חיים חדשים
שיחה 192
יסודות החינוך בתרבות היהודית ב'
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 02.06.13 – אחרי עריכה
אורן: שלום לכם. תודה שאתם איתנו ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, שלום ניצה.
שלום.
אורן: ואנחנו מזמינים אתכם להיות איתנו. אנחנו רוצים ללמוד איך לקחת את החיים שלנו למקום טוב יותר, איך לבנות בינינו חיים חדשים, שנקום בבוקר עם אור גדול בעיניים ונרגיש שאנשים שנמצאים סביבנו, הם בעדנו, הם לטובתנו, וכך גם אנחנו כלפיהם, איך לבנות את החיים שלנו כאן בארץ כמו משפחה אחת גדולה, חמה, מחבקת. וכדי להבין מה זה אומר לבנות את החיים כמו משפחה אחת, אנחנו מתעמקים בכל דיון בהיבט מסוים בתוך חיי היום יום שלנו, ורוצים ללמוד איך לפרמט אותו מחדש, איך לעצב אותו מחדש כך שהוא יטיב עם כולנו.
והיום אנחנו עושים דיון בנושא יסודות החינוך בתרבות היהודית. עשינו כבר דיון אחד בנושא הזה ואנחנו נרצה לקיים דיון נוסף. ניצה אולי תסכמי את התובנות שהיו לנו בדיון הקודם בקיצור כדי שנוכל לפתוח את הדיון הזה ממקום חדש.
ניצה: בתוכנית הקודמת הבנו שבעצם תהליך החינוך, הוא תהליך שמחנך את האדם להיות אדם שלם. להיות אדם שלם, משמעותו לאהוב את הזולת, לאהוב את כל מה שנמצא בעצם, מחוצה לו. וזה תהליך שהחינוך הזה מלמד אותנו צעד אחר צעד על ידי הקניית הרגלי חשיבה, התנהגות והרגשה, והוא מלמד את האדם בצורה כזאת לאט לאט לצאת מתוך עצמו לאהבת הזולת. ושם, דווקא במקום הזה, במרחב הזה, נמצאים החיים האמיתיים. שם באמת מרגישים את החיוּת.
התחלנו לדבר על עקרונות, על יסודות, והיום אנחנו רוצים להתחיל לדבר על אחד היסודות המרכזיים, "אין האדם לומד אלא במקום שליבו חפץ". מה המשמעות של היסוד הזה?
אנחנו יודעים מתוך החיים שלנו שְדבר שהאדם נמשך אליו, נעשה קרוב לו, מכובד עליו, חמוד בעיניו, והוא רוצה את זה ולפי הטבע שלו כבר מתקרב לזה יותר ויותר. יש כאלה שאוהבים יותר ספורט, מוזיקה, ספרות, ריקוד, יש כאלה שנמשכים לטכניקה, לכל מיני דברים. מה זה "לומד מה שליבו חפץ"? כי האדם רוצה לדעת דבר שהוא נמשך אליו, הוא רוצה להיות בקשר עימו, זה נקרא "לומד". לדעת מה אני אוהב, להיות קרוב, להיות מקושר, זה קודם כל.
לכן אנחנו צריכים להבין שיסוד החינוך הוא לבנות באדם יחס יפה וטוב לערכים שאנחנו רוצים שיקנה, ואז הוא יכנס וירכוש אותם כבר לבד. והערכים האלו, הנטייה הכללית שליבו חפץ במשהו, זה נתון לחברה. אם אדם נמצא בחברה ששם מעריכים ספורט, אז הוא יתעסק בספורט, או במשהו דומה לזה, כי לפי ההערכה של הסביבה זה נעשה דבר החשוב גם לו, כי האדם מושפע מהסביבה. אם הסביבה כולה תומכת במדע, אז הוא ירצה בזה בצורה מסוימת, בעל כורחו. כי הסביבה מחייבת אותו להעריך את זה, כי הוא תמיד יעריך מה שהסביבה מעריכה ולזה הוא יימשך.
לכן לא חשוב לנו מאוד לדאוג לאדם עצמו, אלא לסביבתו, ולפי הערכים שהסביבה חפצה, כך גם בטוח שאדם יהיה חפץ, זה בעצם "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ". אז אנחנו צריכים קודם כל לדאוג לערכים של הסביבה, לשתול את האדם בתוך אותה סביבה ובה הוא בטוח יגדל לכיוון שאנחנו כבר יודעים מראש מהו. אנחנו יודעים שכך זה באמת קורה בחיים. היום, בגלל שיש לנו כל כך הרבה הפרעות ומבחר גדול לכל אחד, דרך קווי התקשורת החדשים, האדם כאילו פתוח לכל העולם וכל העולם פתוח אליו, ויש איזה בלבול לְמה באמת ליבו חפץ, ולְמה הוא יחפוץ ויתקדם ויגדל. אז אם אנחנו רוצים חינוך מסוים, אנחנו צריכים לדאוג לסביבה המועדפת עלינו מכל הסביבות, מכל ההשפעות על האדם, שההשפעה המסוימת הזאת תהייה הבולטת, השולטת על האדם.
ניצה: איך אנחנו מעודדים? היום אחד הנושאים הכי מדוברים הם לעודד את המוטיבציה של הילד ללמוד. אנחנו רואים שלילדים אין באמת מוטיבציה לעבור לימודים או חינוך.
הם לא מרגישים שזה חשוב.
ניצה: נכון. אז איך מעוררים את המוטיבציה הזאת? איך גורמים ללב שלהם לחפוץ בזה?
החברה היא כזאת. אם הוא פותח טלוויזיה, אם הוא נכנס לאינטרנט, זה לא מעודד אותו ללמוד. הוא לומד מהר את הדברים שצריכים ללמוד כדי להיכנס לטלוויזיה או לאינטרנט ולהיות שם. היום כל ילד נמצא בקשר טוב, יפה עם המכשירים האלה, יותר מהמבוגרים, אבל השאלה מה הוא מקבל דרכם? ולכן כל עוד לא נקבע מראש אילו השפעות הילדים שלנו מקבלים, לא נוכל אחר כך לראות אותם מתקדמים בערכים אחרים, טובים או בערכים שמשום מה אנחנו רוצים בהם, אלא אנחנו צריכים לפי זה לראות איך אנחנו בונים את הסביבה שהיא תיתן לאדם השפעה כללית מסוימת, כדי שיידע מה יהיה לו חשוב ומה לא, ומה הפוך מהטוב, ואז הוא יתקדם.
