חיים חדשים

שיחה 810

השפעת ההורה על ילדיו

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 12.01.17 – אחרי עריכה

אורן: היום אנחנו רוצים לדבר עם הרב לייטמן על חינוך. כהורים חשוב לנו מאוד לדעת איך לכוון נכון את הילדים שלנו בחיים, איך לפתח אותם כך שיוציאו את כל הטוב שרק טמון בהם.

טל: אני רוצה להתחיל מבירור יותר כללי, עד כמה אנחנו כהורים באמת משפיעים על הילד. כולנו מולידים ילדים והם הרבה פעמים מין "חבילה" כזאת שהיא לא לגמרי צפויה, אנחנו ביחד מגלים מי זה הבן אדם שהגיע למשפחה. אנחנו כהורים עושים את הכי טוב שאנחנו מבינים ויכולים כדי לגדל מצד אחד ילד מאושר, ילד עם בטחון, ומצד שני גם להראות לו איך להתייחס נכון לסביבה ולגרום לו להיות ממושמע ולהקשיב, לתת לו איזה גבולות. ובתוך כל זה אנחנו לא תמיד מקבלים את התוצאה הרצויה, מה גם שכל ילד הוא אחר.

אז היינו רוצים להתחיל עם שאלה יותר כללית, עד כמה אנחנו כהורים באמת משפיעים על מה שייצא מהילד שלנו או שכל ילד מגיע עם איזה מכלול של תכונות שנולד איתן וזה גם מה שיישאר איתו הלאה, וההחלטות שאנחנו מקבלים כהורים אולי ישפיעו קצת, אבל לא ברור עד כמה. מהי מידת ההשפעה שלנו?

קודם כל, אנחנו לא יכולים להשפיע על התכונות שאיתן הילד נולד, כי זו תוצאה מהתכונות שלנו ומהמולידים אותנו וכן הלאה וכן הלאה לדורי דורות.

טל: הגנטיקה.

כן, קוראים לזה גנטיקה אבל זה הרבה יותר עמוק ורוחני הייתי אומר, שילדים שנולדים יש להם התרשמות מכל הדורות הקודמים, ולכן אנחנו לא יכולים להשפיע על זה, אז נעזוב את זה. איך לתקן את זה במשך הזמן בדורות הבאים, על זה כבר אולי נדבר בהמשך, אבל לעת עתה זה נתון שלא תלוי בנו.

אלא מה תלוי בנו? תלוי בנו לחנך את ההורים העתידיים, בחורות ובחורים, שהם יהיו מוכנים לא רק להוליד את הילד אלא גם לחנך אותו, ובשביל זה הם בעצמם צריכים להיות מוכנים לזה. זאת אומרת, אנחנו צריכים לדאוג לתת להם חינוך לקראת זה שהם בעצמם יהיו ההורים. והחינוך הזה דורש שהם ידעו בשביל מה הם חיים, למה חיים, ולאן צריך להיות כיוון ההתפתחות שלהם ושל הדור ושל העולם. כי גם הם וגם הצאצאים שלהם צריכים להיות בתוך החיים, בתוך החברה האנושית, בתוך העולם, מכוונים למטרה שאליה העולם מתפתח, שלא יהיה ההיפך או לאיזה כיוון צדדי, אלא שהכול יתפתח בצורה הדדית, בתמיכה הדדית מצד הטבע, מצד החברה, מצידם עצמם וכן הלאה.

לכן כל קודם אותו הזוג הצעיר צריך לדעת את כל העניין הזה של התפתחות העולם, סיבתו, מטרתו והשתתפות האדם שבזה, ובשביל מה הם מולידים את הילד, שזה לא סתם להתקיים כבהמה אלא יש כאן עוד מטרות גדולות. בימינו זה חובה, כי אם אנחנו לא יודעים על זה ולא שמים לב לזה, ולא מחנכים בהתאם לזה את הצאצאים שלנו אז הם מאוד סובלים. כי העולם בימינו כבר מתפתח בהתפתחות מטרתית, שנראית ממש לעין מיום ליום יותר ויותר. ולכן הם צריכים להיות מסוגלים להבין ולדעת מה קורה בעולם ואיתם ועם התינוק שלהם.

