חיים חדשים

תכנית 1176

להתעלות מעל המוות

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 14.11.19 – אחרי עריכה

אורן: מספר התוכנית שלנו הוא 1176. היום אנחנו נדבר קצת על המוות, המודעות למוות, ההדחקה של המוות. אחרי הכול המוות הוא חלק מהחיים, תהיו אתנו בדרך ל"חיים חדשים".

יעל: אני רוצה לפתוח את התוכנית במחקר שנערך לאחרונה על ידי ד"ר יאיר דור זיידרמן והצוות שלו, הוא חוקר מוח. הוא הצליח להראות באמצעים מחקריים מדויקים שיש מנגנון בסיסי בתוך האדם, שמונע מהאנשים לראות את זה שיום אחד הם ימותו, הם רואים את זה מצוין על אחרים. זאת אומרת המוות לא שייך אלי, הוא שייך לאנשים אחרים. ברגע שמשהו רק מתקרב כדי להזכיר לי את האפשרות של מוות, ישר יש איזה מנגנון שמרחיק ממני בכלל את המחשבה הזאת והוא כן יודע לשייך את המחשבה הזאת לאנשים אחרים.

מה דעתך על תוצאות המחקר, איך אתה בתור מקובל רואה את התוצאות האלה? איך הקבלה מתייחסת לזה?

כיוון שאנחנו בנויים מהרצון לקבל הנאה ותענוג, אז הכוח הבסיסי של הרצון הזה הוא לדחות ולהרחיק את כל מה שלא נעים ולקרב את כל מה שנעים, לכן זה טבעי שכך אדם עושה. וכל הטבע שלנו שהוא רצון לקבל, רצון להנות, ממש מתנגד לחשוב על המוות שהוא שייך לי. במקרה שהוא שייך לאחרים כאן האגו שלי מוכן לחשוב ולעשות הכול, לא אכפת לי.

יעל: זה מעניין. יש הפרדה ביני לבין אחרים, זאת אומרת על עצמי אני מסתכל אחרת מאשר אני מסתכל על מישהו אחר.

כן.

יעל: ויש גם איזה פחד מובנה להסתכל בכלל על המקום של המוות, איזו מן מערכת הגנה כזאת. אנחנו חיים במדינה שיש בה המון איומים שבהם יכולים לקרות אירועים שבהם אנשים ימותו, ויש איזה מנגנון כנראה בתוכנו שמנהל את מערך הפחד מהמוות הזה.

מצד אחד בכל אחד יש פחד מהמוות ואנחנו דוחים אותו, דווקא מאותו כוח הגנתי שרוצה לחשוב על דברים נעימים, ועל דברים בלתי נעימים מתנגד לחשוב ולהחזיק, כי זה הרצון ליהנות שכך הוא מנהל אותי. כך יש לנו בתוך העם שלנו, בתוך עם ישראל, מנגנון כזה קולקטיבי. כי אנחנו עברנו היסטוריה מאוד מאוד קשה ארוכה, שבמשך ההיסטוריה כבר סידרנו לעצמינו יחס לחיים ומוות, לסבל ולהצלחה, בצורה כזאת שהיינו חייבים לראות דברים נעימים בצורה מוגבלת, היינו מגדירים אותם. מה שאין כן הדברים שמביאים לנו צער, ייסורים, בעיות, מחלות, אנחנו מקטינים אותם וזה עזר לנו מאוד גם לשרוד במשך ההיסטוריה שלנו.

בסופו של דבר זה לא פותר אותנו מהבעיות, אבל זה עוזר לנו לא להיכנס כל הזמן למרה שחורה, לפניקה, לכל מיני מצבים של פחד, ובמיוחד חרדה לאומית. לכן אנחנו רואים, דווקא עד כדי כך, שאנחנו מסתכלים על עצמינו ובעצמינו לא מבינים מאיפה יש לנו יכולת כזאת לראות את הדברים שמאיימים אלינו, שהם ממש באים כנגדנו, לשחוט אותנו, ואנחנו עדיין, עד הרגע האחרון כאילו לא כל כך מודאגים ולא קמים נגדם. זו בעיה, מצד אחד. מצד שני צריך להגיד שזה בכל זאת עוזר לנו לשרוד ולהמשיך.

יעל: יש כאילו איזו הרגשה שהפחד הזה מהמוות וכל נושא המוות כאילו מוסתר מהאדם, באופן מובנה, ככה הטבע קיים. מה הסיבה לזה? למה מסתירים מאתנו את כל נושא המוות?

