עשרת הדיברות. על פניו החוקים ברורים, אך טמון בהם רובד עמוק יותר. הוא רלבנטי מאוד למציאות המקושרת שבה כולנו באותה סירה, לבעיות שמאיימות כיום על ישראל ועל האנושות כולה. הצצה אל פנימיות התורה, עם מבט אבולוציוני והסתכלות רחבה.
עשרת הדיברות ניתנו בהר סיני, לאחר יציאת מצרים. "מצרים" זה שם קוד לשליטת האגו באדם. בדיוק כמו שרואים היום בעולם. משחקי אגו בכל מקום, בכל תחום, בכל רמה. מהזוגיות והמשפחה, דרך היחסים בעבודה, בכבישים ובמדינה, ועד לזירה הבינלאומית והיחס לסביבה. הכול זה אגו, 'אני יותר ממך'. כשמתחילים לזהות שזהו השורש לכל בעיה, אפשר להתקדם ליציאה מעבדות מצרים. העבדות לאגואיזם הצר, שנקרא גם יצר הרע.
בהמשך ההתפתחות, מגיע מעמד הר סיני. הוא מסמל מצב שבו אותו אגו שטבוע באדם שוב קם, ומעורר בבני ישראל הרהורים של שנאה. לשון הרע, זלזול, דחייה. פילוג נורא. מצד שני, מתעוררת גם הבנה שדווקא כאן יש הזדמנות להתעלות מעל כל הפירוד ולהיבנות כאומה רוחנית. בשונה מכל עם אחר שהתהווה על בסיס מכנה משותף טבעי, כמו למשל חיים באותו אזור, עם ישראל נעשה לעם רק במאמצים משותפים להתחבר באהבה מעל כל האגו והדחייה. עם של אידיאה.
מעמד הר סיני הייתה טעימה זמנית שקיבלנו של איך זה מרגיש להיות מחוברים, עד כמה החיבור יכול להרים אותנו מעל הגשמיות, מעל הרגשת החיים הגופניים. ההתקשרות, האהבה, הערבות ההדדית – נתנו הרגשה של התגלות כוח עליון. התחלנו להרגיש דרגת קיום גבוהה יותר, שבה כל אחד יוצא מעצמו וחי בין כולם, דואג לאחרים, רוצה למלא אותם. הגוף שלו כאילו נעלם, והוא מתחיל להרגיש שבינו לבינם שורה כוח מיוחד. כך גילינו שבטבע יש כוח פנימי, יסוד הבריאה. 'הטבע', בגימטרייה 'א-לֺהים' (86). שכל הטבע הוא מנגנון אחד, מערכת אינטגרלית שכל חלקיה קשורים זה לזה באחדות נפלאה.
במעמד זה נמסרו לנו עשרה כללים, שעל פיהם נוכל לחזק את הקשר בינינו ועם אותו כוח. חוקים אלה נועדו להביא אותנו להרגיש באופן מלא את רשת הקשר שמחברת את כל פרטי המציאות – דומם, צומח, חי ובני האדם – למערכת הרמונית. כל דיבר מכוון את האדם כיצד לשפר עוד יותר את היחס לכל מה שמחוץ לו, עד שיחוש את החיבור המושלם שבין כל חלקי המערכת.
נביא כאן בקצרה מעט ממה שטמון בכל אחד מעשרת הדיברות, שהם חוקי מערכת הקשר.
הדִיבר הראשון אומר: "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".
חוקי מערכת הקשר נפתחים בהכוונה הראשונה שמאפשרת תפיסה נכונה של המציאות: גילוי הכוח האחד ששורה בכול. זהו כוח שמהותו אחדות הכול, ותכונתו היא השפעה טובה, כלומר אהבה ונתינה טהורה.
מלכתחילה האדם אינו מרגיש את הכוח האחד שפועל בכול, כיוון שאין לו מקלֵט מתאים, אין לו את התכונה הנדרשת כדי לקלוט אותו. התכונה הנדרשת היא תכונת ההשפעה והאהבה, ואילו האדם מטבעו נוצר עם תכונה הפוכה של אגו, של אהבה עצמית.
