חיים חדשים
תכנית 1274
מייאוש לתקווה
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן – 05.08.20- אחרי עריכה
אורן: היום נרצה לשוחח עם הרב לייטמן על הרגשות העמוקים ביותר שמורגשים היום בציבור.
ניצה: כן, אנחנו רואים שבתקופה האחרונה כל הציבור, גם בארץ וגם בעולם, הגיעו לאיזו תחושה של ייאוש, תחושה של אין מוצא. הרבה מאוד עבר על החברה, על הציבור. אפשר לנתח את התהליכים האלה שעברו עליהם בצורות רבות, רואים שבהתחלה היה איזה רצון ושיתוף פעולה והייתה תחושה של ביחד, הייתה איזו הקשבה גם אחד לשני וגם להוראות שניתנו.
לאט לאט זה התחיל להתפרק והתחילה להגיע ההתפקחות, שלב ההתפקחות שבעצם גורם לכל אחד להסתכל "רגע, מה קורה כאן, לאן זה הולך?" בשלב הזה מתחילה התפוררות, פתאום הביחד כבר מתפרק, לא רוצים להקשיב לא אחד לשני, לא להוראות, לא להנחיות, יש זעם גדול, כעס גדול, כאב. אנחנו רואים שהממצאים מעלים הרבה מאוד תחושות של דיכאון, חרדה ובדידות כמובן, קשה. אפשר לתאר את המצב הזה ברמה הפסיכולוגית בהרבה מאוד צורות, ופרשנים רבים גם כותבים על העניין הזה.
אבל היום, בתוכנית הזאת, נרצה לצלול ללב של הציבור ולהרגיש מתחת לפני השטח, מעבר למה שאנחנו אומרים, צועקים, בוכים, מוחים או מפגינים, בין אם אנחנו תומכים בזה, בין אם לא תומכים בזה. היינו רוצים לצלול ביחד איתך להבין מה מתרחש בלב של הציבור?
אני מסתכל על זה משתי זוויות, מצד אחד מה מתרחש בלב של האדם, ומה הטבע רוצה שיתרחש בלב האדם, ואז, כתוצאה משני הכיוונים הללו, מהי התוצאה שצריכה להיות הנכונה מצד הטבע, ומצד האדם, ומה ייצא בסוף. כי אני לא רואה כאן שהטבע כביכול עיוור, ואין כאן שום גורם, אלא בעיניי זה גורם מטרתי, הגיוני, שיש לו תוכנה, תוכנית, "סוף מעשה במחשבה תחילה", הכול ברור לאן הוא צריך להביא את האנושות.
אני מדבר על גורם שנמצא בתוך הטבע, לפי חכמת הקבלה "א-להים" בגימטרייה "הטבע", ולכן אני לא רואה כאן גורל עיוור, שהאדם נמצא באיזה מקום, כמו שהוא מתאר לעצמו, כמו ילד קטן ששוכחים אותו בבית, אלא שבאמת עלינו לבדוק כאן מה הטבע רוצה מאיתנו. ולכן כך אני מסתכל.
מה מתרחש בלב הקהל? לצערי הקהל מבולבל, הוא בחוסר אונים, הוא לא יודע מה קורה ומה יקרה. אם לפחות הוא היה יודע מה יקרה אז כנגד זה הוא היה איכשהו מתגבר, מכין את עצמו, אבל אם אף אחד לא מספר לו, זו בעיה גדולה. ואני חושב שבזה אשמים אנחנו, עם ישראל, כי הוא יודע לפי התורה שלו לאן אנחנו מתפתחים ולמה הטבע גורם. והמקובלים שנמצאים בתוך עם ישראל יודעים את התהליך הזה, הם רק לא יודעים להגיע לעם ולספר לו, אין להם אמצעים להביא את זה לאומה הישראלית כדי שהיא תבין, תרגיש, ושדרכה גם כן יידעו את כולם. זה נקרא להיות "אור לגויים". מתי עוד אם לא בכאלו המקרים של מגפה? וזה לא מקרה, זה תהליך שאנחנו רק נכנסנו אליו, ומתי זה יגמר? זה לא יגמר. זה לא יגמר, רק יהיה עוד יותר ועוד יותר כביכול גרוע. אני לא חושב שזה גרוע, אבל כביכול גרוע, עד שאנחנו ניפטר מכל העסקים המדומים, ואז אנחנו נישאר רק עם דברים ההכרחיים לקיום.
