חיים חדשים

שיחה 241

אושר והודיה

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן .1313.10 - אחרי עריכה

אורן: שלום לכם ותודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: שלום טל מנדלבאום.

טל: שלום.

אורן: היום אנחנו רוצים ללמוד איך לקחת את החיים שלנו למקום טוב יותר. חיים חדשים, חיים טובים יותר, פשוט. השאלה איך לעשות את זה, איך ליישם את זה בחיים שלנו, במערכות היחסים בינינו ולהגיע לתוצאות טובות יותר, לחיים טובים יותר. ובדרכנו אל האושר הנכסף אנחנו רוצים להתמקד ולהבין איך ליישם את האושר בחיים שלנו. והיום אנחנו רוצים לעסוק בנושא של הודיה, הכרת תודה על מה שיש לנו בחיים כמפתח לאושר.

טל: כדי לעזור לנו בחיפוש, אז אני מחפשת במחקר ובודקת מה באמת תורם לאושר לפי הסקרים והמחקרים. אז מראים שתגובות של הכרת תודה לחיים יכולים להביא לשקט נפשי, לאושר, לבריאות פיזית, אפילו למערכות יחסים עמוקות ומספקות יותר. ויש אומרים שהכרת תודה היא הכוח הטרנספורמטיבי החזק ביותר ביקום, שזה מועיל גם לפרט וגם לחברה. אז רצינו לברר בדיוק למה זה כך, למה נותנים לזה כזה מקום.

ואני רוצה להקריא לכם שיר קטן שמצאתי כבר לפני הרבה שנים, יש לי אותו בפייסבוק בפרופיל שלי, והוא כתוב כך "הודה על כך שאין לך את כל מה שאתה רוצה, אם היה לך למה היה לך לצפות. הודה על כך שאתה לא יודע משהו, כי זה נותן לך הזדמנות ללמוד. הודה על הזמנים הקשים, כי דווקא אז אתה גדל. הודה על המגבלות שלך, הן נותנות לך הזדמנויות לשיפור. הודה על כל אתגר חדש, הוא ייתן לך כוח ויבנה את אישיותך. זה קל להודות על הדברים הטובים, אבל חיים מלאים בסיפוק ואושר מגיעים לאלו שמודים גם על הקשיים. הודיה יכולה להפוך שלילי לחיובי, מצא דרך להודות על הקשיים שלך והם יהפכו לברכות".

אז באמת הציטוט שמלווה אותי כך הרבה שנים, אני קוראת אותו מידי פעם והוא מזכיר לי שגם כשהחיים פחות נעימים תמיד צריך לחפש את מה שטוב. ומראים המחקרים שהודיה באמת משפרת את איכות החיים. עשו על זה מחקר מעניין, נתנו לאנשים לכתוב יומנים. לקחו שלוש קבוצות כל קבוצה כתבה יומן. קבוצה אחת רשמה כל מיני אירועים שקרו לה במהלך השבוע. קבוצה אחרת כתבה רק את הדברים השליליים. וקבוצה אחת כתבה דברים טובים שקרו להם במהלך היום, כל יום בשבוע.

ובאמת התוצאות הראו שאנשים שתרגלו הכרת תודה הגיעו לרמות גבוהות יותר של ערנות, של התמדה, של אופטימיזם, מוטיבציה ואנרגיה. הם גם חוו פחות דיכאון, פחות סטרס, היה להם יותר נטייה לעזור לאחרים, התחשק להם יותר לעשות ספורט ולהתקדם בחיים שלהם. זאת אומרת הכרת התודה ממש מילאה את החיים שלהם באיזו אווירה חיובית יותר. הסטטיסטיקות מראות שזה מעלה את רמת האושר בכ-25%. אז אם נגיד יש לנו רמת אושר בסיסית בחיים שקצת עולה אם יש משהו חיובי שקורה לנו או קצת יותר אם יש משהו שלילי, הגישה הזאת של הכרת תודה, יכולה ממש להעלות את הרמה הבסיסית של האושר שלנו בכ-25%. זאת אומרת יש כאן השפעה מאוד ניכרת. והשאלה היא למה הכרת תודה כל כך משפיעה על האושר שלנו?

קודם כל אני חושב שאנחנו לא מודעים עד כמה שאנחנו כמו מחשב ריק, שבאילו תוכנות שממלאים אותו כך הוא עובד. אנחנו מקבלים מהלידה ממש זיכרון ריק ומערכת הפעלה ריקנית והכל תלוי במי שממלא אותם, זאת אומרת במה ממלאים אותם. אנחנו יודעים עד כמה משפיעה עלינו הילדות, מה אנחנו מקבלים מהיום הראשון בעצם, מהגישה הראשונה שהתינוק כל כך רגיש למי זה מטפל בי, מה זה מטפל בי, איך מטפלים. את כל הדברים האלה הוא מכניס בפנים לעומק הזיכרון, לעומק התודעה שלו ומזה הוא בונה כבר את היחס לחיים. כל רגע הבא בנוי על מה שעבר ברגע הקודם. וכך אנחנו נבנים ונבנים, כל רגע ורגע.

ואחר כך בא לנו כבר העניין החברתי הקטן, כשאנחנו מגיעים לאיזו חברה של ילדים שם כבר מתחיל להיות מי יותר ומי פחות, מי כך ומי כך, יחד עם הנטיות שלנו הטבעיות זה נכנס כבר לאיזה עיבוד המצבים הפנימיים שלנו והמצבים החברתיים וגם מה שאנחנו רואים בבית, זאת אומרת יש לנו כמה מוקדי השפעה, וכך אנחנו גדלים.

זאת אומרת בסופו של דבר מה זה נקרא האדם שהגיע לגיל שכבר עבר אפילו נערות, שהוא כבר אדם גדול. נניח בגיל 20, מי הוא? היום בגיל 20 עדיין גם לא, אפילו בגיל 30 אולי אפשר לומר, אבל בכל זאת, מי הוא? הוא קיבל מהסביבה שלו, נקרא כל ההשפעות האלה החיצוניות כסביבה במילה אחת, הוא קיבל מהסביבה שלו מספר מסוים של ההתרשמויות, וגם קיבל מהסביבה שלו מודעות איך להתייחס להשפעות האלה, להתרשמויות הללו, טוב, רע וכן הלאה. זאת אומרת הוא בסך הכל פועל לפי מה שמילאו אותו, גם בנתונים וגם ביחס לנתונים. וזה בדיוק כך שאנחנו עובדים עם המחשב, אנחנו יכולים לתכנת כל אחד ואחד, איך שהכל תלוי בחינוך, הכל תלוי בהשפעת הסביבה. חינוך זה לא רק מה שהוא מקבל בבית ספר, בגן ילדים או באוניברסיטה, אלא חינוך זה נקרא כל ההשפעה החיצונית על האדם שמעצבת אותו. ולכן כאן אנחנו צריכים לשים לב שמה שיקרה אחר כך זה יהיה כתוצאה מזה.