טל: אני רוצה להבין קצת איך זה משפיע, כי זה באמת פלא. קראתי פעם שאיזה פסיכולוג אמר שהגורם המכריע ביותר ביחס האמא לתינוק זה עד כמה יש לאמא תחושת מטרה בחיים שלה, שהיא ממש מעבירה את זה לילד.

התינוק מקבל את זה דרך האוויר, הוא ממש נושם, מקבל את זה, מתרשם מאימא מתוך הפלואידים שלה, ממש כך. מה שהיא מקרינה לו זה מה שהוא מרגיש. נניח הילדים שלי, אני לא השקעתי בהם. את הבן שלי בכלל שלחתי לחו"ל בגיל צעיר, ואת הבנות בקושי הייתי רואה. אבל זה שהייתה בבית אווירה שאבא מסתובב סביב זה, אפילו שהן בנות והיו מאוד מאוד לא בעניינים ורחוקות מזה, זה בכל זאת נתן להם כיוון בחיים כך ששתיהן נמצאות כאן בכל מיני צורות. אומנם אחת מהן מאוד מסורה לביולוגיה שלה, לגנטיקה, אבל השנייה ממש בתוך העניינים שלנו. והבן גם, יום יום אני מדבר איתו בסקייפ והוא תמיד שואל אותי שאלות על השיעורים, על מה שאנחנו עברנו וכולי ונמצא בזה. זאת אומרת, האווירה בבית היא בעצם מגדלת את הילדים, למרות שהם בעצמם היו בתרבויות, בחינוך אחר לגמרי.

טל: ומה קורה לילד שאין לו את ההרגשה הזאת של מטרה, של משמעות?

אם להורים אין אז לילד לא יהיה.

טל: ולמה זה פוגע בו, למה הוא סובל מזה?

כי בזמננו העולם שלנו מתפתח בצורה מטרתית, מיום ליום אנחנו רואים שאנשים לא סתם חיים כדי להרוויח, לאכול, לבלות ולמות בסוף. אלא אנחנו עושים במשך החיים שלנו, אם רוצים או לא רוצים, איזו עבודה מסוימת שבה אנחנו משתתפים, צריכים להשתתף, מחויבים להשתתף ברצון, בצורה רציונאלית. אנשים היום צריכים לדעת בשביל מה הם חיים, למה הם חיים, למה כך קורה בעולם. זה כבר הופך להיות לחלק של כל אדם כל אדם ואדם בחיים, כי אחרת אנחנו לא מבינים מה קורה, איזה משבר אנחנו עוברים, מה פתאום אין עבודה, מה פתאום יש כאלו מעברים בעולם, מה קורה עם העם שלנו במיוחד.

טל: וגם ילד מרגיש את זה, ילד מרגיש מזה חוסר בטחון או חוסר אונים?

הוא לא יודע, אין לו תשובה למה זה קיים ובשביל מה ואיך הוא מנהל את החיים שלו ומה קורה לו, האם להיות כאן או בחו"ל, להתנהג כך או אחרת. מטרת החיים היא מייצבת לו ממש כל צעד, ואם אנחנו מבינים את כל הפרספקטיבה הזאת שנמצאת לפנינו, אז אנחנו רואים עד כמה זה פועל על ההחלטות היומיומיות.

טל: אם אנחנו מדברים על כל מיני החלטות שהורים מקבלים בחינוך הילד שלהם, החל מהגיל הצעיר, להניק או לא להניק, באיזה גיל לשלוח לגן וכל מיני החלטות כאלה, ובהמשך באיזו גישה חינוכית לחנך אותו, אז כל הדברים האלה גם משפיעים ודאי על איך הילד יגדל.

