פעם דירה הייתה חלל אחד, היום היא מחולקת לחדרים נפרדים. כל אחד ספון בפינה שלו, בסלון נפגשים בעיקר כשצריך משהו מההורים. ובזמנים של קשיים כלכליים, כשאין אפשרות לספק את כל מה שכולם דורשים, נוצרים קונפליקטים. ריבים. כעסים. על הקשרים החדשים שכדאי לרקום בתא המשפחתי, ובכלל בין אנשים.
בדורות קודמים היה ברור שאדם בלי משפחה יתקשה לשרוד. אחר כך פותחו שירותים סוציאליים שמכסים את צרכי הקיום, אבל ברור שאין תחליף לחום ולנאמנות שאפשר לחוש בחיק משפחה אוהבת. גם מבחינה כלכלית מובן שזול יותר לחיות יחד, ואף על פי כן משפחות מתפרקות. אגב, אומרים שזה משתלם לאליטות שמושכות בחוטים, כי כך כל אחד צריך לרכוש לעצמו סט שלם של מוצרים, ולכן בעשורים האחרונים הפכו את התדמית של גירושין ושל חיים ביחידות לדבר טוב.
איך שלא יהיה, משפחות שעדיין מתקיימות ורוצות לשפר את מצבן, צריכות לדעת שהכול תלוי ברמת החיבור שילמדו ליצור בבית. אם יהיה קשר טוב, אם יהיו התחשבות והשלמה הדדית, לא תפיל אותם אפילו מצוקה כספית. ויותר מזה, ככל שהחיבור ביניהם יעמיק, הם יראו שהצרות נעלמות כלעומת שבאו. מתחיל להגיע אליהם שפע. ואז הם יקלטו שהחיים הם כמו משחק אחד גדול, שמטרתו לחבר אותנו זה לזה באהבה.
בדרך לתובנה הגבוהה הזו יש לנו עבודה חינוכית לעשות, גם ברמה הכלל-חברתית וגם ברמה המשפחתית. וכאן, התקשורת, המדיה והתרבות, יכולים לסייע בהרחבת התפיסה וביצירת רוח חדשה.
רעיון אחד לדוגמה: סדרה טלוויזיונית שתכניס אותנו לתוך חיים של משפחה טיפוסית. בכל פרק נראה את בני המשפחה יוצאים כל אחד מהחדר שלו אל הסלון, מתווכחים על כל מיני דברים שקשורים לכסף, הוצאות, תקציב, סדרי עדיפויות. לעיתים נכנסים גם שכנים או חברים, עם בעיות דומות. ואולי תוך כדי הוויכוח, בטלוויזיה שמולם מדווחים בחדשות על עוד התייקרויות, עוד בעיות כלכליות. הסדרה יכולה גם להראות משפחות מכל רחבי העולם שמתקשרות זו לזו, משתפות בקשיים הכלכליים שהן עוברות, מחפשות פתרונות.
המטרה היא להוציא את האדם מתוך הבית שלו, שיראה שמדובר בתופעה חברתית גלובלית. בארץ, בעולם, משפחות מתקשות לכלכל את עצמן. זה מביא למריבות בתוכן, אבל גם מחייב מבט בוגר יותר על העניין. זו המציאות שמתגלה, ומוכרחים להתמודד איתה. אם הקשר בינינו יהיה יותר קרוב, יותר חם, בטוח שנמצא דרכים יצירתיות לעזור ולתמוך בכולם.
דוגמאות כאלה בסדרות טלוויזיוניות, יעוררו מחשבה שאולי גם אצלנו בבית אפשר לבנות רוח דומה של שיתוף פעולה. נשב סביב שולחן עגול, נתחבר, ונתחיל לחשוב איך פותרים את הבעיה. כמה תקציב יש לנו כמשפחה, מה הצרכים של כל אחד, על מה אפשר לוותר, אילו חלופות אפשר להציע, איפה נוכל לחסוך קצת יותר, וכן הלאה.
בסופו של דבר, הכול תלוי בתפיסה של האדם. יש משפחות שאין להן הרבה אבל הן מאושרות, ויש שעמוסות בכסף ושקועות בדיכאון. הרגשה של מילוי פנימי אינה קשורה לנכסים או לממון. אם יש קשר של אהבה שממלא את הלב בחום, הוא עדיף על חיים בבדידות בתוך ארמון. ובכלל, תחושת המילוי היא דבר מופשט שאינו תלוי בחומר, אלא ברמת הזרימה שיוצרים בין הלבבות.
כדי ללמוד דבר מהיפוכו, נתבונן למשל בתהליך ההנאה מקניות. נוצרת בנו הרגשה שאם נרכוש משהו הוא יעשה לנו טוב. אז הולכים, קונים, נהנים לכמה רגעים, וזהו. נעלם התענוג. ושוב צריך משהו חדש, שאחריו נוכל לרדוף. אותו דבר קורה בסקס, ובכל סיפוק אחר: כל מילוי שהושג, מכפיל את תחושת הריקנות. כל עוד הדבר נסגר ביני לבין עצמי, ההנאה ממנו מתפוגגת. זמנית.
אהבה, במלוא מובן המילה, משמעה לקבל את הרצון של האחר כאילו היה הרצון שלך. להשתדל למלא אותו, כמו שהיית ממלא את עצמך. להשתמש בכל הכוחות שלך, עבורו. לשם מכוון הכלל הגדול של "ואהבת לרעך כמוך", ובשיא ההתפתחות של רוח האדם הוא יהפוך לקוד החיים בחברה. התרגול המעשי יכול להתחיל בחיק המשפחה, ומשם יתרחב מעגל הקשר החם הלאה, לבניין, לשכונה, לעיר, למדינה.
וכשרואים מה קורה בעולם המקושר, איך התלות ההדדית עולה, איך מתגברים הקשיים הכלכליים ויוקר המחיה, איך האיומים הגלובליים מוכיחים שכולנו באותה סירה, אז מבינים שעדיף להקדים תרופה למכה. להתניע מהפכה בתפיסה. מהפכה חינוכית, תרבותית, כלל- חברתית, שתעביר את כולנו כאחד לדרגת ההתפתחות הבאה.
העולם של מחר יוכל להיות רק מחובר, וזה אומר לחיות כמו משפחה טובה. עם קשר, עם חום, עם תמיכה. כל הטבע הסובב אותנו מתפקד כך בהרמוניה, כך התפתח מארג החיים הנפלא. כיום גם המין האנושי נדרש להצטרף לאותה זרימה. לתפקד כמו איברים בגוף אחד, רק מתוך בירור, הכרה ובחירה. זהו הסולם שעליו נטפס עד לרום המעלה, ונממש את הפוטנציאל שלנו כנזר הבריאה.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 75 – bit.ly/3rgZ8xd