אנחנו רואים שבמאה הקודמת, אנחנו עברנו ממש מצבים מאוד מוגדרים, מצבים חזקים ומאוד שונים. אנחנו התחלנו נניח את המאה העשרים במצב שהיו מתייחסים לילדים בצורה מאוד פראית הייתי אומר, היו מרביצים להם, אפילו באנגליה באוניברסיטת ברייטון זה היה ידוע ממש איך שהיו נותנים להם מכות. וגם כשהייתי שם וניסיתי להכיר את זה, ראיתי על איזה ספסלים הם יושבים, באילו צלחות הם אוכלים, צלחות כאלה לפני מאתיים שנה. הם היו מקבלים מקלחת קרה בבוקר ובערב. והאנשים האלה שילמו הרבה כסף, אלה היו ילדים מאקסטרה קלאס. זאת אומרת היחס היה מאוד מאוד אכזרי לילדים הייתי אומר, גם ההורים הבינו שלתת מכות לילד זה נקרא לחנך אותו.

אחר כך, עקב מלחמת העולם השנייה השתנה היחס במיוחד, הילדים השתנו והיחס אליהם השתנה. בסך הכל, גם הסביבה וגם האדם שבתוך הסביבה. וכבר הילדים התחילו להיות כאלה בנתינה למהפכה, למהומות, אנחנו ידענו את זה בשנות השישים, אני זוכר את עצמי בתור סטודנט, גם כך היו מחפשים את האמת ולא אכפת לנו מההורים ומהגדולים, אנחנו רוצים לבנות מחדש עולם משלנו בכל המקומות, ולא חשוב איפה גרת, זה היה איזה גל כזה בעולם. ואז היו ערכים אחרים ויחס האדם לעולם אחר, ומימד האושר, מה זה נקרא להיות מאושר, גם היה אחר.

זאת אומרת אם פעם בתחילת המאה נתנו לי פחות מכות או שאני איכשהו ניצל מכל הצרות, אז כאן זה ההיפך, באמצע המאה העשרים, עד כמה שאני נותן יותר בעיות, עד כמה שאני מעמיד את עצמי במרכז, בזה אני מעמיד את האושר שלי, כמה שאני יכול לקבוע את העתיד והכל. והיו משתוקקים לתרבות, למוזיקה, לכל מיני השגות, גם למדע, אז התחילה פריחה מאוד גדולה אלה לכאן ואלה לכאן, יחד עם ההיפים, יחד עם הסמים ועוד. במה הוא חיפוש העתיד.

אני תולה את זה בתאריך של שנת 1995, שהשתנה הכל. והילדים התחילו להיות פאסיביים, לא אכפת להם לגדול בבית של אבא ואמא. איפה פתאום ההתנגדות לגדולים? לא רוצים מהפכות, לא רוצים כלום, "אני רוצה להישאר ליד האמא, מה אני סך הכל בן 30, 35, אני יכול לחיות כך, הכל בטוח, הכל טוב". גם אמא כך חושבת, זה מעניין, אלה שגדלו בדור הקודם, זאת אומרת מאמצע שנות המאה העשרים, גם ההורים חושבים אחרת, וגם הילדים שלהם חושבים כך. ההורים חושבים שאפשר שהילדים ישבו אצלם בבית עד גיל 30 ו-35, לא נורא, והילדים גם חושבים כך. זאת אומרת יש איזה מין פיגור בהתפתחות, הייתי אומר פיגור בבגרות.

ומושג האושר השתנה בהתאם לזה. אני לא רוצה מהפכות, אני לא רוצה להיות גדול, אני לא רוצה להיות אחראי, לא בעבודה, לא בכלום. אולי עסקים קטנים פה ושם, אבל לא גדולים מידי עם העתיד זה לשנים. הם נעשו מאוד רכים, הם לא רוצים מלחמות, הם לא רוצים התנגדות, התנגשות, משהו מאוד ילדותי, רך וטוב. מה שאין כן שמעתי שאפילו אוהבים כך לעשות, זאת אומרת היתה איזו תופעה כזאת שבחור קנה סנדוויץ' ברחוב, נגס בו חלק, צילם ושם בפייסבוק או משהו כזה. מה זאת אומרת? שהם אוהבים אפילו ליהנות מנרקיסיזם, סוג כזה מיוחד ילדותי. ומדובר באנשים גדולים שהם "אנחנו עשינו אתמול מסיבה, ואם אתה שומע מי? מה? בן 30, 35, בנות, בנים. אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה פיגור, זה דור, כך זה בא, השהייה בהתפתחות. אמנם שגם תקופת החיים גדלה גם באותם השנים לפחות, אם פעם זה היה 50, 60, היום זה כבר 80 ו-90.

טל: אומרים היום ש-30, אולי אפילו 40 זה ה-20 החדש.

כן, יכול להיות שזה כך. אבל זה מה שקורה, ולכן אנחנו לא יכולים להגיד בצורה מדויקת לפי השנים מה האושר של האדם. כי אם היינו בכל דור ודור באותה צורת התפתחות, באותה רמת התפתחות בכל שנה ושנה של התבגרות האדם אז היינו יכולים לראות לפי הסטטיסטיקה. אבל אנחנו נמצאים כאן גם בדינאמיקה כללית של הדור.

טל: והאושר הוא יחסי לְמה? לתרבות שאני חי בה? לתקופה שאני חי בה?

כן. וברור שהילדים שגדלים היום, הם בכלל יהיו כאיזה צמר גפן, כמשהו שאני לא יודע איך לקרוא לזה. למה? כי אם יש ילד אחד במשפחה, אז מה יכול להיות יותר יקר ממנו? וגם מגיע לו הכל כי הוא אחד. זאת אומרת יש כאן שינוי פסיכולוגי, אם לפני מאה שנה נתנו מכות לילדים וממש הוציאו מהם בדם, בצורה אכזרית את ההישגים וההתקדמות וכל דבר, היום זה ההיפך, הילדים כאילו נותנים מכות להורים ודורשים מהם הכל וההורים נותנים וחושבים שכך צריך להיות. התהפכנו לגמרי.

מה נקרא אושר בדורות האלה שאנחנו עברנו כל כך במהירות? אני עוד זוכר את היחס שהיה אז לילדים לעומת היחס של היום. אני מסתכל על מה שהיה לפני שישים שנה לעומת היום, וזו ממש מהפיכה גדולה. ואנחנו לא יכולים לעשות כאן שום דבר, כי סך הכל זה עיצוב האדם שנעשה על ידי הסביבה, על ידי החברה, והחברה משתנה ובהתאם לזה האדם שבה משתנה, גם ההורים וגם הילדים. ובעצם מושג האושר הוא לגמרי אחר.

