חיים חדשים

שיחה 438

יום כיפור

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 30.09.14 - אחרי עריכה

אורן: הנושא שלנו היום מאוד מיוחד, מעורר חרדה ויראה פנימית, יום כיפור. יום כיפור, היום הקדוש ביותר בשנה, את זה כולנו יודעים. היום ננסה לפתוח מְעבר לכל מה שאנחנו יודעים, רבדים חדשים, עמוקים יותר בעזרת הרב לייטמן, כדי לעבור את היום הזה בצורה המיטבית שתיקח את החיים של כולנו ושל כל אחד מאיתנו למקום חדש, אל חיים חדשים, חיים טובים יותר.

ניצה: אני אפתח בתמונה שמתארת איזו אווירה. אני זוכרת במיוחד יום כיפור מסוים, וכנערה חילונית כבר יום יומיים לפני יום כיפור הייתה איזו הרגשה שמשהו מיוחד מתקרב. וכבר התחילו שיחות בינינו מי צמה ומי לא צמה וכל מיני שאלות מהסוג הזה בהקשר של יום כיפור. אני זוכרת, כשהיה מגיע יום כיפור הייתה הרגשה שיורדת על העולם איזו אווירה של קודש, של משהו מאוד מיוחד, כולנו היינו מתלבשים בלבן, תחושה של טיהור, של משהו שאנחנו רוצים להרגיש אותו גם בלב.

הייתה גם הרגשה שהיום הזה הוא יום שבו אני עומדת מול הכוח הזה הגדול שנקרא בורא עולם או א-לוהים ומנסה להבין אותו, מנסה להבין מה אני יכולה לעשות כדי למצוא חן בעיניו. אני זוכרת שהאווירה הזאת הייתה משהו שנכנס מאוד עמוק ללב. כשהיינו מתקרבים לבית הכנסת, כי זה יום שכולם הולכים לבית כנסת, או רובם, זה לא משנה אם אנחנו חילונים או דתיים, אז כבר מרחוק הייתי שומעת את התפילות ואת הפיוטים המאוד מיוחדים, והייתה הרגשה באמת מאוד מיוחדת.

היום היינו רוצים לשוחח איתך על יום כיפור ולהבין את המשמעות הרוחנית של החג המיוחד הזה, יום כיפור.

הרבה פעמים כשעוד הייתי בחו"ל, ברוסיה, הייתי מגיע ביום הזה לבית הכנסת בסן פטרבורג, לנינגרד דאז, וחוץ מזה הייתי רק פעם אחת בשמחת תורה וזהו. למה? לא ידוע לי, אלא כך, כל היהודים הלכו אז גם הלכתי, זה מצד אחד. מצד שני, כשהגעתי ארצה ראיתי שכולם הולכים, זה בכל זאת שייך לי, אמנם אני לא מכיר ולא יודע, אבל אני רוצה להיות שייך. אז נכנסתי לבית הכנסת בערב יום כיפור, כי העיקר היה בערב, והייתה שם בתפילה מאוד יפה, "כל נדרי" ואחר כך היו תקיעות, בבוקר. כשכבר התחלתי להיות דתי אם אפשר להגיד כך, זאת אומרת מקיים מה שכתוב בשולחן ערוך, אז כבר למדתי את כל החוקים, את כל המנהגים וזה היה לי כסדר החיים. פשוט כך, מנהג שחייבים לקיים.

וודאי שסביב זה היו כל מיני סיפורים והסברים, אבל הם דווקא לא כל כך נגעו לי, אלא הלכתי יותר לפי מה ששייך לעם שלי, זאת התרבות שלו, זאת האמונה שלו, זו הדת שלו ואני הולך עם דתו. אבל בכל זאת היו לי תמיד שאלות קשות, למה? בשביל מה? מה התועלת ומה מהות הדברים? וזה מה שנתן לי דחף לחקור עד שהגעתי לחכמת הקבלה. בחכמת הקבלה, כמו שאני מבין היום, יום כיפור זה מצב רוחני מיוחד בהתפתחות האדם שמתפתח. צריכים לראות בזה לא יום אחד, אלא את כל מעגל השנה. ואחרי השנה שעברה, אנחנו עושים בירור, ואלה הסליחות. ואחר כך מגיע ראש השנה שבו אנחנו מחליטים שאנחנו רוצים מדרגה חדשה, מצב חדש, יותר גבוה, יותר נקי, יותר נעלה.

