חומר רקע לשיחות "חיים חדשים", מס' 555 – 556
חיים במלחמה מתמדת,
ישראל מתאבלת על בניה
מטרות:
למה ישראל רדופת מלחמות?
איך אפשר להפסיק את המציאות הזאת?
למה אי אפשר לחיות פה בשקט?
איך למנוע אבדות בעתיד?
איך המלחמות השפיעו על התפתחות העם והמדינה?
קליפ:
https://www.youtube.com/watch?v=AbGGfartTEo
זרימה:
הסיבה למלחמות
על מה נלחמים
השפעת המלחמות על האופי שלנו
אובדן וזכרון
פתיחה:
מלחמות מלוות אותנו לאורך כל ההסטוריה שלנו כעם. כל הזמן היינו צריכים להיאבק על קיומנו או על שימור זהותנו. כשרק הכרזנו על הקמת המדינה, כל צבאות ערב נזעקו וקמו להשמידנו. ועד היום עומדים עלינו אויבים מבפנים ומבחוץ ורק מחכים לשעת כושר מתאימה.
הסיבה למלחמות
מיום הקמתה ידעה ישראל שבע מלחמות, שתי אינתיפאדות (התקוממויות פלסטיניות), וכמו כן הייתה מעורבת במספר רב של עימותים צבאיים אשר אינם מוגדרים כמלחמות, אשר מהווים את ההיבט הצבאי במכלול המורכב של הסכסוך הישראלי ערבי.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C
מדוע העם שלנו רדוף מלחמות לאורך כל ההסטוריה?
למה לא יכול להיות פה שקט? למה כל הזמן אנחנו צריכים להיאבק על קיומנו?
למה המלחמות שלנו הן תמיד קיומיות ? להלחם או לחדול ?
אנחנו לא רוצים להלחם או לכבוש אנחנו רק רוצים פשוט לחיות... זה אפשרי לעם שלנו ?
על מה נלחמים
"סיפורה
של
ירושלים"-
מקבל
תפנית
בשנת
1967,
עם
פרוץ
מלחמת
ששת
הימים.
במהלך
המלחמה
התקיימו
קרבות
מפוארים
רבים,
אך
גולת
הכותרת
במלחמה
היא
ללא
ספק
שחרור
ירושלים
העתיקה
שהרטיט
כל
לב
יהודי.
http://www.thekotel.org/library/article.asp?id=70
מתוך
דבריו
של
חייל
בשחרור
הכותל:
"...לאט
לאט
התחלתי
להתקרב
אל
הכותל,
מישהו
אמר
שם
:"שהחיינו
וקיימנו
והגענו
לזמן
הזה"
ולא
יכולתי
לומר
"אמן",
רק
שמתי
ידי
על
האבן
והדמעות
שירדו
מעיני
לא
שלי
היו,
אלא
דמעות
של
תקווה
ותפילות,
ניגונים
חסידיים
וריקודים
יהודיים,
דמעות
שצרבו
ושרפו
את
האבן
האפורה
הכבדה..."
הר
הבית
בידינו!
(מתוך:
"שיח
לוחמים
–
עדויות
של
לוחמים
במלחמת
ששת
הימים")
"ביום
רביעי
לפנות
בוקר
נתן
שר
הביטחון
את
ההוראה
לכבוש
את
ירושלים
העתיקה
–
"במהירות
האפשרית".
חיילי
חטיבת
הצנחנים
פרצו
לעיר
העתיקה,
ונכנסו
אליה
דרך
שער
האריות.
בשעה
10.00
בבוקר
הודיע
מכשיר
הקשר:
"הר
הבית
בידינו,
עבור!…
כל
הכוחות
חדל
אש.
עבור!"
למרות
יריות
צלפים
וחילופי
אש,
רצו
הצנחנים
בסמטאות
העיר
העתיקה
לכיוון
הכותל
המערבי.