ניצה: האם המקובלים הגדולים שהיו לאורך הדורות, הם צפו שיגיע איזה רגע כזה?
לא בדיוק פנדמיה, אבל שיהיה כזה דבר, בטוח.
ניצה: כן, אני לא מתייחסת לגורמים שהביאו אותנו בעצם למצב הזה, אלא למצב עצמו שאנחנו נתונים בו כרגע.
כן.
ניצה: מה בעצם הם ציפו שיקרה, איך הם היו מנתחים את התהליך הפנימי הזה שכולנו עוברים?
הם היו בטוחים שהטבע צריך להביא אותנו להכרת הרע, הכרת הרע של האגו שלנו, של הטבע שלנו, של בני האדם, ושאנחנו נרצה לשנות את עצמנו. זאת אומרת, להביא אותנו למצב שאנחנו עוד לא נמצאים בו היום, שאנחנו נגיד "די, אנחנו מוכנים להשתנות, אנחנו מוכנים להשתפר, אנחנו מוכנים לבנות את החברה שלנו לפי הכוחות הטובים. לא בשנאה זה לזה, לא בתחרות זה עם זה, לא שכל אחד מתגאה עד כמה הוא מצליח למעלה מהשכן, וכן הלאה, אלא אנחנו רוצים להיות בחיים שלווים, בטוחים, כולנו יחד. שאני לא רוצה להתגבר על השכן, אני רוצה להיות כמו כולם, בשלווה, בחיבור, בהדדיות יפה".
ניצה: האם מקובל יכול להזדהות עם הכאב הזה, עם הייאוש הזה, עם תחושת האין מוצא שהציבור נמצא בו כרגע?
יחסית כן. הוא לא יכול להיות באותה רמת הרגש, כי זה כמו נגיד כשהורים נותנים תרופה מרה לילד הקטן שלהם, לילד כואב והוא לא יודע בשביל מה ולמה, וחושב שאמו רעה כשהיא מכניסה לו את התרופה הזאת, והוא בוכה ובועט, זה מצד אחד. אבל מצד שני האמא סובלת כמו שהילד סובל ואפילו עוד יותר ממנו. אבל היא כך כ"חכם הרואה את הנולד"1, היא יודעת שמזה ייולד מצב בריא וטוב.
ניצה: אז איך היית מגדיר קודם כול את הגורם העיקרי, את הגורמים לייאוש ולתחושת האין מוצא שאנחנו נמצאים בהם כרגע?
קודם כול הגורם מגיע מצד הטבע שיש לו תכנית, תכלית, מטרה ברורה מאוד, ולפי המטרה הזאת הכול מתקיים. זה מצד הטבע. בהתאם לזה בני האדם, מפני שהם עדיין לא מבינים איפה הם נמצאים וגם לא כל כך רוצים להבין, הם פשוט עדיין כחיות קטנות, רוצות להרגיש טוב, כמו ילדים קטנים שרוצים להרגיש טוב וזהו, "תן לנו להרוויח, תן לנו להצליח, תחזיר אותנו למצב כמו שהיה קודם". אבל אי אפשר, כי ישנו תהליך, אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים, ואת זה הם לא רוצים לשמוע.
ניצה: אז מה המטרה? אמרת שיש גורמים מצד הטבע. מה המטרה, לאן זה מוביל?
זה מוביל את האדם להכרת הרע.
ניצה: שמה זאת אומרת להכיר את הרע?
להכיר את הטבע שלנו, שאנחנו נמצאים במצב שרוצים להזיק זה לזה, כל אחד רוצה לבנות את המצב הטוב שלו על חורבן השני, אחרת אנחנו לא מרגישים שאנחנו נמצאים בטוב, רק לעומת השני, ואז יוצא שהטבע לא מסכים שאנחנו נמשיך כך.
