חיים חדשים

שיחה 142

בירור פנים ארגוני לגבי הגישה לציבור הרחב

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 17.02.13 – אחרי עריכה

heb_o_rav_2013-02-17_program_haim-hadashim_n142

אורן: במסגרת סדרת השיחות הלימודיות שלנו עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן, אנחנו רוצים להתחיל לדבר על תחום חדש, על החברה הישראלית.

עד כה דיברנו על הרבה תחומים בחיינו, על הקשרים בינינו ועל גישה חדשה לקשרים בינינו. נגענו בהמון תחומים, דיברנו על הזוגיות והמשפחה. דיברנו על עולם העבודה החדש, על כסף, על בריאות, על תקשורת, ועל הרבה מאוד נושאים שכולם היו מרתקים, נכונים ומתאימים לכל בני האדם שנמצאים בכל מקום באשר הם. השיחות שלנו סימנו את הדרך, את הנתיב שבו אנחנו מתפתחים, ואיך אפשר לעשות את החיים של כולנו, כפרט וכחברה, חיים טובים יותר, חיים חדשים. בשיחה שלנו הפעם אנחנו רוצים להיכנס פנימה אל תוך החברה הישראלית.

ניצה: נושא החברה הישראלית הוא נושא מאוד מרגש ונוגע ללב של כל אחד ואחד מאיתנו. כששאלנו אנשים מה זה להיות ישראלי בשבילכם, מה זה ישראל, ומה היא החברה הישראלית, אז מיד עולה חיוך ולצידו גם איזה כאב. מצד אחד יש אהבה מאוד גדולה, ומצד שני יש תחושת החמצה. אנחנו כאילו לא באמת מצליחים לממש את הישראליות, את החברה הישראלית, וכולנו מרגישים כך.

כשאנחנו מסתכלים על המצב הקיים היום בחברה הישראלית, אז אנחנו מסתכלים על חברה שעברה תהליך מאוד מעניין. אומנם זו דעתי, אבל היא מייצגת דעה של הרבה מאוד אנשים, ובעצם את הרוח הכללית בעם ובחברה. זו חברה שהגיעה עם אידיאולוגיה, עם עקרונות, עם רצון לעשות ולהקים פה בית לכולם. בית שיהיה מבוסס על עקרונות של שוויון, של צדק, של חירות ושל כבוד הדדי, אבל בפועל קרה משהו אחר. כשאנחנו מסתכלים היום על המצב הקיים, נראה שאיבדנו את הדרך, אין כיוון. אם אני מסתכלת על הדברים וחושבת עליהם, או אפילו מנתחת אותם פסיכולוגית, אז אני מסתכלת על חברה שבאה ממקום מסוים וחוותה הרבה מאוד סבל. זו חברה שהגיעה למקום חדש ורצתה לבנות משהו חדש, חברה אחרת, חברה חדשה מודרנית יותר. אבל יש בי תחושה שכאילו היא שמה קצת בצד את מה שהיה, ויכול להיות שאפילו די הרבה התנתקה מהשורשים שלה.

כך את חושבת?

ניצה: כך אני מרגישה, כן. היה רצון להקים משהו אחר, משהו חדש, ולהשאיר קצת מאחור את כל מה שהיה. אני מסתכלת על העם שלנו כמו על אדם פרטי שחווה קושי, טראומה, טרגדיה, ויש לו נטייה ורצון להשאיר משהו מאחור ולעשות משהו אחר, חדש, ואז נוצרת איזו התרחקות מסוימת. אבל הוא מתרחק עד כדי כך שמגיע לקצה חדש ומנסה לבנות משהו אחר לגמרי, הוא מתנתק לגמרי ממה שהיה. ואז בשלב מסוים הוא מגיע לבשלות ומבין שהוא התרחק מידי.

אני מרגישה שאנחנו כחברה נמצאים היום בשלב הזה. אנחנו מבינים היום שפיתחנו משהו פלסטי, איזו תרבות באריזה לא נכונה. אנחנו מנסים להיות משהו שהוא לא אנחנו. האריזה החיצונית אולי יפה לחברה, אבל מבפנים איבדנו את הרוח, איבדנו את השורשים, אין לנו אחיזה, מאוד קשה לחברה שלנו לראות את העתיד. אם אדם לא מחובר באמת לשורש, אז הוא גם לא יכול לפרוח. איזה פירות יכול לתת עץ שלא מחובר לשורשים, נראה שיש בנו משהו שטחי.