כדי שנמשיך לחיות, אחרת בשביל מה לי לחיות אם הכול נעלם ואבוד. מה יש לי? בית ספר, אוניברסיטה, עבודה קשה, וכל יום ויום אני צריך להילחם על הקיום שלי, לשרוד בחיים שלי ועוד. כמה שינויים עשינו בחיים שלנו, כמה דברים אנחנו זורקים ומקבלים חדשים ונתפסים בכול מיני בעיות, בשביל מה? אם היה לנו ברור שהכול נגמר ולא נשאר שום דבר, ואנחנו רואים שלא נשאר שום דבר, אז מה התועלת? ולכן זה נסתר מאתנו.

יעל: יחד עם הפחד מהמוות יש איזה תענוג לחלק גדול מהאנשים להתגרות במוות. אנשים קופצים בנג'י, אנשים נוסעים במכוניות מרוץ, אנשים אפילו עולים על גבעה לראות את הטילים נופלים בדרום ולא נכנסים לממ"ד. יש איזה תענוג כזה להתגרות במוות.

יכול להיות שכן, אבל זה בעיקר מתוך זה שאנשים אוהבים להרגיש את הגבול, הסיום, הסוף, משהו, שדווקא זה נותן להם הרגשת החיים. הם בטוחים ש"לי זה לא יקרה", מצד אחד. ומצד שני אני באמת נמצא במצבים גבוליים בחיים שלי וזה מה שמחיה אותי. במוות יש לנו הרבה כוח החיים, כי זה נובע משורש עליון שאין מוות, אלא זה הכול עניין של גלגול שינוי צורות, של הקיום שלנו.

יעל: אתה יכול להרחיב על המקום הזה?

לא כדאי.

יעל: יש דעה נוספת שאומרת שהחרדה מהמוות מסייעת לחוות משהו שהוא מעבר לגשמיות הרדודה של החיים, אלא היא מעוררת בנו משהו "על חושי", שבעצם החרדה מהמוות מעוררת בנו איזה משהו שהוא מעבר לגשמיות הרגילה.

זה נדמה לנו שזה מעבר לגשמיות הרגילה. אנחנו לא יכולים להרגיש שום דבר שהוא מעבר לגשמיות, כי אנחנו לא נמצאים בתכונות האלו שהם מעבר לגשמיות, זאת אומרת מעבר לרצון לקבל שלנו שמנהל אותנו בכל רגע ובכל דבר. ולכן אין לנו מה לעשות בחיים שלנו. אם אנחנו כבר רוצים אז כמו שאומרת לנו חכמת הקבלה, להשתדל להתעלות למעלה מהאגו שלנו, ואז נתחיל להרגיש מה הם החיים שלא תלויים ברצון לקבל שלנו שבהם אנחנו מרגישים את החיים, אלא מה הם החיים שנמצאים למעלה מהחיים שלנו. זה כבר לאנשים שמרגישים לזה נטייה ובאמת חושבים על עצמם ומסוגלים לזה.

יעל: האם התחושות שלנו לגבי המוות קובעות את היחס שלנו לחיים? האם האופן שבו אדם מתייחס למוות שלו קובע את האופן שבו הוא באמת חיי את החיים, מתנהג את החיים, מתייחס אל החיים?

זה תלוי באדם, זה תלוי בדור, זה תלוי בהרבה גורמים. האדם שחי בצורה רגילה, שלא מתעלה מעל הטבע שלו, הוא חי לפי איך שהטבע מנהל אותו. ולכן אין לו בזה שום דבר מיוחד, פשוט "כולם כבהמות נדמו", איך שהוא מנוהל על ידי הרצון שלו כך הוא חי, אין בו שום שהוא אחראי על זה. לכן אין לו לא שכר ולא עונש, אלא מנוהל על ידי כוחות הטבע. לאף אחד מהאנשים הרגילים אין לו משהו שהוא אחראי על זה, אלא הטבע מנהל את כל אחד והטבע אחראי.

יעל: ולמי יש?

רק לאלו שמתעלים מעל הטבע הגשמי, הבהמי, שיש להם מסך ואז על ידי המסך הם יכולים לנהל את עצמם.

יעל: מה זה מסך?

כוח התנגדות לטבע האגואיסטי אשר שולט בנו, ואז על ידי הכוח הזה שהוא מקבל הוא מתחיל להיות גם במידה הזאת אחראי על הפעולות שלו, גם לטוב וגם לרע. אבל אדם רגיל זה כמו תינוק, מתפתח יותר ויותר אבל נשאר באותה צורת הטבע שמנהל אותו, ולכן אין לו שום אחריות על הפעולות שלו. כלפי הכוח הכללי, כלפי החיים שלו, כך הוא נולד, כך הוא מתפתח וכך הוא חי ומת ולכן אין עליו שום דין וחשבון. לכן לדבר על גיהינום או גן עדן אין כלפי האדם הזה, על מה, בשביל מה, מה יש לו, מה עשה? הוא בסך הכול לא עשה שום דבר.

