חיים חדשים

שיחה 218

גיבוש הזהות העצמית

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 01.08.13 - אחרי עריכה

אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים" סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן. שלום ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: אנחנו רוצים ללמוד מהרב לייטמן איך לבנות את החיים שלנו כחיים חדשים, חיים טובים יותר, חיים שבהם כל מערכות היחסים בינינו עולות רמה, עולות למקום הכי גבוה שנצליח, כי אנחנו מבינים שהיחסים בינינו קובעים את כל מצב הרוח שלנו, את הבריאות שלנו, את ההצלחה שלנו בחיים, את האכזבות שלנו, את הכל. ואנחנו רוצים לקחת את הגורם הזה וללמוד איך לעבוד איתו נכון. אנחנו מבינים שיש לנו כלי ביד שאם נצליח להבין איך הוא עובד, ואיך לכוון אותו נכון נוכל להביא את הכל למקום טוב יותר, למקום מלא יותר, שנקום בבוקר עם אור גדול בעיניים ונשמח על זה שיש לנו יחסים טובים וחיים טובים. זה מה שאנחנו רוצים לעשות. בכל פעם אנחנו מתמקדים באחת ממערכת היחסים שנמצאות בחייו של כל אדם, בדרך כלל התובנות בכל מערכת יכולות לשרת אותנו בכל מערכות היחסים האחרות גם כן. אז תהיו איתנו, יהיה הרבה מה ללמוד, בטוח.

ניצה אנחנו בקורס הורים, לומדים להיות הורים. והנושא שאנחנו רוצים היום לדבר עליו הוא נושא גיל ההתבגרות. אחד מהשלבים הכי מאתגרים הורים, זה השלב שבו הילד הקטן שלהם פתאום הופך להיות מתבגר, והכל מתחיל להשתנות. אנחנו פתאום רואים ילד שעד לשלב מסוים עוד היה מקבל מה שאנחנו אומרים ולא היה מתווכח יותר מדי, היתה לנו תקשורת טובה איתו פחות או יותר, גם יכולנו להבין מה קורה איתו.

ברגע שהילד מתחיל לעבור תהליך של גיל ההתבגרות, הוא נכנס לאיזו תקופה בה הוא מתחיל לגבש את הזהות העצמית שלו, הוא מתחיל לדרוש יותר עצמאות. הוא מתחיל לעבור שינויים פיזיים, רגשיים, קוגניטיביים, הדרך בה הוא חושב משתנה, הצרכים שלו משתנים, הדחפים שלו משתנים. הכל משתנה. אנחנו מסתכלים על היצור שהיה הילד שלנו, שהכרנו אותו ולנגד עינינו הוא פתאום מתחיל לשנות צורה.

הדבר ראשון שהיינו רוצים להבין כהורים, זה קודם כל מה עובר על הילד שלנו? אם נבין טוב יותר מה עובר עליו, יהיה לנו קל יותר לראות איך אנחנו מתאימים את עצמנו לצרכים החדשים שמתחילים להופיע אצלו וגם לעזור לו לעצב בצורה הטובה ביותר את הזהות העצמית שלו?

קודם כל יש לנו בעיה, כי אנחנו לא מדברים פתאום על גיל ההתבגרות. אנחנו מדברים על תהליך שאנחנו עוברים עם הילד. ולכן, אם אנחנו עוברים איתו באמת תהליך, הוא ואנחנו במקביל כהורים וילד, אז אין קפיצות ואין משהו פתאומי ואין הפתעות. אלא אנחנו מבינים מה שקורה ומתוך הקשר איתנו וגם הוא מבין, מרגיש מה קורה איתו ואז אין לו שום בעיה, הוא לא מקבל שינויים פתאומיים, אם אנחנו עוברים איתו על כל השלבים בצורה נכונה. אבל אם זה לא קורה, אז בהתאם לזה בכל גיל וגיל יש לנו הפתעות, ובמיוחד זה נכון לגבי גיל ההתבגרות.

מה כל כך מיוחד בגיל ההתבגרות? הוא מתחיל להיות אדם. זה לא מישהו שעושה העתקה מהגדולים וכל התשוקה שלו היא להיות דומה להם, כמו שזה קורה בגיל שלפני ההתבגרות, כאשר אין לו עדיין את הבגרות שלו. זאת אומרת, הוא עדיין לא אישיות. ולכן כל דבר שאנחנו אומרים לו הוא שומע, הוא מקבל, הוא אולי לא רוצה לקבל לפעמים, אבל זה בגלל שלוקח דוגמה ממישהו אחר במקום ההורים. יש לו חברים, יש לו עוד כל מיני דוגמאות, צורות מהאינטרנט או מהטלוויזיה, אבל בכל זאת הוא עושה עדיין העתקה מצורות שונות ומכניס אותן לתוכו, בוחן ומקבל את הצורה שפועלת עליו יותר חזק.

אנחנו צריכים כאן רק לזהות ממה הוא מתפעל יותר, וממה פחות ולראות שהצורות הטובות, הנכונות יכנסו לתוך הזיכרון שלו, הזיכרון המוחי וזיכרון הרגשי, ושזה יהיה כאותן המידות שכלפיהן הוא אחר כך יבדוק את ההתרשמות שלו מהחיים. זה מאוד חשוב. וכך זה ממשיך עד שהוא מקבל מכל מיני צדדים כל מיני התרשמויות. זה הגיל שלפני ההתבגרות.

כשהילד עובר לגיל ההתבגרות, הוא מתחיל להראות את עצמו כמבין, כמרגיש, כפועל בעצמו, כביכול אחראי על מה שהוא עושה, רוצה להיות אחראי. זאת אומרת רוצה להראות שאני מחליט, ואני עושה, ואני קובע, ואני השליט. כאן נשאלת השאלה, עד כמה דאגנו מקודם שהוא יקבל את ההבחנות הנכונות, הערכים הנכונים, אז יהיה לנו קל לדבר גם בגיל הזה. הגיל חייב להגיע. אם גיל ההתבגרות לא בא, זה חמור מאוד, יש לנו בעיה עם הילד, האישיות שלו חייבת להתחיל לדבר מתוכו.

