כהורים אנחנו יודעים שהחלק המורכב ביותר בגידול ילדים הוא תקופות המעבר, הזמנים של השינויים. המעבר משלב ההנקה לשלב ההאכלה, המעבר מהבית לגן הילדים, המעבר מהגן לבית הספר, וכן מעברים נוספים. מהו העיקרון שעליו כדאי תמיד לשמור, כדי ששינויים כאלה יתקבלו כרצויים?
לפני הכול, בואו נשים רגע בצד את מה שאנחנו מכירים, כדי לאפשר לעצמנו קליטה של דברים חדשים.
מצד הטבע, תינוק אמור לינוק חלב-אם עד גיל שנתיים, כך גם מובא במקורות. היום בדרך כלל זה לא קורה, ומכאן מתחילות בעיות. לא זה המקום לפתוח דיון על מגוון הסיבות, אלא רק נאמר שאם היינו מסיימים את השנתיים הללו, לא היה קשה כל כך להעביר את הילד לצורות ההאכלה הבאות.
כך היא דרך הטבע: שינויים צריכים לבוא בזמן שלהם, וזהו גם עקרון-העל שצריך להוביל אותנו בכל מעבר והתפתחות.
הדוגמה שממחישה את העיקרון הזה הכי טוב היא הלידה. מתי מתחילים צירי הלידה? כאשר העובר מצידו וגוף האם מצידה, דורשים שינוי. הגוף מראה לנו את הסימנים לכך, מראה בשלות ומוכנות, ואז אנחנו רק מסייעים לתהליך לקרות. לא אנחנו מתזמנים אותו.
סימנים דומים אמורים להיראות גם בתהליך סיום ההנקה, לפני הכול צריך להתגלות בילד רצון להתקדם הלאה. אילו היינו מאפשרים לדבר לקרות בזמן שלו, היינו רואים איך הילד מתחיל להימשך לטעום מהמזון שנניח לפניו. ירצה ייקח ממנו, לא ירצה לא. לפי הנטייה שהוא יגלה להתקדם בתהליך, נעשה צעדים נוספים באותו כיוון. בדרך זו תיבנה בילד מערכת חיסונית משובחת, אך לצערנו כיום אנחנו רחוקים מזה מאוד.
המעבר מהשהות בתוך הבית אל גן הילדים – גם הוא צריך להתנהל בהדרגה. באופן עקרוני, עד גיל שנתיים תינוק זקוק בעיקר לאימו. אמנם הוא כבר מחוץ לרחם שלה, אבל אין לו עניין לצאת מדלת אמותיה. הוא צריך להרגיש אותה, את המגע ואת הריח שלה, וכן הלאה. לא מומלץ להוציא אותו מהבית יותר מדי, אפילו הגוף שלו עוד לא מוכן להתמודד עם השפעות הסביבה.
מגיל שנתיים ואילך נתחיל להתייחס אליו כאל ילד קטן. היציאה מהבית צריכה להיות בתהליך מתוכנן, שיהיה מותאם להתפתחות הרגשית והשכלית שלו. ראשית נחשוף את הילד לסביבה טבעית ופשוטה, דשא, פרחים, אדמה, כלב, חתול, ציפורים. לא דברים מפחידים, לא דברים רחוקים, לא דברים שהוא לא יכול לקלוט, אלא דווקא כאלה שהיו מאז ומעולם בקרבתו של האדם. יש בנו רשימות פנימיות, הכנות לקלוט אותם.
כל הטכנולוגיה והמסכים, איתם כדאי להמתין. כמו שהאנושות הגיעה אליהם רק אחרי התפתחות בת עשרות אלפי שנים, כך גם לילדינו הקטנים רצוי לתת מספר שנים. אם לא כן, אנחנו גורמים להם נזקים שעדיין איננו מבינים.
גן הילדים הוא מקום חשוב מאוד שבו ילד צריך ללמוד את יסודות החיים: מערכת יחסים נכונה בינו לבין אחרים, ידיעות על מה שיש בטבע הסובב, ניסיון בעבודה עם צבעים, צורות וכל מיני כלים, לימוד של שפה, צורת דיבור והתנהגות ועוד אינספור דברים. מה שהילד ילמד בגן, ישמש לו כתשתית רגשית-חברתית להתפתחות במשך כל חייו.