אורן: אם אני מבין נכון, המטרה של החינוך להכין את האדם הצעיר ליציאה מוצלחת לחיים.
כן. זה תלוי כי במשפט הזה יש גם הרבה מאוד מוקשים בדרך.
אורן: אז הייתי רוצה לפלס אותם. איך אתה רואה יציאה מוצלחת לחיים? מה היינו צריכים להכניס בילד כדי שנדע, כן, עשינו את מלאכתנו, הכנו אותו בצורה מוצלחת ליציאה לחיים?
אלה היסודות שהסביבה צריכה לתת. לא אדם אחד ואפילו לא בית, כי האדם היום פתוח לכל העולם, אבל כל עוד לא נשפר את כל הסביבה שפועלת על האדם, כמו אינטרנט, וטלוויזיה, ובית ספר, ובית, ורחוב, וחצר, וכן הלאה, כל עוד לא נדאג שהוא יקבל משם הכוונה נכונה, לא נהיה בטוחים בכלום.
אורן: אז נניח שהצלחת ושיפרת את כל הגורמים שמנית עכשיו, שהם המון, נניח שהצלחת לשפר את כולם וכולם פועלים בצורה אופטימאלית והם פעלו עלי, מה זה נקרא בסוף, תהליך אופטימאלי שבו הם הכינו אותי ליציאה מוצלחת לחיים? מה התוצר שאתה רוצה לקבל מתהליך אופטימאלי של חינוך שהכין את האדם שעבר אותו ליציאה מוצלחת לחיים?
קודם כל האדם הוא תוצאה מהסביבה, לא אמא מולידה אותו, אמא מולידה חיה קטנה, אבל אחר כך, מי שמולידים אותו, הם התנאים הסביבתיים שמשפיעים עליו. ולפי זה אנחנו קודם כל צריכים לדאוג שבמשך שנות הילדות והנערות שלו, הוא יקבל השפעות נכונות, טובות, כאלה שהוא לא יוכל לברוח מהן. שכל הדוגמאות שהוא יקבל משם, התנהגותית, רעיונית, יתנו לו הכוונה בחיים בצורה ברורה.
אורן: ומה היא הכוונה הברורה, המוצלחת, לחיים?
הכוונה היא להיות אזרח מועיל לאחרים לפי אותם המשפטים "אל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך", "ואהבת לרעך כמוך". ולא חשוב המקצוע, הוא צריך לראות שיש סביבו המון אנשים שהמגמה של כל אחד מהם, לא חשוב מי הוא, מהפועל הפשוט, דרך מטאטא הרחוב, השרברב, המהנדס, הרופא, המדען, וראש הממשלה, היא להיות מועילים לסביבה.
אורן: למה להיות מועיל לסביבה, זאת בעינייך הכנה מוצלחת לחיים?
זה מקנה לאדם בטחון שאם הוא יתנהג כך, אז גם הסביבה תתייחס אליו נכון. הוא יהיה מוערך, הוא יהיה מוצלח ביחס לכולם. אני בטוח שהוא לא יגרום לעצמו רע על ידי איזו התנהגות פרועה, אלא יתנהג יפה בעיני אחרים, יהיה מועיל. התנהגות מועילה לסביבה מיד מעמידה אותו בצורה ידידותית כלפי החברה, הוא תמיד ימצא את מקומו, הוא תמיד ימצא תמיכה מצד הסביבה, ולזה אני צריך לדאוג קודם כל. המקצוע הוא כבר דבר משני לגמרי. הוא יבנה את עצמו, הוא יבנה את המשפחה, הוא יקבל תמיכה מכולם. כמו שאנחנו אומרים לילד שיוצא החוצה, "אל תתנהג רע עם אחרים, אל תתחיל להרביץ מכות, לריב, תהייה ילד טוב". לָמה? כי התנהגות יפה וטובה, בדרך כלל מקנה לאדם הרגשת ביטחון ואווירת ביטחון, שמחה בחיים, השתתפות עם אחרים, עם חברים, ובכלל עם העולם. כך אנחנו מבינים מחכמת החיים שלנו.
ובמיוחד בדורנו שהוא כבר דור כל כך גלובלי, שאנחנו תלויים זה בזה יותר ויותר, שאף אחד לא יכול לחיות לבד כמו שפעם היינו כל אחד בכפר שלו, במשק שלו וכן הלאה. היום, איזה משק יש לכל אחד? היום התלות ההדדית היא כל כך גדולה שבלי לסדר את היחסים הטובים בינינו, אנחנו נאבדים.
ניצה: נתת חשיבות מאוד גדולה לעניין של הסביבה החינוכית, ובתוכה נמצאים הילדים שלכל ילד יש משהו מיוחד, איזו ייחודיות משלו, איזו תכונה מיוחדת, איזה פוטנציאל אישי.
איך שומרים מצד אחד על הייחודיות שלו, ומעודדים אותו לפתח דווקא את הייחודיות שלו, ומהצד השני, הסביבה משפיעה בצורה מאוד משמעותית, איך זה לא מתנגש בזה?
דואגים לסביבה.
ניצה: איך הסביבה מפתחת את הילד?
אנחנו לא צריכים לדאוג לאדם בתוך הסביבה, לא צריכים לדאוג לילד בתוך הסביבה. אם אנחנו בטוחים שהבן שלנו לדוגמה, נכנס לאיזה מקום טוב, אנחנו לא דואגים לו, כי בטוח שיצא ממנו טוב.
ניצה: זאת אומרת שההגדרה של "סביבה טובה" היא סביבה שדווקא מעודדת התפתחות אישית ופוטנציאל אישי ופיתוח של היכולות שלו לטובת הכלל.
כן. נכון.
ניצה: יש פה עיקרון שנתקלנו בו ומעניין לשאול עליו, עיקרון שבו ראינו שהלימוד בעבר, לאורך הדורות, כָלל הרבה מאוד אלמנטים של חשיבה, של שינון, של דיבור, של דיון, מה החשיבות של כל האלמנטים האלה בתהליך החינוכי הזה?