השאלה עכשיו היא איזה ביטוי אנחנו רואים. וגם כאן, למרות שזה גיל ההתבגרות אנחנו צריכים להראות לו דוגמאות מתוכנו, איך אני מבטא את עצמי. באחריות, בהתחשבות, באהבה, בהכנעה, בשליטה, וגם בספקות. זה מאוד חשוב. זאת אומרת, בג' קווים. מצד החולשה ומצד הכוח, מצד החכמה ומצד הספק, המבין והלא מבין, המרגיש והלא מרגיש, השולט והחלש, האוהב והדוחה. ואיך שאנחנו מתייחסים לכל תופעה ותופעה משני צדדים.

ולא סתם אני אוהב, אני שונא, אלא שכל דבר יהיה מאוזן. אין דבר כזה אני לא אוהב את זה, אתה צריך גם להראות את צד השני, כי יש אנשים הפוכים, שהם כן אוהבים את זה וכך אתה לא תמצא קשר איתם בכלל וזה לא טוב, אתה צריך להיות מאוזן. למרות שמצד אחד אתה מחליט שאתה לא אוהב את זה, אתה מבין אחרים שכן אוהבים את זה, ומהצד השני אתה גם יכול להתלבש במישהו אחר וכן הלאה. זאת אומרת אלה דברים שצריכים ללמוד, גיל ההתבגרות זה גיל של קומוניקציה אקטיבית.

זה לא שילדים מתחברים סתם כך או כך, זו כבר אישיות שבה האדם מבטא את עצמו. ויודע איך להציג את עצמו כלפי חוץ, כך שיראה יפה וטוב, וגם כלפי עצמו שלא יהיה בשקר ולא בכוח ולא כמי שמכופף את עצמו וכן הלאה. אלא איך הוא חי קודם כל בהבנה של העולם, אנחנו צריכים להסביר לו את החולשות של בני האדם בצורות מאוד רחבות וחזקות, מאוד בולטות. מהם תכונות האופי שלהם, חולשותיהם, מה הסימנים והיסודות להתפרצות, לאי הסכמה, לשנאה, לאהבה עיוורת, למשיכה מינית. בקיצור, דחפים שליליים וחיוביים במשיכה ובדחייה שיש בכל אדם ואדם.

ועד כמה שהאדם מאוזן בכל הדחפים הללו, הוא יותר שלם עם העולם. יחסית, הוא יכול ליהנות מהרבה דברים, הוא יכול אולי לא להסכים, אבל להבין כל אחד ואחד, זה מאוד חשוב. קומוניקציה אקטיבית כמו שדיברנו זה שהלימוד כאן הצריך להיות נכון. אבל זו העבודה, זה כבר אומר לתת לו דוגמאות קטנות כמו שזה היה קודם, "אתה ילד טוב, מקבל מאיתנו", אנחנו שמסבירים לו דברים. אבל כאן זה ממש לעזור לו לבנות את האישיות שלו ברצון אקטיבי, שמתגלה עכשיו ובכך הוא רוצה להיות אדם.

אם קודם עשינו את הפסל הזה, ועבדנו בפיסול של איזו דמות של האדם, דמות כללית שעשינו אותה מהחומר הנכון, עכשיו אנחנו מפסלים את דמות האדם הזאת בצורה פנימית, אנחנו עוזרים לה לבנות את האדם שבה, לא את השיש החיצון, אלא את הרוח שבה. וכאן זו באמת עבודה אומנותית. אני חושב שאנחנו נהיה עוד מעט מוכנים לזה כדי לעבור את זה על עצמנו, ואחר כך להיות כבר מומחים לעשות את זה על הקהל הרחב בכל מיני סדנאות, כל מיני קבוצות, וגם בצורה אישית.

אבל זאת עבודה שצריכים בשבילה ממש אומנים, והיא כוללת בתוכה תיאטרון, מוזיאונים למיניהם, טיולים, שיחות, ספרים, משחקים מסוימים, הרבה מאוד היסטוריה, הרבה שיחות בצוותא ובכל מיני צורות, התרשמויות שליליות וחיוביות, כך שהמתבגר לא סתם קורא משהו, אלא דנים על זה ומקבלים הסבר מכמה אנשים בעלי דעה מנוגדת, ומתוך זה הוא בונה את ההסתכלות הרב כיוונית, הרב גונית שלו על כל דבר ודבר. אלה דברים חשובים מאוד.

ניצה: ובאמת כהורים אין לנו מספיק הבנה ומידע איך מתמודדים עם התהליך הזה ואיך עוזרים.

לבנות אדם זו אמנות אלוקית. רק אותם בני אדם שיש להם כוח עליון, שיש להם הבנה בנפש האדם, יכולים לעשות זאת. לכן מה שאני מתאר זו צורה כזאת אידיאלית שאליה צריך לשאוף, אבל צריכים לזה ממש אומנים רוחניים, ברוח האדם. הרי זה מה שאנחנו מעצבים עכשיו. אנחנו עדיין לא עובדים בזה. ואת כל מה שאמרתי כאן תיקחו בהנחה שיהיה לנו לזה מספיק זמן לעשות כי הרי אנחנו מדברים על כך שעוד מעט אנחנו לא נעבוד, ונחייה חיים חדשים שכמעט כולנו נהיה באבטלה ויהיה לנו מספיק זמן.

ניצה: אני רוצה בינתיים לשאול שאלה אחת כללית. אנחנו שמים לב שגיל ההתבגרות מאוד השתנה. אם בתקופה שלי, אני זוכרת שגיל ההתבגרות אצל בנות התחיל סביב נניח בגיל 12, 13 ועד גיל 16, 17, זה היה פחות או יותר גיל ההתבגרות, היום לפחות לפי הסקרים בנות מתחילות את גיל ההתבגרות, מגיל 8, 9. גיל 10. בגיל הזה יש הרבה בנות שהן כבר ממש מפותחות. איך זה קורה ?

גיל ההתבגרות של הדור שלי, התחיל בגיל 14.