בזמני מושג האושר היה "הישג". לדוגמה אני חשבתי על עצמי שאני צריך להיות מדען גדול. גם ההורים שלי חשבו כך, הם אמרו לי, או שאתה הולך למוסיקה ונהיה פסנתרן עולמי, או שאתה הולך לרפואה ונהיה כירורג מיוחד. אני רציתי להיות מדען, אבל להגיע הישגים.

טל: רצית קריירה, התקדמות בסולם החברתי.

כן, להשיג משהו גדול מאוד, להיות נחשב לעומת החברה, שלפי זה האושר שלך נמדד. היום אין דבר כזה לעומת החברה, זה לא כל כך חשוב לי. גם המקצועות האלה וההישגים הללו, כל הקריירות האלה, אנחנו לא שומעים שאנשים כל כך רצים אחרי זה. אולי הוליווד עוד נשאר.

טל: היום אנשים כבר מתפרסמים אינסטנט.

יכול להיות, ואולי גם להיות שחקן כדורגל זה כאילו מכובד. אבל אין למה להימשך, עיקר הדור נמשך לנוׂח וטוב. תנו לנו לשחק במשחקים שלנו, בפלאפונים, במחשבים, אנחנו מדברים בינינו, זה הגן ילדים שלנו וזהו. זאת אומרת, במקום לרכוש, במקום לעלות לפסגות, לגבעות, לרוץ לחלל, לכל מיני כיוונים, האושר מוגדר היום דווקא ההיפך לגמרי, במקום החוצה פנימה, "תנו לי את השקט שלי". האדם נולד עם זה, ולא שאחרי סבל רב הוא מגיע להחלטה כזאת שהוא כבר עייף מהחיים. איזה עייף? פשוט כמו שהוא נולד, כך הוא ממשיך לשכב על הספה בחדר שלו ולשחק בכמה צעצועים.

האושר מוגדר כל כך שונה בכל דור ודור, כך שממש קשה להגדיר אותו. אנחנו נמצאים בדור שכאילו נמצא ברגרסיה, במין ירידה, צניחה, לעומת מה שהיה נראה לנו קודם. ואולי ההיפך, קל מאוד לנהל דור כזה, קל מאוד לתת לו הרגשת האושר, כי כמה הוא צריך בסך הכל? עוד איזה פלאפון חדש פעם בחצי שנה שנה, וכבר כולם מאושרים ומחכים לזה, ובמשך כמה חודשים כבר מדברים איך עוד מעט יהיה לנו את זה, למרות שזה כל כך ילדותי.

ולכן האליטות מרוצות ונותנים להם את הכל, ואיפה שאין דבר כזה, עושים כאוס ומלחמות, משחקים בצורה אחרת. וכך כולם איכשהו מסתדרים, אלה סובלים ממלחמות ומכל מיני ייסורים, אבל מתוך זה גם משיגים אושר משלהם לעת עתה, לאיזה רגע קט, וכך הם מרגישים את האושר, אחרת אולי לא היו מרגישים אותו. אחרת לא היו מעריכים את ימי שביתת הנשק. ו"מיליארד הזהב" פשוט נהנים.

אורן: אם אני אעשה סיכום ביניים לדברים שאמרת עד כה, אז הגדרת האושר השתנתה לאורך הדורות וגם באותו דור בין בני המעמדות השונים יש הגדרות שונות לאושר.

כן.

אורן: אז את זה נקבל את זה כנתון, ועכשיו נוסיף גורם נוסף. נניח ששלושתנו מייצגים שלושה אנשים שלכל אחד יש הגדרה אחרת למה עושה אותו מאושר. לך יש הגדרה משלך לאושר, לי יש הגדרה משלי, ולטל יש הגדרה משלה.

הגדרה של היום? כולנו בדור אחד?

אורן: נניח שכולנו בדור אחד. מדובר באנשים שונים בדור אחד או אפילו אם נשווה בין שלושה דורות.

לא, אתה לא יכול להשוות את האושר בין שלושה דורות.

אורן: כי הגדרת האושר השתנתה.

כן. אבל אם מדובר על החיים שלנו, אז אנחנו לא רוצים כלום, רק להרגיש את עצמנו בנוח.

אורן: אז זו ההגדרה של אושר?

כן.

אורן: נניח שזה מה יעשה אותך מאושר, זו הגדרת האושר. נצא לרגע מתוך העיסוק בהגדרת האושר, הבנו שהגדרת האושר היא גם סובייקטיבית וגם השתנתה מדור לדור, ובאותו דור היא גם תלויה במי שאתה בתוך הדור. נתרחק לרגע מהגדרת האושר וננסה להוסיף עליה גורם נוסף. המחקר מראה שאפילו בלי להיכנס להגדרה מה עושה אותך מאושר ומה עושה אותי מאושר ומה עושה אותה מאושר, יש דבר נוסף, יש פעולה נוספת שאותה אנחנו יכולים לבצע שהיא נקראת "הודיה" או "הכרת תודה". ושאם כל אחד מאיתנו יבצע אותה אז האושר שלנו יגדל, ואם לא נבצע אותה האושר של כל אחד מאיתנו יקטן.

מכאן השאלה, אם המחקר מוכיח שאנשים שמודים מגדילים בזה את האושר שלהם, ללא קשר למה שעושה אותם מאושרים, אז למה כך קורה? למה אם אדם עוצר לרגע את מרוץ חייו וכאילו מתבונן עליהם קצת מהצד ומסתכל על מה שיש לו, ולא חשוב מה שיש לו, אם הוא יושב בטל או מתרוצץ מבוקר ועד ערב, אלא אם הוא עוצר ומתבונן ואומר "אני מודה על זה" זה גורם לו לעלייה באושר? למה המנגנון של להודות על מה שיש ברשותי ולא חשוב מה זה, עושה אותי מאושר יותר? מה הדינאמיקה פה?

את זה אנחנו כבר יודעים מימי קדם, "איזהו עשיר השמח בחלקו".

אורן: למה?

כי אני תופס מִסך כל מה שיש לי את הדברים החיוביים, ומוחק כביכול, מוריד בחשיבות את הדברים השליליים. אני גם מבין שיכול להיות הרבה יותר גרוע, אז עדיף לי להסתכל על החצי המלא ולא על החצי הריק, וכך איהנה מהחיים, בשביל מה לי לסבול. בפרט שאנחנו חיים בדור כזה שרוצה ליהנות ממה שיש לו בשקט, כמו ילדים. אז בשביל מה לי כל הזמן לשבת ולאכול את עצמי ולהיות ממש בסבל פנימי ובמתח מי יודע בשביל מה? זאת אומרת, זה כבר דור חכם, הוא לא רוצה כלום.