אם אנחנו מסתכלים על מה שקורה לנו היום, אז רואים כל מיני ניסיונות לחזור כאילו אל העבר, יש איזה געגוע. הרבה פעמים שאלתי את עצמי, האם מה שאנחנו חווים עכשיו זה געגוע או כמיהה? ואז הבנתי שיש הבדל גדול.

געגוע זה לחזור למשהו ישן, ואף אחד לא רוצה באמת לחזור למשהו ישן. אבל כמיהה זה לקחת את העקרונות, את המוטיבים היפים שהיו פעם, ולהביא אותם למקום אחר שלמעשה מעולם לא היה כזה. כמיהה זו השתוקקות למשהו אחר, אבל היא מבוססת על משהו שהיה פעם. חשבתי לעצמי למה שלא נעשה ריסטרט, איזו התחלה חדשה לחברה הישראלית, אבל לא כדי להתחיל מחדש ולחזור למה שהיה, אלא כדי לבנות משהו אחר לגמרי.

בזמן שהתחלנו להכין את התוכניות שלנו ולדבר על החברה הישראלית, אז כמובן שהחזון שכתב הרצל בזמנו עלה לפנינו. בנימין זאב הרצל כתב חזון למדינה, אבל העניין הוא לא העקרונות שהוא כתב, אלא עצם העובדה שהוא כתב בכלל חזון, כי בזה הוא סימן מטרה מאוד ברורה. הוא הפיח תקווה בעם, וגרם לאנשים לקום, לעשות, ליזום ולצאת לפעולה חדשה.

מתוך כל ההקדמה הארוכה, נראה שאנחנו מרגישים היום שהחברה הישראלית זקוקה לתמונה חדשה, לחזון חדש. אומנם אנחנו חיים במדינה שלנו, אבל כחברה ישראלית אנחנו לא מרגישים שמממשים את מי שאנחנו יכולים להיות וצריכים להיות באמת.

בעזרתך, הרב לייטמן, אנחנו רוצים להתחיל לבנות את התמונה הזאת, את החזון הישראלי החדש.

אני חושב שאנחנו עברנו ועדיין עוברים משבר מאוד מיוחד שאף אומה לא עברה אותו, כי אנחנו מדינה צעירה. העם שכאן הוא אומנם העם העתיק ביותר, אבל גם הצעיר. זו חברה צעירה שרצתה לנסות לבנות משהו והרגישה שהדוגמה שהיא לקחה כדי לבנות כאן מה שכל העולם בנה משך אלפי שנים, לא מצליח. זה לא הולך, זה לא מתאים לנו. זה שהרצל צדק או לא, או בן גוריון, או אפילו כל המנהיגים הרוחניים שהיו אז ושרובם הגיעו מרוסיה הסוציאליסטית, כמו וז'בוטינסקי וכולי, את זה נעזוב, זה כבר ברור לנו שזה לא עובד. אומנם הם רצו לבנות כאן משהו, כל אחד בדרך שלו, כל אחד חשב ושינה את הדעות שלו והיו המון ויכוחים, אבל בסופו של דבר אנחנו רואים שהכל ניכשל.

בעל הסולם שהגיע ארצה בשנות העשרים של המאה הקודמת כתב שחייבת להיות כאן מדינה רוחנית. כי אין לנו זכות קיום אחר אלא אם העם הזה, בגבולות שלו, ייתן דוגמה ותבנית חדשה לכל האנושות, איך עליה להתקיים. כי "עולמך תראה בחייך", זאת אומרת שנזכה עוד בעולם הזה לכל מה שאנושות צריכה להגיע אליו לפי תוכנית הטבע, ושנממש את כל האבולוציה שלנו. בעל הסולם כתב את הדברים בצורה שפחות או יותר אפשר יהיה לממש אותה, הוא רצה לפתוח את השיטה לכולם. וודאי שהתנפלו עליו וקמו נגדו, ואז, אולי במילה לא נעימה, אבל הוא "התקפל", הוא הבין שאין מה לעשות.

בעל הסולם דיבר עם בן גוריון, אבל הוא לא שמע ולא הבין את מה הוא רצה להגיד לו. גם הרב קוק ישב בשקט למרות שגם הוא השתוקק ממש ורצה אפילו להתקדם במקצת לאותו חזון. לכן בעל הסולם הקדיש עצמו לכתיבה, למרות שהוא מאוד רצה להיות מנהיג רוחני, הוא גם נסע לפולניה בזמן המהפכה הבולשביקית. בקיצור, כשבעל הסולם דיבר עם בן גוריון, אז בן גוריון רצה לדבר איתו על הקבלה בעוד שבעל הסולם רצה לדבר איתו על הקומוניזם, כך סיפר רב"ש שהיה נוכח בכמה שיחות.