ניצה: כן, 15. 16 זה היה הגיל המרכזי שבזמנו קראו לו "טיפש עשרה", היום כבר לא קוראים לזה כך. אבל איך זה קורה? מה, הטבע כאילו משתנה. איך זה יכול להיות שהילדים שלנו מתבגרים הרבה יותר מהר, בגיל הרבה יותר צעיר. ולמה התופעה הזאת מתרחשת בכלל?

יש לזה הרבה הסברים, זה מפני שכל העולם מלא מידע, יש גנים והורמונים שמתפתחים יותר מהר, האוכל, וכל מה שאנחנו עושים. אנחנו גם חיים בצורה יותר מרוכזת, בעיר, עם הרבה תנועה, עם הרבה התקשרויות בינינו, עם אינטרנט, טלוויזיה וכן הלאה, והילד כבר מרגיש שהוא נמצא בעולם הגדול.

עד גיל, 16, 17, אני כמעט ולא יצאתי מהעיר שלי. אני חייתי במשפחה מיוחדת, לקחו אותי לים השחור, לכל מיני מקומות, לערים הגדולות במדינה, אבל ילדים האחרים לא ידעו מה זה בכלל. והיום, איך יתכן לא לנסוע?

ניצה: מצד שני גיל ההתבגרות היה קצר יותר, הוא התחיל מאוחר יותר והסתיים בגיל 17, 18. היום יש האומרים שהוא לא מסתיים עד גיל 30.

היום אני לא יודע אם הוא מסתיים בכלל, הצעירים מעדיפים שהוא לא יסתיים. אבל זה בגלל שהעולם לא נגמר, הוא כל הזמן מתפתח. וגם האדם שבעולם משתנה ומתפתח כל הזמן, ועובר במשך החיים שלו הרבה צורות חיים וגלגולים. פעם בעבר היה הכפר שלי, העבודה שלי, ההורים והקרובים שלי. אדם התחתן עם השכנה שלו, נולדו לו ילדים, הכל היה לו ברור, הוא בנה לעצמו בית ליד המשפחה והכל היה טוב ויפה.

היום אדם משנה מקום, משנה מזל, או משנה משפחה כל שנה, הכל משתנה. לכן בצורה כזאת זה בלתי אפשרי לאדם "להתיישב", להיות יציב, אלא הוא משתנה כל פעם וגם העולם משתנה. אם פעם העולם היה יציב יותר עם מלכים, אדונים, שליטים, או שריף מקומי, אז היום בא מישהו לשעה והולך והכל מתחלף מהר מאוד. לכן גם האנשים לא מפחדים להשתנות מהיום למחר. אצל אף אחד מילה היא לא מילה, אף אחד לא יודע איך הוא יחשוב ויחליט בעוד רגע, וזה נעשה מקובל כביכול, כי בעולם משתנה גם אנחנו משתנים.

לכן אם גיל ההתבגרות נראה לנו פעם כגיל שהאדם מתייצב בו, ויש לו כל מיני עליות וירידות, שהוא רץ וקופץ, המילה שלו היא היום כזו ולמחרת כבר אחרת, ואנחנו התייחסנו אליו כך, אז היום זו כביכול נורמה לכל דבר.

גם התקופה שלנו כחברה היא תקופת התבגרות כללית. היינו בתקופה של ילדות שהיא נניח עד גיל 9, 10. ואנחנו כל העולם, כל האנושות סחבנו, אבל בעצם היינו די סטאטיים. היום האנושות נכנסת לתקופה של גיל ההתבגרות. וזו רק התקופה הראשונה של הגיל הזה, שבה אנחנו מרגישים את עצמנו מבולבלים, פועלים עלינו הרבה כוחות, התרחשויות, ואנחנו לא יודעים איך לעבוד עם זה, איך לעשות את זה. אין לנו מי שילמד אותנו, איך אנחנו, האנושות, צריכים להתייצב ולקבל מכל הצורות השונות האלה את הדברים הנכונים, איך לעבד אותם. איך לקחת את הנכונים לימין, ואחרים לשמאל, את אלה לטובה, ואחרים לרעה. אין לנו דוגמאות להתנהגות נכונה. ולכן אנחנו נמצאים כתלויים באוויר, וזה אופייני למצב שלנו.

ניצה: למדתי הרבה מאוד כאמא, ויכול להיות שדרך ההתמודדות שלי כהורה עם גיל ההתבגרות של הילדים במשפחה, גם אני אעבור תהליך של התבגרות והבנה, כי נראה שאלה תהליכים מקבילים כפי שאתה מתאר פה.

לכן אם אנחנו לומדים איך ללמד נכון, אז אנחנו גם לומדים את עצמנו. אין ברירה, כי אין לנו ממי ללמוד, אלא אנחנו צריכים להשתדל לפי השיטה שאותה אנחנו מבררים כאן קצת, להתחיל לעבוד, ומתוך זה גם אנחנו נעבור את התהליך ההתפתחותי שלנו.

אורן: הבדלת את התפתחות הילד עד גיל ההתבגרות, ומגיל ההתבגרות והלאה. אמרת שעד גיל ההתבגרות הילד בעצם מעתיק כל הזמן את מה שהוא רואה. לכן צריך לדאוג שיהיו מולו דוגמאות טובות, ואז הוא יעתיק אותן לתוכו.

גם דוגמאות לא כל כך טובות, אלא רעות, אבל הוא צריך לדעת איך לא להעתיק אותן. זאת אומרת, אתה מלמד אותו את שני הצדדים, אחרת אי אפשר, כי הוא לא מברר את הכל בדיוק. אבל הוא רואה תופעות לא טובות ואתה מסביר לו למה הן לא טובות ולכן לא כדאי להעתיק אותן, אלא להפוך.

מגיל ההתבגרות מתחיל להתייצב בו מנוע, מוח ולב משלו, והוא בעצמו רוצה כביכול לתת דוגמאות של ההתנהגות שלו בעולם.

אורן: האם תוכל קצת להרחיב בנושא?

