מיני צורות. ואנחנו חיים היום כפול מהזמן שהיינו חיים בעבר, ולכן יש לנו עוד יותר בעיה. ועם כל המכשירים שיש לנו היום, אני לא צריך שמישהו יתמוך בי בגיל זקנה, במקרה חולשה או חולי. יוצא, שאנחנו צריכים בסופו של דבר להבין, שאם לא נתעלה מעל האגו שלנו, כל אחד ואחד, לקבל את השני למעלה מהאגו הפרטי שלי, אם אני לא אעשה את זה, אני אגיע להרס משפחתי. וכך כל אחד ואחד. זאת אומרת אין לנו ברירה, אנחנו חייבים לחנך את הילדים ואת הדור הצעיר מלכתחילה לדבר שלעלות למעלה מהאגו זה הכרחי.

אורן: מה זה אומר לעלות מעל האגו בקשר הזוגי?

שאנחנו נראה אופקים חדשים בהתחברות בינינו. "כי איש ואישה שכינה ביניהם". שנגלה בחיבור ההדדי בינינו שאנחנו תומכים זה בזה, עד כמה שאפשר, לעלות לדרגה אחרת של קיום.

טל: מה זה אומר?

זה אומר שאני מבין שכדי לשמור על המשפחה ועל הילדים, אני חייב להתעלות מעל עצמי. שבן הזוג שלי יהיה יותר קרוב לי וחשוב מהאני, וכך גם אני אצלו. שבצורה כזאת נתחיל להתקשר זה לזה ולהראות דוגמה זה לזה, כל הזמן כך לחמם את המצב בינינו עוד יותר ועוד יותר. ואז על ידי זה נגיע למצב שבאמת נוכל להחזיק את החיבור שלנו, שכל הזמן מתגבר.

ואז באמת נתחיל להבין מה זה "על כל פשעים תכסה אהבה". שאהבה לא יכולה להיות אלא אך ורק על פני הפשעים. שאם יש פשעים יש לנו להתגבר עליהם, ואז אנחנו מגיעים לבניית האהבה. אחרת זאת לא אהבה, זה סתם הרגלים, הורמונים וכן הלאה.

טל: התחלנו מזה שב-80% ממערכות היחסים, קיימים הרבה פשעים כאלה של מריבות, התרחקויות, חוסר אמון, שקרים, בגידות, כל מיני דברים כאלה. מהי בעצם הגישה החדשה שאתה מציע לאותם מצבים שהם לא בריאים בקשרים האלה?

צריכים ללמד אותם. זה לא פשוט. זה תיקון מאוד מיוחד, שעכשיו אנחנו מדברים רק על פן אחד שלו. אבל בעצם, זה להתגבר על האגו שלנו בכל מיני קשרים בין בני אדם, בין האדם לטבע, הדומם, הצומח, והחי, זה בכלל כל היעוד שלנו, שאנחנו צריכים לממש.

טל: יש קשרים כאלה שעדיף לפרק אותם, שנראה שזה קשר לא בריא, שיש בו ניצול, שיש בו תלות?

לא. אני לא חושב.

טל: לא כשיש ילדים, לפני זה, כשהם עוד לומדים.

לפני זה אני לא יודע, לפני זה שניהם לא מבינים איפה הם נמצאים. אני נגד גירושין.

טל: לא גירושין. אבל היום הרבה מאוד אנשים נמצאים במערכות יחסים כשהם עוד צעירים, ולומדים מה זה בכלל נקרא "להיות בקשר", ואז הם מגלים את עצמם במערכות יחסים, לפעמים של שנים, שהן לא טובות להם, לא בריאות, שאין בהן אהבה כמו שאתה מתאר. הם נשארים בקשר הזה המון שנים כי הוא ממכר. משהו ממכר אנשים בלהיות ביחד עם בן זוג אחר, גם אם זה ממש רע. גם אם זה ממש לא טוב.

אז אדרבא, צריכים ללמד אותם להיות בקשר הטוב.

אורן: מה היית מלמד אותם בשיעור ראשון?