לא סתם נבנה בדור הזה יחס חדש לחיים, הוא כבר ראה את ההישגים האלה, הוא רואה מה יוצא לאותם אנשים שמלאים בכסף ובכבוד, עד כמה שזה מביא להם מתח, עד כמה שזה כובל אותם, עד כמה שהם מחויבים לעבוד עכשיו לפי מה שהם.

אני מכיר הרבה אנשים כאלה, ואני רואה עד כמה שהם מחויבים, כל יציאה שלהם לחיים, כל טיסה, כל טיול, הם צריכים לחשוב לאן ואיך ומה. כשאתה הולך לטיולים רגילים בטבע אתה לא רואה אותם, אפילו כשאתה טס לאיזה מקום ואתה מטייל ונהנה עם הילדים שלך, אתה לא רואה אותם. הם צריכים מקומות מיוחדים, הם צריכים טיולים מיוחדים. זאת אומרת, המעמד שלהם מגביל אותם מאוד, מחייב אותם מאוד, בכל פעם יש סביבם פפראצי, וזו בעיה.

הדור הזה שרוצה ליהנות אומר, אני לא רוצה להיות מנהל, אני לא רוצה להיות אחראי, אני קודם כל לא רוצה להיות כל דבר שיגביל אותי ויחייב אותי, אני לא רוצה להיות חייב, אחראי. כל דבר אחר, בוא נשקול. הכל ברור בדור הזה לפי רשימת ערכים. והערך הכי גבוה שלי הוא שאני במנוחה, אני חופשי, אני יכול ליהנות, לשנות את עצמי מהיום להיום או מהיום למחר.

איפה האדם שנמצא תחת מכבש ההתפתחות, שהוא קבע לעצמו או שהכניס את עצמו למצב שעכשיו החברה קובעת? איך הוא מסוגל לזה? הרי הוא אומר, אני רוצה ליהנות מהחיים, והכל מתוך ניסיון כביכול של הדורות הקודמים. ראיתי שזה לא מוסיף כלום, אז בשביל מה? אני יושב עם האמא שלי, בא לי לצאת עם בחורה, אני יוצא בערב, בא לי לחזור הביתה לבד אז אני חוזר הביתה לבד. וכך גם ביחס לעבודה, אני הולך לעבודה אני עובד במשהו וזה מספיק לי, אמא ואבא תומכים בי. החיים הם מין חצי גן עדן ולכן אנשים מרגישים את עצמם די מאושרים.

עד שמגיע המשבר הגדול, ואז הם מתחילים להרגיש שכבר יש כאן איזה גורם שלא נותן להם ליהנות אפילו בצורה כזאת ילדותית פרימיטיבית.

אורן: אני רוצה להתעמק לרגע בדברים שאמרת קודם. אמרת שכאשר יש לאדם הכרת תודה על מה שיש לו בחייו, זה עושה אותו מאושר יותר בגלל שהוא מעלה בחשיבות את הדברים החיוביים מסך כל מה שיש לו בחייו, מוריד בחשיבות את הדברים השלילים, ומבין שיכול להיות הרבה יותר גרוע. זאת אומרת אם אני מסתכל על מכלול חיי ואני מרומם משהו מסוים, ומפחית בחשיבותו של משהו אחר, בכך אני מגיע למצב מאושר יותר בלי לשנות את מצבי. כי בהסתכלות הזאת שלי, בבירור מה חשוב יותר, אני גורם לעצמי יותר אושר. איך זה עובד, האם אני צריך לחפש את הדברים החיוביים בחיי?

לא רק שאתה מחפש, השפעת החברה עליך מחייבת אותך לחפש את הדברים החיוביים.

אורן: אני לא מבין, מה זה לחפש דברים חיוביים בחיי?

אתה חי בנוח, בטוב, אתה חי באזור עם שכנים טובים. אתה לא רץ לעבודה, אתה עושה את מה שצריך, מקבל כסף, הולך לטייל, בערב אתה יושב עם החברים או סתם הולך לישון, לנוח. אתה לא מחויב, זה העיקר, זאת כבר הרגשת אושר. אתה מרגיש כמו ילד שקופץ מהמיטה ורץ לשחק כדורגל עם חברים בחצר, אתה שוכח מהכל.

אורן: בסדר, אבל אין לי את זה היום.

ואם זה היה?

אורן: היה נהדר.

יש אנשים יותר חכמים ממך, הם לא מתחתנים, לא מביאים ילדים, לא לוקחים על עצמם את כל העול הזה. עד היום הם מרגישים טוב כמו שאתה הרגשת בילדות, בעוד שאתה כבר הכנסת את עצמך לצרות.

אורן: אבל עכשיו אומרים לי, תלמד להכיר תודה על מה שיש בחייך, ותתפוס מסך כל מה שיש בחייך את הדברים החיוביים. אני רוצה את הטכנולוגיה הזאת.

זאת כבר בעיה. העניין שהם לא נכנסים לתסבוכת הזאת מתוך חיפוש אחר האושר בצורה הפשוטה ביותר.

אורן: כן, זה ברור. כרגע לא משנה לי איזה טיפוס הוא. אחד מוצא את אושרו בזה שהוא יושב עד גיל 40 בבית ההורים, והאחר מוצא את אושרו בזה שהוא קונה דירה בקומה עליונה. אני אפילו לא נכנס לזה, האדם בשבילי הוא כמו קופסא, יש טיפוסים שונים, יש קופסאות שונות, לא חשוב מיהו, מהו. אני רוצה להתחיל להבין מה זה אומר לתפוס בחיי את הדברים החיוביים, איך אני מתחיל להסתכל על הדברים. האם אני צריך להרכיב משקפיים חדשים ולהתחיל לראות את הדברים החיוביים בחיי?

קודם כל רוצה או לא רוצה אתה עושה כך.

אורן: בצורה בלתי מודעת?

כן, הכוח ההגנתי של הגוף מחייב אותך לעשות כך. מה נקרא שהצרות עוברות? שאדם לא יכול להיות כל הזמן להיות בצער ובאבל, לכל דבר יש תקופה משלו. בוכים, גם ילד בוכה ואחר כך שוכח. מה זה שוכח, האם יש דבר כזה שכחה? אלא שהכוח ההגנתי של הגוף לא נותן לאדם לסבול מעבר לרף מסוים.

אורן: זה מובנה בתוכי?