יעל: מה זאת אומרת לא עשה שום דבר?

מה הוא עשה בחיים שלו? אם הוא היה מנוהל על ידי הרצון שלו, על ידי הכוח שמגיע אליו מהטבע, אז כלום, אין לו שום אחריות עצמית על משהו.

יעל: זה ממש בפרדוקס ממה ששמעתי אותך אומר באחת התוכניות האחרות. דיברת על זה שבעצם בן אדם מחפש שליטה כל החיים שלו והוא רוצה לשלוט בחיים שלו, והוא מפחד למות כדי שלא תיגמר לו היכולת לשלוט, הוא צריך את השליטה. ואתה מציג את המציאות כך שהוא לא שולט בכלום.

וודאי שבכלום. הוא לא מודע אפילו לזה שהטבע שולט בו ולא הוא. מה אנחנו יכולים לדרוש מהאדם בסופו של דבר? הוא תוצאה מאיך שהוא נולד, עם איזה טבע נולד, באיזו סביבה התפתח, באיזו סביבה הוא חי, יוצא מכל המערכות הללו שהוא כולו תוצאה. לכן אנחנו יכולים להגיד עליו, אם אני סוקר אותו באיזה רנטגן, אני יכול להגיד שזה בא מזה, זה תוצאה מזה, זה תוצאה מזה, אבל מעצמו אין לו שום דבר, מאיפה זה מעצמו?

יעל: אז אמרת שבן אדם בעצם מנוהל על ידי משהו חיצוני.

וגם מפנימי.

יעל: כוח שמפעיל אותו מבפנים ומבחוץ, ושם אין לו שום אחריות בעצם על ההתנהלות שלו בחיים, וכדי שתהייה לו אחריות הוא צריך לקבל איזשהו כוח נוסף.

שנקרא מסך.

יעל: שמה הוא מאפשר לו?

להיות עצמאי, למעלה מהטבע.

יעל: אני רוצה לחזור למקום הזה של הפחד מהמוות וההתמודדות איתו. מדברים בגדול על שתי דרכים להתמודד עם המוות, דרך אחת זו דרך התבונה, כך קרא לזה ארווין יאלום שהוא פסיכיאטר וסופר. ולדרך השנייה הוא קרא דת או אשליה. אלה שתי הדרכים שהוא חושב שאפשריות כדי להתמודד עם המוות. מה דעתך והאם אתה חושב שיש דרכים נוספות?

במה? מה זאת אומרת להתמודד?

יעל: יש לבן אדם פחד מהמוות באופן מובנה.

רק פחד? שייקח איזה סם וזהו. מה הוא צריך להתמודד? בשביל מה להתמודד? אני יכול להמציא איזה כדור שאני לוקח אותו ואז אני לא חושב על זה וזה לא מפריע לי לחיות עד הרגע האחרון.

יעל: זה נכון לעשות את זה בעינייך?

זה משהו אחר. אבל אפשרי.

יעל: אפשרי. אני מניחה שאפשרי. נכון בעינייך לחיות ככה?

תלוי מה אנחנו עושים עם האדם. בעצם אני חושב שלא. אני חושב שכל אותם הייסורים שאדם עובר אפילו ברגע המוות זה כדאי לו, כי בזה הוא משלם על הבחירה החופשית שלו.

אורן: אני רוצה כאן להכניס לדיון שלנו מושג של מודעות. אם היינו יכולים להתחיל לבנות באדם, בציבור, מודעות נכונה ביחס למוות, מה לדעתך היה צריך להיות הכיוון, מה היינו צריכים להקנות לאדם שתהיה לו מודעות ביחס למושג המוות? כי אפשר לא לדבר על זה ולשחק אותה שאין. אבל אם כן היינו רוצים לבנות בציבור מודעות נכונה בקשר למוות, יש לי פה עכשיו כמה שאלות. האם לדעתך כדאי לחנך למודעות נכונה בקשר למוות ואם כן מהי?

זה לא פשוט, כי קודם כל "אל תשים מכשול לפניי עיוור". זאת אומרת אם אתה רוצה להביא לציבור, או אפילו לאדם הפרטי איזו ידיעה, אתה צריך להבין עד כמה זה יעזור לו בקיום שלו, להתנהג נכון בתוך החברה שלו, ואז בצורה כזאת אתה יכול כבר לדבר על ההתנהגות הנכונה כלפיו. ולא שאתה פותח לו עכשיו ידיעות על החיים והמוות כאלו שהוא לא יהיה מסוגל להתמודד עם זה.