אימא במיוחד, גם אבא למרות שבגילאים קטנים כאלה זו יותר האימא, אם היא חיה, חשה את כל ההתפתחות הזאת, אז בהתאם בתת ההכרה היא בכל זאת מחליטה אחרת מאימא שאין לה את כל המטען הזה של ידיעת התפתחות העולם.

טל: זאת אומרת, יש משקל להחלטות שאנחנו מקבלים כהורים על איך שהאישיות של הילד תתעצב.

כן, אפילו לאיזה גן אני שולח, לאיזה בית ספר, אני אבדוק מה היחסים החברתיים שם, מי מטפל, באיזו תוכנית, באיזו אג'נדה, מה קורה עם הלימוד, עם איך שהם מפעילים אותם באיזה משחקים וכן הלאה. זה מאוד חשוב.

טל: מצד אחד כפי שציינת בהתחלה יש תכונות מולדות שהן גנטיות שאנחנו לא נוגעים בהן כי אי אפשר לשנות אותן. מצד שני כשאנחנו מדברים על תכונות, מדברים היום עד כמה הילד הוא ידידותי, עד כמה הוא פתוח לחוויה, עד כמה הוא מוחצן או מופנם, עד כמה הוא סקרן ולמדן. האם הדברים האלה הם דברים קבועים ומולדים או שההחלטות האלה שאתה מדבר עליהן יכולות להשפיע עד כמה הילד יהיה פתוח, עד כמה הוא יהיה נעים, עד כמה הוא יהיה חברותי, עד כמה הוא יהיה סגור?

הכול תלוי בחינוך. וכאן יש שתי רמות, יש רמה אחת שהילד מבין שככה זה וההורים שלו כך מתנהגים ואז הוא תופס מהם והופך להיות כמין חסיד של השיטה הזאת, ופשוט משתדל להיות טוב לבני אדם כפי שהיחס הכללי הזה דורש. ויכול להיות שהוא יכנס לעבודה פנימית אישית וירצה מעצמו להיות בדרגה יותר גבוהה מהקהל ולהשיג את מטרת הבריאה לא במסגרת החיים האלו אלא בצורה אישית שלו, כהתעלות פנימית רוחנית. זה כבר תלוי בילד, אבל מאוד מאוד תלוי בחינוך.

טל: אז כהורים בעלי צפייה לגדל ילד שיהיה מבחינתנו מושלם מכל הבחינות, במה אנחנו יכולים לצפות להשפיע עליו, באיזה דברים אנחנו יכולים להשפיע עליו ובאיזה דברים לא כדאי לנסות להשפיע?

אנחנו צריכים להשתדל לתת לו הכול. אבל שוב, "חנך לנער על פי דרכו", שאנחנו לא נעשה את זה מתוך זה שאנחנו רוצים להעמיס עליו כל מיני כאלו מטלות ומטרות שהן מעל כוחו, שהוא לא בנוי כך. אלא צריך לתת לו בדיוק כך שיהיה חלק אינטגרלי, יפה במערכת הכללית של הנשמה הכללית, שהוא יכנס למקום שלו ויתפקד יפה ונכון לטובת עצמו ולטובת כל המערכת, שזה היינו הך, ולא לפי מה שנראה לאמא ולאבא שהם לא מבינים בכלל מה קורה כאן.

זאת אומרת, "חנך לנער על פי דרכו" הכוונה היא שצריכים לתת לו התפתחות חברתית טובה, נוחה, יפה, ומתוך זה שישמע מה מטרת הקיום, מטרת החיים, שיש כמה דרגות בזה, שיש דרגה עממית ויש דרגה קצת יותר גדולה שהיא המחנכים, ויש דרגה עוד יותר גדולה שהיא המשיגים, ודרגה עוד יותר גדולה שהיא הדבוקים במקור החיים. שיידע על הדברים האלו ויידע איפה המקום שלו, איפה הוא מרגיש את עצמו יותר נוח, יותר טוב. העיקר שיהיה נוח וטוב לבריות ומתוך זה כבר המעלית הסוציאלית, הנכונה, הפנימית, הרוחנית היא תעלה אותו לדרגה שלו.