לכן בא הדיבר הראשון ומכוון את האדם ללמוד להרגיש עד כמה האגו משעבד אותו, עד כמה הוא עֶבד שלו. עד כמה באופן נבזי הוא מנצל אותו. זאת כדי שיבדיל בין החיים בתוך "מצרים", ובין החיים מחוץ לה.
אדם הרוצה לנצל אחרים, נקרא בשפת המקרא "עבד". זאת מכיוון שהוא עושה הכול כדי לרצות את הרצון האגואיסטי שלו, למלא אותו, ומקדיש לכך את כל מרצו ומחשבותיו. יש לו אפשרות להתעלות להשפעה ולאהבה, לשלמות, לגעת בנצח, אבל את כל זה הוא מפסיד, מפני שהוא שרוי בתוך הרגשה אגואיסטית צרה, בתוך האהבה העצמית שלו שכובלת אותו.
יציאת בני ישראל מ"ארץ מצרים" כאמור, הייתה יציאה מתוך היחס האגואיסטי למציאות, ואחריה, במעמד הר סיני, באה ההבנה מה זה להיות מקושרים באהבה ובערבות הדדית. אז ניתן להם הדיבר הראשון: "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".
דיבר זה מגדיר את התנאי הבסיסי לקיומו של עם ישראל – כתוצאה מהמאמץ להתאחד מעל כל הפילוגים, מתגלה בינינו כוח עליון של השפעה ואהבה. הוא מוציא אותנו מהאהבה העצמית הצרה שבה אנו שורים, ומחבר אותנו זה לזה.
הדיבר השני אומר: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי". זהו חוק שני שאומר, אל תדמיינו לעצמכם את הכוח העליון בצורות שונות או דמויות. אלא רק מה שתשיגו באופן מעשי, ביחסים בין איש לרעהו, זה יהיה הכוח העליון שישרה בקשרים ביניכם. במילים אחרות, רק על ידי חיבור הדדי משיגים את האלוהים, את הכוח העליון שתכונתו השפעה ואהבה.
נוסחת ההתפתחות הכללית היא: "מאהבת הבריות לאהבת הבורא". רק דרך אהבת הבריות, אפשר להגיע לאהבה הגבוהה ביותר במציאות שנקראת גם "אהבת השם". כלומר, להשגת תכונת האהבה וההשפעה הטהורה.
"לשאת את שם ה' לשווא" משמע, לעשות פעולות שונות שאינן קשורות לחיבור בינינו, ולקוות שהן יביאו אותנו לקשר עם הכוח העליון, כביכול. כלומר, אם נפעל בכל כיוון אחר מלבד חיבור, כל פעולתנו תהיה לשווא.
לשאת את שם ה' לשווא פירושו גם לפרש באופן שגוי את מושג התפילה. תפילה אמיתית היא העבודה שבלב, כשאנו מאמצים את הלב שלנו להיות בחיבור עם כולם, לגלות אהבה לכולם. כשאנו מנסים לעשות זאת ומרגישים שאיננו מסוגלים, נוצר בנו "חיסרון", פער בין הרצוי למצוי. מכאן מתעוררת הבקשה להיות מסוגל להשפיע ולאהוב, בקשה שייווצר בנו "טבע שני" מעל הטבע האגואיסטי המקורי.
כדי להגיע למצב של חיבור מושלם עלינו לעבור תיקונים. "תיקון" הוא כשאני משתמש באגו שלי לטובת הזולת ולא לטובתי. באופן טבעי אני כל הזמן חושב על עצמי, ואילו עכשיו קיבלתי על עצמי תנאי, שבכל האפשרויות שלי, בשכל, ברגש ובכוח, אני פועל למען הזולת. אני מעמיד את עצמי לשירות הכלל. זה נקרא שתיקנתי את עצמי.
לתיקונים מגיעים בהדרגה דרך שלבים שנקראים "ששת ימי החול". אנו כל פעם מתחברים יותר בינינו. ככל שהאגו הולך וגדל, כך אנחנו נדרשים להתחבר יותר. את כל "הפשעים" שמתגלים בינינו, אנו מכסים באהבה, ככתוב: "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב). כך מגיעים בסופו של דבר למצב שסיימנו לממש את כל האגו שלנו, וכולו מתוקן להשפעה, לאהבה ולחיבור. אז אנחנו מגלים את כוח ההשפעה והאהבה במלואו, וזה נקרא "יום השבת".