לוחמים
שהשתתפו
במלחמה
בחזיתות
אחרות,
ושמעו
ברדיו
על
שחרור
ירושלים
סיפרו:
"הייתה
התרגשות
גדולה,
היה
קשה
להאמין
שירושלים
העתיקה
נמצאת
בידנו…
זהו
מאורע
היסטורי
שאף
אחד
לא
חשב
שיזכה
לו…
אני
זוכר
שאנשים
בכו…
ולא
התביישו
לבכות
למרות
שהם
אנשים
מבוגרים…
ירושלים
העתיקה
הייתה
בשבילנו
תמיד
סמל…
זאת
עיר
הבירה
שלנו.
זה
אולי
סימל
את
משאת
הנפש
שלנו
ב-
19
השנים…
לא
חשבנו
באותו
רגע
…
על
האבדות,
על
החיילים
שנפלו
כדי
להשיג
את
זה.
הייתה
שמחה
שלימה".
זעקתו
של
צנחן
/
אלי
לנדאו:
"לפתע
שמעתי
קריאה,
חייל
שראה
ראשון
את
הכותל
המערבי,
השמיע
צעקה:
"אני
רואה
את
הכותל
המערבי".
כולנו
פרצנו
אחריו
דרך
שער
קטן,
ומששנו
את
האבנים
באהבה
גדולה
שנדלקה
פתאום
בכל
לב.
חיילים
נצמדו
אל
הכותל
והחלו
למרר
בבכי.
אינני
זוכר,
במשך
שלושת
ימי
הקרב
על
ירושלים
העתיקה,
חיילים
בוכים,
למרות
העובדה
שראו
את
טובי
רעיהם
נפגעים.
ואילו
עתה
כרעו
ליד
הכותל
ומיררו
בבכי
כילדים
קטנים.
חיילים
שפניהם
מכוסים
זיפי
זקן
ועיניהם
אדומות
מעייפות
של
קרב,
התחבקו
והתנשקו
כשהם
צועקים:
"ירושלים
שלנו".
שחרור
ירושלים
נראה שלפחות בהתחלה לא נלחמנו רק עבור הגנה אלא עבור משהו גבוה מאיתנו, משהו של אלפי שנים. עבור מה נלחמנו בעצם?
על מה אנחנו נלחמים?
כל כך הרבה אנשים נתנו את חייהם - עבור מה?
מדוע חשוב באמת שנהייה כאן?
מה הדבר הגדול שהיום עלינו להלחם עבורו?
השפעת המלחמות על האופי שלנו
"אֲנַחְנוּ
הַיְּלָדִים
שֶׁל
חֹרֶף
שְׁנַת
שִׁבְעִים
וְשָׁלוֹשׁ,
חֲלַמְתֶּם
אוֹתָנוּ
לָרִאשׁוֹנָה
עִם
שָׁחַר,
בְּתוֹם
הַקְּרָבוֹת.
הֲיִיתֶם
גְּבָרִים
עֲיֵפִים
שֶׁהוֹדוּ
לְמָזָלָם
הַטּוֹב,
הֲיִיתֶן
נָשִׁים
צְעִירוֹת
מֻדְאָגוֹת
וְרָצִיתֶן
כֹּּל
כָּך
לֶאֱהוֹב.
וּכְשֶׁהֲרִיתֶם
אוֹתָנוּ
בְּאַהֲבָה
בְּחֹרֶף
שִׁבְעִים
וְשָׁלוֹשׁ
רָצִיתֶם
לְמַלֵּא
בְּגוּפְכֶם
אֶת
מָה
שֶׁחִסְרָה
הַמִּלְחָמָה."
השיר
מדבר
על
הילדים
שנולדו
לאחר
ובעקבות
מלחמת
יום
הכיפורים,
כשהם
כבר
גדולים,
התגייסו
לצבא
ולובשים
מדים;
למרות
שהבטיחו
להם
את
יונת
השלום
כשנולדו,
הם
עדיין
נלחמים,
אך
מבקשים
לחדש
את
ההבטחה
מהוריהם.
