ביום כיפור הרחובות שקטים, רוב האנשים צמים, הבגדים לבנים. למה? מהו השורש הרוחני לאווירה המיוחדת הזו? מהי המהות הפנימית, מהי המשמעות?
על פי חכמת הקבלה, אצל אדם שמתפתח מבחינה רוחנית יום כיפור הוא לא מועד מוגדר בלוח השנה, אלא מצב התפתחותי מסוים שאליו צריך להגיע בכל מדרגה ומדרגה. בכל מדרגה בסולם הרוחני האדם עובר את כל "מעגל השנה", כלומר רצף של מצבים שבסיומם יעלה למדרגת ההתפתחות הבאה. כל מצב כזה יכול להתרחש בכל יום ויום, בלי קשר לתאריך כזה או אחר.
מצב "יום כיפור" מגיע אחרי שעברנו "שנה", עשינו בירור לגבי הצורה שבה התייחסנו לזולת, לעולם, לחיים בכלל, במצב שנקרא "חודש אלול", סליחות. החלטנו שאנחנו באמת רוצים מדרגה חדשה, מצב יותר גבוה, נקי, נעלה, ובמצב "ראש השנה" הגדרנו שהמטרה הגדולה של חיינו תהיה להזדהות עם כוח הטבע הכללי. כוח שתכונתו אהבה ונתינה. הכוח הזה הוא הגדול ביותר, מנהל את כל המציאות, מקדם אותה אל מצב השלמות. אותו אנחנו רוצים להכתיר כמלך, לו אנחנו רוצים להידמות. מתוך כך התחלנו לעשות בדיקות וחשבונות: מה קורה בתוך לבנו?
סך כל הרצונות והתכונות שלנו מחולקים לעשרה חלקים, שבשפת הקבלה נקראים עשר ספירות. מלכתחילה הם מכוונים לקבל לטובת עצמנו, אגואיסטיים. אילו מהם אנחנו מסוגלים לתקן, כלומר להפנות לכיוון אהבה ונתינה לזולת, ואילו לא?
הבדיקה הזאת היא כמו צילום רנטגן לכוונות הפנימיות שמתוכן אנחנו מבצעים כל מיני פעולות. וכמו ברנטגן, הבדיקה דורשת אור מיוחד שייכנס לעומק לבנו ויראה לנו מה קורה שם.
כאשר לומדים ומממשים נכון את חכמת הקבלה, שמוגדרת גם כתורת אמת, האור הזה בא ומאיר לאדם את מצבו. אף אחד לא רואה זאת חוץ ממנו עצמו. על ידי סדרת "צילומי רנטגן" רוחניים כאלה, מתברר לאדם מה ביכולתו לתקן בתוכו במדרגה הזו, מה שנקרא ב"שנה הזאת". אחרי הבירור וההבחנה תתחיל בפועל עבודת התיקון, והיא תימשך לאורך "השנה".
יום כיפור מרמז על כך שכדי לעבור מקבלת הנאה ותענוג לעצמנו למצב של נתינה לזולת, צריך קודם כל לעצור את הקבלה העצמית. לכן ביום כיפור יש חמישה עינויים שקשורים לצרכיו ההכרחיים של אדם: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. אנחנו מצמצמים אותם, מפסיקים להשתמש בהם, לא מקבלים לעצמנו שום דבר.
לאן זה מביא אותנו? למצב שעליו קוראים בצהרי יום כיפור, בסיפורו של יונה הנביא. הוא קיבל משימה אלוהית, לתקן את העולם. אחרי שניסה לברוח מהשליחות וכשל בכך, יונה הלך לדבר עם אנשי נינווה והם עזבו את החמס ואת הרוע שהיו בקרבם. הסיפור מצביע על כך שאנחנו צריכים לשים את עצמנו בצד, ולהעמיד את כל מה שיש בנו לטובת הזולת. זו גם המשימה ההיסטורית שלנו כעם.
החכמים אמרו: "עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". למה? כי נוסחת ההתפתחות הרוחנית אומרת: מאהבת הבריות לאהבת הבורא. הכוח העליון נסתר, אפשר לגלותו רק בתוך רשת קשרי אהבה שמפתחים בין בני אדם. חכמת הקבלה נקראת גם בשם חכמת הנסתר, משום שהיא מגלה את השיטה המדויקת לעשות זאת.
לרצות את חברו, במלוא מובן המילה, משמע להגיע לאהבה אמיתית כלפיו. לעשות צמצום על החשבונות האגואיסטיים של 'מה יהיה לי מזה', לפתח מוכנות לעשות הכול בשבילו, כדי להגיע דרכו לחיבור עם כוח האהבה העליון. כך מתעלה האדם בפנימיותו מדרגת העולם הזה לדרגה רוחנית של שלמות ונצחיות.
שנזכה!
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 438 – bit.ly/30oJL96