אחרי קליטת ההשפעה הסביבתית, בהבנה של איך אני צריך להתנהג בהתאם לדוגמאות שאני מקבל, זה יותר מבחינה הפסיכולוגית כשאני ניגש לעצמי ולאחרים, אז אני בודק את ההתנהגויות, לומד מהן. דווקא הילדים הקטנים הם מומחים גדולים מאוד בזה, הם מסתכלים עלינו, הם ממש סורקים אותנו. מהסריקה הזאת הם מיד מעבירים על עצמם את הצורות. תיראו איך שהילד מתנהג, איך שהוא יושב, איך שהוא עומד, איך שהוא מסתובב, איך שהוא עושה. הוא לוקח מאיתנו כל פעם עוד ועוד דוגמאות ומזה הוא ניזון.
לכן אנחנו צריכים לדאוג לחינוך ההורים. בדרך כלל ההורים דורשים מהילדים: "אתה צריך לעשות כך וכך". אבל האם הם נותנים דוגמה? אולי הם מתנהגים בצורה הפוכה? ואז זה לא יעזור להם, כי אז זה דיכוי. אלא סך הכל אם אתה רוצה לחנך את הילד, אתה חייב לחנך את עצמך, ואז אל תדאג, זה יעבור אליו. ואם כך, אנחנו ודאי מדברים על חברה שכולה מתנהגת בצורה כזאת. זאת אומרת כל עוד אנחנו לא נתקן את החברה, אנחנו לא נהיה בטוחים שהילדים שלנו יהיו מוצלחים.
אורן: הייתי רוצה להתמקד בעיקרון הזה של השינון. החכמים בתרבות היהודית הדגישו שדבר שלמדת, צריך לחזור עליו שוב ושוב, ואפילו יש כזה משפט ידוע שאומר שלא דומה מי שחוזר על מה שהוא למד בפעם המאה למי שחוזר עליו בפעם המאה ואחת. מה העיקרון הזה בא ללמד אותנו על ההתפתחות של הילד כאדם?
החינוך הוא סך הכל, למה שאתה מתרגל, כי הרגל נעשה טבע שני. כולנו נולדים בטבע האגואיסטי, שמלכתחילה מסתכלים על העולם במחשבה איך להרוויח, להצליח ולנצל, ואנחנו צריכים לתכנת את עצמנו בצורה חדשה, אחרת, בניגוד לטבע המקורי שלנו. ולכן, כשהאדם רואה כל הזמן דוגמאות וחוזר עליהן בצורה הכרחית כי החברה דורשת, כי כך היא מקבלת אותו בצורה טובה וכך לא, אז מי שמבין את הדוגמאות האלה, מי שמרגיש אותן, מי שלאט לאט קולט אותן, הוא בעצם יהיה יותר מוצלח. ולכן אנחנו רואים שכאן השינון הזה הוא בעצם ההצלחה.
ניצה: זאת אומרת שינון זה בעצם "הקניית הרגלים" או "פיתוח הרגלים" אפשר לומר?
נכון, כן, עד שיהיו כטבע שני.
ניצה: אנחנו רוצים לדבר על הנושא המאוד רחב שנקרא לימוד בחברותא, לימוד בקבוצה.
זה גם נובע מאותו העיקרון כי אני לומד מהשני, אני לומד מהקבוצה. חברותא זה לא סתם אני ועוד אחד, אלא בכלל, בתוך הקבוצה הקטנה אני הופך להיות חלק בלתי נפרד מהם, אני ממשיך מה שכל אחד רואה בסביבה, וכך אני נקלט שם, ואני תוצאה מהסביבה הזאת. אנחנו רואים שאם אנחנו מחנכים את הילד מגיל הצעיר, הוא לא יכול לעזוב את זה במשך החיים, זה ברור. "חנך נער על פי דרכו"1.
אורן: "גם כי יזקין, לא יסור ממנה".
נכון.
ניצה: אז בעצם המושג "הקבוצה" הוא הכרחי לצורך הפיכתו של האדם, הפיכתו של הילד לאדם שלם. איך היא תורמת לו, בזה שהוא מסתכל על כל אחד ולומד ממנו?
הסביבה חייבת ללוות אותו כל הזמן. לכן אני מדגיש שוב, אנחנו צריכים לדאוג לכלל הסביבה ולא לאדם עצמו. על האדם עצמו צריך להיות פחות לחץ, אלא רק לעורר בו בירור, ביקורת, "תסתכל, תראה, תנסה". כי אולי חסרה לו איזו רגישות לראות, להבחין בדברים. אבל כשהוא נמצא בסביבה, הוא נתון בידיה ללא שום בחירה חופשית משלו.
ניצה: איזו אינטראקציה נוצרת בתוך קבוצה שעוברת תהליך חינוכי?
הם עוזרים זה לזה, הם לומדים מדוגמאות. אם מישהו עשה איזו טעות, כולם יכולים לראות שהדבר הזה מביא לטעות. וההיפך, מדברים כאלה אנחנו דווקא מצליחים. זאת אומרת שאנחנו בהחלט מעוניינים כל הזמן להרים את החברה, כל הזמן לדאוג לערכים שלה. אין כאן שום עבודה אישית כלפי מישהו, אלא אך ורק כלפי החברה כולה. זה מעניין מאוד.
זאת גישה כללית לסביבה, לחברה, לָעם, שכדי להיות מוצלחים, אנחנו בעצם צריכים לדאוג לכולם, אחרת לא נצליח אף פעם. בגישה כזאת אנחנו פתאום רואים שלעצב את העם בחינוך הנכון, זה מָפתח להצלחה בכל, זה פותח הכול. אין לנו בחירה אלא בסביבה בלבד. האדם הוא תוצאה מהסביבה, ולדאוג לילד אני יכול רק בזה שאני דואג באיזו סביבה הוא נמצא. פשוט, בזה מתחיל ובזה נגמר כל החינוך.
אורן: הייתי רוצה להעמיק את ההסבר לגבי הלימוד בחברותא. כי גם אני באופן אישי יכול ללמוד משהו. החכמים היהודיים לאורך הדורות הדגישו "או חברותא או מיתותא". או שאתה לומד בחברותא או שאתה מת. פשוט. מה זה בא לומר?
זה בא לומר שאסור לאדם להיות לבד. הוא כל הזמן צריך להיות בחברה שממנה הוא ניזון. "מיתותא", הכוונה שאחרת אתה נופל מדרגה שאתה רוצה או צריך להגיע אליה, דרגה של להיות האדם המועיל, האוהב, הדואג לסביבה. אם אתה לבד, אז אתה נמצא תחת הדחפים הפנימיים, האגואיסטיים שלך וזה אתה. מי מחנך אותך? או האגו שלך, הטבע הפנימי, או החברה הטובה המתוקנת מבחוץ. אחד מהשניים.