ניצה: ואז הוא מביא אותנו לייאוש, זו הדרך של הטבע?
הוא מביא אותנו לא לייאוש.
ניצה: אלא?
הוא מביא אותנו להכרת הרע שבנו.
אורן: למה אנחנו מרגישים היום מיואשים?
כי אתה רצית להצליח, מסכן, בכל מה שיש לך לפניך, ולהתגבר על כל הדברים האלה בכוחות שלך ולהראות שאתה, אתה יותר מהכול, והטבע לא נותן לך, אז אתה מיואש.
אורן: הרגש הזה של הייאוש, הוא אמור לשתק אותי כל כך?
כן, ועוד יותר, זה עוד לא סוף הדרך. כי האמת היא שהייאוש הזה לא מכניס אותך להתפתחות החדשה, האחרת, הוא דווקא אומר לך "אתה תצליח, אתה תראה ועוד ועוד, צא לרחובות, תצעק, תשבור חלונות ותראה מה שיהיה, הכול ישתנה, הכול תלוי באיזה מנהלים יש שם וכן הלאה, השליטים". עדיין אתה חושב שזה תלוי בבני אדם, עדיין אתה חושב שכאן הסדר לא טוב, וזה לגמרי לא יתכן, זה לא כך.
אורן: מהו הרגש הזה של כמו מרה שחורה שמשתלט עליך?
חוסר אונים, שאתה לא רואה איך להגיע למצב טוב, על ידי מה והאם בכלל אתה תגיע.
אורן: זה איום ונורא, התחושה הזאת.
כן, אבל כנראה שבלי זה, בלי הרגשה כזאת, אי אפשר לתקן את האדם, שירצה להחליף בכלל את כל החיים שלו, את עקרונות החיים.
ניצה: זה נראה שאנחנו כאילו לוקים באיזה עיוורון. כשלאדם כואב והוא מיואש, אז הוא יכול לצעוק והוא גם יכול לנסות לכאורה למצוא איזה סוג של פתרון, בין אם הוא נכון או לא נכון, אבל הוא צועק. ובנקודה שאנחנו נמצאים בה עכשיו, נראה לי שפחות או יותר זאת הנקודה, כל אחד צועק מאיפה שכואב לו.
עוד מעט זה יגמר.
ניצה: זה יגמר?
כי הם ירגישו שיש גבול לצעקות. ולמי תצעק? לממשלה נניח אין כסף, תחליף כמה פעמים ממשלות תראה שאין כסף. תפנה למדענים, לעוד גורמים, תחפש שיטות איך לנהל את העסק המדיני, המשפחתי, הכל, ותראה שגם שם אין לאף אחד שום דבר.
ניצה: זאת אומרת אם אני מבינה נכון, הטבע, כמו שהגדרת, מוביל אותנו באמת להרגשה של אין מוצא. אין מוצא במסלול הזה שהיינו בו עד עכשיו.
נכון, אנחנו נתקעים בקיר, ומה שנשאר לנו זה לטפס על הקיר.
ניצה: יש אפשרות לטפס על הקיר?
כן.
ניצה: אני מנסה לדמיין מצב שבו היו עומדים שרשרת המקובלים הגדולים ומדברים לעם ישראל, לכאב שלהם, למצוקה שהם נמצאים, להרגשה הזאת של האין מוצא שהם נמצאים.
העם עדיין לא מסוגל לשמוע.
ניצה: זאת אומרת אנחנו עדיין לא בשלב שמסוגלים להקשיב?
לא מסוגלים.
ניצה: למה בעצם, מה סותם לנו את האוזניים?
אנחנו כמו ילדים קטנים, "אני רוצה את זה". אסור לו אבל את זה הוא רוצה, ואם לא אז הוא צורח וזהו. ותגידי לו אלף פעם שזה לא טוב לך, זה לא בריא לך, יהיה לך מזה רע, אבל עבורו אלה סתם מילים, כאן זה מתוק וכאן זה סתם מילים.
ניצה: אז מהי הנקודה שבה באמת האוזניים יפתחו?