המתבגר לא מסתכל על האחרים, איך הם מתנהגים, אלא הוא רוצה להראות לכולם איך הוא מתנהג. זאת אומרת, במקום פסיבי הוא הופך להיות אקטיבי. במקום לקבל, לקלוט ולספוג את כל מה שסביבו בעולם, שזו בעצם הילדות, הוא הופך לבוגר, ומיום ליום יש לו התנהגות יותר אישית, עצמאית. וזה לא חשוב שהיא נראית לנו נכונה, או לא נכונה, יפה, או לא יפה. הוא מציג אותה דווקא בצורה בולטת, וזה התענוג שלו, "אני, כבר קיים ביניכם, כך אני מציג את עצמי. תראו מי אני". ואז יש לנו תופעות כמו "מלכת הכיתה" ועוד צורות. הם מרגישים דברים נוראים, אבל זה הגיל.

אורן: מה זאת אומרת, דברים נוראים?

כוחניות, תחרותיות, כל מה שיש בכיתה בגילאים האלה. הם סובלים מזה, הם מרגישים את עצמם כנמצאים בבית סוהר, במחנה עבודה, כבתוך מלחציים. היחיד הרי לא יכול לבטא את עצמו איך שהוא רוצה, כי האחרים יתנפלו עליו מיד. הם נמצאים במאבק של האגו בכל מיני צורות, וכל הזמן יש להם רק חשבונות כאלה. הם לא יכולים ללמוד, הם לא יכולים לראות את העולם, לא אכפת להם כלום, רק איך הם נראים בכיתה, כל אחד לעומת האחרים, ודבר מלבד זה.

זאת אומרת, אדם רוצה להציג את עצמו, ואנחנו לא נותנים לו לעשות את זה. אנחנו סוגרים אותם בכיתה, וזה ממש כמו להביא כנופיות מנוגדות ולשים אותם בצינוק אחד. הם מתפוצצים ממש. הצורה הזאת עושה להם טראומה לכל החיים. אני הייתי משנה את צורת הכיתה לגילאים האלה.

ניצה: לאיזו צורה?

נדבר על כך בפעם אחרת, אבל ודאי שכך זה לא צריך להיות אם אנחנו נתקלים בדברים כאלה בכל כיתה. אני לא הייתי מביא אותם למצב כזה, הייתי מכין אותם בצורה אחרת.

ראשית הייתי מחלק אותם לפי רצונם לכל מיני קבוצות. בכיתה של שלושים או ארבעים ילדים, הייתי שואל מי רוצה ללמוד עם מי? והייתי אומר תרגישו בנוח, תתחלקו. ברור שזה צריך להיות בהכנה, אבל נניח שהם יתחלקו לעשרה, ואולי לא לעשרה, אני לא קובע, יתכן שיהיו קבוצות של שניים או שלושה ואולי תהיה קבוצה של עשרים, אבל שיתחלקו לפי רצונם. לא הייתי מחזיק אותם יחד.

לפני כן, צריך לברר למה הם רוצים להיות יחד, אולי אחד רוצה קבוצה מסוימת, כי הוא חלש ובקבוצה הוא ירגיש ביטחון. אחרת אולי רוצה בקבוצה של יפות והיא לא כל כך יפה, לכן נראה לה שזו קבוצה טובה בשבילה, ויהיה לה טוב יותר ביניהן. או למישהו נוח בגלל שהוא שולט בקבוצה, וזה נקרא נוח בשבילו וכן הלאה. זאת אומרת, צריכים לברר מה הדחפים, למרות שלא בצורה גלויה כזאת. אבל העיקר, שיהיה להם נוח להיות בחברת אנשים מסוימים.

יכול להיות שצריך יהיה לקבל את בחירתם בהצבעה סודית, שבה כל אחד יכתוב עם מי הוא רצה להיות ועם מי לא ולמה. זאת אומרת, יש כאן עבודה גדולה מאוד, אבל זו עבודה מאוד נכונה לעשות. כי זה קובע את יחס האדם לחיים, באיזו צורת חיים הוא רוצה להיות. למה אנשים מסוימים הם בשבילו, ואחרים לא. כדאי להשקיע בזה חודשים. ואחר כך גם להשקיע בזה כמה שעות כל שבוע. עד שהם יבנו את עצמם על ידי העבודה הזאת, כי הכיתה היא מעין מידה קטנה של כל האנושות. יש שם חלשים, חכמים, חזקים, כאלה ואחרים, כל מיני צורות. לכן זה מקום טוב לבירור. לא הייתי ממהר לחלק אותם, אלא הייתי מפריד ביניהם, ואז עובד עם קבוצה אחת ואז עם אחרת. ואחר כך מהמצב הזה הייתי שוב מחבר אותם יחד. צריך גם לעשות אסיפת כיתה וכן הלאה.

הייתי מברר את זה, כי גם כך הם לא לומדים, אין להם ראש לזה. והשנים האלה עוברות.

ניצה: מה שחשוב להם בתקופה הזאת אלה החברים.

לכן זה הזמן לבניה עצמית, וכדאי להשקיע בזה. זאת העבודה, שממנה נקבל תוצאה יפה. תוצאה שכל אחד יכול לחיות עם כולם ולהרגיש את עצמו בשלוה עם כולם, למרות שהם שונים. אם כל אחד ידע איך להשתלב עם האחר ולהרגיש בזה נוח, כי הוא יבין את השני, אז תהיה לו אפשרות להתקשר אליו.

אין אדם שאי אפשר להתקשר אליו ולא חשוב מי הוא, העיקר זה שאבין אותו, שאתלבש בו. אם יש באחד יכולת להתקרב לשני והוא חכם ומבין, אז זה הולך. כל אחד הופך להיות פסיכולוג טוב, בעיקר לעצמו. הוא מבין את עצמו, את החולשות שלו, הפנימיות שלו, ולמה הוא חושב כך ואחרת. ואז מתוך זה הוא הולך להתקשר לאחרים. לכן כאן אנחנו רואים את היסוד של החברה העתידה, ולכן בעל הסולם מכבד כל כך את הפסיכולוגיה המטריאליסטית, כי היא היסוד להתקשרות נכונה בין בני אדם, שמביאה אותו לחברה מתוקנת.