ואז מתוך ההחלטה הזאת, שאנחנו מכתירים את כוח ההשפעה, המלך, הבורא, שזה כוח האהבה וההשפעה, שהוא הגדול ביותר, אנחנו מתחילים לעשות חשבונות האם אנחנו באמת נמצאים בכוחות ההשפעה? האם כל התכונות שלנו בקבלה מחולקות לעשרה חלקים, לעשר ספירות, האם בכל החלקים האלה יש לנו משהו שאנחנו יכולים לתקן וחלקים שאנחנו לא מסוגלים לתקן? מה בעצם קורה אצלנו, בתוכנו? כי צריכים לתקן את סך כל האדם, את הנשמה שלו, הנשמה היא כל הרצונות שלנו, שהם בינתיים מקולקלים, ואנחנו רוצים שיהיו מתוקנים.

ניצה: את מה האדם מתקן, את המעשים שלו או את הנשמה שלו?

בעולם שלנו המעשים נקראים מה שאני עושה בידיים ובדיבור, למרות שחכמת הקבלה מסבירה לנו שזה לא נכון, שזה לא מספיק, שצריכים לתקן את הכוונה. זאת אומרת, מה אדם רוצה באמת? מה הרצון? ולא מספיק שאני אעשה איזו פעולה, כי אני יכול לעשות אותה בגלל שהרגילו אותי לעשות. ואנחנו יודעים שאם אני מתרגל, אז מתוך הרגל אפילו קשה לי לא לעשות. והפעולות האלה יכולות להיות כאלה שבחיים שלי לא הייתי עושה, אלא מפני שהרגילו אותי, אני עושה. אז אלה כבר לא מצוות, זה נקרא "מצוַות אנשים מלומדה", מה שלימדו ואמרו לי "תעשה תעשה תעשה", אני כבר עושה בצורה אוטומטית כזאת ואני כבר לא יכול שלא לעשות אותן. כי כמו שלאדם אחר זה קשה לעשות אותן, בשבילי זה קשה לא לעשות. לכן אנחנו לא מדברים על זה, אלא על הכוונה. כי במעשה אין שינוי, עושים אותו וזהו, אבל בכוונה, ביחס האדם למה שהוא עושה, תמיד יש שינוי.

אורן: על איזה מעשה אתה מדבר?

לא חשוב אילו מעשים, במיוחד יחס האדם לזולת, כי "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", ובזה אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו. ויוצא שכשאני בודק את עצמי, אני רואה עד כמה שאני מסוגל או לא מסוגל לאהוב את הזולת. כי הכוח העליון הוא כוח השפעה ואהבה והמטרה שלנו להידמות לו. לכן אנחנו צריכים להגיע לדרגת "אדם", "אתם קרויים אדם". "אדם" זה נקרא הדומה לבורא. ואז יוצא שאני בודק את עצמי. איך? אם תשאל את האדם, הוא ישאל אותך איפה יש מכונה כזאת שבודקת, רנטגן או משהו דומה? אבל אין דבר כזה. האם אני הולך לאיזה רב גדול שיבדוק אותי? לא. האדם צריך לבדוק את עצמו בעצמו. בשביל זה צריך להיות כמו מכונת רנטגן, צריך להיות אור מיוחד שבודק אותנו, זה נקרא "המאור המחזיר למוטב".

אני לומד תורה בצורה מיוחדת שנקראת "תורת האמת" או "חכמת הקבלה", ועל ידי שאני לומד אותה, אני רואה את האמת, אני רואה עד כמה שאני רע ובמה בדיוק אני רע ומה בדיוק צריך לתקן, זה ממש כמו שאני נכנס לצילום רנטגן.

ניצה: לשיקוף?

כן. את זה אני רואה. אף אחד לא יכול לראות את זה, רק אני רואה. ואז, אחרי שאני ראיתי את זה, ברור לי מה אני צריך לתקן. והתורה מסדרת לי את השיקוף הזה, הצילום הזה, בצורה כזאת שאני רואה רק אותן הכוונות ורק בגובה, בעומק כזה שאני מסוגל לתקן. והיתר לא, היתר יכול להישאר לשנה הבאה.