כן, לכן אתה נרגע. יש הרבה של מחקרים בקשר לזה. או שאתה מתרגל למה שאתה מרגיש, זאת אומרת הגוף שלך מפריש כל מיני חומרים שמדכאים לך את ההשפעה השלילית, או שבאות מהסביבה השפעות חיצוניות חדשות, ועוד.

אורן: תיארת לי מנגנון הגנתי של הגוף שעוזר לי להתמודד עם דברים מצערים או עם סבל, וכאילו גורם לי להתרחק מזה ולתת לדברים לשקוע.

נכון. כמו שדיברנו בשיחה אחרת על הבודהיזם נניח.

אורן: כן. זה הפחתת הסבל.

כן.

אורן: ברור. אבל כשאומרים לי תלמד להודות על מה שיש לך, מדברים כאן על פעולה אקטיבית. יש פעולה אקטיבית שקוראים לה להודות, הכרת תודה.

טל: כמו שדיברנו, גם המחקרים מראים שהרגשות נעלמים מהר. אם יש לי למשל אוטו חדש, בית חדש או אפילו בן זוג חדש, ההתלהבות משתנה עם הזמן. וכאן החוקרים אומרים, שהכרת תודה יכולה לגרום לנו להגדיל את הערך של הדבר לאורך זמן. זאת אומרת אם אני אעריך כל הזמן את מה שיש לי, אז ההיעלמות של התענוג מהדבר תפחת בקצב איטי יותר, אני אוכל יותר להרחיב את ההנאה ממה שיש לי. האם תרגול כזה של הכרת תודה יכול לגרום לי להרגיש אושר בלתי פוסק כי התענוג לא יעלם לי?

יש כל מיני אפשרויות, אבל גם הן תלויות בכל מיני גירויים חיצוניים. אני יכול לשמוע מוסיקה מסוימת, ציוץ של ציפורים, כל מיני דברים. אני רוצה שיספרו דווקא לי דברים יפים, אני נמשך לחברה שמחה יותר וטובה, ועוד ועוד. זאת אומרת אנחנו רוצים לראות אדם מאושר ולא אכפת לנו מה באמת קורה לו. זה לא משנה לנו אם האושר הזה שיקרי או שהאושר אמיתי, העיקר שיהיה מאושר. אם כך, זה מה שעושים היום. אנחנו עומדים לפני חלוקת סמים לאוכלוסיה רחבה מאוד, אפילו לכל העולם, והעיקר שירגישו את עצמם בשקט וברוגע, שיהיו מאושרים.

טל: אנחנו מדברים כאן על טכניקות, גישה נכונה לחיים שיכולה לשפר את היחס שלי לחיים, למציאות. הכרת תודה היא התפתחות.

זה כבר תלוי בחינוך. לכן אנחנו כאן צריכים להתייחס אחרת לעניין, זה כבר חינוך. צריכים להביא את האדם להתפתחות.

אורן: שיכיר תודה על מה שיש בחייו?

לא. כמו שדיברנו היום על כל מיני תקופות שעברנו, שיכיר מהו באמת המצב הכי הכי מאושר. ולא שאני סותם אותו עכשיו ואומר, תסתכל על חצי הכוס המלאה, תראה עוד כמה יש לך, ומה שחסר זה לא חשוב, תסתכל רק על החצי המלא, כאילו אין חצי עליון ריק, תסתכל רק על זה. אני לא רוצה למכור את השקרים.

אורן: מה כן?

לפתוח את העניים לאמת האבסולוטית. שאדם ירגיש את עצמו תמיד מאושר, ללא תקופות של כן ותקופות של לא. ואם הוא יהיה תלוי בחברה, אז החברה גם תהיה באותה מידה תלויה בו, הוא בעד כולם וכולם בעדו. הוא תלוי בחברה והחברה תלויה בו בהרגשת האושר, בהשגת האושר. הוא ירגיש את עצמו שהאושר שלו הוא אושר נצחי. חוץ מזה שהוא תמידי, הוא גם נצחי, אפילו שהוא חושב על סוף החיים. כי בסופו של דבר זה מה שממרמר לנו את החיים, כי בתת הכרה אנחנו כל הזמן עושים חשבון כלפי המוות, אפילו שאנחנו ילדים קטנים. אתה כילד קטן לא חשבת על המוות?

אורן: הרבה.

הרבה. ולא חשוב באיזו צורה אתה חי, אם אתה חי כמו מלך או חי כמו מסכן, בצורה טבעית זה מתעורר בנו מהטבע. יש עוד ועוד תנאים, אבל בסך הכל אנחנו חייבים ללמד את האדם מה זה נקרא אושר אמיתי, אבסולוטי, שאין אחר ולא מתחלף.

טל: זאת אומרת, זה לא עניין של ללמוד להתייחס למה שיש לי כרגע, אלא לשאוף למצב אחר?

מה שיש כרגע זה שאני מסומם, או על ידי החברה או על ידי אילוף עצמי, אבל זה מה שקורה. אני לא רוצה להיות בזה. יכול להיות שזה טוב לילדים המפגרים, אבל זאת תקופה שהיא תעבור עוד מעט, והיא כבר עוברת בקצב מהיר מאוד. העובדה היא שלפי הסטטיסטיקה, רוב האנשים שבעולם נמצאים בדיכאון, בייאוש. והתופעה הזאת עוד גוברת וגדלה.

טל: יש עניין כזה, שאנחנו יודעים להעריך דברים כשהם אינם. כל עוד יש לי משהו, אני לוקחת אותו כמובן מאליו, אבל אם הוא לרגע נעלם ממני, פתאום אני מרגישה שהוא חסר לי, ואז אני מעריכה את מה שהיה לי קודם. האם זה אפשרי בכלל להעריך את מה שיש לנו? אני יודעת שאנחנו הולכים לכיוון של שינויים, ואנחנו צריכים להיפתח לדברים חדשים, אבל יש דברים שכבר עכשיו יש לי, שהם חשובים והם טובים, ואני בכלל לא מסוגלת לראות אותם כי הם קיימים לידי כל הזמן, המשפחה שלי, החברים שלי, הבריאות, כל מיני דברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, בגלל שהם לא חסרים לנו.

אני לא יכול ליהנות מהם אם הם לא חסרים לי, כי התענוג בא על פני החוסר. אני לא יכול ליהנות מזה שיש לי משכורת של עשרים אלף שקל כל חודש, כי יש לי. אלא כשיחסר לי חלק, וזה יחזור שוב לגובה הנכון, אז אני אהנה, אני ארגיש. אני כל הזמן צריך להרגיש סבל כנגד המילוי, אחרת אני לא מרגיש. וזו הצרה של הדור הנוכחי, כי הם נשארים ילדים, וכאילו נהנים. הם חייבים ליהנות, אבל יכולים ליהנות רק בגובה של ילדים.