אורן:אמרתשלפני גיל ההתבגרות הילדהואפסיבי, קולט, סופג.

זה הטבע שמדבר בו, זה לא שהוא בוחר, אלא זההטבע שעובד בו ומנחה אותו לדברים"תיקח, תראה, תטעם, מה הולך? מהקורה?".הטבעהוא זה שמכוון אותו, הוא לא אשם, הוא כןרוצה, לארוצה, וזהלאשהואילדטוב, כולם אז כאלה. צריך לנצל את הזמנים האלהכדילתת לו עוד ועוד דוגמאותטובותעםהסבר.תמיד מוחא וליבא,לבומוח,התרשמותנכונהבלב, ברצון, יפה או לא יפה, טוב או לא טוב, פחד, שמחה, תמונה יפה אולא יפה, כל מיני דוגמאותכאלהבכל מיני צורות. והסבר, למה אני מרגיש רע, למה אני מרגיש טוב. האםזהבאמתנכון,אובגללשזהמפחיד אותי, או אולי אני לא רגיל לזה, או אולי זה מזכיר לי משהו. הוא צריך להיות כמה שיותר אובייקטיבי, לבנות מעצמו צורה אובייקטיבית. שהוא מקבל זאת כך מפני שזה האופי שלו, בגלל שכך הוא רגיל, ושיש אנשים שהאופישלהםאחר. אתה בונה בו אתההכנותלגילההתבגרות.

ובגיל התבגרות הוא מתחיל כברלהשתמש בהם בצורה אקטיבית.לכן כדאי שיהיו לו כל הדמויות הפנימיות האלה, וכל ההתרשמויות המונחות כמו קלפים. שישתמש בהם בצורה בוחנת,ויראה איך להציג את עצמו, איך לבנות את עצמו כאדם הרוצה להיות בחברה. כי העיקר בגיל התבגרות הואלהיראות גדול, אז איזה גדול הוא עושה מעצמו.

אורן:למההכוונה גדול?

זהכאשרנראהלושאםהואמתנהגבאופן מסוים, בכך הואיראה את עצמו גדול. זה הדחף שלו שמוביל אותו בגיל הזה להראות את עצמו כגדול. הם מתחילים לעשן, הבנותהולכותעםנעליעקב, מתאפרות, הבנים מתנהגיםכמו גברברים. זה תלוי בחינוך, אבל הם בוניםסימניםשל"אניאדםגדול". הםרוציםלהיראותבגיל 15 כמו בגיל 25.

ניצה:אני זוכרת,שכשהייתי נערהצעירה, אם היו אומרים לי שאני נראית מבוגרתבחמששנים, זו הייתה מחמאה מאוד גדולה. מהוהרצוןהזהלהיותגדול?

זה דחף טבעי. אנחנו צריכים להבין זאת,ולכן גם להתייחס אליהם כך. אני לא יכול לצעוק ולהגיד "שתוק ותעשה כךאואחרת". הטבע מחייב אותו להיות גדול, אני רק צריך ללמד אותו אתהצורה הרצויה מכלהאחרות. אני לא יכול לחתוך אתהרצוןשלו, הוא לאיישאר בהמה ללא התפתחות. אנחנו צריכים להתייחס אליו תמיד כמו ליצור שהטבע כל הזמן מעורר בו את המדורה, ועלינו להשתמש בחום הזה, בדחף הזה, בנטיות האלה רק בצורה נכונה. זאת העבודה.

אורן:לאיזומדורה הכוונה?

מדורת ההתפתחות. בהתחלההאשהזובוערת בו כדילתפוסאתהעולםולהרגיש.ומאוחריותראש ההתפתחות מכוונתאותולשאלה "איךאניאראהכברגדול".

אורן: אמרת שבגיל ההתבגרות מתחיל כביכולדחףלומר "הנה אני, אניקייםביניכם, תראומי אני".

זהקורהבגילההתבגרותכשהוא רוצה להראות את עצמו כגדול, כקיים "אני אדם". הוא רוצה להיראות במשפחה, "דווקא אני", "אני רוצה כך וכך". הוא רוצה להיות כמו כולם, ולא רוצה שירגישו אותו כילד, אלא שיתייחסו אליו אחרת, דווקא כעצמאי, ושיתחשבובו.

ניצה: תיארת את החשיבות להרגיש את שני הקצוות, מצד אחד את הטוב ומצד שני את הרע.ופעמים רבות אנחנו רואיםשבני נוער עושים דברים מסוכנים, כל מיני שטויות, זה הרצון כביכול לחיות בין שני הקצוות כל הזמן.

בלי קצוות הם לא מרגישים את עצמם כקיימים. אני יודע שהיד שלי מונחת על השולחן,כאשר אני לוחץ על השולחן ומרגיש גבול. בלי השגת הגבול, הגבולות, אני לא מרגיש איפה אני נמצא. אני צריך להתמצא באיזה מקום,אז יש לחץ אויר, יש לחץ מהאחרים, אני לוחץ על עצמי, לוחצים עלי מבחוץ. לפעמים אני נכנס לעימות עם האחרים, כי אני מרגיש שלא מתייחסים אלי. הילד הקטן מתפרץ לפעמים, מפני שהוא צריך תשומת לב. הגדולים מדברים ביניהם, והתינוק הקטן פתאום צורח, זה רק כדי שייקחו אותו בחשבון. אותו דבר קורה כאן, רק בצורה אחרת. גם אנחנו הגדולים מתנהגים כך.

אורן: אמרת שבגיל הילדות, המטרה היא לתת לו קלפים, שיותר מאוחר בגיל ההתבגרות הוא יוכל כברלשחק איתם בעצמו ולבנות את האישיות שלו. מהי הפעולה של לתת לו קלפים בגיל הילדות, שמאוחר יותר כמתבגר הוא יתנהל איתם?