ניצה: זאת אומרת, השיקוף מאיר לי רק על מה שאני מסוגלת להבין לפי רמת ההתפתחות שלי כרגע?

נכון. ואז מראש השנה, אני מגיע למצב שאני נכנס למעין צילומי רנטגן, שנקראים "עשרת ימי תשובה".

אורן: שהם מצלמים את הלב שלי ורואים למה אני מתכוון בכל פעולה ביחס לזולת?

כן. כי אנחנו זוכרים מה קראנו בראש השנה, מה למדנו בראש השנה, שהמלך צריך להיות הגדול ביותר, הקדוש ברוך הוא, הבורא, כוח השפעה, הכוח העליון, הכוח שתופס את כל המציאות בשליטה שלו, זה כוח השפעה ואהבה ודורש מאתנו שנגיע להזדהות עמו.

אורן: שזה אומר לאהוב אחד את השני?

כן.

אורן: אז צילומי הרנטגן האלה שאני מקבל, כביכול שיקוף פנימי של הלב שלי, מראים למה בדיוק התכוונתי בכל המעשים שלי כלפי כל הסובבים אותי?

כן.

אורן: ואז כשהצטברו צילומי הרנטגן האלה, מה עושים איתם עכשיו?

ואז אני מגיע עם כל הצילומים האלה, עשרת ימי תשובה, מסבירים לנו שמלכות עולה לבינה ובודקת את עצמה כלפי בינה.

אורן: מה אומרות המילים האלה?

שמלכות זה הרצון האגואיסטי שלנו והוא עולה לבינה, לרצון של השפעה, ועד כמה אנחנו שונים מהשפעה, מאהבת הזולת, מלהתייחס יפה וטוב לזולת, שאנחנו רק לטובת עצמנו.

אורן: לא הבנתי כל כך את ההסבר האחרון, מה עם צילומי רנטגן?

מה מראים לך צילומי רנטגן? שחור ולבן. מה יש בצילומי רנטגן?

ניצה: נניח שהצילום משקף לי את הלב, נכון?

אבל מה שחור ומה לבן? הוא אומר לך כמה לבן יש לך וכמה שחור.

אורן: תגדיר מה זה לבן ומה זה שחור?

לבן זה, נניח, שיש לך קצת כוונות לטובת הזולת.

אורן: זה הלבן בצילום?

זה הלבן. והשחור זה כוונות לטובת עצמי, שאתה יכול לתקן אותם לטובת הזולת. ואז אנחנו רואים מה עלינו לתקן. ויש הרבה מאוד לתקן.

ניצה: זו עבודה פרטית של אדם?

פרטית כלפי כל אחד ואחד. אמנם שהיא כלפי הכלל, כי השפעה היא כלפי הכלל.

ניצה: כי אלה המעשים, או בוא נאמר הכוונות שלי.

כן, בדרך כלל, בדרך הזולת, לבורא. "מאהבת הבריות לאהבת ה'" מה שנקרא. שהבורא זה הכולל של כל הכלל, זה לא משהו שנמצא מחוץ לכלל אלא "בתוך עמי אנכי יושבת". ולכן אם אני מתכוון לכל הכלל ורוצה להגיע לכולם ואני איתם, יחד, אז אני מגלה את הכוח הכללי הזה האינטגרלי, סך הכול הכולל, שנקרא בורא. כך אנחנו מגלים אותו בכלים שלנו.

ולכן ביום הכיפורים עלינו לדאוג שדווקא נמשוך את עצמנו לאהבת הזולת, וכמה שיותר החוצה. אפילו מעבר לגבולות של עם ישראל, לכל העולם. ולכן אנחנו קוראים ביום הכיפורים את ספר "יונה".

ניצה: נניח שבהתנהגות אני יכולה לשלוט, ואני יכולה להתנהג מאוד יפה לחבר שלי אבל בלב אני לא ממש סובלת אותו. את הלב הרי אני לא יכולה לשנות, כביכול לא מסוגלת להשפיע עליו. את המעשים אני יכולה לשנות אבל את הלב לא. אז מה אני עושה עם זה?