טל: כי יש להם הכל למעשה.

כן. כי בכל יתר הדברים הם יכולים ליהנות מזה שהם משיגים, שנמצאים בהישגים גדולים, בחיפוש, בצער, במשהו. איך אני יכול ליהנות כמו איזה אלוף אולימפי שהגיע לזה על ידי עבודה כל כך קשה במשך שנים. ובאמת עכשיו שהוא נהנה זה תענוג, ואני לא מתאר לעצמי איזה תענוג זה. אבל לי לא יכול להיות דבר כזה, אני יכול ליהנות כמו תינוק, כמו ילד קטן, שנשאר באותה רמת התענוגים. כי כל דבר שאני משיג, אני משיג אותו ללא צורך קודם, ללא צער, ובהתאם לזה אני לא נהנה כל כך. אלא אני משחק שטוב לי, אני כאילו מאושר, אבל בעצם זה לא להיות מאושר, אבל באין ברירה. אלא הכוח ההגנתי שלי שומר עלי ואומר "לא כדאי לך, תמשיך ככה בחיים".

אבל עכשיו זה הולך להיגמר. אמנם זה התחיל סך הכל לפני בערך עשרים שנה, אבל זה הולך להיגמר, בגלל מידת הסבל שבכל זאת מגיעה לאנושות, בהתפתחות שלנו. הרי כל הזמן האגו שלנו מתפתח, זו הבעיה, אם היינו יכולים להישאר כמו לפני עשרים שנה, היינו מאושרים. אנחנו כילדים קטנים, בקושי היינו מולידים ילד אחד, וממשיכים. אבל הבעיה היא שאנחנו נמצאים בכל זאת בצניחה בהרגשת האושר, וכאן אין לנו שום פיתרון אחר, אלא להביא את בני האדם קודם כל לדיון, מה זה האושר האמיתי.

היינו בדורות שסבלנו מאוד, גם ילדים וגם מבוגרים. היינו בדורות שהמבוגרים היו איכשהו מסתדרים, אבל את הילדים היו ממש מחנכים בכוח, בקש. היינו בדורות שהמבוגרים התחילו להוליד במקום שמונה ועשרה ילדים, ילד אחד או שניים, ובהתאם לזה התחילו להתייחס אליהם בצורה של איזה שלל רב. ומה הלאה? הילדים התחילו להיות הגדולים, ובמקום ההורים שהם ראש המשפחה, הילד הוא ראש משפחה, ואז הילדים התחילו להיות אינפנטילים. אנחנו עברנו את כל הדברים האלה. אילו יחסים עוד יכולים להיות בין ההורים לילדים בחינוך, איזה יחס יכול להיות בין הורים וסביבה ובין ילדים וסביבה, שירגישו אושר? אנחנו לא מסוגלים. מאיפה זה מגיע? מזה שאושר יכול להיות רק בתנאי שהוא רוכב על החיסרון, על הצורך, על מה שאין לי, חסר לי. ואם אני מלכתחילה לא סובל במשהו, אז אני לא נהנה. לפי הרגשת האושר העתידי שאני רוצה להגיע אליו, אני חייב להשקיע את עצמי בהשגתו, אחרת הוא לא יהיה מורגש.

כמו שאת אומרת, קונה מכונית ותוך שבועיים לא מרגיש. עושה עוד משהו, ותוך יום יומיים זה עובר. מתחתן, וגג תוך שנתיים, שלוש אין התלהבות, וזה נורמלי, למה? אנחנו לא מעריכים, אנחנו לא משקיעים, אנחנו לא סובלים מספיק כדי להעריך את מה שמשיגים.

טל: אולי בגלל זה המחקרים מראים שאנשים שבאופן מלאכותי יצרו ורשמו לעצמם כמה הם מעריכים דברים שיש להם בחיים, זה יצר אצלם שינוי.

זה הכל רק לפי הנייר, לא לפי האמת. מלאכותיות כאן לא עוזרת. אלא הם חייבים באמת להכניס את עצמם למצב שחיסרון ותענוג הולכים יחד ולא מבטלים זה את זה.

הרגשת האושר יכולה להיות בתנאי שיש לי חוסר ומילוי, והמילוי לא מבטל את החוסר. אני כל כך רציתי לשתות, ממש סבלתי כל היום, הייתי במקום שלא היתה שם טיפת מים. ועכשיו אני מגיע, פותח את עצמי בולע ובולע ליטר, שניים של מים. אבל אני מרגיש שהכל נעלם. אין כמו הלגימה הראשונה. השניה פחות. והשלישית עוד פחות, עד שאני כבר לא יכול, כבר לא מרגיש תענוג.

אורן: לא צמא.

לא צמא. נעלמת הרגשת האושר שהגעתי למים או לא?

אורן: כן.

מה "כן", אתה אומר כך, אני אחזיק אותך עכשיו יום שלם בלי שתייה, נראה איך אז אתה תהנה. אתה לא מרגיש את זה? כנראה שלא סבלת.

אורן: אני אומר שזה דבר טבעי. כשאתה צמא, אתה שותה, נגמר. רעב, אוכל, נגמר. עייף, ישן, נגמר.

הכל נגמר. זאת אומרת לא יכול להיות אושר קבוע אלא אם כך, עייף.

אורן: ישן. קם.

לא, עייף, נהנה משינה. הרעב נהנה מהאוכל. אז אתה צריך כל הזמן להשיג איזו צורת החיסרון.

אורן: שמשהו חסר לי.

כן. ואז בהתאם לזה תענוג מהמילוי.

אורן: נכון.

אז כל החיים שלך הם ריצה אחת גדולה.

אורן: אחרי מה?

אחרי חיסרון ואחרי תענוג, חיסרון ותענוג. כל הזמן ריצה. או במינוס או בפלוס. או במינוס או בפלוס. ככה אתה כל הזמן.

אורן: נכון.

זה חיים?

אורן: זה החיים.

רגע. אתה מבין שבלי זה אתה עוד מעט מרגיש כמוות, כמו הדור הצעיר הזה. שהוא לא רוצה לצאת מהחדר שלו, מחדר הילדים. כמו שהוא גדל, הוא רוצה להישאר שם. הוא רק קונה מיטה כל פעם יותר גדולה וזהו.

טל: גם לו יש את הקשיים שלו, ואת האכזבות שלו. אולי נוח לו, אבל הוא לא כזה מאושר כמו שהוא היה רוצה להיות.

נכון, אבל לא מרגיש את עצמו גיבור לצאת לאילו ייסורים.