לכן חכמת הקבלה היא נסתרת, והיא מתגלה במידה מאוד זעירה, הדרגתית, רק לאלו אנשים שהם יכולים לעבוד עם מה שהם מקבלים משם, עם הידיעות הללו, בצורה הנכונה. ולא שמתחילים לפזר. ומה שאנחנו מפזרים, אנחנו מפזרים רק את היכולת להתקרב לידיעות הללו. ובמידה שאתה רוכש מסך וכל הדברים שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה, אז אתה נכנס באמת לידיעה ומכל שכן להיכרות בכוחות הטבע הנסתר.

אורן: כשאתה רואה היום במאה העשרים ואחת את מצב האנושות ואת הרמה ההתפתחותית שאליה רוב בני האדם הגיעו, מה אתה חושב שכדאי שבני אדם היום ידעו ביחס למוות? ככה כללות הציבור, לפי רמת ההתפתחות שאנחנו נמצאים בה במאה העשרים ואחת, מה נכון לציבור להבין בקשר למושג הזה של מוות?

מה שהוא יודע.

יעל: ולאנשים שצופים בך עכשיו בטלוויזיה, שהם כן פתוחים קצת יותר לשמוע?

לא, לא הייתי מגלה להם יותר. אני מגלה מה שטוב לאדם כדי שיתפתח, ואני לא מגיע לאדם כדי לתת לו תרופת הרגעה. כי דווקא בזה שלא תהייה לו תרופת הרגעה, זה ידחוף אותו להכיר את האמת ובאמת להתגבר על כל המושגים האלו כולל מושג המוות.

אורן: מה זה אומר להתגבר על מושג המוות?

שהוא יחיה עם זה בצורה כזאת שלא יהיה לו מעבר בכלל, העולם הזה, העולם הבא, אלא כמו שכתוב "עולמך תראה בחייך". שהוא יוכל להכיר את המנגנון הכללי של הטבע בצורה שהכול נמצא לפניו.

אורן: היכרות כזו עם המנגנון הכללי של הטבע מה היא נותנת לאדם? אמרת שהכול נמצא לפניו, מה נמצא בפניו ומה זה נותן לו?

הוא מתקשר לחיים שהם למעלה מהמוות.

אורן: מה הוא צריך בשביל זה?

הוא צריך בשביל זה לקנות תכונת השפעה.

אורן: מה זאת תכונת השפעה?

תכונת השפעה זה שהוא יוצא מהרצון לקבל שלו, שמרגיש את הכול בתוך הרצון לקבל שלו, ומתקרב לרצון להשפיע.

אורן: תסביר את המשפט הזה בבקשה.

איך אני יכול להסביר אם זה לא בהרגשה?

יעל: מה זה להתקרב לרצון להשפיע?

להתעלות למעלה מהאגו שלו. להתעלות זה נקרא שאני פחות ופחות עושה חשבון עם מה שאני, עם מה שאני מרגיש ועם מה שאני חי, ואני יותר מרגיש וחי את מה שמחוצה לי. ודרך זה שאני חי את מה שמחוצה לי, דרך זה אני מתחיל להרגיש את מה שנמצא מחוצה לעולם הזה. את העולם הזה אני מצייר באגו שלי, אני מתחיל להרגיש שהעולם נמצא מעבר לאגו שלי. כך אני יוצא מהרצון האגואיסטי שלי שבו אני נולדתי וחי ומתאר את עצמי ואת העולם הזה, לרצון אחר, אלטרואיסטי, רצון של השפעה ואהבת הזולת. ובזה אני נפטר, אבל נפטר בצורה כזאת שאני נפטר מהאגו שלי, נפטר מלראות את העולם הזה הצר, השקרי, והולך להתחבר לעולם הנצחי השלם. וזה לא תלוי בחיים ומוות שלי.

ואדרבה, כל עוד אני חי בינתיים באגו שלי, אני יכול להכין את עצמי להתחיל לקבל את המציאות למעלה מהאגו.

אורן: כל התהליך שתיארת בדקות האחרונות זה משהו שהאדם עובר בצורה הכרתית במהלך חייו, או שזה משהו שמחכה לו אחרי המוות או איפה בדיוק? תמקם אותי. איפה התהליך הזה קורה? זה תהליך התפתחותי כזה, איפה הוא אמור לקרות? מתי הוא אמור לקרות?

זה אמור לקרות כאן בחיים שלו בעולם הזה.