השיר
מבטא
את
הכאב
הגדול
שנכח
בארץ
בעקבות
המלחמה,
שלא
נשכח
לאורך
השנים
וחוזר
ומציף
כאשר
אותם
תינוקות
שגדלו
בצלה
של
המלחמה
ממשיכים
בדרכי
אבותם
בשמירה
והגנה
על
המדינה,
ללא
הגעת
השלום
המיוחל
http://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%A3_73
מלחמת
יום
כיפור
הייתה
שוק
לכל
המגזרים
של
החברה
הישראלית.
זאת
דוגמא
מרתקת
להבדל
בין
הממשות
של
מלחמה
לבין
ההדים
הנפשיים
של
מלחמה.
מלחמת
יום
כיפור
נתפסת
בעינינו
ככשלון
של
ישראל,
אבל
אפשר
לומר
עליה
שהיא
ההישג
הצבאי
הגדול
ביותר
של
ישראל.
התחושה
של
כמעט
חורבן
בישראל,
זעזו
את
ישראל
עד
עומק
נשמתה.
עד
אז,
הייתה
תחושה
שהאנשים
אצל
ההגה
יודעים
מה
הם
עושים.
ככל
שהדברים
נוגעים
לבן
גוריון,
בעיני
גדי,
הוא
באמת
ידע
מה
הוא
עושה.
פתאום
נהייתה
תחושה
שההנהגה
לא
יודעת
מה
לעשות.
הצבא
הציל
את
המדינה,
אבל
ההנהגה
נכשלה.
http://textologia.net/?p=5357
אחרי מלחמת יום כיפור אחז את ישראל פחד. תחושת ה"יהיה בסדר" נפגעה. הייתה תחושה שהכל אבוד, והייתה פגיעה בתחושה הקיומית. שלא בטוח שישראל תצא מכל צרה כמו שחשבו לפני זה.
כל מי ששרדאת אֵימֵי המלחמה בחזית ובעורף, שאל ועדיין תוהה איך נוצר הפער האין-סופי בין תמונת המצב האופטימית שהציגה הממשלה ערב המלחמה, להתמוטטות המוחלטת של כול התפיסות שעל פיהן חיינו. כפי שתיארתי במבוא, האווירה ששררה בחברה הישראלית ובצבא העם הייתה של"אני ואפסי עוד".
http://amimorag.blogspot.co.il/2015/02/blog-post.html
איך המלחמות השפיעו על התפתחות העם והמדינה?
נראה כי אחרי כל מלחמה העם משתנה..האם המלחמות בונות או הורסות את העם ?
מאופוריה לאחר מלחמת ששת הימים ועד להלם מוחלט ביום כיפור. איך אתה רואה את תהליך ההתפתחות הזה של החברה שלנו בצל המלחמות?
מה קורה לעם שנמצא נונסטופ במצב לחימה?
מה קורה לאנשים שנלחמו במלחמות?
ובכל זאת - איך שוברים את המעגל האנסופי הזה ?
האם יהיה רגע שניתן יהיה להבטיח לילדינו יונה עם עלה זית וסוף למלחמות ?
לכל אחת מהמלחמות מאפיינים משלה, ואין מלחמה דומה לרעותה. בכל זאת יש מקום לבחינה משווה של המלחמות לפי קטגוריות שונות:
מלחמת ברירה: האם הייתה בידי ישראל היכולת להימנע ממלחמה זו, או שהמלחמה נכפתה עליה על ידי אויביה? "מלחמת שלום הגליל" היא המלחמה הראשונה שעליה נאמר שהיא מלחמת "יש ברירה"[14], אך משנטבע מונח זה, קל לטעון שגם "מבצע קדש" נכלל בקטגוריה זו, שהרי החל ביוזמת ישראל. בשני המקרים עמדה מדינת ישראל בפני בעיה קשה שהציבו בפניה אויביה, אך גדול הספק, בהתאם לנתונים שהיו ידועים לפני המלחמה, ועוד יותר מכך לפי תוצאותיה, האם יציאה למלחמה הייתה הצעד ההכרחי לפתרון בעיות אלה. יש הטוענים שאף מלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמת "יש ברירה", משום שישראל לא התקדמה במסלול של שיחות שלום שהוצע לה בשנים שקדמו למלחמה, ובכך בחרה במודע במסלול המלחמה[15].
