"המושג תורה", כותב חיים נחמן ביאליק, "התרומם בעיני העם אל גובה אין חקר לו. בדמיון העם הייתה התורה כמעט למציאות שנייה, מציאות מופשטת ויותר נעלה, העומדת בצדה או גם במקומה של המציאות הממשית". כמאה שנים עברו מאז ודומה שדבריו רחוקים מבני דורנו כרחוק מזרח ממערב. כיום לימוד התורה נתפס בדרך כלל כמשהו דתי, ואחרי מבחן הבגרות רוב האנשים בקושי פוגשים בה שוב. מסתבר שאנחנו מפסידים בגדול, כי במושג "לימוד תורה" טמון הרבה יותר ממה שסיפרו לנו בבית ספר.
מהי בכלל התורה? מאיפה היא הגיעה אלינו? מה היא רוצה לומר לנו? את כל התשובות המוכנות שיש לנו נשים בצד, ונפנה מקום למשהו חדש. כדי להגיע אל האמת ניעזר בהגדרותיה של חכמת האמת, הלוא היא חכמת הקבלה, שנחשבת גם לפנימיותה של התורה.
הכוח הכללי של המציאות הוא שנקרא "תורה". בשפת הקבלה קוראים לו גם "אור". זהו כוח של אהבה, נתינה, כוח שכולל בתוכו את כל הבריאה ומפתח אותה. כוח האור ברא "רצון לקבל הנאה ותענוג". החומר הזה, רצון לקבל, טבוע בכל חלקי הבריאה, בדומם, בצומח, בחי ובאדם. כך יש לנו ביסוד הבריאה שני כוחות, כוח האור וכוח הרצון, או במילים אחרות, התורה והעולם. לכן אמרו חז"ל: "בתורה נברא העולם".
התפתחותם של כל חלקי הבריאה היא תוצאה מהשפעת כוח התורה על כוח "הרצון לקבל" המקורי. כאשר אדם רוצה להתפתח בצורה נכונה ולהשיג את המטרה שלשמה הוא נברא, עליו ללמוד איך להשתמש בעצמו בכוח התורה, באופן מודע.
למה הכוונה? חלק מדרך התפתחותנו מתרחש מאליו, כוח האור מפעיל אותנו ומפתח אותנו ללא התערבותנו. אבל את החלק השני של הדרך עלינו לבצע בעצמנו, מתוך הכרה והבנה. דומה הדבר להתפתחותו של ילד. בשנותיו הראשונות הוריו עושים הכול בשבילו, אחר כך יש לו מורים ומחנכים, אבל כשהוא הופך לאדם בוגר עליו להתחיל להתקיים בכוחות עצמו. לעבוד, לפרנס, להקים משפחה, להוליד ילדים בעצמו וכן הלאה.
כך יש לנו שתי צורות יחס לתורה. יחס ראשון לתורה הוא כאל הכוח שמנהל את העולם ומפתח אותו, ויחס שני הוא שאנחנו צריכים להפעיל את כוח התורה בעצמנו – מתוך הבנה איך נכון להתייחס לעולם, ואיך נכון להפעיל את כוח התורה. אם אנחנו מפעילים את כוח התורה בצורה לא נכונה, פועלים עלינו כוחות לתיקון כל סטייה וסטייה שלנו בדרך. ולצערנו, החיים מראים שכך באמת קורה.
מתוך כלל האנושות, יש קבוצה קטנה של אנשים שתפקידם להתייחס נכון אל הכוח העליון ולהפעיל אותו בצורה נכונה. זהו עם ישראל. מקורה של הקבוצה המיוחדת הזו בבבל העתיקה, לפני כ-3800 שנה. בראשותו של אברהם, קיבלו האנשים על עצמם להתקיים באופן שיקרב אותם לכוח העליון, כוח האור, כוח האהבה. הם למדו מאברהם איש החסד איך להפעיל את הכוח הזה בצורה נכונה על עצמם. בנקודה זו, חלק מהמין האנושי כבר הגיע למעשה למצב הבגרות שהזכרנו, והחל להיכנס למגע הכרתי עם כוח התורה מצד הנבראים, מצד בני האדם.
עד כמה נכון הפעלנו את כוח התורה, ואיך צריך בדיוק להפעיל אותו, כל זה מסופר לנו כבר בתורה הכתובה. כלומר, בספרים שקיבלנו מאברהם אבינו, משה רבנו וכן הלאה, עד היום. האנשים הגדולים האלה חקרו את היחס שלנו לכוח התורה ואת האופן שבו הוא משפיע עלינו, ולכן הם נקראים "מקובלים".