הדיבר "זכור את יום השבת לקדשו", מבקש שתמיד נציב את מצב ה"שבת", את מצב החיבור המושלם, כמטרה.
זהו אחד הדיברות המפורסמים ביותר, שמבחינת הפשט מבקש מאיתנו לכבד את הורינו. לפני שניכנס למשמעותו העמוקה יותר נבדוק מהו יחס של כבוד כלפי הורים. ילד המכבד את הוריו, משמעו שהוא מכיר להם תודה על כך שהם מגדלים אותו, הוא מתייחס אליהם ביראת כבוד ולא עובר על דברם. הוא גם סמוך ובטוח שכאשר הוא יזדקק לעזרה, הם יהיו שם בשבילו.
את המשמעות העמוקה, הפנימית, של דיבר זה, אפשר להסביר בדוגמה הבאה. כשאני רוצה להתחבר עם האחרים ביחסים של השפעה ואהבה, אבל מרגיש חוסר אונים, חוסר כוחות וחוסר כיוון, אני חש שאני צריך הַכְוונה. כשאני מרגיש את החיסרון לכך, ובו בזמן מכבד ומעריך את תכונות ההשפעה והאהבה כתכונות הנעלות ביותר, אזי אני מגלה שיש מעליי מערכת רוחנית, שמיועדת לתקן את הטבע האגואיסטי שלי ולעזור לי להתחבר. מערכת מיוחדת, שממנה אני יכול לקבל עזרה. מערכת זו, בשפתם של חכמי הקבלה, נקראת "אבא ואימא".
חמשת הדיברות האחרונים הם: "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב", "לא תענה ברעך עד שקר" ו"לא תחמוד". על פניו הדברים נראים ברורים ומובנים, אך גם בדיברות אלה יש רבדים עמוקים מאוד. ספרים רבים נכתבו על כך, אך מפאת קוצר היריעה, נסביר רק מספר רעיונות בסיסיים.
הדיבר "לא תרצח" מכוון לכך שאסור לנתק שום קשר אפשרי עם אף אחד, ותמיד לדון כל אדם לכף זכות. לראות בכל אדם נכונות לחיבור, גם אם מרגישים שהוא שונא אותי, אינו מבין אותי ואינו מסוגל להתחבר, או שאני מרגיש כלפיו ניכור. בכל מקרה לא לנתק את הקשר עמו, אלא לתת לו אפשרות לקבל דרכי את רוח החיים, רוח החיבור. זה נקרא "לא תרצח" אותו. "רצח" פירושו שאני מנתק לאדם אחר קשר עם "אור החיים", עם ה"אוויר לנשימה" שנמצא בקשר בינינו.
כדי ליצור חברה שתהיה בחיבור ובאהבה, עלינו לשאוף להתקשר לרצונות הזולת ולמלא את מה שחסר לאחרים. עלינו להעמיד עצמנו לשירות האחר, להשתדל להרגיש מה חסר לו ולמלא את רצונותיו.
תהליך זה של פיתוח יחס של השפעה ואהבה מצידי לזולת הוא תהליך מדורג. לזולת יש רצונות רבים, ולא את כולם אני צריך ויכול למלא מיד. בכל רמה חדשה בהתפתחותי, עליי להבדיל בין רצונות הזולת שאותם אוכל למלא, ובין הרצונות שלא אוכל למלא עתה.
ומה הקשר ל"לא תנאף"? על פי לשון המקרא, הרצונות בזולת שאני יכול למלא ברמתי הנוכחית, נחשבים כלפיי ל"אשתי". אותם עליי למלא. רצונותיו האחרים של הזולת, שאיני יכול למלא עתה, נחשבים כלפיי ל"אשת איש" אחר. כלומר, עכשיו הרצונות האלה אינם מיועדים לי, לא ניתנים לי לעבודה ולמילוי. אין באפשרותי להשפיע להם, ולכן כדי לא לקלקל, איני נוגע בהם.
אם אדם חושב על טובתו האישית במקום על טובת הכלל, זו גניבה. בנוסף, גניבה במשמעותה המלאה היא לא רק כשאדם לוקח מהכלל, אלא גם כשאינו תורם לחברה, כבמידת יכולתו, בכל רגע.
