לטפס למעלה לוקח זמן, להתרסק הרבה פחות. למה כך בנויים החיים? מה יכול למנוע הידרדרות, גם של כולנו כחברה וגם כפרטים? על מגמת ההתפתחות שמחייבת קשר חדש בין אנשים.
מטבע ההתפתחות הוא שכל הזמן היא מראה לנו ליקויים, מקומות שדורשים תיקונים. עמידה במקום – אין. או שמתקדמים או שנסוגים. ומפני שמצד הטבע האגו של האדם כל הזמן גדל, אנשים מנצלים יותר ויותר את האחרים. זה אומר שאם לא עושים פעולה נגדית של בניית יחסים טובים, מערכות תומכות וחיבורים משלימים, בטוח שנמצא את עצמנו במצבים לא נעימים. וכשאדם מרגיש לבד, אפילו דבר קטן שיזמנו לו החיים ימצא אותו חלש ומפוחד, מכל שכן דברים גדולים.
כשמסתכלים רחב, רואים שההידרדרות היא כללית. אלפי שנים דחף אותנו האגו קדימה, עזר לנו לפתח קשרים חברתיים, תרבות, תעשייה, מסחר, כלכלה, מדע וטכנולוגיה, עד שלפני כמה עשרות שנים הגענו לאיזושהי נקודת רוויה. השגנו כל מה שרק אפשר היה להשיג, כאילו הגענו בטיפוס שלנו לראש הגבעה, ומשם התחילה ירידה מהירה לעברה השני.
אם פעם החלום האמריקאי משך והאנושות חלמה על עתיד ורוד, היום כבר ברור שאין באופק שום דבר טוב. גובר החשש מהתפרצות מלחמת עולם גרעינית או קריסה אקולוגית שתביא לכך שלא יהיה לנו מה לאכול, לשתות או לנשום. תרבות הצריכה שמה את כדור הארץ על סף סגירה, ומשחקי האגו מאיימים על עתיד האנושות כולה.
גם במישור האישי, הדור הצעיר עייף מהחיים עוד לפני שהתחיל אותם. הוא מסתכל על העולם שבנו לו הוריו ואומר: "לא רוצה כזה". החיים אפורים, לחוצים, מדכאים, אנשים חיים על תרופות הרגעה. קשיים בזוגיות ובהורות מרסקים תאים משפחתיים, וצעירים רבים מוותרים מראש על נישואין וילדים. בשביל מה להוליד מישהו לכזה עולם, הם תוהים. כך הכוחות האבולוציוניים מובילים לחיפוש גישה שונה במהותה לחיים. התפתחות חומרית כבר לא מושכת, ומשנה לשנה ניכרת נטייה להתפתחות יותר פנימית, נפשית, רוחנית.
כך או אחרת, ביחס לאדם שחי לפני מאה שנה, כיום יש מערכות כלכליות-חברתיות שתפקידן לסייע במצב מצוקה. האם זה מספק תחושת ביטחון? לא כך זה נראה. למה? כי מה שהאדם צריך בשעת צרה זה להרגיש שיש סביבו אנשים שדואגים לו. ששמים לב אליו, שהוא חשוב ויקר להם. תמיכה חברתית חמה היא הדבר היחיד שיכול להרגיע אדם, לסייע לו להתמודד עם כל מצב שבא.
כוח החיבור והערבות ההדדית, כוח האהבה והנתינה, הוא הכוח החזק ביותר במציאות. זהו כוח החיים והחיות, הכוח שמפתח כל דבר שחי או צומח. דרך אגב, אפשר לראות איך ילדים שסופגים יחס קר ומדכא, מתפתחים בצורה מעוותת.
בהתאם לזאת, אדם שנקלע לאיזשהו משבר, פיטרו אותו מהעבודה בגיל מבוגר, התגלתה מחלה קשה או כל צרה אחרת שנפלה, מה שהכי מומלץ לו ולמשפחתו זה ליצור קשר הדדי עם אנשים אחרים.
חיבוק, הקשבה, חיזוק – יחסים כאלה הם שיתבררו בעתיד כתרופה העיקרית נגד כל בעיה שהיא, גופנית, נפשית או חברתית. אותו החום שאימא מספקת לעובר שלה באופן טבעי, אם נקרין משהו ממנו לאחרים, נגלה שדרך יחס כזה עובר אליהם כוח הטבע הכללי, המחייה, המזין, המרפא.
פוליסות ביטוח מוכרים לנו היום הסוכנים, כנגד כל מיני מצבים. אבל גם אם קנינו הכול, קשה לומר שזה הופך אותנו לאנשים רגועים. מה שעוד כדאי להוסיף זה התקשרות חברתית, מין רשת ביטחון של עזרה הדדית. לצורך המחשה, הדבר יכול להיראות כך: אדם נרשם לביטוח החברתי הזה. מתי שיש לו זמן, הוא פונה לאחרים, דורש בשלומם, שואל אם אפשר לעזור להם במשהו, מציע להיפגש לכוס קפה, לצאת יחד לסיבוב בפארק, או מה שזה לא יהיה. גם האחרים, מצידם, מתייחסים כך אליו. וכשמישהו במצוקה, האחרים תומכים בו, כמובן.
רק בחברה שתהיה בה ערבות הדדית נוכל להרגיש באמת חזקים, להיות בטוחים ששום דבר לא יפיל אותנו לקרשים. חיבור מלב אל לב ירומם את הרוח שבנו, יפתור מהשורש את הדאגות, את הטרדות ואת המחלות, ויבנה לנו גן עדן עלי אדמות.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 268 – bit.ly/3NbfaxP