טל: אמרת שיש דברים שההורים לא מבינים לגבי הילד שלהם למה הוא מתנהג כך או אחרת, ויכול להיות שהתנהגות מסוימת היא לא משהו שצריך לשנות. איך אני יכולה לדעת מתי כן להתערב ומתי לא להתערב?

את לא מתערבת בשום דבר חוץ מלתת דוגמה, כי כל החינוך כמו שדיברנו כבר הוא אך ורק על ידי הדוגמה. שאני בפחות לדבר וביותר להראות, מראה לו מה אני הייתי עושה, איך אני מתנהג. וזה מה שנשאר לילד, מזה הוא מתרשם, ואת זה הוא לא ישכח ותמיד זה פתאום שוב יפתח לפניו בראייה פנימית והוא יזכור מה שאני עשיתי וכך הוא גם ירצה להתנהג בהתאם לזה.

אם אני רוצה שהוא כך יתנהג עם הנכדים שלי, אז אני צריך לדעת איך אני מתנהג עימו, שבדיוק באותם השלבים הוא יתנהג איתם, עם הילדים שלו.

טל: אני מאוד מסכימה עם זה בכללות אבל יש המון מקרים ביום יום שזה לא תמיד ברור איך לנהוג. למשל ילד שהוא מאוד עקשן, שרוצה לעשות את הדברים לבד, ואיך שהוא חושב ואיך שהוא רוצה, ולא להקשיב דווקא למה שההורה מבקש. האם צריך להילחם איתו, האם להיכנס איתו למאבקים?

לא, לא להילחם. ברוב המקרים האלה צריכים לתת לו מה שהוא רוצה, ושילמד מהחיים עד כמה זה נכון או לא נכון. ובכל זאת לתת לו דוגמאות הפוכות, אבל דוגמאות, בלי להביא לו איזה שיחות נפש וכן הלאה.

טל: סתם דוגמה, הילד פיזר את הצעצועים שלו והוא לא מוכן לאסוף אותם, הוא מתעקש לעשות משהו אחר. האם אני צריכה להיכנס איתו עכשיו למאבק?

לא. שיעשה את זה אחר כך בתור משחק.

טל: הרבה פעמים הורים חושבים שאם הם לא יציבו את הגבול, ואם הם לא יהיו סמכותיים אז הילד יזלזל בהם, יהיה מפונק, יעשה מה שהוא רוצה.

הם מפחדים על עצמם, הם נלחמים על הכבוד שלהם.

טל: אז אין כאן חשש לפנק ילד בזה שאני אתן לו לעשות מה שהוא רוצה?

לא, דווקא לעשות כאן בצורה כזאת כמו שהוא רוצה, רק לתת לו כיוונים שונים שפעם יפזר ופעם יסדר והכול זה בתור משחק. שגם זה יהיה נעים וגם זה יהיה נעים.

טל: הרבה פעמים בחיים שלנו אין מה לעשות, צריך ללכת לישון, צריך להתלבש, צריך לעשות אמבטיה, יש כל מיני דברים שחייבים ואין ברירה.

כן.

טל: אז איך אנחנו כהורים עוזרים לילד להבין שהחיים זה לא תמיד מה שהוא רוצה, אלא לפעמים צריך לעשות מה שהחיים מכתיבים?

איך עושים אם הכול בא מתוך דוגמה?

טל: האם להראות לו איך אנחנו עושים?

יכול להיות שצריך להראות לו ויכול להיות שלא צריך להראות לו כלום. הוא לא רוצה ללכת לישון? אז לכי את לישון, תשאירי אותו ותראי איך שהוא יסתדר. הוא צריך ללמוד מהחיים, אז שילמד.

טל: מה זה בעיניך ילד מפונק?