העם שכאן, כמו שאנחנו לומדים מדברי בעל הסולם, לא יכול לקום אם הוא לא קם כדי לממש את הייעוד שלו, והעולם צריך להיות מוכן לזה. אבל אנחנו רואים שזה לא כך, בעל הסולם לא הצליח להוציא לפועל את האג'נדה שלו, את התקווה שלו ואת כל התוכנית שלו לאור, מפני שהעם והמדינה והעולם עדיין לא היו מוכנים לזה. הם היו מצויים הרבה הרבה לפני הכרת הרע. וכדי להתחיל לממש את היעוד של עם ישראל, לפי ההיסטוריה כל העולם צריך להיות זקוק ומוכן לזה.

כך אני רואה את הדברים. אנחנו נמצאים כאן כמאה ושלושים שנה מאז העלייה הראשונה, עברנו דרך גדולה מאוד, דרך טובה. למדנו על עצמנו ובאמת הגענו להיות קיבוץ גלויות, אומנם זה עדין גלויות, אבל בכל זאת זה קיבוץ, כי אנחנו באמת כמו אגוזים בשק, אבל אנחנו מרגישים שאנחנו אגוזים ואנחנו בשק. זאת אומרת יש בנו את ההכרה, את ההבנה הזאת, אומנם במקצת, וודאי שהיא לא ברמת המודעות השלמה, אבל זה בכל זאת כך. וזה שאין לנו דרך ואנחנו רק מנופחים בגאווה טיפשית, גם זה מובן לכולם. התלות שלנו בכל העולם היא גדולה מאוד והיא מתגלה מיום ליום, אנחנו יושבים כאן ומפחדים שאם חלילה יקרה משהו בעולם, אז מיד נרגיש את זה בכלכלה ובעיקר בביטחון, כלומר ביכולת להתקיים כאן בכלל, וכולי.

זאת אומרת בזה שכל העולם מתדרדר, קיימת בעיה מאוד גדולה שמתחילה להתגלות למדינת ישראל, לעם ישראל ולחברה ישראלית. אבל אין רע בלי הטוב שבו, כי אנחנו מגיעים להזדמנות לעשות חשבון נפש. מצד אחד אנחנו רואים עד כמה העם הזה עבר כל מיני הבחנות בקשר לדת, ועד כמה הוא קשור ולא קשור יותר למסורת ופחות לדת. אומנם יש כאן עכשיו רק בירור, אבל זה לא סיכום. כל אחד מאיתנו מאוד חכם כדי לברר את המצב שבו אנחנו נמצאים ולהעביר ביקורת על כולם, אבל הפתרון לא נמצא אצל אף אחד. אפילו סיכום למצב הנוכחי אנחנו לא שומעים מהעם, עדיין לא קם מנהיג או מפלגה, זה עדיין לא נמצא בנו מלבד הויכוחים וזה שלכל אחד ברור והוא יודע מבין ומסוגל. אבל ברור שזה גם לא יכול להיות, מפני שכל עוד התוכניות שלנו לא תהיינה מותאמות עם תוכנית הטבע, עם התוכנית האבולוציונית וההתקדמות של כל האנושות, כשאנחנו החלק הקדמי, הפרונטאלי. כל עוד לא התפקיד שלנו לא יהיה מותאם לכל האנושות, לכל העמים ובין כל העמים, והאנושות תתחיל להתקדם להבנה ולהכרה של המצב המסוכן ואיבוד הדרך בו היא נמצאת. זאת אומרת כל עוד כל הגורמים האלה לא יתבשלו בצורה שלמה, והפרי הזה יהיה ממש בשל, כמו לפני התפוצצות, אז האנשים לא ישמעו.

אומנם התכנית האמיתית שמותאמת לחוקי הטבע נמצאת כאן לפנינו, אבל מי יכול לממש אותה, איך יכולים לממש אותה, לא יהיה עם מי. כי התהליך הזה, בניגוד לכל התכניות והתהליכים הקודמים, הוא חייב להיות תהליך בהכרה של כולם ושל כל אחד. ללא דיכוי, ללא לחץ, אלא רק על ידי מה שאנחנו מכנים חינוך אינטגרלי. עלינו להביא את האנושות להכרה, היא צריכה לדעת לפני מה היא נמצאת. למה היא עברה את כל הדרך, מה קורה איתה, למה אנחנו מרגישים כמו שמרגישים, ולאן עלינו להתקדם. אין ברירה, זאת הבחירה החופשית שלנו עכשיו. דווקא עכשיו אנחנו צריכים לפתח את המודעות, את המחשבה ואפילו במקצת. כל אחד ואחד חייב להשתתף בזה, גם אם הוא טיפה מבין את הדברים, אפילו מעט, על מנת שלא ימצא בדרגת בהמה, אלא קצת בדרגת האדם, כשהראש שלו נמצא למעלה מהגוף.