זה לא שיעור ראשון, אלא הייתי עושה סדרת שיחות, שיעורים, סדנאות והפעלות, בטלוויזיה או באינטרנט. כך שכל זוג וזוג יוכל להשתתף בזה מהבית שלו.

אורן: תן לנו בבקשה את התרגיל הראשון שהיית נותן.

היית מסביר להם מהו הטבע של כל אחד, כל אדם. ושאנחנו במצב המודרני לא מסוגלים לסבול אף אחד, בקושי אני סובל את עצמי. ולכן כל האנושות מפתחת כל מיני כלים כדי שכל אחד יוכל להרגיש בנוח בעצמו, ולא זקוק לאף אחד. תראה איזה מערכות אנחנו עשינו, ביטוח לאומי, קופת חולים, בתי חולים, בתי גיל הזהב, הכול כדי שיהיה לאדם טיפול בכל רגע ורגע שהוא זקוק על ידי אנשים אחרים. תשלם ותקבל. זאת אומרת, אני לא מקבל אהבה, אני לא מקבל כאן איזה יחס מיוחד, אני מקבל שירות.

אנחנו צריכים להבין שיש כאן יחסים אחרים לגמרי. אמנם אנחנו חיים היום שמונים, תשעים שנה יחד, וזה לא הגבול, אלא נחיה גם מאה ועשר ומאה ועשרים שנה, אבל אנחנו יכולים לחיות ממש בצורה יפה, טובה, שאנחנו נעזור זה לזה, ויותר ויותר נעריך זה את זה.

אורן: אחרי ההסבר הזה, נניח שקלטנו אותו לאט לאט, במנות קטנות, התחלנו להפנים את הרעיון, ועכשיו אנחנו רוצים לקבל תרגיל מעשי ראשון. מה היית נותן לנו? קראת לפרויקט הזה "ללמוד לחמם, לחדש, להדליק את האהבה". מהו התרגיל המעשי הראשון?

להראות אחד לשני עד כמה אנחנו יכולים לעשות טובות אחד לשני, בזמן שידוע לנו שאנחנו בעצמנו לא רוצים, לפי הטבע שלנו, לפי האגו שלנו, לא רוצים. אבל אני כן עושה, ודווקא שמח מזה שאני עושה התגברות על האגו שלי למען הזולת. זולת זה בן הזוג שלי.

טל: הרבה פעמים מה שקורה במערכות כאלה שנחשבות לא בריאות, זה שאין גבולות ברורים ונכונים. יש איזושהי תלות. בדרך כלל, יש צד אחד שהוא המטפל בצד השני, שהוא רק לוקח. רואים את זה הרבה פעמים אצל נשים שהן כאילו מטפלות בגבר שלא מפרנס, לא עובד ולא נותן, אבל הן כל הזמן מרגישות שהן צריכות לתת לו, לטפל בו ולעזור לו. ולזה קוראים מערכת יחסים לא בריאה, כי אין פה הדדיות, אין איזון ואין גבולות ברורים ונכונים מצד האישה.

אז צריכים ללמד את שניהם שהם יגיעו לאיזון, קודם כל. שלא יכול להיות שאחד מקבל ואחד נותן, אלא ששניהם מקבלים ושניהם נותנים, אחרת זה לא קשר.

טל: זה מאוד חשוב. זאת אומרת, קודם כל בסיס מסוים שצריך להיות בריא. שהוא צריך להיות הדדי ולא תלותי. קוראים לזה קודיפנדנסי (codependency) שתלות הדדית היא לא בריאה.

שוב אני אומר, אני לא רוצה להיכנס לכל הפרטים האלה, את יכולה להביא לי עכשיו כל מיני דברים, אבל אם אנחנו לא נלמד את האדם להתעלות מעל האגו שלו, לא יצא כלום. אני לא מתכוון כאן לעשות איזה תיקונים פסיכולוגיים, אלא זה חייב להיות למעלה מהפסיכולוגיה של האדם, למעלה מהאגו של האדם. רק בצורה כזאת, אם אנחנו נלמד אותם, תצא מזה באמת תוצאה טובה. אחרת לא.