אני לא חושב שיש ילדים מפונקים, זה האגו שלנו שבאמת אנחנו רוצים לעשות כך וכך לכל מיני כיוונים, וברוב המקרים לעשות דווקא. או שרוצים קצת להרגיז את אימא כאילו שאני צריך לקבוע את הדברים, אני רוצה לנהל אותה ולא שהיא מנהלת אותי. זה האגו הטבעי של האדם שכך הוא דוחף אותו קדימה.

אז אני לא רואה בזה שום דבר שלילי, הוא צריך לראות שיש לו דבר כזה, אבל הוא גם צריך לדעת שאם הוא מתנהג כך, אז השני יכול להתנהג איתו מידה כנגד מידה. אז לא שאני לוחץ עליו שאני יותר גדול, ויכול להושיב אותו ולקשור אותו ולעשות עימו מה שאני רוצה בגלל שאני גדול. אלא שאני עם האגו שלי גם רוצה לעשות מה שבא לי, בלעדיו, ואז שיראה עד כמה הוא תלוי בי, שחייבים לסדר את הכל וללכת לישון, או לעשות עוד לעשות, ואין כאן ברירה. הוא צריך להשיג את הדברים הקטנים האלו בחייו, שהוא צריך לקיים בעצמו.

אורן: אני רוצה רגע להתעכב פה. אני צריך לתת לילדים שלי כל מה שהם רוצים?

לא, אתה לא חייב. אבל גם הם לא יכולים לדרוש מכם מה שהם רוצים, שידרשו אבל אתה לא מוכן.

אורן: התבלבלתי. האם אני צריך לאפשר לו לעשות כל מה שהוא רוצה?

אתה צריך להתנהג עם הילד שלך כמו עם החבר. רק חבר קטן. זאת אומרת, להגיע איתו להבנה הדדית, מה אתה עושה לו ומה הוא עושה לך, וללמד אותו מתוך ההתקשרויות האלה את החיבור הנכון.

אורן: טל נתנה דוגמה, הגיע הזמן וצריכים ללכת לישון. אתה אומר, הילד לא רוצה ללכת לישון בזמן שהוא צריך, תלך אתה לישון.

תראה לו שאם הוא לא רוצה וכולם צריכים לישון, אז אתה הולך לישון ושהוא יסתדר לבד.

אורן: הוא יסתדר לבד. מה שהוא יעשה זה שהוא ישב עם הטלפון או עם המחשב.

שישב.

אורן: הוא ישב עד כלות הנשמה, עד שהוא יתפגר בתוך אחד המסכים או הקטן או הגדול יותר. ומחר בבוקר אני אקום ואלך לעבודה בזמן שאני צריך, והוא לא יתעורר בזמן לבית הספר לצורך העניין.

אנחנו מדברים על ילדים כאלה? אני הבנתי שהיא מדברת על בנה הקטן.

טל: אנחנו בשלבים שונים.

אורן: אנחנו בשלבים שונים, אבל השאלה היא אותה שאלה.

לא, זו לא אותה שאלה. אני מצטער, אתה לא יכול להגיד לי עכשיו, יש לי ילד בן עשר והוא לא שומע בקולי. ועשר שנים מה עשית? אני לא יכול להיכנס לזה כך.

אורן: אין בעיה נחזור לגיל קטן. השאלה היא עקרונית, הדוגמה לא חשובה, מה שחשוב זה העיקרון. אתה אומר תן לו לעשות כל מה שאתה רוצה, אל תגיד מילה, אלא תן דוגמה?

לא. אני אומר שאתה צריך לנסות להסביר לו שצריכים ללכת לישון, שזה הזמן. לעשות זאת ביופי ובטוב. אבל אם הוא לא רוצה, אז מה לעשות?

אורן: נניח שהוא לא רוצה.

אז מה לעשות לצעוק עליו? הוא יתחיל לצרוח ועד שהוא יירגע זה יהיה עוד שעה.

אורן: זאת השאלה.