אם גם בנו מתעוררת נטייה לגלות את סוד החיים, להבין לשם מה אנחנו חיים ומהי המטרה הגדולה של קיומנו, ללמוד כיצד אפשר לפתוח לעצמנו את הכוח העליון, להשפיע עליו ולקבל ממנו בחזרה השפעה טובה, להיכנס עמו לקשר הדדי – אנחנו מוזמנים כיום ללמוד את חכמת הקבלה, את פנימיותה של התורה.
לאורך ההיסטוריה, השפיעה התורה הכתובה בכל מיני צורות על בני האדם. אם הם לא נכנסו פנימה, כלומר לא חדרו למהותו של המושג "תורה", אז הם עשו מכתבי הקודש כל מה שרק עלה על רוחם. תרגמו אותם לכל מיני שפות, פיתחו מהם את הנצרות והאסלם, וגם אנחנו היהודים, כל אחד פירש את התורה הכתובה בצורה משלו.
ההבדל בין שימוש נכון בספרי התורה לבין שימוש שגוי בהם נשען על הנוסחה הבאה: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין", כי "המאור שבה מחזירו למוטב". בנוסחה זו מוגדר כל התהליך שעלינו לעבור בהתפתחותנו כנבראים. מלכתחילה, נבראנו עם "רצון לקבל" אגואיסטי, זהו כל הטבע שלנו. יצר הרע. כנגדו, ניתן לנו גם כוח עזר מתקן, המאור שטמון בתורה. תפקידו להחזיר את הרע שבטבע שלנו למוטב, למצב טוב. למצב שבו נפסיק לחשוב רק על עצמנו ונפתח אהבה לזולת. לכן נאמר ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא הכלל הגדול שבתורה.
אם אדם לומד תורה וזוכה ממנה לתוצאות כאלה, זהו סימן לכך שהלימוד שלו אכן נחשב ללימוד תורה. אם הוא לא מקבל תוצאות כאלה, כלומר לא מתקדם לאהבת הזולת, אז כנראה שהוא לא לומד תורה, אלא לומד חכמה. כלומר, הוא לומד את מה שכתוב בספרים, אבל התורה לא משמשת לו כהוראה לתיקון עצמו והוא לא משתמש במאור שטמון בה, אלא רק יודע את מה שכתוב בספר. יחס שגוי כזה לתורה נובע מחוסר ידיעה שמטרת התורה היא לתקן את טבע האדם. גם אם אדם ילמד בעל פה ספרים שלמים, זה לא יעשה אותו קדוש. דומה הדבר למחשב שמילאו אותו בטקסטים, לא תהיה בו שום קדושה. קדושה פירושה אהבה ונתינה, בין איש לרעהו.
מדור לדור, המקובלים שעסקו בפנימיות התורה ותיקנו את האגו שלהם בעזרתה, כתבו ספרים בסגנונות שונים, בהתאם לשינויים שעבר האדם בכל תקופה. הסגנונות העיקריים הם שפת המקרא, שפת ההלכה, שפת האגדה ושפת הקבלה. החל מהמאה ה-16, החלו המקובלים לכתוב בצורה מדעית יותר. בכתבי האר"י, הרמח"ל ואחרים אפשר כבר למצוא תיאורים מדויקים על הכוחות שפועלים בתוך האדם. בגדול, "הרצון לקבל" שלנו מחולק ל-613 רצונות אגואיסטיים. את כולם עלינו לתקן, מטובת עצמי לטובת הזולת. כל תיקון כזה נחשב מבחינה רוחנית לעשיית מצווה, וזה מה שמוטל עלינו לעשות בחיים.
אנחנו חיים בתקופה מיוחדת מאוד. אם רק נבקש ללמוד איך מתקרבים איש לאחיו למרות כל השוני, כוח התורה יתלבש בנו. הוא יהפוך כל שנאה לאהבה, כל פירוד לאיחוד, ויעלה אותנו אל פסגת המציאות. ואז נבין מדוע נאמר: "אין טוב אלא תורה – אם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא ייחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם" (רבי חיים בן עטר, "אור החיים").
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן, מייסד תנועת קבלה לעם, בתכניתנו
חיים חדשים 778 - bit.ly/2eRmFus