לאט לאט, עד שהוא יראה שאין ברירה, עד שמה שלא עושה השכל עושה הזמן. כמו שאנחנו יכולים לראות על עצמנו, הוא בוכה, צורח, רוצה לשבור את הכל, ואז הוא נרגע.
ניצה: אבל אז הוא מתעייף ונרדם בדרך כלל.
בסדר, שיירדם. שהעם יירדם זה טוב.
אורן: אתה חושב שהייאוש שאנחנו מרגישים היום יגדל או יקטן?
יגדל, אחרת איזו תכלית יש לו?
אורן: ולאן זה צריך להביא אותנו מבחינה רגשית, לשיתוק מוחלט?
לייאוש המוחלט.
אורן: מה זה הרגש הזה של ייאוש מוחלט?
כשלפניי אין שום פתרון, לא בשכל, לא ברגש, לא על ידי ממשלות, לא על ידי מלחמות, לא על ידי שלום, לא על ידי כלום, אין לי שום אפשרות להגיע לאיזה סדר בחיים שלי.
ניצה: תכין אותנו עכשיו לשלב הבא.
השלב הבא יכול להיות רק אחרי שכולנו נמצאים בייאוש המוחלט, מכל הכוחות שלנו. כמו שכתוב בחכמת הקבלה, ש"אין רגע יותר מאושר בחיי האדם מזה שמיואש מכוחותיו עצמו"2.
ניצה: למה בעצם, כי רק כשאנחנו ממש מגיעים לדרגת הייאוש הגבוהה, רק אז יש אפשרות לבצע שינוי?
זה נקרא שהילד נרגע וכבר יודע שאין לו מה לעשות. יש לו אולי עדיין איזו שאריות מהבכי שלו, אבל בעצם כלום.
אורן: אתה מרגיש את הכאב הזה שלנו?
אני מרגיש, ואני שמח מזה שיש כאב, אבל אני אשמח עוד יותר כשזה יגיע לסיום. וכדי לגרום לסיום המהיר אני מוכן לצאת ולהסביר ולדבר על זה, אבל עדיין לא שומעים.
אורן: אז תסביר לי, אני מוכן לשמוע. האם אתה מרגיש את הכאב שלי? את הייאוש שלי? את הבכי שלי?
כן. אתה עם אישתך וארבעה ילדים, יש לכם כל מיני חובות למיניהם, אתם אמנם שני אקדמאים, אבל בזמנינו זה לא נחשב, זה לא יסוד לחיים בטוחים ונורמלים כדי שתוכלו לשרוד בעולם החדש שנפתח עכשיו. ואז אתה מסתכל על כל מה שמתרחש ואתה חי בפחד.
אורן: לגמרי. והוא גם הולך ומתגבר מיום ליום.
כן. אני מבין אותך.
ניצה: אמרת שאתה שמח מהתהליך שאנחנו עוברים, מהייאוש, מהכאב, אני מניחה שהשמחה לא נובעת מזה שכואב לנו אלא מהעובדה שאנחנו עוברים כנראה תהליך שהוא ממש חיוני, שבלעדיו למעשה אי אפשר יהיה להתקדם לצעד הבא. האם זה בעצם העניין?
כן.
ניצה: זאת אומרת אתה כבר רואה לאן זה הולך ואתה אומר, קודם כל אתם תגיעו למצב שהוא עוד יותר מיואש מהמקום שאתם נמצאים בו עכשיו, זה לא דבר רע, צריכים להגיע לשם, אבל זה לא דבר שהוא בהכרח רע.
לא, זה יהיה דבר רע כי רגע הייאוש חייב להיות לפנינו כזה, שאנחנו נראה שלמצב כמו שהיה קודם אנחנו לא חוזרים, זה ברור לנו, ואת המצב שלפנינו אנחנו לא יודעים והוא גם לא ברור לנו, ואנחנו נמצאים במצב ביני לביני, באמצע, שזה צעקה לשמיים.
ניצה: זאת נקודת אל חזור, ואם אני מסתכלת על איזו תמונה אני רואה שהגשר מאחוריי נשרף אבל מקדימה אין כלום, כמו איזו תהום, האם זאת ההרגשה?
כן. תהום.