טל: אולי לא רואים בשביל מה, מה התועלת מזה. אבל חשבתי שאם יש גישה של הכרת תודה או איזו גישה חיובית, אז אפשר לחפש, כמו שאתה אומר שיש עכשיו מגמה מאוד שלילית, של דגרדציה כזאת, אז אולי אנשים עם הגישה החיובית יחפשו מה טוב דווקא במצב הזה, איך מתוך המצב הזה אפשר ליצור שינוי.

הם לא ימצאו שום דבר. כי מה שאת ממליצה עכשיו, אם קודם הוא היה נהנה מדברים קטנים, עכשיו יש התפתחות שנמאס לו והוא מגיע למצב שהוא לא יכול יותר, הוא סובל, לוקח נוגדי דיכאון, הטלפונים לא ממלאים אותי כבר, וכל מיני דברים, אני רואה שהכל ילדותי, ממש פיגור בהתפתחות. אז יוצא שאני חייב למצוא מצב אידיאלי, שתענוג וחיסרון לתענוג, או להיפך, חיסרון לתענוג ואחר כך תענוג, יהיו כאחד.

אורן: מה פירוש שיהיו כאחד?

שלא יכבה זה את זה.

אורן: מה זאת אומרת? נתת לי דוגמה לשתות, לאכול, לישון. כל פעם שהשגתי את הדבר, הוא כיבה את הרצון אליו. אז תן לי דוגמה של משהו שלא נכבה.

שאני אוהב את הילד שלי הקטן. כל כך הרבה שנים חיכיתי שיהיה לי בן קטן, ועכשיו זכיתי. אני ממש מודה. בכמה אני רוצה למלא אותו, ובמה? בכל דבר.

אורן: כל דבר שאפשר, וכל הזמן.

עד כמה שאני נהנה.

אורן: אז מה הדוגמה? נולד לי ילד.

סימן שאני יכול לתת לו, לתת לו, לתת לו, וכל הזמן ליהנות, ליהנות, ליהנות. עכשיו תתאר לעצמך שיש לי שבעה מיליארד כאלה, ולכולם אני מתייחס כמו לילדים שלי. לא שבעה מיליארד, מספיק לי כמה מיליונים.

אורן: מיליונים, לי? יש לי ארבעה ילדים, עד כאן, מלאה הסאה, אין לי צורך ביותר. ממלאים אותי עד מעל הראש.

טל: אותו דור שדיברנו עליו עכשיו, אני כל הזמן חושבת על החברים שלי מהאוניברסיטה, ואני שואלת את עצמי אם הם היו מוכנים לשמוע פיתרון כזה. אני לא בטוחה.

לא לשמוע מיד, אלא אני מסביר לכם, אתם דורשים פיתרון. אני אומר איך לגשת לאדם, איך להסביר לאדם הכל. אבל בצורה הגיונית.

אורן: מה?

אם אני אוהב מישהו, אז נתינה לו, הופכת להיות לתענוג שלי.

אורן: לגמרי.

נתינה לו אף אחד לא אוסר עלי, אף אחד לא מגביל אותי. לך תשפיע לכולם דברים טובים. כי אני נותן לו מה שהוא אוהב.

אורן: למי אבל?

לכל אחד ברחוב.

אורן: מה זה לכל אחד ברחוב? יש לי ארבעה ילדים, יש לי את זה מעל הראש, לא רוצה מיליון ילדים ולא מיליארדים. לעוד אחד נוסף אין לי מקום. אז מה הפיתרון, לא הבנתי.

שאתה אוהב בני אדם ואתה מתמלא אליהם ביחס יפה, לפי הרגשת האהבה, אתה לא מרגיש את עצמך מאושר? זה לא ממלא אותך, שיש מישהו שאתה אוהב?

אורן: בטח ממלא, הכי הרבה.

בנוסף שיש אנשים, נניח אותם בני אדם, אוהבים אותך בחזרה ומקרינים לך גם את אותו היחס.

אורן: נראה לי שזה התענוג הכי גדול בחיים.

זה הכל. זאת אומרת, השאלה איך להגיע לזה, האם אפשר וכולי. אבל כבר אתה תופס שכן אפשר להגיע למצב שיש לך תמיד חיסרון ויש לך תמיד תענוג, אף אחד לא מפריע לך ואתה יכול תמיד לממש את היחס הזה ולהגדיל את הרגשת האושר.

אורן: לא הבנתי.

אף אחד לא מפריע לך לאהוב אותם יותר, אף אחד לא יפריע להם לאהוב אותך יותר, ואז אתם מרגישים ביניכם, מאושרים. יחד עם זה שכל פעם כל אחד ואחד מספק לשני עוד חסרונות.

אורן: מה הוא מספק?

חסרונות לאהבה. אתה מרגיש איך אני אוהב אותך, ואז אתה כאילו מתעורר גם כן לאהוב אותי, וביחס היפה כך. בצורה האידיאלית, תראה שכאן יש מקום להתפתחות בלתי מוגבלת.

אורן: איפה זה "כאן"? תגדיר בדיוק מה זה "כאן"?

ביחס בינינו.

טל: נעשה מחקר מאוד מעניין בנושא, נתנו לאנשים לכתוב ולהקריא מכתב תודה או הערכה למישהו בחיים שלהם, וראו שהדבר הזה הוא גורם האושר הגדול ביותר לאנשים, זה גרם להם תחושה של אושר עילאי, כלומר, הקשר הזה של הבעת תודה, הערכה, אפילו מחמאה, אלה דברים מאוד קטנים שאנחנו יכולים לעשות בינינו, שישפרו מיד את מערכות היחסים, את מצב הרוח ואת תחושת האושר. למה מצד אחד זה כל כך קל ומצד שני אנחנו לא יודעים איך לממש זאת בחיים שלנו?

לא מלמדים אותנו את זה, זה הפוך ממה שאנחנו מסודרים בחברה. אני לא מדבר כאן על קומוניזם ולא על סוציאליזם ולא על קיבוצים ולא על קומונות, אני מדבר על היחס בין בני אדם, על כך שאנחנו יכולים לחנך את עצמנו לזה וליהנות מהחיים, להיות באמת מאושרים בצורה בלתי פוסקת, שכל הזמן מתגברת ומתפתחת, ועל ידי זה נגיע למצב שכדאי לנו לחיות, לעומת מה שקורה היום, אחוזי ההתאבדות עולים, לא רוצים להתחתן ולהביא ילדים, ובעצמנו רוצים להישאר כמו ילדים, זאת אומרת, להקטין את מידת הצער.

טל: איך אני יכולה להתחיל ליישם את זה כבר עכשיו, עם הסביבה הקרובה שלי, עם החברים, עם המשפחה?

אלה כבר טכניקות שעוד נדבר עליהן. אבל זה כבר תלוי בחינוך.

