"ומאז הם חיים להם באושר, עד עצם היום הזה". כשהיינו ילדים הקריאו לנו כל מיני אגדות שהסתיימו בביטוי המקסים הזה. הבטיחו לנו אושר נצחי. לכן עמוק בפנים, לכל אחד יש איזו ציפייה שהוא יזכה מתישהו לחוות זאת. אבל בפועל, החיים שוב ושוב מאכזבים. מכאן עולה השאלה, למה פיתחה האנושות את המיתוס הזה של האושר? מאיפה הוא נובע, מה הוא בא לשרת? ובכלל, מהו אושר? בימים שבהם הדיכאון הופך לסוג של מגפה, דרושה לנו הגדרה ברורה.
מטבעו, האדם רוצה לקבל הנאה ותענוג, רוצה ליהנות מהחיים. מכאן נובעת השאיפה שלנו לתחושת האושר. בכל דור ודור, אנשים רצים אחרי מה שנראה להם כאושר. פעם לתפוס ממוטה עשה את האדם מאושר, כי הוא היה זקוק למזון עבור משפחתו וקרוביו. אחר כך התפתחנו, התחלנו לרצות דברים נוספים. חופש, יחסים, קריירה, הון, הצלחה, מעמד, השכלה. הרצון שלנו הלך והתפתח, ובהתאם לכך השתנתה הגדרת האושר. כיום אנחנו חיים בעידן השפע, אבל נראה שאנשים פחות מאושרים. למה זה קורה?
הרגשת האושר, תחושת המילוי שלנו מדבר מה, תלויה בעוצמת ההשתוקקות שלנו אליו. ככל שיש לנו רעב גדול יותר למשהו, כך הנאתנו בהשגתו תהיה עוצמתית יותר. אם שום דבר לא חסר לי, לא אוכל ליהנות מכלום. לכן אובדן תיאבון או חשק מיני מוגדר כבעיה שמטופלת בתרופות. ועוד נקודה חשובה: אחרי שאני כבר משיג משהו שרציתי, ומרגיש ממנו הנאה, ככל שחולף הזמן היא מתפוגגת. תחושת האושר שאותו דבר הסב לי נעלמת, מתאדה. כאילו לא הייתה.
כל העולם פרוס אצלנו בכף היד, בוא תיקח, בוא תיהנה, אבל באוויר יש איזו תחושה של מיאוס. ייאוש. וזה לא ייאוש הנובע מכך שלא אוכל להשיג את מה שאני מאוד רוצה, כי כיום אפשר להשיג כמעט הכול, אפילו כרטיסים לחלל החלו למכור לנו, אלא הוא נובע מכך שאין לאדם רצון לשום דבר. זהו הגורם לדיפרסיה. בכל רחבי העולם צעירים יושבים משועממים, לא רוצים לעשות כלום. "אולי תעשה את זה", מציעים להם מדי פעם ההורים המודאגים, "ואולי את זה", אבל הם לא מוצאים שום טעם. "אין לי כוח", "מה זה כבר ייתן", עונים הצעירים. הם לא רואים לפניהם מקורות אושר, שמהם יוכלו לשתות. וזו הבעיה הגדולה של זמנינו – לא איך להשיג את מה שאני רוצה, וליהנות מכך, אלא לפתח רצון למשהו.
במבט כולל, זו הבעיה המרכזית שתעמוד בפנינו כמין אנושי. היא לא תיעלם לשום מקום כך סתם, אלא תלך ותגדל. האנושות תהיה מיואשת יותר ויותר, אך לא תדע להגדיר מה צריך לעשות כדי לזכות באושר. כתוצאה מכך, המושג הזה של שאיפה לאושר יהפוך להיות משהו רחוק מאוד, בלתי מציאותי. אחרי שנגיע לייאוש מוחלט, מצפה לנו שלב חדש בהתפתחותנו. בעומק הלב האנושי תתייצב שאלה נוקבת: מהו הטעם בחיינו? לשם מה אנחנו בכלל חיים?
ושאלות הנצח האלה, שפעם היו נחלתם של יחידים בלבד, יהיו שער הכניסה של כולנו אל חיים חדשים. משבר האושר הגדול יתברר לנו כנקודה של היפוך, נקודת לידה אל מציאות חדשה, שונה מכל מה שהכרנו עד כה. אנחנו נגלה שהטבע שתמיד דחף אותנו קדימה על ידי כך שעורר בנו בכל פעם רצונות חדשים, שאיפות חדשות, מטרות חדשות, עזב אותנו לנפשנו לכאורה, רק כדי שנתחיל לברר בעצמנו: מה אנחנו רוצים להיות?
מצפים לנו גילויים נפלאים, אנחנו נלמד שאדם מאושר הוא זה שיש לו "חיסרון מתפתח". חיסרון פירושו "חוסר" מסוג חדש, כזה שכל הזמן הולך ומתגבר. הוא מרגיש רצון, רעב, השתוקקות, ציפייה – שכל הזמן מתעצמים. כל דבר שהוא משיג לא מכבה את תחושת התענוג שלו, לא מדכא את הרגשת האושר.
אדם מאושר הוא זה שיש לו "חיסרון" תמידי שמתגבר, וגם יכולת תמידית למלא אותו. שני ההפכים האלה, "חיסרון ומילוי", חיים בו יחד, בצורה בלתי פוסקת. הוא מרגיש מילוי מלא, מושלם, נצחי, שלא נפסק, מלווה בתחושת ביטחון שזה לא ייפסק, עם טעמים שכל הזמן הולכים ומתגברים, עם כל מיני תשוקות שמתפתחות יותר ויותר, בזמן שהוא נהנה יותר ויותר. המילוי גורם לו חיסרון חדש, והחיסרון למילוי חדש, והם הולכים יחד. איך זה בכלל ייתכן? את התשובה לכך נגלה כשנתחיל להתקדם בבירור שאלת השאלות: מה הכי כדאי לרצות? מהו סוד האושר?
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו
חיים חדשים 220, בחיפוש אחר האושר - bit.ly/2j7bJyB
כל התשובות במאמרים הבאים, כדאי לעקוב.
מי שסקרן במיוחד יכול לצפות בעצמו בסדרת התכניות "חיים חדשים" בנושא "אושר"
bit.ly/2ijZoCq