ניצה: ומה קורה לי אז כשאני נמצאת כך על פי התהום, מאחורה אני רואה שהגשר נשרף, אין יותר, אני מיואשת וצועקת לשמיים?
כן. בדיוק. את צועקת לשמיים.
ניצה: אז הטבע רוצה שאני אצעק לשמיים?
כן.
ניצה: למה?
כדי שיפתחו לך אפשרויות שלפי הטבע שלך בינתיים את לא יכולה לראות אותם.
ניצה: זאת אומרת הזעקה הפנימית הזאת, הצעקה שצריכה לצאת מתוכנו, מכל הציבור בעצם, אם אני מבינה נכון, היא איזו צעקה שדווקא ממנה פתאום אני רואה אפשרות שקודם לא יכולתי לראות?
כן.
ניצה: תסביר לי איך זה עובד?
זה מתוך נקודת הייאוש הטוטאלי. שמשני הכיוונים יש לך תהום ואת רואה שאת יכולה רק להיתקע בקיר ואז את מטפסת על הקיר. הרווח וההצלה צריכים לבוא ממקום אחר.
אורן: אנחנו צועקים כבר כמה חודשים.
אתה צועק לאותו מצב כמו שהיה לך, אתה לא צועק בצורה נכונה.
ניצה: זאת אומרת העובדה שאנחנו צועקים אחד על השני, העובדה שאנחנו צועקים כלפי מי שכאילו מנהל אותנו, מארגן אותנו, זאת לא הצעקה הנכונה?
לא. את קודם כל פונה לשליטים של העם, שזה לגמרי לא נמצא בידיהם, הם לא יכולים שום דבר לעשות, הם בעצמם נמצאים במצב אנוש. כי כל המצב שאנחנו עוברים הוא קודם כל מכסח אותם, הוא מראה לכולם, לכל העם ולכל העולם שאין לשליטים היום שום כוח, חוץ מצבא. אבל שום כוח לבנות, להיבנות, לסדר את הדברים.
אורן: למי צריך לצעוק, למי צריך לצעוק כדי שהסיוט הזה ייגמר?
כנראה שלכוח העליון. לכוח העליון שיש בטבע. "טבע" בגימטרייה א-לוקים, שיש בו כוח שהוא מסדר אותנו ומוביל אותנו למצב הבא שבהיסטוריה שלנו, שבהתפתחות שלנו.
אורן: ואם אני לא אדם דתי?
זה לא שייך לדת, זה שייך למדע.
אורן: לא הבנתי. לצעוק למי?
"לצעוק" זה נקרא, לרצות לדעת מה לפי ההתפתחות הטבעית, לפי האבולוציה המצב שאליו אני עכשיו צריך להגיע. זה לגמרי הפוך מהדעת.
אורן: אמרת קודם כשאדם מרגיש תקוע בקיר, ואין כלום. זהו. הוא מת. קיר.
כן.
אורן: הדרך היחידה זה לטפס מעל הקיר?
כאילו לטפס. כן.
אורן: אבל אין לי כוח לזוז, אני משותק.
במקרה כזה אתה תתחיל להרגיש שיש בטבע כוחות שאתה יכול להשתמש בהם. אתה לא רוצה לעבוד לפי כוח הרע שלך, לפי כוח האגו שלך, אלא אתה רוצה לקבל עכשיו כוח הטוב.
אורן: לא הבנתי. על איזה כוח רע אתה מדבר שיש בי? אני לא מרגיש שאני אדם רע. אני מרגיש שיחסית אני אדם טוב, אז למה אתה מתכוון?
שוב אנחנו מתחילים.
אורן: למה אתה מתכוון?
אני מתכוון לזה שאתה כולך רע.
אורן: אני לא מרגיש רע, זה מה שאני שואל.
אז אתה צריך עוד לפני זה לעבור, "הכרת הרע".
אורן: מה זה אומר המילים האלה, "הכרת הרע"?
שאתה בונה את עצמך על חשבון הזולת.
אורן: תן לי דוגמה אחת שאני אבין.
אתה רוצה כל הזמן להיות טוב מאחרים.
אורן: ברור. כל אחד רוצה להיות הכי טוב.
