הבלאגן שיש בארץ לא התחיל היום. כשחושבים על זה לעומק, מאז שחזרנו לציון עוד לא הצלחנו לעשות מעצמנו עם. עדיין אנחנו קיבוץ גלויות, אסופת מגזרים ועדות, מפולגים בעוצמות שהולכות וגוברות. למה ככה החיים משגעים אותנו בלי סוף? למה כל הזמן מתבשל בינינו משהו לא טוב?
ובכן, כדי להבין את הסיפור היהודי צריך להסתכל גלובלית. אנחנו מיקרו קוסמוס. קובצנו הנה מכל קצוות תבל, כדי להוות מודל אוניברסלי לחיבור בין אנשים שונים מאוד. זו מעין הקדמה לחיבור כלל-עולמי, שחייב להיווצר בין כל בני האדם. זהו התקציר של מה שמוסבר במקורות, ועכשיו הרחבות.
אלפי שנים חיינו בין האומות, ספגנו ערכים ותפיסות, ועכשיו אנחנו פה יחד. אם נצליח לעשות מכל הסלט הזה משהו טעים, העולם כולו יבוא ללמוד את קוד החיים המחוברים. במציאות מקושרת, עם תלות הדדית ברמות גבוהות ומשחקי אגו שיכולים להרחיב הכול, אין לאנושות תקווה אחרת לשרוד. גלגלי האבולוציה הכניסו את כולנו לתוך סירה, וכדי שלא נטבע מוכרחים לתפקד בחיבור ובהשלמה.
לכן, אם פה בארץ נפצח את האתגר ונתחבר לכדי עם שיהיה כמו משפחה אחת, יהיה לנו יסוד לומר שבנינו מעבדה לתיקון עולם. מצאנו את השיטה לחיבור בין כל בני האדם, בין כל העמים, התרבויות, ההשקפות והדעות.
כשהגיעו יהודים לארץ ישראל מכל ארצות הפזורה והחל תהליך הקמת המדינה, לא הייתה לאנשים בראש כזו תמונה. לא היה חזון כזה, לא היה חינוך לזה, אלא פשוט מצאנו את עצמנו באותו מקלט. כמו אגוזים בתוך שק, כל אחד סגור בקליפה קשה, ורק אויבים חיצוניים מכריחים אותנו להיות יחד.
במבט לאחור ניתן לראות כי מדיניות "כור ההיתוך" ביקשה למחוק את ההבדלים בין חברי האומה המתהווה, תוך התעלמות מהפערים ביניהם. היא התבססה בעיקר על התרבות שהתפתחה ביישוב בארץ ישראל, ועל התרבות האירופאית שהביאו איתם העולים בעליות הראשונות. היה זה ניסיון ליצור אחידות במקום אחדות.
אבל קשר אמיתי בין אנשים לעולם לא יוכל להיווצר מתוך ניסיון לטשטש את זהותו של אדם. אחדות חיובית נבנית רק מתוך קשר הדדי עמוק, שמתעלה מעל השוני ויוצר מעין "דבק" ולכידות פנימית המבוססת על ואהבת לרעך כמוך.
בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, הדגיש זאת כבר ב-1940: "והתקווה היחידה היא – לסדר לעצמנו חינוך לאומי באופן יסודי מחדש... להכניס בכל אחד מאיתנו רגשי אהבה לאומית, הן בנוגע מפרט לפרט, והן מהפרטים אל הכלל... ועבודה זו קודמת לכל אחרת" (מאמר "היחיד והאומה").
מאז חלפו עשרות שנים, ולמרבה הצער החינוך לאהבה לא קרה. החברה הישראלית תפסה כיוונים אחרים לגמרי. בדיחות על עדות, קיפוח על רקע עדתי, מפלגות עדתיות, נורמה של זלזול באחר, בשונה, במי שלא משלנו, לא מהמחנה. משנה לשנה האגו גדל, הגאווה האמירה לשחקים, והחלום האמריקאי קידש את כל האמצעים.
הרבה טעויות עשינו עד הלום, והעתיד המשותף תלוי בכך שנגדיר לעצמנו חזון: אנחנו רוצים להרגיש שכולנו משפחה. מתוך נגדיר משימה משותפת: לעבוד על אהבה, על חיבור בין כולם לכולם. בשורש שלנו, להיות ישראלי זה להיות באיחוד, בחיבור, בוויתור הדדי. אברהם אבינו רצה לאחד ולעשות שלום בין כל הנבראים, אחרי שגילה שביסוד כל הטבע מצוי כוח אחד.
השאיפה להתקשרות כמו במשפחה אוהבת תביא אותנו לגעת בליבו של הטבע ממש. פתאום נתחיל להרגיש בינינו רוח של חיים חדשים, הרגשה נעלה, משהו לא מהעולם הזה. אולי אפשר לדמות זאת לילד שגדל בבית יתומים, בלי יחס ואהבה, ופתאום מוצא את עצמו בחיק משפחה חמה.
חשוב שלא נטיף מוסר לאף אחד, לא ננסה לשנות זה את זה, כל אחד יישאר כפי שהוא, מיוחד. אבל את כל הפערים המובנים, נכסה באהבה. נהיה כמו פרחים שונים בזר אחד, שהרב גוניות שלהם נותנת את היופי וההדר. ואז פתאום נראה איך הכול מתחיל כמו להסתדר, בכל תחומי החיים. בכלכלה, בחברה, בביטחון, ביחסים. פתאום יבוא לנו שכל חדש, ראייה חדשה של דברים שעכשיו אנחנו אפילו לא מדמיינים. ישראל תהפוך למעצמה חינוכית-תרבותית ותראה לעולם את הקוד לחיים מחוברים, כולם יבואו לעזור במה שהם רק יכולים, להצטרף לאהבת האחים.
יש פה שיטה שלמה לחיבור שצריך ללמוד, חכמי הקבלה העבירו אותה מדור לדור עד לזמן שבו העם והעולם יזדקקו לה. בגדול, היא מלמדת איך להיכנס לתוך הלב של האחר, ולפנות לו מקום בתוך ליבנו. בהדרגה נוצרת התכללות הדדית: אנחנו רואים את המציאות דרך כלי הקליטה של האחרים, ונוצר בינינו שטח משותף שנקרא "חיבור" או "נשמה". בשטח הזה מתגלה אותו כוח אחד שמנהל את כל הטבע, את כל התפתחות הבריאה.
שיהיה לנו בהצלחה רבה.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 144 – bit.ly/3GJ8Lc9