האדם נולד, יש לו זיכרון,וחוץ מזה הוא לא מכיר כלוםמהעולם הזה. הוא מתחיל למלא את עצמו עם כל מיני התרשמויות מהעולם הזה. ההתרשמויות שלו מהעולם הזה הן מקצה לקצה. הוא רואה דברים כמו, גניבה, זנות, שליטה, רציחות כל מיני דברים שליליים. הוא גם רואה דברים חיובים כמו, עזרה, יחס של אימא ואבא, משפחה, יחס יפה, אדיבות, וכן הלאה. הוא מילא את עצמו עם כל מיני צורות כאלה, אבל צריכה להיות תוכנה שמבררת מה זה טוב ומה זה רע, ובאיזו צורה הוא יכול להציג את הטוב והרע בכל מצב, מקרה, ותנאים חיצוניים.

בעצם האדם מחזיק את עצמו כמו מישמעמיד הצגה בתיאטרון.הוא נמצא באיזו סיטואציה, ולפי הסיטואציה הזאת הוא שולף מתוךהזיכרון איזה קלף, איזו תמונה,שעל פיההוא עכשיו צריך להציג את עצמועד לפרטי פרטים: לזוז כך, להתלבש כך, לדברכך, להציג את עצמוכך, להתייחס אל אדם אחדבאופן מסוים, ואל האחר בצורה אחרת. בכל מיני דברים, הקטנטנים ביותר, כיאין לו מלכתחילה, מעצמו, שום ידע איך להתנהג, הוא חייב לקבל את הפורמט הזה מהחיים.

בכל התקופה מהלידה ועד ההתבגרות,הוא ממלא את עצמו בכל מיני צורות התנהגות כאלה. וגם מאוחר יותר, אבל בקצב הרבה פחות מאשר קודם. לכן מאוד חשוב לדבר כל הזמן אל הילד בגיל הילדות, ולהסביר מה זה טוב ומה זה רע, מה אנחנו רואים. כל הזמן צריך לדבר לידו, מה קורה ומה הוא רואה ולמה זה כךוכן הלאה. והוא מוכן לספוג עם פה פתוח.

אחרי שהוא מילא את המצברים שלו, את הזיכרון שלו, בכל מיני צורות, מיליארדי קלפים כביכול, הוא שולף אותם בהתאם למה שקיבל מההסבר שלנו יחד עם הצורות האלה, ולפי זה הוא מתנהג כלפי העולם. כך הוא יתנהגעד סוף החיים,וכך גם כל אדם ואדם. וגם עכשיו, האופן שבואת מתנהגת, הוא בגלל שיש לך כל מיני רשימות מהעבר. "אני צריכה לשבת כך, ואני צריכה לדבר כך".איןמתוך האדם אף פעם שום דבר, אלא העתקה מכל מיני התרשמויות שלו מהילדות, מהנערות, מההתבגרות. אולי גם מתקופה מאוחרת יותר,אבל אחר כך זו בעיה, כי הוא מחשיב פחות ופחות את האנשים שנמצאים לידו, ולכן הוא לא כל כך מקבל מהם את צורות ההתנהגות החדשות.

אנחנו עוברים בחיים על אותן הצורות שנמצאות בנו בזיכרון. זה כמו בתיאטרון, בכל פעם אני רואה משהו ומזהה שכדאי לי להיות כךאו אחרת, להתנהג כך או כך, בהתאם לרצון שלי להרגיש את עצמי כמה שיותר בטוח וטוב, השולט, המתמצא בכל סיטואציה וסיטואציה. כך האגו שלי דוחף אותי לפעול כלפי כל דבר שאתו אני נפגש בחיים.

אורן: מה קורה במעבר לגיל ההתבגרות כלפי הקלפים האלה?

אני מתחיל להוציא את הקלפים האלה. אני מתחיל להציג: אני אדם, זה אני, כמו כולם, אפילו יותר מכולם. אני מרגיש את עצמי החשוב, הבולט.אני כביכול יוצא לבמה לפני הקהל, ומרגיש את עצמי כבתיאטרון, תיאטרון החיים. לכןחשוב, איך הוא מממש את מה שקודם לכן עזרנו לו להכניס לתוך הזיכרון, ובאיזו תוכנה, באילו ערכים, הוא עובד כדי להוציא צורה זו או אחרת מצורות ההתנהגות שקיימות לו בזיכרון.

לדוגמא, הוא נכנסעכשיו למקום חדש, אז איך הוא יתנהג שם.הוא נפגש עם המורה שלו, הוא מראה שכבר לא אכפת לו מה דעתה, או דעתו של מורה או מישהו אחר. הוא מצפצף על המשטרה, על כל מיני גדולים, את הקטנים הוא בכלל לא מחשיב. חשוב לנו אילו קלפים הוא מוציא, זאת אומרת, אילו צורות התנהגות הוא מוציא מתוך מה שיש לו.

השחקניםאומרים,ששחקן טוב הוא שחקן שיש לו בתוך הזיכרון אלפי צורות התנהגות, והוא מוציא אותם מבפנים כמו תוכי, כמו קוף, ומתחיל לשחק. במידה בה הוא משחק מדויק יותראת הדמות שמצוירת לו בזיכרון, הוא שחקן טוביותר. אותו דבר בן אדם, רק הרבה פחות מהשחקן, והוא גם לא מודע לזה. לכן אנחנו צריכים ללמד אותו, אין ברירה.

אורן:מטרתנו להקנות לילד כמה שיותר קלפים, למלא לואת הזיכרון הרגשי והשכלי.

וליד הקלפים להקנות לו תוכנה, שמכוונתאותו מה זה טוב ומה זה רע, מה כדאי או לא כדאי. האם זה כדאי לך, לאגו שלך, או למשהו יותר גבוה מהאגו, לך ולאחרים, וכן הלאה. אנחנו מנחים אותו לבנות בו יחס לְמה שהוא קולט.

ניצה:האם התפקיד שלי כהורה הוא, לקטלג לו את הקלפים האלה לטוב ולרע?