טל: אם אני אתן יותר מחמאות לאנשים סביבי, אעריך אותם יותר, אודה להם על מה שהם עושים בשבילי, זה יכול לעזור?

אני לא חושב. ניסו כבר את הדברים האלה בעבר, היו כל מיני שיטות שלא החזיקו מעמד זמן רב. כי אם לא נעשה זאת על ידי חינוך עקבי, רציני, יסודי, הדברים האלה יכולים בקלות להתהפך לשנאה, מאהבה לשנאה, כי זה אותו היחס, רק בצורה שלילית או חיובית. אבל אסור לנו לגרות ולהגדיל את הקשר בינינו אם אנחנו לא יודעים איך לנהל ולנצל אותו נכון. כי אנחנו רואים, זה תמיד כך, אחרי אהבה פתאום מגיעים מצבים של שנאה ופירוק ופירוד, וההפך יכול להיות. לכן הדור הצעיר לא רוצה שום דבר, הוא רוצה להמשיך לחיות בלי קפיצות, לא לכאן ולא לכאן, הם משחקים. את רואה גם מה עושים בטלוויזיה, או אוכל או צחוקים כאלה קטנים וזהו.

טל: אני זוכרת שעשינו באוניברסיטה דינאמיקה קבוצתית, מדובר בקורס להנחיית קבוצות, היינו נפגשים וממש כל השיעור עבדנו על הדינאמיקה בינינו. והמרצה היה מאוד מאוכזב מזה שאף אחד לא רצה להיכנס לעימות, אנשים מאוד שומרים על עצמם, מאוד נזהרים מלהיכנס ליחסים לא נעימים. ולמה הוא היה מאוכזב? כי זה מנע מאיתנו לחוות את כל העושר שיש ביחסים, זאת אומרת, יש פה איזו שמירה.

כן. אבל הוא לא לימד ולא הכין אתכם לזה.

טל: נכון, הוא לא הכין אותנו, לכן אנשים מאוד פחדו מזה. זאת אומרת, יש כאן משהו שאנחנו צריכים ללמוד איך לעשות אותו. כל הזמן הרגשתי שיש שם פוטנציאל לא ממומש, בשיעור הזה, בקשרים האלה בינינו.

ודאי שאושר תלוי רק בקשרים בין בני אדם. וזה לא שאנחנו מקבלים איזו תכנה מהילדות, מהנערות ואז פועלים, אלא בכל פעם אנחנו שוב ושוב מקבלים שדרוג, חידוש של ההסתכלות שלנו, של הערכים שלנו, ובכל פעם בודקים האם אנחנו בסדר עם דעת הסביבה, או לא. וכך מתקדמים.

אורן: אני יכול לשאול אותך משהו אישי?

כן.

אורן: כשאתה מסתכל עכשיו על החיים שלך, אתה מודה על הדברים שיש בהם?

על הכל.

אורן: אתה מודה על הכל?

על הכל, גם על הרע וגם על הטוב. ועברתי כל מיני צורות סבל ותאונות ובעיות והשפלות בחיים.

אורן: אם כך, על מה יש להודות?

כי זה עזר לי סוף סוף להעריך את המצב שאני נמצא בו עכשיו כמתנה גדולה. ואני חושב שאני חי עם רוח חיים, שאין באלפי צעירים יחד. אני נהנה כל רגע מהחיים, אני רוצה עוד ועוד ועוד. כל יום אני קם, ויש לי מה לתת לאנשים, כל יום אני פותח את עצמי לכל העולם. איך אני יכול לא להודות על זה?

אורן: אתה מודה על זה?

כן.

אורן: נניח שאני רוצה להגיע למצב שאתה מתאר, באף אחת מכל המילים שאמרת אני לא מוצא את עצמי. כל מה שאמרת שאתה עושה, אני לא עושה, זאת אומרת, אין לי על מה להודות בכלל. מה אני צריך לעשות מהמקום הזה, כדי להתקרב למצב שבו גם אני ארגיש כך?

יכול להיות שאתה מתאר לעצמך את האושר לא בזה, לא כמוני. כי מושג האושר שלך שונה ממושג האושר שלי. האושר שלי הוא בזה שאני יכול להראות לאנושות את שיטת האושר.

אורן: גם אני רוצה להיות מאושר, אתה כבעל שיטת האושר מציע גם לי להתחיל לשחק אותה לעצמי כמוך, להודות על הרע, על הטוב? אני לא מודה על כלום, לא על הטוב ולא על הרע.

יש כאלה שמלמדים מה הוא אושר ואיך להשיג אותו, ויש כאלה שרק מממשים את אותן העצות. אני מוליד עצות, מלמד עצות, איך להגיע לאושר השלם, הנצחי.

אורן: בדרך אליו צריך להודות על משהו? כי אני היום לא מודה על כלום, זה גורע ממני, זה מפריע לי להגיע לאושר שאתה מרגיש?

כן, גם זה מפריע.

אורן: אז מה אני צריך לעשות?

להכיר באיזו דרך, באיזו התפתחות אתה נמצא, לקראת מה אתה הולך להתפתח ובצורה כזאת אתה עוד יותר מהר, תגיע גם, אתה חייב, הכרת האושר בכל רגע ורגע צריכה להיות. אני נמצא בזה או לא, לקראת זה או לא, במה כן במה לא? אתה בודק את הערכים, אתה בודק את הסביבה, אתה בודק מהיום למחר, מרגע לרגע, האם אתה מתקדם לאושר? אדם חייב להיות מאושר. זו בעצם מעין מטרה שהוא חייב להגיע אליה מטבע הבריאה. אחרת הוא מקלל את כל החיים ואת הכוח העליון, מאמין או לא מאמין, הוא מבזה את כל הבריאה.

אורן: לצערנו הזמן שלנו נגמר. משפט אחרון שאתה רוצה לומר לי בקשר לאושר ותודה.

ראינו לפי כל הצורות שהאנושות עברה, שאין אפשרות להגיע לאושר, אלא אם כן האדם מרגיש יחד איתו רצון, חיסרון לאושר. זאת אומרת, חיסרון צריך להיות יחד עם המילוי, כמו צמא למים יחד עם הרוויה, הם חייבים להיות מחוברים יחד. אנחנו צריכים ללמוד איך לקרב ולחבר יחד את החיסרון, מינוס, עם המילוי, פלוס, שהם יהיו יחד, ולא ינטרלו זה את זה אלא יחזיקו ודווקא יגדילו זה את זה. וזאת שיטה שאני מאוד הייתי רוצה להביא לכולם. ואז אני אהיה מאושר.

אורן: אני מקווה שתצליח. תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה טל, תודה גם לכם שהייתם איתנו. מחברים פלוס ומינוס בינינו, "חיים חדשים", כל טוב.

(סוף השיחה)