איך החינוך משפיע על התפתחות דיכאון או אושר? למה בעידן השפע לא אומרים תודה על מה שיש? מהו עקרון המפתח להשגת אושר בלתי מוגבל?
מצד הטבע, האדם דומה למחשב ריק, צריך למלא אותו בתוכנות שיגדירו לו איך לעבוד. הטיפול שמקבל הרך הנולד, המשפחה שבה הוא גדל, הסביבה החברתית שעוטפת אותו בהמשך, כל אלה בונים בו צורות יחס שונות שלפיהן הוא יפעל לאורך חייו. תבניות אלה ישפיעו על מצבו הרגשי והנפשי, כמובן.
סקירה זריזה של השינויים בחינוך ובהתפתחות מראה, שבתחילת המאה העשרים עוד היו מתייחסים לילדים בצורה נוקשה מאוד. ידוע שבמוסדות היוקרתיים ביותר באנגליה היו מכים ילדים, נותנים להם להתרחץ במים קרים ועוד, על מנת לחשל אותם, להכין אותם להצלחות. לאחר מלחמת העולם השנייה החינוך קצת התרכך, וגם הילדים עצמם השתנו. בשנות השישים צעירים כבר נטו למהפכות, מרדו בכל מה שסימלו ההורים, רצו לבנות לעצמם בכוח עולם חדש וטוב. במאה ה-21 ההורים עסוקים מבוקר ועד ליל בעבודה, אין להם באמת מושג מה קורה עם הילדים, התקשורת בעיקר בכתיבה. הילדים מצידם נעשו פסיביים, אין להם חשק לזוז יותר מדי. העיקר הנוחות. נקודה. ואם מתאים לצעירים לגור אצל הוריהם גם בגיל שלושים, אין עם זה בעיה.
בכל שינוי תקופתי שכזה, השתנו גם ההגדרות של הצלחה ושל אושר. אם פעם היית צריך להשקיע המון כדי להצטיין בלימודים, במדע או באומנות לדוגמה, מזה היית מקבל סיפוק עצמי וגם הערכה מהסביבה, אז היום זה הרבה פחות מעניין אותך. למי יש כוח לרוץ כמו משוגע. צעירים עייפים מהחיים עוד לפני שהתחילו אותם, יש להם מבפנים תחושה שחבל על ההשקעה, ממילא בסוף כולם על כדורי הרגעה. תן להם טלפון חדש כל שנה, ולרבוץ שעות על הספה.
הדיכאון הפך למחלה של המאה, ובעידן השפע קשה למצוא משהו שמעורר התרגשות או הנאה. לילדים יש כמעט הכול, מלכתחילה. שום דבר לא ממש חסר, ולכן אין בסיס להתפעלות גדולה. באופן כללי, תענוג יכול להיות מורגש רק על פני חוסר, וזו הצרה הגדולה של הדור שבא.
אז יש כאלה שאומרים: "בוא תלמד להכיר תודה. להודות על מה שיש לך בחיים, זה יביא לך שמחה". אבל האגו של האדם כל הזמן מתפתח, ובקצב מוגבר, ומה שכבר הושג לא מרגש, לא מביא סיפוק, הופך לשגרה. בסופו של דבר המועקה הפנימית תגיע לכזו רמה שתכריח אותנו להתקדם למציאות לגמרי שונה, לא רק לנסות להסתכל על חצי הכוס המלאה.
הפיצוח של סוד האושר הולך להיות הפרויקט הגדול הבא. זה יחייב אותנו ללמוד לעומק את המנגנון של חיסרון ומילוי, כלומר תחושת חוסר ותחושת תענוג והנאה. אושר אמיתי, במלוא מובן המילה, צריך להיות מושלם, נצחי, משהו שלא מתפוגג כלעומת שבא. אושר כזה תלוי בהתקשרות מיוחדת בין האדם לחברה. הוא מותנה בכך שיהיה גם חוסר גדול וגם מילוי רב-עוצמה, והמילוי לא יבטל את תחושת החוסר. למה הכוונה?
הבה נתבונן: כשאדם רוצה מאוד משהו, שמשהו חסר לו נורא, נגיד כשהוא צמא ומשך שעות לא מוצא אפילו טיפת מים לשתייה, כמה הוא מאושר שלבסוף הוא זוכה לשתות לרוויה? הלגימות הראשונות הן כמים קרים על נפש עייפה. אבל אחרי כוס, ועוד אחת, ההנאה פוחתת, עד שנעלמת כליל מהתחושה. באופן דומה, כשאנחנו עייפים אז נהנים מהשינה, כשרעבים אז נהנים מהארוחה. כל החיים הם ריצה אחת גדולה אחר השגת חיסרון חדש, ואחר כך מילוי והנאה. מינוס ופלוס, בהתאמה, שכל הזמן מבטלים זה את זה.
סוד האושר הוא בכך שהחיסרון והמילוי לא יכבו זה את זה. רמז לאפשרות כזו נותן לנו הטבע, כשאנחנו הופכים להיות הורים. נאמר שחיכינו כמה שנים לילד, והנה סוף סוף זכינו לכך. אנחנו מכרכרים סביב התינוק או התינוקת בלי הפסקה, חושבים איך לעשות שיהיה להם הכי טוב, מה עוד אפשר להביא להם, להכין, לקנות, לשפר את תנאי הסביבה. אין נחת רוח יותר גדולה. האהבה גורמת לנו לתת ולתת, וכל הזמן להרגיש עוד ועוד הנאה. כשאוהבים, החיסרון לתת לא נכבה.
ודאי, הילדים מורגשים לנו כעצמנו, ולכן אין פה התפתחות אישית מתוך מודעות והכרה. הזולת, לעומת זאת, או בכלל החברה, זרים לנו, ולכן ביחס שלנו אליהם, שם דווקא נמצאת נקודת הפריצה.
אם נלמד את השיטה להתעלות מהטבע האגואיסטי לטבע חדש של אהבה לזולת, אז החיסרון והמילוי שנרגיש לא יבטלו זה את זה, ותחושת האושר לא תיפסק. רק בנתינה אף אחד לא יכול לעצור אותך, להגביל אותך, לקחת ממך את ההנאה.
במבט אבולוציוני, המשימה הגדולה של המאה ה-21 היא לבנות חברה אינטגרלית שתעבוד כמו גוף אחד. שכל חלקיה יהיו כאיברים שמשלימים זה את זה, בחסרונות ובמילויים, מתוך בירור והבנה עמוקה שזהו המצב היחיד שבו יכולה להתקיים זרימה. על בסיס חיבור ואינטגרציה בין ניגודים מתקיימים החיים בטבע, בין פלוס ומינוס, בין חום וקור, בין יום ולילה, וכן הלאה.
במצבנו המתקדם יותר אנחנו ניתן זה לזה דוגמאות טובות של אהבה ונתינה, וכתוצאה מכך נעורר האחד בשני חיסרון לתת עוד יותר לאחרים, להביע אהבה. בהדרגה זה יביא אותנו לאושר מאיכות חדשה, להתפתחות בלתי מוגבלת, לגילוי דרגת קיום רוחנית, עליונה. מעל חיים ומוות, מעל זמן, מקום ותנועה. בשלמות ובנצחיות של הבריאה.
ועל ההזדמנות ההיסטורית הזו שנפתחת לנו היום, התפתחות נפלאה שבעבר זכו לה רק יחידי סגולה, על זה ראוי לתת תודה.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 241 – bit.ly/3QsrQ5I