ניצה: זאת אומרת, שאם אתה נמצא תחת הדחפים הפרטיים שלך, זה משול לסוג של מוות. ואם אתה נמצא באיזה חינוך כללי חברתי, אז אלה החיים, שם נמצאים החיים. זו ההבחנה.
נכון.
אורן: עוד כלל אומרים פה. הדגשת קודם שלא להסתכל על "חברותא" רק בצורה של צמד לומדים, אלא בצורה רחבה יותר, של קבוצה שעוברת תהליך ביחד.
סביבה קטנה הקרובה אליו.
אורן: הייתי רוצה שנתעמק קצת בתהליכים ובאינטראקציות שמתרחשות בתוך קבוצה כזו, שמתחילה לעבור תהליך חינוכי. אמרת שכל התורה כולה מכוונת למקום אחד, לחנך אדם ליציאה מהדחפים הטבעיים, מהיצר הטבעי שלו להיות מכונס בתוך עצמו, לנצל הכל אך ורק לטובתו, ל"ואהבת לרעך כמוך", שהוא הכלל הגדול בתורה, להטבה לכל, באהבה לכל.
עכשיו אומרים לנו החכמים, שימו לב, אין התורה נקנית אלא בחבורה, כמו שאתה אומר. למה אין התורה נקנית אלא בחבורה? למה האפשרות להפוך לאותו אדם שלם, להגיע לפסגת ההתפתחות שלי, לממש את כל הפוטנציאל שלי, לא יכול לקרות אלא בחבורה?
קודם כל צריכים שוב להדגיש מהי תורה. תורה היא תורת חיים, והכלל שלה "ואהבת לרעך כמוך", זו כל התורה. או "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך"2, לך ולמד. כל היתר זה רק פירושים על אותו המשפט. זאת אומרת, איך לא לשנוא את הזולת זה "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", והשלב הבא "ואהבת לרעך כמוך". זו כל התורה. כלל, זאת אומרת, אין יותר. המשפט הזה כולל הכל.
אז אם כך אנחנו מבינים את הדברים, אין לנו יותר במה לעסוק במשך החיים, אלא רק לבנות אדם לפי הכללים האלה. וכאן אנחנו צריכים לדאוג ולראות איזו חברה דואגת לזה. האם יש איזו חברה סביבנו שדואגת לזה או לא. וכשאנחנו מסתכלים סביבנו, אנחנו לא מגלים בימינו אף חברה או חלק מהחברה הישראלית, שבאמת שמה את זה כמטרה. ולצערנו, אין לי לאן להכניס את הילד שלי שיגדל בצורה שאני חושב שהיא נכונה, כמו שהתורה דורשת, תורת האמת, ואם כן, אני צריך לבנות סביבה כזו לבד.
אורן: ואז בסביבה הזאת אתה תבנה חבורה?
בטח.
אורן: לפי החוק ש"אין התורה נקנית אלא בחבורה"?
כן.
אורן: למה אין התורה נקנית אלא בחבורה?
כי הסביבה היא שבונה את האדם.
אורן: אבל מה יהיה בתוך החבורה שיגרום לילד שלך לעבור מתפיסה אינדיבידואליסטית לתפיסה מחוברת ובאהבה לאחרים?
דוגמה.
אורן: שתיווצר בתוך החבורה?
כן.
אורן: אז אצייר לך מסלול אחר ותגיד לי למה הוא לא עובד. אני רוצה לבדוק, להבין מה עומד מאחורי המשפט "אין התורה נקנית אלא בחבורה". הבנתי שהמטרה של החינוך היא להוציא אותי מתפיסה אישית, צרה, אגואיסטית, לתפיסה של חיבור לכל, אהבה לכל. זו כל התורה כולה?
נכון.
אורן: אז נאמר שאני אקח את בני ואעבוד אתו על התפיסה שלו, על היחס שלו בצורה פרטנית, רק הוא לבדו.
לא, זה לא מספיק.
אורן: למה? אם הוא יעבור תהליך אישי של התפתחות, שבו יעבור הכרתית את המעבר מאהבה עצמית לאהבה לזולת, אז זה לא יקרה?
לא.
אורן: רק בחבורה?
כן.
אורן: זה מה שאני שואל, תסביר לי למה?
כי האדם לומד מהדומים לו. הוא לא לומד מאבא ואמא, ההתנהגות בבית, הדוגמאות האלה הן מאוד מאוד מוגבלות.
אורן: אתה יודע מה? לא אבא, אני אקח לו מורה פרטי.
לא, חייבים להיות ילדים, קצת יותר גדולים ממנו וכמוהו, שמהם דווקא הוא לומד.
אורן: וזאת תהיה החבורה?
כן.
אורן: למה? למה החבורה יכולה להעביר אדם מתפיסה פרטית לתפיסה כלפי חוץ, ומורה שהוא נניח אדם חכם ומפותח, לא יוכל להעביר אותו את התהליך הזה מתפיסה פרטית לתפיסה כלפי חוץ? מה הקסם שיש בחבורה ואין ביחיד, אפילו אם תביא לו את המורה הכי טוב בעולם?
כי רק עם הדומים לו הוא יכול להתנהג בצורה כמו שהמורה נניח מלמד אותם.
אורן: מה זאת אומרת?
הוא לא יכול להתנהג כחבר עם המורה, באותה התנהגות שהמורה מחדיר בו. זה לא לימוד. הלימוד הוא שאני נקשר בעצמי, בגובה העיניים שלי, עם אנשים הדומים לי ויחד איתם אני נמצא בחברה. מורה זה לא חברה, ההורים זה לא חברה, זה משהו שמעליי. הם דור קודם, אנשים שאני לא יכול להחשיב שאני נמצא בהתקשרות איתם. לאבא לא מתקשרים, למורה לא מתקשרים. הם משהו שאני לא משיג, הם משהו שלא נמצא בתפיסה שלי מי הם.
הילד ששומע ממישהו גדול, הגדול הזה הוא לא בן אדם בשבילו. הוא משהו לא מושג, גבוה, הוא לא מבין אותו. הוא שומע, אבל כך זה קול מהשמיים.