זה נקרא "שכולנו רעים".
אורן: למה, למה זה רע? זה הפוך, אני רוצה להיות הכי טוב לא הכי רע.
במה זה טוב? טוב לך.
אורן: להצטיין, להיות מספר אחד.
זהו? כן. למה אתה חושב שזה טוב לכולם?
אורן: לא יודע מה כולם, אני יודע מה אני רוצה.
ככה כל אחד רוצה.
אורן: אוקיי. ויש בזה משהו לא בסדר?
ודאי.
אורן: מה לא בסדר בזה?
שכל אחד הוא רוצה להרוס את השני. נדמה לך שאתה לא רוצה, אבל בזה שאתה רוצה להיות טוב, אתה בזה רוצה הפוך, שלשני יהיה יותר רע. קצת, לא בהרבה.
אורן: איך כל הסיפור הזה קשור להרגשה של הייאוש שמשתלטת עלי, ומשתקת אותי בתקופה הזאת?
כי הטבע מכניס אותנו למצב שאנחנו כולנו צריכים לגלות את כל כוחות הטבע כמערכת אינטגראלית, שכולנו קשורים זה לזה בקשר הטוב, ההדדי. ואם לא מגלים את זה, מרגישים מאוד מאוד רע.
ניצה: תוכל לתת לנו הצצה קטנה מה קורה מעבר לקיר הזה? נגיד שהצלחנו איכשהו לטפס עליו.
שכולם חיים במצב שכל אחד חושב על השני, איך לשני יהיה טוב.
ניצה: זה מה שנמצא מעבר לקיר?
כן.
ניצה: זאת אומרת בצד אחד של הקיר שאנחנו עדיין נמצאים לפניו, יש את זה כל אחד דואג לעצמו, מנסה. הוא צועק את הכאב של עצמו, הוא בוכה מהמקום שלו, ממה שחסר לו. מה יש מעבר לקיר?
העולם הטוב שכל אחד חושב על הזולת, ואז לא חסר לאף אחד.
אורן: מה זה הקיר הזה?
קיר, זה הקיר שיש לך בלב כלפי השני.
אורן: ומהי הצעקה שמביאה תוספת כוח, שמרימה את האדם?
הצעקה שלך? הצעקה שלך היא עכשיו אגואיסטית, שאתה רוצה בכל זאת לעולם הישן, ומתוך הייאוש אתה מגיע למצב שאין לך את העולם הישן, אלא אתה מתחיל להכיר את המצב החדש שרק בו אתה יכול לחיות. ואתה תחייה בו. עד אז עוד מכות, עוד כמה מכות, אבל תסכים לזה.
אורן: נתת קודם את הדימוי הכול כך יפה של אימא והילד שלה שבוכה. כשאתה מסתכל עליי, על כל האנשים בכלל עם הכאב והייאוש והצער הכול כך גדול שאנחנו מרגישים עכשיו. תן לנו איזה תקווה, מה תוכל לומר לנו, כמו אימא לבן שלה שהיא אוהבת והוא בוכה?
כן, מה תגיד לילד?
אורן: אני שואל אותך, מה אתה אומר לי? אני הילד, זה לא מישהו אחר. אני זה הילד, ואתה האימא בדוגמה. מה אתה אומר לי, איך אתה מנחם אותי?
אני מנחם אותך שתרגיש עוד יותר כאב, כי כך בצורה כזאת יותר מהר תרגיש מהו המצב הנכון.
אורן: זה לא מנחם אותי בכלל.
כן. אתה רוצה שאני אנחם אותך הפוך, ברוורס, למה שהיה קודם. אין דרך חזרה, רק קדימה.
אורן: מה האימא אומרת לילד?
אימא אומרת לילד, אין ברירה אתה תעבור את זה, ויהיו לפניך חיים טובים. באמת הכי טובים שאפשר. ואימא רוצה לטובתי. אין מישהו שאוהב אותי יותר מאימא. הטבע זה האימא, וכך הוא הכין לי את הכול.
אורן: הלוואי. הרב לייטמן.
אני מאוד שמח שאנחנו נמצאים במצב הטוב.
(סוף השיחה)