אורן: אני רוצה לברר עוד דברים בקשר לתרגיל שנתת קודם. אמרת שאדם צריך להראות לבן או בת הזוג שלו עד כמה הוא יכול לעשות טוב לשני, דווקא במקומות שברור לו שהוא לא רוצה. זאת אומרת, שבאופן טבעי, לפי האגו שלי, לחלוטין לא בא לי לעשות את הדבר הזה בשבילה, ואני דווקא עושה.

אתה צריך להראות לה עד כמה אתה עושה את זה בשבילה, ושלפי הטבע זה לא לפי הרצון שלך. אבל אתה מאוד רוצה לעשות, דווקא למעלה מהרצון שלך, לפי הרצון שלה. להראות לה בזה דוגמה, עד כמה אתה מתגבר למעלה מהאגו שלך, לפי הרצון שלה. ואתה גם מצפה, לא עושה את זה סתם ללא "אור חוזר" מה שנקרא.

אורן: ללא ההדדיות.

כן. אלא אתה מצפה ממנה שגם היא תעשה כך.

אורן: ואם היא לא תעשה? או אם אני לא אעשה והיא זו שתראה לי? בוא נהיה יותר ריאליים קצת, אם היא תראה לי דוגמאות טובות, ואני לא מגיב לזה?

אז אתם לא לומדים נכון בקורס שלי.

אורן: ברור. אבל אני שואל מה עושים במצב הזה? נניח שטל היא תלמידה מצטיינת, הקשיבה לתרגיל, באה הביתה לבן הזוג שלה, משתדלת מכל הלב לעשות מה שאמרת לעשות. ונניח שאני בן הזוג שלה, לצורך העניין, ואני רואה שטל מתאמצת נורא, ואני קצת פחות. איך היא עכשיו צריכה לעבוד איתי?

היא צריכה יותר להראות לך עד כמה היא עושה את זה בכוונה, בדגש, שהיא עושה את זה מעל הרצון שלה, אך ורק כדי לקבל ממך גם אותה הפעולה בחזרה.

טל: מאיפה אדם לוקח כוח לעשות פעולות כאלה למעלה מעצמו? מאיפה יש לו כוח כל פעם מחדש להתגבר, להראות אהבה? הוא צריך לקבל את זה מבן הזוג שלו?

את רוצה לקבל ממנו יחס כזה?

טל: כן.

אז תעשי את. דווקא. מה הבעיה?

אורן: ואם הגולם לא יחזיר לה?

עוד פעם ועוד פעם, בצורה בולטת מאוד, שהוא יבין שהוא לא יכול להיות קשה, אלא שהוא חייב לרכך את עצמו, ודווקא להתייחס אליה בהבנה, בהקשבה, בהדדיות.

טל: האם צריכה להתקיים תמיכה מסוימת בתוך מערכת זוגית כדי שזה יקרה?

תמיכה לא, אלא תמיכה הדדית כזאת. הם נמצאים בקורס, הם לומדים את זה, מלמדים את זה, נותנים להם תרגילים ובעוד כמה ימים יבדקו האם הם עשו את זה או לא.

טל: זאת אומרת, הסביבה תומכת ונותנת מוטיבציה.

כן. ואז יש בדיקה, האם עשו או לא, מי עשה? מי לא? למה כן? למה לא? נעשה סדנה, איך זה יצא לכם? ואיך זה יצא לכם? וכן הלאה. כך ללמד את כולם, ואז יהיו לנו משפחות. אם לא מתעלים מעל האגו, לא יהיו משפחות בכלל. האגו בסופו של דבר יהרוס הכול.

אורן: לסיכום הדיון אני מבקש הגדרה אחרונה, איך תגדיר קשר זוגי בריא?

"על כל פשעים תכסה אהבה".

אורן: כלומר? במילים פשוטות.

שאנחנו כל הזמן מטפלים בלהגביר את האהבה בינינו בצורה מלאכותית. אנחנו מלמדים זה את זה עד כמה כל אחד מוכן, למען אהבה, לעשות פעולות מלאכותיות. זה כמו שאנחנו "מאכילים את החיה", כמו שרב"ש היה אומר.

(סוף השיחה)