התנהגות נכונה אני יכול לתפוס רק מהחברים. לא חשוב אם היא נכונה או לא נכונה. אני תופס מחברים, רק מאלה שדומים לי, או גדולים ממני בשנה או מקסימום שנתיים. יותר מזה גם לא, זה כבר מעליי. אדם תופס מהדָרגה שלו ועוד שתי דרגות. אחרי זה לא. לא מעבר למדרגה השלישית מה שנקרא. ג' מדרגות זה אני, יותר גדול בשנה, ועוד יותר גדול בשנתיים. זה הגבול ולא יותר, כך אנחנו בנויים.
אורן: אם אני מבין נכון, המטרה של הלימוד בחבורה היא להוציא את האדם מהתפיסה הפרטית לתפיסה הכללית.
כן, שירגיש את כל העולם כשייך לו. והכוונה לשייך לו, שכמו שהוא מרגיש את עצמו ירגיש את העולם.
אורן: זו המטרה?
כן.
אורן: כמו שמרגיש את עצמו שירגיש את העולם?
וכך גם יתייחס. כמוך, אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך. הכל אתה מבין בהשוואה. שאין הבדל ביני לכל העולם, שכל העולם מורגש כאני.
ניצה: יש חבורה, ואני מבינה שכל החלקים המעשיים הם בין הילדים לבין החברים, שבטווח הגילאים שלהם, ויש בכל זאת מחנך. מה היחס או מה התפקיד של המחנך כלפי החבורה, איך זה מתבצע?
תפקיד המחנך כלפי החבורה הוא לעצב את החבורה.
אורן: מה זה לעצב?
באיזו צורה החבורה הזאת צריכה להתקיים, להתנהג. את זה הוא יכול להחדיר לחבורה, אבל כל אחד ואחד לומד מהחברים. המחנך הוא משהו גבוה, הוא מביא לחבורה הזו את תורת ההתנהגות, והחבורה שמממשת את צורת ההתנהגות, היא כבר נותנת לכל אחד מהחברים שנמצאים בה להתכלל, להעתיק, לספוג את זה, וכבר לאמץ כל אחד.
אורן: לפי הגישה שאתה מתאר כאן, אני מבין שלממש את התורה בתפיסה היהודית, פירושו לבנות מודעות עליונה ביחס שלי אל העולם?
כן.
אורן: המהר"ל מפראג אומר, "לפי שהתורה היא שכל עליון, לכן האדם לא יכול לקנות אותה אלא בתוך חבורה." מה זה השכל העליון שאותה חבורה יכולה להשיג, אם יהיה לה מורה שהוא בעצמו חכם, ובעצמו אדם שלם. לאילו הישגים הוא יוכל להוליך אותם, שאדם פרטי לא יוכל להגיע. מה יהיה אותו שכל עליון, אותה מודעות עליונה שהם יצליחו בהכוונה נכונה, בחינוך נכון, להרגיש בתוך אותה חבורה?
אפילו כשהמחנך יודע הכל, כל עוד הוא לא מעצב את החבורה לפי המנהגים שלו, לפי הכללים שלו, אי אפשר להגיד שמובן בכלל על מה הוא מדבר. הוא צריך כל הזמן לתקן אותם, ולתקן אותם, ועוד לתקן אותם, עד שהוא בונה ביניהם יחסים נכונים. זה כאילו שיש אגואיסטים קטנים בודדים, כמו בובות, ואתה מעמיד אותם במעגל מסוים, ובין הבובות האלה אתה מתחיל עכשיו לארגן צורה חדשה של יחסים. וכל הזמן אתה מתקן את הצורה הזאת, וכל הזמן אחד לומד מהשני מה רע ומה טוב, איך להתנהג ואיך לא להתנהג וכן הלאה. עד שנבנית ביניהם רשת קשר חדשה בהתחשבות, ואפילו באהבה זה את זה.
ניצה: מה המשמעות של בניית רשת קשר ביניהם?
זו יצירה שלמה. נניח שאנחנו לוקחים עשרה ילדים ומתחילים לבנות מהם קבוצה, שההתנהגות בה היא לפי כללי האהבה, כללי ההתחשבות. הם לא יודעים בהתחלה מה יהיה, אבל לאט לאט על ידי המשחקים, על ידי הדוגמאות, על ידי הקריאה, על ידי העבודה הפרקטית, על ידי מימוש של כל מיני משפטים וכל מיני כללים, אנחנו נותנים להם לממש זאת. אדם צריך להרגיש את זה ואז הוא לא סתם שומע כללים, אלא הוא צריך לעבור על זה, הוא צריך לחיות את זה. ואז במשך השעות והשנים הוא עובר על אותם הכללים.
למה זה כל כך חשוב כל הזמן לשנן את זה? כי בכל דרגה ודרגה, בכל השינויים שעוברים בו, הוא צריך לחזור על אותם הכללים, ולאמץ אותם בצורה חדשה כל פעם, וגם בקשר עם האחרים.
המורה כאן הוא המעצב החיצוני בלבד, והמממשים הם הילדים, הם בעצמם עושים את זה. זאת אומרת, להביא להם עקרונות, יכול הגדול וחייב הגדול, אבל לממש הם חייבים ביניהם. ואז המומחיות של המורה, זה להיות מורה דרך, בזה שהוא יודע איך לעצב את הסביבה הזו בצורה נכונה.
ניצה: אם אדמיין קבוצה של עשרה ילדים, שלא עברו חינוך לאהבת הזולת, או חינוך אינטגראלי. ובחדר אחר קבוצה של עשרה ילדים שכבר עוברים תהליך של חינוך אינטגראלי. אתה אומר פה, שלאט לאט תיווצר מערכת של קשרים ביניהם, איזשהו קשר חדש. מה יהיה ההבדל ביניהם?
הם יהיו כאחד.
ניצה: מה זאת אומרת כאחד?
הם יתמכו זה בזה, הם תמיד יהיו ידידותיים, הם תמיד יבינו זה את זה. המגמה שלהם שתהיה בסך הכל אווירה אחידה, מחשבה, רצון, נטייה אחידה לכולם. ואז בזה הם יהיו מאוד חזקים וישיגו חכמה והרגשה כל אחד מהאחרים. אם אני נכלל מכולם, נקשר לכולם, אז אני מרגיש, רואה, שומע, ומבין מה שכולם חושבים, מרגישים, ומבינים. זאת אומרת, נניח אני נעשה פי עשר בחברה של עשירייה, אני קונה שכל ורגש מכולם.