זה כל העניין. זה מה שהתורה דורשת מאתנו, לתקן את הלב. כמו שכותב אבן עזרא על התורה, שכל המצוות הן רק כדי לתקן את הלב. מעשים שנעשים בלי לב, זה לא שווה שום דבר.

ניצה: לא שווה שום דבר?

לא. הטבע, הבורא, "א-להים" שבגימטריה זה "הטבע", בכל המנגנון הזה האדיר, כל המערכת הזאת הגדולה, מערכת הבריאה, שם מתחשבים רק עם כוונות שלנו, לא עם הרצונות. רק עם הכוונות שעל הרצונות.

אורן: איך הצום של יום כיפור קשור לכל מה שדיברנו עד כה?

הצום של יום כיפור בא כדי להזהיר אותנו לגבי זה שאנחנו צריכים לעצור מלקבל לעצמנו, בכלל, ולהתחיל להשפיע מעל תועלת עצמי, לזולת.

אורן: לא בדיוק הבנתי. אמרנו שבאתי מצילומי רנטגן, שזה גם מכון הלב, ושהם יראו מה שחור ומה לבן, בלב שלי . שחור זה מכל פעם שניצלתי את הדברים לטובת עצמי, ולבן זה מכך שהצלחתי באמת להיות בלב נקי לטובת האחרים.

כן.

אורן: אז יש את הצילומים, והגיע יום כיפור.

טוב, אנחנו נמצאים פה בסך הכל לחצי שעה של תכנית טלוויזיה.

אורן: אפשר באופן כללי.

אי אפשר לספר ככה על הכל בפרטי פרטים, אבל כשאני מגיע לזה, אני בודק את עצמי ברנטגן הזה, עשר ספירות או חמש בחינות, שזה אותו דבר. חמש בחינות זה, או שאנחנו יכולים לספור כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות, או כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. שספירות זעיר אנפין כוללת בתוכה חמש ספירות, שש ספירות כולל אותה.

לכן יש ביום הכיפורים חמישה עינויים.

אורן: חמישה עינויים, אכילה ושתייה, סיכה, לא למרוח את הגוף בשמן, לא לנעול סנדל מעור, יחסי אישות ורחיצה. אני פשוט גדלתי בבית דתי אז אני יודע כול זה. בדרך כלל אנשים מודעים לצום, כי זה הדבר המרכזי.

ואז אנחנו מפסיקים לקבל. אנחנו לומדים מחכמת הקבלה, שכדי לעבור להשפעה, כדי שאני אעשה איזו פעולה לטובת הזולת אני צריך לעשות צמצום, שצמצום זה התכווצות, לא לדאוג לעצמי.

אורן: מה זה "צמצום"?

אני מצמצם את הרצונות והכוונות שלי לטובת עצמי.

אורן: מה הכוונה במצמצם אותם?

לא משתמש בהם.

אורן: האם הכוונה לכל השחור שראיתי בתמונות הרנטגן?

כן, ראשית כל השחור הזה, וזה בעצם מהות יום הכיפורים. אני עוד לא מתחיל לעשות על מנת להשפיע אבל באותו היום אני רק מצמצם את עצמי לא לקבל לעצמי שום דבר, אלא אם זה עובר דרכי לטובת הזולת. אחר כך גם זה יהיה, אבל ביום הכיפורים זה הצמצום. לא אוכלים, לא שותים, לא מתרחצים, לא עושים סיכה, לא נעילת סנדל, לא תשמיש מיטה. חמישה עינויים שהם הסמלים של הדברים ההכרחיים שאדם חייב לעשות על עצמו והוא גם לא עושה.

למה אנחנו מגיעים? להבנה של מה שקראנו בספר יונה, וזה העיקר שביום הכיפור. יונה גילה את הדבר החשוב והמיוחד ביותר שיש לאדם בחיים. הוא אומנם היה נביא ובכל זאת, איזה קשיים הבורא נתן לו משום הוא רצה לברוח מהמשימה להשפיע לאחרים, אבל הוא היה חייב להמשיך ולבצע אותה כדי להביא את חכמת החיבור, ההשפעה והאהבה לכל העולם, זאת אומרת לאנשי נינווה, כך זה נקרא.