מידת הפגיעה באוכלוסייה האזרחית: "האינתיפאדה השנייה" בולטת יותר מכל קודמותיה בהיקף הפגיעה באוכלוסייה האזרחית. האסטרטגיה של הפלסטינים במלחמה זו היא לפגוע באוכלוסייה האזרחית בישראל, ומרבית הקורבנות הישראלים במלחמה זו הם אזרחים. גם האוכלוסייה הפלסטינית נפגעת, משום שהמפגעים יוצאים מקרבה ולכן ניסיונות לאתרם מביאים בהכרח לפגיעה באזרחים. גם במלחמת העצמאות, שבה ניסו שני הצדדים לכבוש יישובים אזרחיים, הייתה פגיעה ניכרת באוכלוסייה אזרחית; כך, כמה יישובים יהודיים חרבו ותושביהם גורשו (כפר עציון ועוד), וגורל דומה פקד כארבע-מאות יישובים פלסטינים שחרבו. במהלך "מלחמת ההתשה" פעל צה"ל פעמים אחדות כנגד תשתיות אזרחיות של מצרים.
המלחמות שלנו מאלצות אותנו להתעמת עם אוכלוסיה אזרחית וההרגשה היא שיש מאמצים גדולים להמנע מפגיעה בהם אבל אנחנו לא מצליחים לגמרי. ומעבר לפגיעה בהם נראה כי גם בנו כעם וכאנשים נוצרות צלקות מהמצב הזה. מה ההתעמתות הזאת עושה לנו ? למה המלחמות שלנו הן כאלה? לאיזה מצב הם אמורים להביא אותנו ?
הישגים טריטוריאליים: במרבית המלחמות כבשה ישראל שטחים נרחבים, מהם שנותרו בידה עד עצם היום הזה, ומהם שהוחזרו לאחר זמן קצר או ממושך. מלחמת ההתשה ומלחמת לבנון השנייה הן המלחמות היחידות שבהם לא היו לישראל יעדים טריטוריאליים (מעבר ליעד של שמירת הקיים).
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C
למה כל שטח שזכינו בו במלחמות שלא אנחנו יזמנו לא מוכר ע"י העולם ובסופו של דבר אנחנו גם מתבקשים להחזיר אותו ?
אחרי מלחמת ששת הימים שמצב חסר סיכוי התהפך לנצחון גדול התהפך גם יחס העולם אלינו ובמקום הזדהות והערכה מסויימת התחילו לראות בנו עם כובש- למה רק אותנו רואים כך?
מהי הטריטוריה האמיתית של ארץ ישראל? האם זה כמו שכתוב בתנך?
מהי הארץ המובטחת לעם ישראל ?
אובדן וזכרון
"אתה כבר לא רק עמנואל של המשפחה שלך או עמנואל של מיה והילדים וגם לא עמנואל של הצוות. מעכשיו, כך הבנו כולנו כבר בלוויה, אתה עמנואל של כלל ישראל, וככזה, למרות מחאותיך, איבדת את הזכות להישאר עניו וצנוע, ולנו לחבריך, קמה החובה שעם ישראל אכן ידע מי אתה היית וכמה גדולה האבידה"
ציטוט אחד מיני רבים של משפחה שמנציחה את הנופל והופכת אותו לקולקטיב, לזיכרון של כולנו.
ייעודו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא התייחדות של אזרחי ישראל עם זכר הנופלים במערכות ישראל, אשר בזכות הקרבתם המדינה קיימת.
את יום הזיכרון נהוג לציין בכל רחבי המדינה בדומיה של שתי דקות בהן מושבתת כל עבודה ומופסקת כל תנועה בדרכים; הדגלים על הבניינים הציבוריים מורדים לחצי התורן; מתקיימות אזכרות ועצרות-עם; ונערכים טקסי התייחדות במחנות צבא-הגנה לישראל ובמוסדות חינוך; בתקשורת מביעים את ייחודו של היום.