זה נקרא שאני גדל, ואני גדל לא רק בלקנות מהם רגש ושכל, אלא בהתקשרות כזו אליהם, אני לומד איך להיות אובייקטיבי, בלתי תלותי בעצמי. איך להיות אדם שרואה את המציאות כמו שהיא, ולא כמו שראיתי אותה קודם כשהייתי אגואיסט. אני יוצא מתפיסת העולם שבה אני נמצא, ומתחיל לתפוס את העולם בצורה בלתי תלותית בי, איך שהעולם באמת נראה, ואז אני רואה עולם אחר לגמרי, שאף אחד מהאנשים האחרים לא רואה.
אני רואה קשרים בין כולם, אני רואה איך הטבע, והעולם הוא הטבע שמחוץ לי, מי הוא הטבע הזה. ולא כמו שעכשיו אני רואה רק את עצמי, איך כל הטבע החיצוני רק עובר דרך ההסתכלות הצרה שלי, ואז אני רואה אותו כעולם הזה, כמו שרואים אותו עכשיו.
בזה אני משנה את כלי הקליטה שלי, אני מתחיל לראות רשת קשר בין כל מרכיבי העולם, ומהרשת הזו אני מתחיל לראות ולהבין את חכמת הטבע. אני מתחיל לראות את החוקים שמפעילים את הכל, אני מתחיל להיות החכם הכללי הגדול, שכל הכוח הזה שפועל בטבע מתחיל להיות מובן לי. המגמה, מה לעשות עם החיים שלי, עם עצמי. אני כבר מתחיל בצורה טבעית, בעזרת האינסטינקטים החדשים שקניתי, הטבע השני, להתנהג בצורה שונה. נכון שזה יהיה מאוד שונה מאנשים שלא השיגו את התכונות האלה ויחס כזה לטבע, אבל אני אהיה כאן ברווח גדול.
ניצה: וזה נקרא לרכוש שכל עליון, כמו שאורן שאל קודם?
כן.
אורן: אז בדרך לרכישת השכל העליון, אמרת שאם אסתכל על החבורה הזו של הילדים, שעוברת את האינטראקציות המיוחדות האלה בדרך לשכל העליון, אני אראה את החבורה הזאת כמו אחד. תיארת אותה קודם, מה יהיה מיוחד בה לעומת כיתה אחרת של עשרה ילדים, אמרת שבחבורה הזאת שבה יתחילו תהליכים אינטגרלים של חינוך לאהבה לכל, אתה תראה עשרה ילדים שהם כאחד. זה היה הביטוי שאמרת קודם.
אבל כל אחד יהיה שונה. כל אחד ישתדל לממש את הטבע שלו, לנצל אותו לטובת הזולת בסגנון שהוא מסוגל. אני מסוגל לצייר, אתה לנגן, והיא לשיר, והוא כך וכך, ואז כל אחד ואחד מטבעו ישפיע, מטבעו יתקשר, מטבעו יוסיף לכולם. ולכן החברה הזו תהיה כל כך עשירה, וכל אחד יקנה מהאחרים גם את כל מה שכל אחד יכול לתרום.
ניצה: אז במה הם יהיו אחד?
הם יהיו כאחד בקשר מעל הפערים, מעל התכונות השונות. יש כאן כמה דברים, כל אחד קונה מאחרים את ההסתכלות, ההבנה, והרגש, והכל, כל אחד מתעשר מאחרים. לא סתם שאני נהנה מזה שאורן תורם, ועוד מישהו, ועוד מישהו, אלא אני מתחיל להתקשר לתכונות הפנימיות שלו, אני מתחיל להבין אותו, איך הוא מתייחס לחיים. אבל חוץ מזה, כשאנחנו מתקשרים בעזרה הדדית, אז אנחנו בונים משהו שנקרא "אחד". זאת אומרת, רגש משותף, ושכל משותף, שזה הכלל של החברה שלנו. ובתוך הרגש והשכל המשותף הזה, אנחנו מתחילים להרגיש כוח שמפעיל את כל הטבע.
כי בעצם עלינו מעל האגו שלנו, והתחלנו בזה להרגיש את הזולת. ודרך הרגשת הזולת הזו, כשכל אחד יוצא מעצמו ונכלל מהאחרים, אנחנו קבלנו בזה חוש חדש. חוש על טבעי, מעל הטבע שלנו, ואז כשאנחנו מרגישים השפעה כללית הדדית, אנחנו בזה מתחילים להרגיש את כוח ההשפעה הכללי שנמצא בכל הטבע, שבזכותו הכל קיים. כי כל האנרגיה, כל העוצמה, כל התכנית שהטבע מתפתח, חי וקיים, זה בא מאותו כוח של השפעה. לכן הכל קיים והכל מתפתח. ואז אנחנו מתחילים להרגיש את הכוח הזה, אפשר לקרוא לזה "הטבע" או "הא-לוהים" זה אותו דבר, אבל זה מה שאנחנו משיגים. זאת אומרת, אנחנו מתחילים להתקשר לכוח העליון, אנחנו מתחילים להבין, להרגיש מה באמת קורה, מה מתרחש סביבנו.
אורן: אמרנו קודם שמטרת החינוך היא להכין את האדם בצורה האופטימאלית ליציאה לחיים. מה זה ייתן לילד שיהיה חלק מחבורה כזאת שתגיע לכל ההישגים שתיארת עכשיו, כאשר הוא יצא לחיים, בשונה מילד שלא עבר את התהליך?
הוא יהיה מוצלח, הוא תמיד יצליח, כי הוא יגלה את הכוח שמשגיח, מנהל ומנהיג את הכל. אנחנו רואים שאנחנו מתקדמים ולא יודעים לאן, כאשר אנחנו נמצאים במשבר, אנחנו לא יודעים מאיפה הוא בא, לא יודעים איזה פתרון, איך אנחנו עוברים ממצב למצב, מה יקרה בעוד רגע, אנחנו לא יודעים שום דבר.
אנחנו מנוהלים, אנחנו עד כדי כך עִיוורים שאנחנו לא מגלים את זה, אנחנו חיים, יש במישור שלנו מין יכולת להגיד, "כך אני אתנהג, אז כך כנראה אני אקבל". בנינו חברה מלאכותית שקבענו בה חוקים לעצמנו, כדי שיהיה לנו קל יותר להתנהג בחושך, אבל בכללות אנחנו לא יודעים שום דבר על עצמנו, "מי אני, מה אני, מה איתי, מה יקרה לי, בשביל מה אני חי, עד מתי, מה קורה מעבר לחיים האלה?" שום דבר.