לכן ביום הכיפורים אנחנו לומדים שאנחנו צריכים לשכוח מעצמנו ולהעמיד את עצמנו לטובת הזולת. קודם לטובת עם ישראל ואחר כך לטובת אומות העולם, כך מסבירים לנו המקובלים, זה המסר שלנו, המשימה שלנו, הייעוד שלנו, ולפי זה אנחנו צריכים לעבוד. כשאנחנו מחליטים ומסכימים לכך, אנחנו יוצאים מיום הכיפורים ומתחילים כבר לתקן את עצמנו הלאה לקראת מעשים של השפעה, וזה כבר בחגים הבאים אחרי יום כיפור.

אורן: אומרים שיום כיפור מכפר על עבירות שבין אדם למקום, אבל בכל מה שקשור בין אדם לחברו יום הכיפור לא מכפר, ואני הבנתי מכך שאני לא יכול להסתדר עם א-להים כל עוד לא אסתדר עם החבר.

לכן באה בקשת הסליחה.

אורן: למה הכוונה כשאומרים שאדם לא יכול להיות בסדר עם א-להים אם הוא לא מסתדר עם האנשים סביבו, מה בדיוק הקשר?

אתה לא יכול לפנות לבורא אם יש בעולם אנשים שאתה פגעת בהם, אתה לא יכול להשפיע לבורא אם אתה לא משפיע דרך בני אדם, זה החוק "מאהבת הבריות לאהבת ה'", כי הבורא נסתר. אתה מגלה אותו אך ורק במידה שאתה משפיע לבני אדם, לכן חכמת הקבלה גם נקראת "תורת הנסתר" והיא מגלה לנו איך להשפיע לבני אדם בצורה אמיתית, כדי שאחריהם תגלה את הבורא. ואם אתה לא יודע את זה, אתה אף פעם לא תשפיע לבני אדם, אף פעם לא תשפיע להם נכון, זאת אומרת שאף פעם לא תשפיע לבורא, ותגמור את החיים שלך כאילו לא עשית שום דבר נכון.

ניצה: אם ניקח דוגמה שבה פגעתי בחברה ואני רוצה לפייס אותה אבל לא בצורה שנהגתי לעשות עד היום, כלומר להרים אליה טלפון, להיפגש איתה ולהגיד לה, תשמעי, עוד מעט יום כיפור ואני לא רוצה שנישאר יריבות

אולי תאמרי לה גם, אני אקנה לך מתנה כדי שתסלחי לי, כי עוד מעט יום כיפור ואני לא רוצה להישאר בחובה כלפי הבורא. אני רוצה לסגור את החשבון בינינו, כי צעקתי עליך ואם את רוצה עוד משהו אני אתן לך העיקר שתסלחי לי, ואולי גם תכתבי לי שאת סולחת לי כדי שאוכל לקחת את הפתק לגן עדן במקרה שיגידו לי משהו.

האם את חושבת שזה יעזור?

ניצה: זה מה שאני שואלת, מה כן עוזר?

אנחנו כבר לא נספיק לברר את הדברים האלה כאן, אבל כך אנשים חושבים, כי "מלא לשמה בא לשמה".

אורן: מה זה נקרא לפייס באמת את החבר לפני יום כיפור?

להגיע לאהבה אליו.

אורן: תגדיר מה זו אהבה?

שאני עושה צמצום על עצמי ומוכן לעשות בשבילו הכול באמת.

אורן: בלב, בכוונה.

בלב, בכוונה, בלי שום חשבון לעצמי, לא חשוב מה שיהיה לי, זה מה שדורשים מאיתנו. זה נקרא השפעה אמיתית, ואת זה אפשר ללמוד רק על ידי חכמת הקבלה.

אורן: הייתי רוצה משפט מסכם לשיחה הזאת, מה היא המשמעות הרוחנית של יום כיפור?

חשבון נפש. חשבון כמה צמצומים באמת אני צריך לעשות על עצמי וכל מיני הכנות כדי להגיע אחרי היום הזה לפעולות של השפעה ואהבת הזולת, ודרכם "מאהבת הבריות לאהבת ה'". היום הזה הוא בעצם יום של חשבונות.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה ותודה גם לכם. עד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב.

(סוף השיחה)