אני חושב שכאן אתה צריך לתת לו דוגמה איך ללכת לישון בכך, שאתה מסדר את עצמך והולך לשכב במיטה שלך וישן. שירגיש שזהו, הכל פתאום מתקפל והוא נשאר. והעיקר שאין לו לפני מי לשחק. אין אימא שהוא רוצה לסדר אותה ולנהל אותה, היא הלכה לישון. אבל שוב אני אומר, לא לתפוס אותי במילה שעכשיו באיזה גיל אנחנו כך מתחילים.

טל: עד איזה גיל בעצם הילד מתעצב?

יש כאלה עד גיל 15 ויש כאלה עד גיל חמש. אני לא יודע, הכל תלוי בההורים ולא בהילד עצמו.

טל: כולם יודעים שהשנים הראשונות הן מאוד מהותיות בעיצוב האישיות של הילד.

נכון.

טל: היום מדברים עך כך, שעד גיל שנתיים האישיות מתעצבת.

כן.

טל: אבל יש תפיסות שונות, האם אפשר לשנות את זה אחר כך או לא. כמה זה באמת סופי מה שקורה בשנתיים הראשונות?

לשנות תמיד ניתן, זה רק דורש יותר השקעה, זמן וכל מיני צורות, גישות שונות, מיוחדות, חכמות לחיבור, לגישור.

טל: מה בעיניך הכרחי או חשוב שיקרה בשנתיים הראשונות שהילד צריך להתעצב? מה אנחנו כהורים חשוב שנעשה?

אני חושב שהכי חשוב שההורים עם הילד יהיו ידידים. שהוא ירגיש שמה שהם רוצים זה לטובתו, אפילו שזה לא כל כך נעים ויפה לו, אבל זה כמו בין ידידים, שאחד מבקש השני נעים לו לקיים. והוא צריך לראות שהם מקיימים בגלל שהם ידידים, לכן הם מקיימים מה שהוא מבקש. והוא ממש מבקש מהם ולא שקובע וצורח וכן הלאה. אלא היחסים צריכים להיות כמו בין שני חברים אמנם שאחד גדול והשני קטן.

טל: הרבה פעמים ילדים לא יודעים לבקש, הם פשוט אומרים מה שהם רוצים, ואנחנו כהורים רגילים לתת.

לא רגילים, אין דבר כזה, אין. הוא צריך תמיד להרגיש את זה ממך שאת חברה שלו.

טל: בדרך כלל מאזן הכוחות הוא כזה, שההורה עסוק בלספק את הצרכים של הילד ואין הרבה את הצד השני.

אז צריכים קודם לחנך את ההורה.

טל: איך אתה מגיע למצב שיש איזו הדדיות ביחסים, ולא רק שהילד מצפה?

הכל תלוי בהורה, איך הוא שם את עצמו. הילד מוכן לכל צורות היחסים כי, מצד אחד אין לו ברירה. מצד שני ההורה בזה מתחיל לפתח אותו, מתחיל לפתח בו אישיות, יחס לחיים, יחס ליחסים בין אדם לחברו. ההורה זה לא סתם מישהו שמשרת את הילד ללא שום יחס מה היא התגובה מצד הילד. אלא ההורה צריך להראות כל פעם עד כמה שהוא עושה את זה מפני שהוא אוהב, מפני שהוא מתחשב. לתת לילד דוגמה של התחשבות ואהבה ושהוא דורש גם את אותו יחס מהילד אליו. שלא הכל חד סטרי.

טל: זאת אומרת, להתנות את השירות בכך שתהיה גם מצידו איזו התחשבות.

כן.

טל: ואם אין התחשבות?

זאת בעיה, זאת בעיה גדולה. אני זוכר שאימא שלי, ואני זוכר את זה כמו שעכשיו, שמה אותי בתוך אמבטיה והייתה רוחצת אותי, ואני זוכר שהיא שאלה אותי, איך זה, אם זה טוב טוב ואיך זה לא, ואיך אני צריך לענות לה. אני זוכר את זה כמו היום, והייתי ממש קטן.

טל: היא ממש רצתה שהדברים לא יעשו בצורה אוטומטית אלא שתהיה השתתפות מצידך.