במילים אחרות, אם יש לי היכולת להשתתף באופן פעיל בחברה ולתרום לכלל, בכוח מסוים שעומד עתה לרשותי, ואיני עושה זאת, ייחשב הדבר כגניבה מהחברה. לא תרמתי לה את כל מה שביכולתי לתרום. בדיוק כמו בגוף שלנו, חיים מתאפשרים רק כשכל פרט מתפקד במלוא כוחו המיוחד. בחברה שרוצה לתפקד כמערכת אחת, אדם שתורם פחות מכפי יכולתו, נחשב לגנב.
"לא תענה ברעך עד שקר" הוא עניין בעל משמעות עמוקה. עדות שקר הכוונה היא שגם בעבור עצמי וגם בעבור האחרים אני נמצא כעד, כמשתתף, כשותף בכל מה שקורה במערכת.
למה הכוונה? האדם הוא עולם קטן, מסבירים החכמים, ולכל אחד יש אחריות כלפי כולם. אם במקום כלשהו במערכת מתרחשת איזושהי תקלה, לי יש אחריות אישית כלפי זה. עליי להרגיש שאני האחראי למה שקרה. להרגשת אחריות הדדית ברמה כזו עלינו לשאוף להגיע.
"עדות שקר" היא בכך שכביכול נתתי לדברים לא טובים לקרות. השתתפתי במערכת באופן שקרי, כלומר לא הזרמתי די הצורך כוח חיובי למערכת. עליי לקחת אחריות אישית, לשאוף לתקן את עצמי ולהשפיע בכך לטובה על כל המערכת.
בהקשר זה חשוב להזכיר את האחריות המיוחדת שיש לישראל כלפי האנושות. מתוקף היותו של עם ישראל החלק הפנימי המשפיע מבין אומות העולם, כל דבר שקורה בעולם מקורו בישראל. כאשר בעם ישראל מתקיימים יחסים הדדיים של חיבור והשפעה, העולם מתמלא בשפע ובטוב. ואילו כאשר בישראל יש פירוד ופילוג, העולם כולו משלם את המחיר, וחש שנאה כלפינו.
הדיבר האחרון הוא "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך, ועַבדו, ואֲמתו, ושורו, וחמורו, וכל אשר לרעך".
אנחנו נמדדים לא רק בפעולות שלנו, אלא גם בכוונתנו. לכל פעולה קודמת מחשבה וכוונה, לכן התיקון אינו בפעולות יפות מצידנו כלפי האחרים, אלא בעיקר בכוונות. כל אחד יכול לבדוק אם הוא מתכוון באמת לטובת האחר, או שכוונתו להרוויח משהו לעצמו כתוצאה מפעולה מסוימת שביצע.
לחמוד פירושו, להתכוון לנצל לטובתי משהו שאינו שייך לי, כלומר לפעול בכוונה אגואיסטית כלפי הזולת. גם אם לכאורה נראה שעשיתי כלפיו משהו טוב, ייתכן שכוונתי הייתה להרוויח מכך לעצמי. לכן הדיבר "לא תחמוד" אומר: אל תחשוב להרוויח משהו לעצמך על חשבון מישהו. כלומר, עלינו להגיע לתיקון באופן כזה, שאפילו בלב לא תתעורר בנו כוונה לנצל אחרים לטובתנו האישית.
אחרי הכול צריך לחזור אל הכלל: "ואהבת לרעך כמוך". ברגע שנתחיל ללמוד את השיטה לחיבור הלבבות של אבותינו, שיטה שמפורטת בחכמת הקבלה, הפנימיות שבעשרת הדיברות תתגלה ברשת הקשר שנבנה בינינו, כמו גם היכולת לממשם. שלב אחר שלב אנחנו נתעלה יחד לדרגת קיום חדשה, נגלה את האלוהות בינינו כתכונה של השפעה ואהבה, ונוביל ליחסים כאלה את האנושות כולה. וכשרואים מה קורה היום סביב, מבינים שאין ברירה. חיבור נכון זו ההצלה היחידה.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 159 – bit.ly/3L5Ymv3