הצטרפותו אל גן הילדים צריכה להיות חלקה, כלומר בליווי צמוד של אימא. בתחילה אימו תיקח אותו לגן, ותהיה עימו במשך כל זמן שהותו שם. אגב, זוכרים שסיכמנו לשכוח מהעולם של היום וכל המגבלות שיש לנו עם הפרנסה, עם מקום העבודה, עם הגננת ועם אלף ואחד גורמים? יופי, אז ממשיכים.
ככל שהילד יתרגל לסביבה החדשה, יתחיל לגשת בעצמו לכל מיני משחקים, לארגז החול, אולי גם לשחק עם הילדים האחרים, כך אימו תתפוס מרחק. הוא חייב להרגיש שהיא נמצאת קרוב, מטר ממנו, אחר כך שניים, וכן הלאה. לפעמים היא תשחק איתו יחד, לפעמים תלך רגע למטבח של הגן. כשהוא ייזכר בקיומה, הוא יוכל תמיד לרוץ אליה, אבל בהדרגה זה יפחת. בהמשך היא תגיד לו משהו בסגנון של 'אני צריכה לצאת מהגן לזמן מה, כדי לקנות משהו לבית, אבל אני חוזרת אליך בעוד שעה'. וכך, בתהליך מדורג, האם תקטין את משך זמן שהותה בגן, עד שהילד לא יזדקק לה. הכול במטרה שהוא לא ירגיש שהוא נטוש, מנותק ממקור החיים שלו.
השלב הבא אחרי גן הילדים הוא בית הספר, וגם פה יש לבנות מעבר חלק. לכן כבר בגיל הגן כדאי ללמד אותיות, קרוא וכתוב, ספרות ומספרים, מדידות של אורך, רוחב, גובה, עומק, השוואות מכל מיני סוגים. להתחיל ליצור אווירה ותוכנית לימודים, ולבנות כבר בגן הילדים את הכיתה העתידית.
כחודש או חודשיים לפני שמסגרת בית הספר תתחיל, תבוא המורה או כמה מורות לגן הילדים, ויום יום הן יהיו שם איתם, עם הגננות כמובן, ועם ההורים של ילדי הגן. כך המורות יכירו לאט לאט את כולם, ישחקו איתם, יתחברו אליהם, יעשו מסיבות כל יום בגן. המעבר לבית הספר צריך להיות מורגש כמעבר מהגן הישן אל גן חדש. רך, חלק.
לשם כך, כדאי לשמר בבית הספר דברים שחווינו בגן: משחקים בחצר, ישיבה במעגל, שירה משותפת, דיבור בצוותא, הרבה עבודה של יצירה. לאמתו של דבר לא משנה איזה שם ניתן למסגרת הזו, גן או בית ספר, העיקר להמשיך באותו תהליך ההתפתחות, להעמיק בלימוד של יחס נכון לחברים, בפיתוח החושים, בלימוד אומנות, בהכרת העולם שבו אנחנו חיים, ועוד.
אם בגן הילדים הכרנו את כל אלה בצורה ראשונית, בבית הספר נתקדם, נוסיף ידיעות ונתונים, נרחיב אופקים. כדאי שיהיו כמה שיותר סיורים לימודיים, כדי שההתרשמות תהיה חווייתית. עוד דבר חשוב הוא פיתוח יכולת זיכרון, ללמוד כמה שיותר בעל פה, שירים, טקסטים מיוחדים, וכיוצא בזה.
בצורה האידיאלית כדאי היה שלכל כיתה יהיה לה מרחב משלה, עם חצר משלה, סוג של חברה הומוגנית שצומחת ומתפתחת ללא הפרעה, עם השלמה הדדית וחיבור טוב בין כולם לכולם. בלית ברירה, אפשר לאכלס כמה שכבות גיל באותו בית ספר, אבל גם אז לא כדאי יותר מדי. לכל גיל יש את המאפיינים שלו, את היצרים שמתעוררים בו, ולא כדאי לערבב ולקלקל.
לסיכום, החיים זורמים בקלות כשבונים אותם כרצף, לא בשבירות מאולצות. חנוך לנער על פי דרכו, לא בכוח, כל דבר בזמנו.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 211 – bit.ly/3APwzID