כן. נסעתי לדוגמה עם הילדים שלי ובקרנובמוזיאונים בקנדה ובאמריקה, והסברתי להם על כל מיני צורותכאלה, ויסודות של התנהגות ועוד. היינו במוזיאונים היסטוריים, מוזיאוני טבע, היכן שיש הסבר על הטבע, ההתפתחות, הטכנולוגיה, מוזיאון לרפואה, וכדומה. זה כדאי. כך בונים באדם יחס מסוים לחיים, הבנה, ביקורת, כמה שיותר התמצאות.

אורן: לגבי התכנה. הפונקציה של התכנה הזאת, היא לברר מה טוב ומה רע?

עד כמה שניתן. אבל כאן אתה עובד כבר על האדם שבו. האדם שבו זה למעלה מהאגו שלו. אנחנו דיברנו על זה, שאתה משתדל לעשות ממנו מישהו אובייקטיבי, שהוא רואה את עצמו גם קצת מהצד. בזה אני חלש, זאת החולשה שלי, אני לא יכול לעשות עם זה כלום, אבל אני מודע לכך שבזה אני חלש. ובזה אני חזק, אני יכול להתמודד ולא להיות יחד עם הדחפים שלי.

אם אני רגיל, ההרגל נעשה לטבע שני, אז איך אוכל לעלות? איך אני אעקור את הטבע שלי? איך במקום זה, אני אוהב דבר שהוא הפוך ממנו? הערכים שלי כלפי העולם משתנים. אני כבר רואה את זה באור אחר. זאת אומרת שהאדם תמיד שוקל, בודק, מקבל את צורת העולם, ומצלם כל אחד ואחד שיש לפניו, לא כמו במצלמה שהיא לא מרגישה כלום, אלא אני מצלם אותו ברצון שלי. וכבר כשאני מצלם אותו ברצון שלי אני בודק אם זה מוצא חן בעיניי או לא, "אני אוהב בלונדיניות והיא שחורה. אני אוהב עם משקפיים אחרות או בלי משקפיים, והיא עם משקפיים", ועוד ועוד. אני לא יכול לראות את האדם ללא השתתפות של הרצונות שלי, של טעמים משלי. אז בוא ננסה, האם זה אפשרי.

אורן: האם מה אפשרי?

לראות את זה בצורה קצת יותר אובייקטיבית. אפילו שאתה מזיז אותו בקצת מהצורה שבה הוא חותך ואומר "זהו". אתה אומר, בוא נראה את זה בצורה קצת אחרת. לא לגמרי הפוך, קצת. בדלתא הזאת כשאתה מזיז אותו ממצב למצב, אתה כבר בונה בו ספקות. יכול להיות שאני לא צודק, יכול להיות שהטעמים שלי הם לא בדיוק הנכונים, ובאחרים יכולים להיות טעמים אחרים כמו שעכשיו אני שיניתי את עצמי.

אתה מתחיל בתחכום לעבוד עמו בצורה כזאת שאתה מדבר איתו ואז אתה רואה, "בסדר, אתה חושב כך, יפה, טוב". אחר כך, במשך הזמן, מחר ומחרתיים, אתה מתחיל לעבוד עמו בצורה אחרת, הולך מהצד השני, והוא משתנה. ואז בשקט, אתה אומר, "אתה רואה? אתה עכשיו שינית את עצמך, ואת המבט שלך, את ההסתכלות שלך, הערכים שלך, קנה המידה שלך, וכבר אתה רואה אחרת ממה שראית שלשום. אתה רואה איך השתנית תוך יומיים, אז גם בעוד יומיים אתה תשתנה לאיזו צורה אחרת, וכך כל אחד ואחד מאיתנו משתנה".

זאת אומרת, אין אדם שהוא בול עץ כזה שלא משתנה, אבן. הוא כל הזמן משתנה, לכן אין מוחלט בחיים, אלא תמיד אנחנו כאלו, משתנים. אמנם מצד אחד זה חולשה, אבל מצד שני זה כשאנחנו משתנים אנחנו מתקדמים. רק אם אנחנו יכולים להסכים עם השינויים שבנו, שכאלה אנחנו, אז אנחנו יכולים להתעשר מכל הצורות אותן אנחנו עוברים.

אורן: למה?

כי אז יש לך את כל הצורות יחד, ומהן אתה יכול לבנות איזו צורת יחס לחיים, כזאת וכזאת וכזאת. כל אחד משתנה וכל אחד שונה וכל אחד בכל מיני צורות, אבל אם אנחנו נתחבר יחד כולנו לאיזו דמות אדם אחד, האדם הזה יוצא מושלם. אתה מתחיל להראות לו כאן את השפלות שבמין האדם, אבל יחד עם זה אתה נותן לו פיתרון. ואם אתה תהיה כזה אדם שתוכל להתחבר עם האחרים בצורה כזאת, אתה תהיה אותו אדם המושלם דווקא.

אורן: מה זה "להתחבר עם האחרים בצורה כזאת", באיזו צורה?

להגיע איתם להחלטה משותפת, הכוללת, זאת הצורה המושלמת. אתה יכול להגיע לזה, למרות שאתה לבד בסך הכול מאוד קטן ומאוד משתנה. אתה כבר מלמד אותו את הפיתרון לכל החולשות ולבעיות שבמין האנושי, ובו עצמו בצורה האישית.

אורן: אמרת קודם שאתה רוצה להזיז אותו מפוזיציה.

מפוזיציה לפוזיציה. כן.

אורן: מפוזיציה לפוזיציה, על מנת להכניס בו ספקות.

ספקות בהחלטיות האנוכית, העצמית שלו.

ניצה: זאת אומרת שלא תהיה לו דעה מסוימת לגבי משהו בצורה כזו.

ש"אני סלע".

אורן: את כל התהליך שתיארת עושים מגיל ההתגברות וקדימה?

אנחנו עושים את זה עם האנשים שמגיעים לקורס שלנו.

אורן: לא, אני שואל כלפי התהליך. אני מחלק את השיעור של עכשיו לילדות והתבגרות.

כלפי הילד, כן. כלפי האדם שנולד ומתקדם אנחנו צריכים לעשות את הדברים האלה. בגילאים האלה, הוא צריך כבר להיבנות כמו האדם המושלם.