אורן: ואותו ילד יידע את כל זה?
וודאי, כי הוא יגלה את הכוח הכללי, בשבילו כל דרך החיים תהיה מגולה לפניו מכאן ועד בכלל, בלי שום הגבלה. הוא יראה את החיים, את הטבע מעל הטבע שלנו. הוא יגלה את הכוח העליון, כוח ההשפעה והאהבה שקיימים גם בו, הוא יגלה שהוא נמצא בעולם אחר, עולם ששולט בו כוח אחד שמנהל את הכל. הוא ידע את הגורל שלו, את החיים בתוך החיים האלה, את החיים אחרי החיים האלה, הכל יהיה פתוח לפניו.
אורן: זה נשמע ברמה מאוד גבוהה של תובנות וכאילו ביחס פילוסופי לחיים. אני התכוונתי בצורה פרקטית יותר, במה הוא יהיה מוכן לחיים?
אני לא חושב שזו פילוסופיה, אני מדבר על כך בצורה מאוד פרקטית, כי חוסר התשובות על השאלות האלה מביא אותנו לחיים שאין בהם שום צורך. תראה את כל מה שקורה עם כל העולם, הדיכאון, השימוש בסמים, רק כדי להתנתק מהחיים האלה, מספר ההתאבדויות, הטרור, מקרי הרצח, היחס בין בני האדם, וזה נובע מחוסר ההבנה בשביל מה אנחנו חיים.
ובתוך החיים שלנו אנחנו לא מגלים בשביל מה לחיות, אלא חיים רק כדי לחיות טוב את הרגע הזה וזהו, וברגע הבא מי יודע מה יהיה. נפתחת לאדם פרספקטיבה שבה הוא רואה מסוף העולם ועד סופו, זה מכניס אותו לחיים בצורה בוגרת, מאוד עמידה, אפשר יהיה לדבר איתו, הוא לא יחיה מהיום למחר, ומי יודע מה יהיה מחר.
אנחנו נכנסים היום לתקופה כזאת והטבע, אותו הכוח העליון הכללי של הטבע שמנהל את הכל, מנהל ומקדם אותנו כך בכוונה, כדי שנאבד את עצמנו בתוך זרמי החיים האלה, כדי שנגלה את המגמה הכללית שלנו, שנדע שאנחנו לא נמצאים בדרגת האדם.
אורן: אני מסתכל על אנשים בוגרים ואני חושב שהמאפיין העיקרי של החיים הוא אי וודאות.
נכון.
אורן: משנה לשנה אי הוודאות גדלה, כתוצאה מכך, אתה לא יודע מה יהיה אתך באף תחום, לא בתחום הזוגי, לא בתחום המשפחתי, לא בבריאות, לא בעסקים, בכלום, אתה לא יודע כלום. כתוצאה מכך החרדות עולות, הפחדים עולים וכן הלאה. אתה מדבר כל הזמן על משקפיים חדשים, ילד כזה שירכוש ראיה והבנה של התהליך הזה, של המטרה שלו בחיים וכן הלאה, מה זה יעשה לחיים שלו מבחינת וודאות ואי וודאות?
הוא יהיה אדם מאושר, אדם רגוע, אדם שמבין ששום דבר לא נגמר, שזרימת החיים נמשכת בכל מיני צורות, הוא יראה עולם שלא מתנהג לפי כוחות אגואיסטיים, זאת אומרת, שהוא נגמר תוך שבעים שנותיו, אלא הוא ממשיך הלאה, שהאדם נפטר מהאגו שלו או על ידי מקרה מוות, או כמוהו על ידי לימוד ושינוי עצמי על יד ההשכלה החדשה. אז הוא ייצא מעל החיים האלה, יתרומם לממד אחר של החיים, הוא יתחיל לחיות חיים לא בגבולות של מקום, זמן, תנועה, רע וטוב כאלה שיש לנו בחיים, הוא יראה את הפרספקטיבה, הוא יהיה אדם אחר.
אורן: אם היית לוקח את איינשטיין ושם אותו בחבורה כזו, הוא היה מגיע להישגים גדולים יותר, שונים, פחותים, מה היה קורה אתו?
כלום לא היה קורה.
אורן: הוא היה אותו דבר בדיוק, הוא היה אותו איינשטיין?
הוא היה כמו כל יתר הילדים.
אורן: אז הוא לא היה נהיה איינשטיין?
הוא היה כמו יתר הילדים באותה החבורה, כי החבורה החדשה, שאנחנו מדברים עליה, עוסקת בשינוי האדם, איינשטיין לא עסק בשינוי עצמי, הוא היה חכם בתפיסה מיוחדת, מדעית, לא יותר מכך. הוא היה קצת שונה, הוא לא למד טוב בבית הספר, המורה שלו בשרטוט ובגיאוגרפיה ראה אצלו יחס מיוחד לתפיסת העולם, לא לתפיסה שעליה אנחנו מדברים, אלא לתפיסת השרטוט, הציור, ואז הוא התחיל להמליץ לו על כל מיני דברים.
אז הוא התחיל להבין מה רוצים ממנו בכל מיני מקצועות בבית הספר, הוא לא היה מוצלח, הוא היה תלמיד בינוני, הייתה לו תפיסה מיוחדת, אבל לא תפיסה רוחנית, מעל האגו, באהבת הזולת, אלא תפיסה מדעית, קצת יותר רחבה, זה גם הביא אותו להתקרב ל"ואהבת לרעך כמוך", הוא כתב על כך הרבה.
ניצה: האם בתוך החינוך הזה שאתה מדבר עליו לצד ההשכלה והחכמה שאיינשטיין מייצג יש מקום גם לחכמה הזו שבאה ממקום של מושכלות?
זה ברור. אדם שמתחיל לעסוק בחיבור עם האחרים מתחיל להבין שחכמת החיבור הזו, היא חכמת הסביבה החדשה, חכמת החברה, החכמה הגלובלית. הוא מתחיל לראות איך כל החלקים, כל הפרטים, כל המרכיבים שבעולמנו מורכבים בעצמם, ואיך שהם מרכיבים ביניהם משהו גדול יותר. הוא מתחיל לזהות את רשת הקשר בין הכל.