בארץ הצבא בכלל והמלחמות בפרט מהוות מדורת שבט אמיתי, אין כמעט אדם בארץ שלא חווה שכול במשפחתו או במעגל קרוב אליו.
קמה
אנושית
חיה
https://www.youtube.com/watch?v=iZ49hgrY7TY
כל
חייל
שנופל
מרגיש
כאילו
הוא
הבן
של...
והאח
של...
ההרגשה
היא
שהכאב
הוא
משותף.
האם
זאת
הרגשה
ייחודית
לעם
ישראל?
האם
אנחנו
באמת
רקמה
אנושית
אחת
?
מדוע גם מי שלא איבד או מכיר אישית מישהו שנפל מרגיש עצב ושותפות גורל כל כך גדולה?
כשנהרג חייל כולנו מרגישים שאיבדנו בן, מדוע רק במוות?
מדוע באירועים טראגים יש הרגשה של משפחה אחת? "הילד של כולנו"
ביגון ובשכול אנחנו תמיד מרגישים משפחה אחת, מדוע בחיים לא מרגישים ככה?
מדוע אירועים טראגים כגון מוות, מלחמה, משבר דווקא אלו אירועים שמקרבים בין אנשים ויש תחושה של סולידריות?
מדוע בזמני שגרה, אנחנו "נלחמים" זה בזה, וכל אחד מנסה להשיג כמה שיותר לעצמו?
איך הופכים את היום הקדוש הזה כך שבנוסף ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא יהיה גם יום החיבור והערבות בין כל אזרחי ותושבי ישראל שחיים במדינה בזכות החללים.
מדוע אנחנו לא מצליחים כעם להרגיש כזה איחוד ושותפות גורל בדברים טובים?
"אנו עומדים בפתחם של ימים משמעותיים למדינת ישראל ולעם היהודי, ימים המבטאים את הסיפור המשותף לכולנו, סיפור משואה לתקומה. ימי הזיכרון ויום העצמאות, החלים בכל שנה בסמיכות זה לזה, משרים רוח מיוחדת במדינת ישראל ומאפשרים לנו לשוב ולחוות מעט מן האירועים הגדולים שהתרחשו בדורות האחרונים, להיזכר שוב מאין באנו ולשאול שוב לאן אנו הולכים.
עבור מערכת החינוך, ימים אלו מספקים הזדמנות טובה וחשובה לקיום תהליך חינוכי לבירור הזהות ולהעמקתה, לחיזוק הקשר לארץ ולמדינה ולהכוונה לחיים של שליחות ושל עשייה.
מינהל חברה ונוער בשיתוף רשת הארגונים "מתחברים – בונים עתיד ביחד" חברו לפיתוחה של תכנית חינוכית, במטרה לחזק את החיבור בין גווני האוכלוסייה בחברה הישראלית, לחזק את הזהות הערכית של בני הנוער בישראל ולחזק את השפעתם של אירועים היסטוריים משמעותיים על חיינו כיום. " ארז אשל
http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Noar/Actualia/AlSederHayom/sederyom119.htm
http://hevra.haifa.ac.il/~comm/he/files/oren/rashut.pdf
זכרון:
למה בעצם כל כך חשוב לנו לזכור?
מדוע יש לנו את הצורך להנציח? במה הוא משרת אותנו?
מהי התרומה של ההנצחה בעיצוב הזהות שלו?
מה חשוב שנוסיף לזכור?
מה זה אומר "לזכור"? למה זה מחייב אותנו?
לאיזה חשבון נפש נדרשים ביום הזיכרון?
נזכור את כולם:
יזְכֹּר עָם יִשְׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים,
חַיָּלֵי צְבָא-הַהֲגָנָה לְיִשׂרָאֵל,
וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם,
וְאַנְשֵי קְהִילוֹת הַמּוֹדִיעִין, הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְשֵׁרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר,
אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בַּמִלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל,
וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרָצְחִים מֵאִרְגּוּנֵי הַטֶּרוֹר.