כן. היא הייתה מחנכת ככה קצת במישור עדין.

טל: ביומיום שלנו ישנם הרבה מצבים שההורה חייב להתערב ובצורה נוקשה כי, הילד מסכן את עצמו או עושה דברים אסורים?

לא, זה במקרים מאוד מאוד חריגים. בדרך כלל אנחנו צריכים מראש לדבר על מצבים כאלה שיכולים להיות, ולדבר איתם כל עוד לא מגיעים למצבים האלו, כדי שהילד כבר יהיה מוכן.

טל: לדוגמא, הילד שלי מאוד אוהב לשחק עם החשמל, להכניס, להוציא, לדחוף אצבעות לחשמל. הוא יודע שאסור לו והוא עדיין יעשה זאת למרות שאנחנו אומרים לו, לא. ואני מוצאת את עצמי הרבה אומרת את המילה, לא, אבל אני יודעת שאני חייבת כי זה מסוכן. ויש כל מיני כאלה דוגמאות.

אורן: אז מה השאלה? ברור שאת צריכה לעצור אותו מלהתחשמל.

טל: בדיוק. אבל אני מוצאת את עצמי הרבה כמו שוטר, "לא, אל תעשה ככה, ואל תעשה ככה". זאת אומרת, ה"לא" הזה מגיע הרבה ואני רואה שזה גם לא אפקטיבי כי הוא בסוף ילך ויעשה את זה.

כן, כי את משאירה לו הזדמנות. את צריכה לסתום כל החורים האלה בשקעים, כדי שהילד לא תהיה הזדמנות, שיראה שהכל סתום, סגור ואין מקום למשחק, ואז הוא יעזוב וישכח.

טל: כן זאת אומרת, להימנע מהמצבים שאני צריכה להגיד לו.

הוא עדיין לא מבין.

טל: יש שאומרים שדווקא זה שילד הוא לא תמיד עושה מה שאומרים לו, והוא לא תמיד מקבל את ה"לא" הזה בצורה מוחלטת, זה דווקא טוב כי זה בונה לו אופי, הוא עצמאי, הוא יודע מה הוא רוצה, הוא לא תמיד מקשיב. אתה מסכים עם זה?

מזה שהוא יהיה עקשן אני לא חושב שזה יהיה טוב. כי העקשנות הזאת לא נותנת לו להתחבר עם האחרים. דווקא אחרי שאנחנו מתחברים עם האחרים, במידה שאנחנו רוצים לפתח חיבור, אז אנחנו צריכים לפתח את מידת העקשנות.

אורן: הזמן שלנו נגמר. אנחנו נעשה תכניות נוספות בנושא. לפני שנסיים את התכנית הזאת בכל זאת הייתי רוצה לשאול, מה לדעתך הרב לייטמן הדבר הכי חשוב שלמדנו היום בקשר לחינוך ילדים. הכי חשוב בשיחה הזאת?

חינוך הורים יותר חשוב.

אורן: אני שואל מצד ההורים, מה הדבר שאני כהורה הכי חשוב שאני אדע מכל מה שדברנו בשיחה?

לפתח יחסים ידידותיים עם הילד, ושאני אסביר לו כל דבר, אפילו שהוא לא מבין את מה שאני אומר עדיין ממש ככה בחיתולים, אני מסביר לו כל דבר ודבר בצורה כמו לגדול. לא באותן המילים, אבל אני מסביר לו את כל מה שאני עושה, כל דבר ודבר אני מסביר שיהיה לו ברור, ושידע מה שאני עושה, ומה שאני רוצה לקבל ממנו. הכל אני מעביר לשפת הדיבור, שפת ההתקשרות.

אורן: תודה רבה זה מדהים. הזמן נגמר לצערי תודה הרב לייטמן. תודה טל. תודה גם לכם שהייתם איתנו, תבואו שוב חיים חדשים, לומדים להתקשר לומדים להתחבר. כל טוב להתראות.

(סוף השיחה)