אורן: אני לא מבין כל כך את עניין הספקות. אמרת שבגיל ההתגברות מתחיל להיווצר בו דחף להראות, הנה אני, זו האישיות שלי.

כמו שכותב לנו בעל הסולם, שאדם הרואה נכון את החיים, הוא מתחיל להבין שמה שיש לו היום בוודאות, מחר זה הופך לספק ומחרתיים זה הופך להיות הפוך, זה הופך להיות משהו לא נכון, מה שהיה שלשום. היום אני בטוח שזה נכון, מחר אני בספק ומחרתיים אני כבר שולל את מה שהיה ביום הראשון. אחר כך אני עושה זאת שוב ושוב, זה רק מעיד על ההתפתחות שלי. ואם הוא אומר "אני סלע", אז אתה באמת סלע, דומם.

ניצה: זה נורא מעניין מה שאתה אומר כאן, כאילו האמת שלי משתנה בכל פעם.

בטח.

ניצה: היום הייתי בטוח שזאת האמת שלי. מחר אני מגלה שמה שחשבתי אתמול שזו האמת משתנה.

מחרתיים זה יהיה שקר.

ניצה: מחרתיים זה בכלל הופך להיות שקר, הפוך.

כן. ואיפה האמת? במעגל, בחיבור בין כולם. אין ברירה. לזה צריכים להביא את הילדים. לכן אמרתי שאנחנו מחלקים אותם לקבוצות, ובקבוצות אנחנו מתחילים בינתיים לגבש אותם לדעה אחת, ואחר כך אנחנו מתחילים לגבש אותם אולי בין הקבוצות. את זה צריכים לראות לפי ההכנה של האדם, לפי מה שקיבלו מהבית או בטיפול שלנו. אם כל הילדים האלו כבר עוברים את הטיפול שלנו, אז לא צריכים לחלק אותם, הקבוצה כולה כבר מבינה יחסית, ותתפוס את הטיפול שלנו הלאה.

אבל כל המגמה צריכה להיות בסופו של הדבר רק בזה, שבמרכז הקשר בינינו, שם דמות האדם המושלם. אנחנו החלקים הפרטיים שלו, בכולם יש אולי קצת משהו טוב, כל יתר הדברים הפוכים, רעים.

ניצה: זה שינוי תפיסה מאוד גדול. במיוחד ביחס לנושא של גיל ההתבגרות. כי הרבה פעמים בגיל ההתבגרות אתה רואה את הילד שלך מתהפך, היום הוא אומר ככה, מחר ככה, נראה לך כאילו הילד לא יציב.

כן. ואנחנו מתרגזים על זה.

ניצה: מתרגזים על זה, אתמול אמרת ככה, מה אתה מתחלף לי כל רגע?

צריכים להראות לו שזה הדבר הטוב, לעודד את זה.

ניצה: זה דווקא הדבר הטוב. ולנו תמיד יש נטייה לחשוב שיציבות במחשבה הוא המצב הכי טוב.

ההפך. תעשי איזו מצלמה נסתרת, תצלמי, ותראי לו את זה.

ניצה: למה אני מתעכבת פה? כי אני מרגישה שיש פה באמת משהו מאוד חזק. זאת אומרת, המסר המרכזי שההורה צריך קודם כל להעביר למתבגר, זה שהשתנות והתחלפות זה המצב הכי טוב, הכי בריא שיש.

ושיש את זה לכל אדם המתקדם, עד סוף ימיו. זו לא מחלת "הטיפש עשרה". זה הסימן הבריאותי ביותר לאדם הגדל והמתפתח, עד סוף ימיו. מי שנשאר ולא משתנה, הופך להיות סלע, אבן.

ניצה: אצל המתבגרים הנושא של ביטחון עצמי הוא נושא מאוד חשוב, איך זה מתקשר?

זה הביטחון, כי זה שאני משתנה, זו עובדה, אני כל הזמן משתנה. אבל זה שאני יודע שהשינוי הוא לטובה, זה מקנה לי ביטחון. כי את העובדה הזאת שאני משתנה אני לא יכול לשנות. ואם אני דבוק לאיזו צורה אחת, אז ודאי שאין לי ביטחון. אז אני כל הזמן צריך לעצור את עצמי, לא לפתוח את עצמי, לא להציג את עצמי, כי אני כל הזמן איראה כמשהו שלא יציב.

ואילו כאן, אני גם מבקר את עצמי שאני לא יציב, נכון שאני לא יציב, אבל אי היציבות הזאת היא בעצם סימן של התבגרות בלתי פוסקת, עד שאנחנו באמת מבינים שהפיתרון היחיד בינינו הוא להתחבר לאדם אחד, לדמות אחת.

יוצא שגיל ההתבגרות, נמשך באמת כל החיים.

אורן: אנחנו בוודאות נקיים שיחות נוספות בנושא. בכל זאת, הייתי מבקש ממך לסכם בשני משפטים את מה שלימדת אותנו היום?

אנחנו רואים עד כמה השנים הראשונות שהאדם עובר בחיים שלו, הן כל כך חשובות. אם עד גיל חמש עשרה לא נביא לאדם את ההתרשמויות הנכונות ונכניס אותן לזיכרון בצורה נכונה, יחד עם הרישום, מהי כל התרשמות והתרשמות, טובה, רעה, בקשר למה, איך לשאוב אותה, באילו צורות, באילו מקרים, אנחנו לא מכינים אותו לגיל ההתבגרות.

בגיל ההתבגרות אנחנו צריכים לעבוד עמו על זה שכל אחד וכל הצורות וכל הקשר שביניהם וכל הדברים, צריכים להביא אותם דווקא לחיבור ביניהם, כדי שבסוף הגיל הזה, נניח חמש עשרה, שש עשרה, שבע עשרה, הם מחליטים שהחיבור הנכון בין בני האדם זה הפיתרון לכל החולשה האנושית, שהופכת את החולשה להישג, לפריחה, להצלחה. ואחר כך באמת החיים מתחילים.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן, זה מרתק. תודה לך ניצה. תודה גם לכם שהייתם איתנו. בואו נתבגר. חיים חדשים, כל טוב.

(סוף השיחה)