יִזְכֹּר יִשׂרָאֵל וְיִתְבָּרַך בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים
וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשָׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש
שֶׁל הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.
יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן
חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.
אתם עומדים בפיתחו של אתר הנצחה מיוחד. אתר שהוקם לכבודו של כל אחד מחללי מערכות ישראל, למן התחלת המאבק הציוני בארץ, דרך הקמת המדינה ועד עצם היום הזה. אתר זה הוקם כגלעד לכל אחד מהלוחמים והלוחמות שנפלו בארץ-ישראל ומעבר לגבולותיה - ולזכר כולם כאחד.
בבואכם אל אתר ההנצחה "יזכור", אתם נכנסים למקום שיש בו גם מרוחו של בית העלמין הצבאי, גם מרוחו של המוזיאון ההיסטורי וגם מרוחו של ההיכל הערכי.
לבקר באתר הזה, פירושו להלך בשבילי האבן של בית העלמין הצבאי, ואלה לעולם מובילים את ההלך אל מצבתו של חייל אחד - וכל המצבות דומות זו לזו, ולכל אחת מהן הסיפור האנושי שלה, ומכולן עולה אותה עצבות. באתר הזה, כמו בבית עלמין הצבאי, נשמעים ללא הרף גם הד חייו של החייל שנפל וגם הד מותו, כשם שאין בו רגע ללא דמעות השכול, שהן דמעות האהבה הפצועה, דמעות הגעגועים הכאובים והיגון.
http://www.izkor.gov.il/Page.aspx?pid=56
מהו הזיכרון האנושי וכיצד הוא משרת את הזהות הקולקטיבית שלנו כעם?
הנחה היא שהגיבורים האלה שנפלו לטובת מטרה מקודשת צריכים להיזכר ולהיחקק היטב בתודעת הציבור כי בזכותם אנו חיים.
יום הזיכרון הוא יום בו האומה עוצרת את מהלך החיים השגרתי ופונה אל עברה ומעצבת את הנצחתו. פעולות ההנצחה והזכרון נעשות על מנת להזכיר את העבר אבל גם על מנת להגדיר את הזהות העצמית בהווה, לעצב ולחזק את מערכת הערכים של החברה. בחברה הלאומית המודרנית אמצעי התקשורת לאתר הזכרון הדומננטי ביותר. ביום הזיכרון לשואה למשל, אמצעי התקשורת לא רק מתווכים בפעולת ההנצחה, אלה מהווים כאתר הנצחה.
בשנת 1963 חוקקה הכנסת את "חוק יום הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות וצבא-הגנה לישראל", והוסדרו בו מנהגיו ומועדו. הסיבה הנפוצה שנחקקה בתודעה הלאומית בקביעת תאריך יום הזיכרון לפני יום העצמאות היא לתזכורת גבורת הנופלים שנתנו את נפשם למען הארץ, ועקב סיבה זו, שחלחלה עמוק לתוך התודעה הישראלית, נקבע באופן רשמי על ידי הכנסת בחוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ה'תשכ"ג-1963, שבתחילתו נאמר:
משפחות שכולות:
האם על ידי החיבור בינינו נוכל להרגיש איחוד עם נשמות הנופלים?
עבור בני המשפחות השכולות, יום זה הוא מועד רשמי בלבד, מכיוון שמבחינתם כל יום הוא יום זיכרון- מה אנחנו כחברה יכולים לעשות למען המשפחות האלה? מה יכול ינחם אותם ?
עבור רבים יום הזיכרון מוקדש להתייחדות עם זכרם של אלה אשר הקריבו את חייהם למען הזכות לחיות כאן. עבור בני המשפחות השכולות, יום זה הוא מועד רשמי בלבד, מכיוון שמבחינתם כל יום הוא יום זיכרון - יום ההולדת, יום הנישואים, החופשה האחרונה. כל רגע צופן בחובו רסיסי געגוע.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4220434,00.html
איך להתמודד עם האובדן? עם החלל שנוצר?