אורן: ומה תמצית התהליך הזה? זה מַעַבר כאילו מסטטוס לסטטוס, מאיפה לאיפה הוא עובר בפשטות?

מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. מזה שנמצא ברצון האגואיסטי, הכול לעצמו, לרצון האלטרואיסטי, הכול לזולת. דרך הנטייה החדשה הזאת שזה הכול לזולת, הוא מגיע למצב שמתנתק מהרגשת העולם הזה, שזה מתאר אותו רק באגו שלו, ברצון האגואיסטי, והולך ומתחיל לגלות בנטייה חדשה, אלטרואיסטית, מחוצה לו, את העולם החדש.

בשביל זה לא צריכים למות, בשביל זה צריכים להמית את הרצון לקבל שבו אנחנו עכשיו קיימים, אבל לא שגופנית אנחנו צריכים למות, הגוף הביולוגי שלנו בכלל לא שייך לזה. זו רק המודעות שלנו נמצאת בהכרה אגואיסטית, ולהחליף אותה להכרה אלטרואיסטית אפשר בלי להמית את הגוף החלבוני הזה.

יעל: כשאתה אומר שבכל זאת יש שם איזה תהליך בתוך החיים שלנו עם אותו גוף, יש איזה תהליך של מוות וחיים חדשים.

זאת אומרת אדם שמת ועוד לא נפטר מהרצון האגואיסטי שלו, מהרצון לקבל, מה קורה לו? מה צריך לקרות?

יעל: מה צריך לקרות?

אני לא רואה בזה שום דבר.

יעל: ומה קורה בתהליך שתיארת עכשיו? בתהליך שתיארת עכשיו לא התייחסת למוות גופני, התייחסת למקום של המוות של האגו.

נכון.

יעל: זה מה שאמרת, שהרצון לקבל בעצם מת בנקודה הזאת. ברגע שהרצון לקבל מת מה מתעורר לחיים?

ברגע שהרצון לקבל שלי מת, אני מתחיל להרגיש ברצון להשפיע מציאות חדשה. כל המציאות מתוארת או ברצון לקבל או ברצון להשפיע, תלוי איפה אני נמצא.

יעל: מה משתנה ביחס של האדם לחיים ומוות בנקודה הזאת?

שאני מפסיק להרגיש את המציאות ברצון לקבל האגואיסטי שלי, כמו שעכשיו אנחנו מרגישים אותה, ואני מתחיל לתאר את המציאות אחרת, בנטייה על מנת להשפיע.

יעל: יש לי פחד מהמוות במקום כזה?

לא.

יעל: כשעוברים, קיים פחד מהמוות?

לא. יש חשבון אחר, כמה שיותר ויותר לרכוש רצון להשפיע כדי באמת להשפיע, יותר להשפיע, יותר להידמות לכוח עליון.

יעל: אותה תופעה שתיארנו אותה במהלך התוכנית, למשל שבן אדם מסתיר מעצמו את המקום הזה של מוות ולא משייך אותו לעצמו אלא חי כאילו בכלל לא הולך למות, זה משהו שיש עליו איזו התייחסות בנקודה הזאת? אחרי שעוברים למקום של השפעה.

יש רק התייחסות למידת ההשפעה שאני יכול להוציא מעצמי.

יעל: זה קשור איכשהו לחיים ולמוות הגופניים של הבן אדם, הפיזיים של הבן אדם?

לא.

יעל: בכלל לא. זאת אומרת שהדבר הזה מפסיק לעניין את הבן אדם בכלל, הוא בכלל לא במחשבות שלו יותר?

לא, לא נכון. כי הוא על ידי זה שרוכש עכשיו רצון להשפיע, יכול לעשות הרבה יותר פעולות בעולם הזה כדי להשפיע גם בעולם הזה, דרך כל הסובבים אותו.

אורן: לפי נקודת המבט שתיארת הבנתי שהמטרה של קיום האדם בחיים שלו זה לפתח רצון חדש, אלטרואיסטי, שאתה קורא לו רצון להשפיע. ואם הוא מצליח לעבור את התהליך ההתפתחותי הזה בזה הוא עולה מעל מושג הסוף, הכליה, המוות?

כן.

אורן: אז תגדיר לי רק את הדבר הזה החדש שאדם צריך לרכוש, רצון להשפיע, בצורה פשוטה שנבין, מה זה אומר?

שאני חי באחרים.

אורן: שאני חי באחרים.

כן. וזו הנוסחה לצאת מהמוות. להימנע.

אורן: להימנע מהמוות.

נוסחה להימנע מהמוות, לעקוף, להמשיך, תמשיך לחיות אם אתה באחרים.

(סוף השיחה)