הוא נעשה יותר חכם, הוא יגלה כל מיני חוקים חדשים, אבל זה לא יהיה העיקר בשבילנו. אנחנו רואים שהמדע גם נמצא במשבר, אז נגלה עוד משהו, אבל בגלל הטבע שלנו זה לא מביא לנו שום תוספת חיובית, למרות שאנחנו מייצרים המון. יש היום בעולם תרופות שיכולות לחסל את כל הרע שנמצא בגופנו, אבל לא מוכרים לנו אותן, כי מחזיקים רק במה שיש רווח למישהו.
העולם לא עובד לפי מה שטוב לבני האדם, אלא לפי מה שטוב למי שמחזיק במושכות ולכן אנחנו רואים כל הזמן ירידה, ולא עלייה.
אורן: אז אותה חבורה קטנה של ילדים שתעבור תהליך התפתחות נכון, תהליך חינוכי נכון, אתה בעצם אומר שהם צריכים לייצר עולם חדש שעובד עם חוקים חדשים, עם הסתכלות אחרת עלי ועל החברה שבתוכה אני חי?
נכון.
אורן: אחד היסודות בתרבות היהודית, שנחשב לעקרונות החינוך, זה העניין של מחלוקת. דיברת קודם על כך שהם הופכים להיות כאחד, אבל גם הדגשת מיד שהשונות ביניהם נשמרת, לכל אחד יש את המקום המיוחד שלו. ידוע שהחכמים היהודים אמרו שיש שני סוגי מחלוקת, יש מחלוקת שמקדמת ויש מחלוקת שהורסת. מהי מחלוקת שמקדמת והיא רצויה בתוך אותה חבורה, ומהי מחלוקת שהיא הורסת ולא רצויה בתוך אותה חבורה?
ברור לנו שאם אנחנו שונים, אבל עקרונות החינוך שלנו הם חיבור ואהבה, אז עד כמה שאנחנו שונים אנחנו יכולים בכך להוסיף צבעים, הבחנות, היבטים חדשים, לכן כל המחלוקת שהייתה בין החכמים לא הייתה הרסנית אחד כלפי השני, הם הוסיפו זה על זה.
אם נסתכל מכמה צדדים על אותו עיקרון של החיבור, אנחנו נראה שהחיבור הופך להיות רב גוני ויותר שלם, כי כל אחד בנוי בצורה אחרת. אבל אם כל אחד מגיע מהזווית שלו, מהתכונות הטבעיות שלו לאותו החיבור, אז יוצא שאנחנו מגיעים למרכיב אחד, לכוח אחד, ללב ולמוח אחד, שהוא דמות אדם אחד שלם. זה מה שאנחנו מרכיבים, ודווקא בגלל שכל אחד מאתנו שונה, כמו התאים בגוף שלנו, כל תא ותא פועל לטובת חיבור הגוף, ואז הגוף בריא.
לכן המחלוקת היא לא מחלוקת, אלא איך אני מצדי מקיים את אותו העיקרון, שהוא היסוד של כל הטבע, עם תכונותיי, עם כל מה שנולדתי, זו מחלוקת בונה ולא הורסת.
ניצה: מחלוקת שהיא בעצם מפרה.
כן, ודאי.
ניצה: יש משפט מאוד יפה, "הרבה למדתי מרבותי, יותר מחברי, ויותר מתלמידי"3.
זו התשובה לשאלה שלו, למה ילד לא לומד מהמורים. הוא לומד רק מהשווים לו, ואם אנחנו רוצים שהוא יגדל עוד יותר, אז הוא צריך גם להיכנס לחינוך בעצמו.
אורן: מה פירוש "להיכנס לחינוך בעצמו", ללמד, להיות מורה?
כן. כפי שדיברנו יש שלוש דרגות, וילד בגיל 10 ילמד הכי טוב מילדים בגילאי 10, 11 ו-12. מעבר לכך הוא כבר לא תופס, כי השכל של הילד עדיין לא מתעלה, הוא לא יכול להשיג משהו שהוא שנתיים יותר מגילו. הוא לא תופס אותם כילדים, בשבילו הם כבר כמו גדולים.
אני צריך ללמוד ממי ששווה לי או שנה או שנתיים מעלי, והכי טוב אם אני גם מלמד מישהו.
אורן: למה זה טוב?
כי אז אני יודע איך לממש את הדברים האלה על אחרים, אני הופך להיות משפיע להם, מזה שאני מלמד, אני בעצמי למד.
אורן: מה אתה למד?
כל עוד שאני לא מלמד אחרים, אני לא למד בעצמי, אני עדיין לא שלם. אדם חייב לקבל מילויים מהמורה ולתת לתחתונים, לתלמידים, ובצורה כזאת יש זרימה של החינוך.
לכן אנחנו צריכים ללמד את כל הילדים שלנו איך ללמד, ובכך הם ישיגו את החכמה הזאת של ההתקשרות, כי הם יראו את זה לתחתונים, הם ינהלו את הקטנים, ודאי שזה יהיה בעזרתנו והם יבינו את נפש האדם ואיך צריך להתייחס, הם גם יבינו איך מתייחסים אליהם.
זה נותן שלמות בכל החברה וזה מאוד חשוב. לכן אנחנו צריכים לראות בכל גיל אמצעי להגיע לגילאים צעירים יותר.
אורן: משפט אחד לסיכום, ניצה, מה ההתרשמות שלך, יסודות החינוך בתרבות היהודית?
ניצה: אני חושבת שהסיכום שעכשיו נתת הסביר מאוד יפה איך כל הנושא של חינוך האדם עובר כמה רמות, יש בו כמה שלבים. יש את השלב הזה של לקבל מהמורה שלי, ממישהו שהוא גבוה ממני, לספוג ממנו עקרונות כלשהם, לממש וליישם אותו דרך החברים שלי, שהם בעצם ברמה שלי.
להשתנות על ידי זה.
ניצה: להשתנות על ידי זה, לרכוש את זווית הראייה וההסתכלות של כל אחד ואחד מהם.
ולהעביר את זה לרמה שהיא נמוכה ממני, וזה מייצר שלמות.
כל עוד שהאדם לא רוכש בעצמו את שלוש המדרגות האלה, למעלה ממנו ולמטה ממנו, הוא עדיין לא אדם. הווה, עבר ועתיד.
אורן: הזמן שלנו תם. תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה, תודה גם לכם.
הווה, עבר, עתיד, נהיה אדם שלם ביחד. חיים חדשים וכל טוב עד הפעם הבאה.
(סוף השיחה)