אנחנו נמצאים כאן במצב שאם הפרי הזה לא יהיה בשל, אז לא יהיה לנו אל מי לצאת עם ההסברה, לא ישמעו אותנו. אומנם בעל הסולם יצא אז בדברים וזה עשה הד גדול, הרי אנחנו בכל זאת חיים היום מאותן הזריעות שלו, מהחיים שלו אנחנו מחיים את הנשמה שלנו היום וממשיכים, אבל רק עכשיו אנחנו נכנסים לתהליך. אומנם התהליך הזה מאוד מהיר, הוא נמצא בתאוצה מתקדמת. זה לא תהליך ליניארי אלא אקספוננציאלי, הוא מהיר מאוד, אבל רק עכשיו, רק בשנה האחרונה באמת אפשר להגיד שאנשים מתחילים לעכל שכולנו נמצאים במצב חדש.

לא מדובר כאן על כל מיני סיפורים של היו היה, נעבור גם את זה לאט לאט והכל יהיה בסדר, לא. אנחנו רואים שכל הגישה שלנו לחיים, כל המבנה של האנושות כולה, לא רק של התעשייה והמסחר, של הפוליטיקה והמערכת הפיננסית והכלכלית, אלא כל ההסתכלות שלנו על החיים, הפילוסופיה שלנו, התפיסה, הפרדיגמה שלנו, איפה אנחנו, מי אנחנו, הכל דורש ביקורת. נדרשת בדיקה חוזרת ומעמיקה עם שינויים גדולים מאוד שנוכל לקבל אותם, זאת אומרת, צריכה להיות בנו נכונות לקבל שינויים מהותיים.

אני כשלעצמי מאוד נזהר לזרז את הזמנים האלה, כי בוסר זה דבר מאוד לא פשוט. כפי שאנחנו רואים זה לא סתם שלא נתנו לנו, הכוונה לקבוצה שלומדת קבלה ומשתדלת לגשת לחיים לפי תורתו של בעל הסולם ורב"ש מורי, עוצמה גדולה. זאת אומרת אין בינינו אנשים חשובים, אנחנו לא נחשבים בחברה כחכמים, כידועים, כמגלי עתידות, או כאלה שעושים כל מיני מעשים מסוימים או משהו. אני חושב שהזמן צריך להראות לנו הכרחיות מתי עלינו לעלות לבמה, מתי נרגיש שהמבוכה וחוסר האונים קיימים בעם. ואז על ידי ההפצה המתונה והמקדימה שלנו, לאט לאט, העם בכל זאת יהיה מסוגל להבין על מה אנחנו מדברים. זה מה שאני רואה. יש כאן הרבה דברים שאולי דילגתי עליהם בדרך, אבל זה לעת עתה.

אפשר להגיד שעברנו במאה השנים האחרונות התפתחות בכל מיני כיוונים, אבל היום אנחנו רואים שאין לנו שום כיוון, לא מהימין ולא מהשמאל, לא מהקפיטליסטים ולא מהסוציאליסטים, מאף אחד. רק התורה העתיקה שלנו נשארה לנו באמת, רק חכמת הקבלה שהיא היסוד של האומה, והיא צריכה להראות לנו את דרכנו. זה מצד אחד. מצד שני, אומנם לא להרבה זמן, אבל נראה לי שאנחנו עדיין צריכים להרביץ ולהתקדם בהפצה כמו קודם בקרב העם, ואולי גם בקרב הדרגות היותר גבוהות בעם, בין האנשים שבכל זאת חושבים ומבינים. אבל נראה לי שאנחנו עושים זאת, זה בכל זאת מגיע לכולם. אני חושב שבעוד כשנה או שנתיים יגיע הזמן לזה שנוכל לצאת לכולם, ועד אז אנחנו נצטרך לכתוב לייצב ולהכין בצורה קלה את תורת התיקון שמתאימה לכולם, ואז נוכל לצאת. זה מה שאני חושב.

בעצם הכל נמצא, רק שאנחנו בעצמנו צריכים להיות עוד יותר מסודרים ומוכנים, בעצם אנחנו עושים את זה, אבל אולי אפשר קצת להגביר את הקצב. כמו שאומר בעל הסולם, כולם צריכים לשבת על ספסל הלימודים. אנחנו צריכים להכין את החומרים לכל מיני הרמות, את כל מה שרק אפשר, מי יושב, מי מלמד, לפי איזו מתודה וחומרי לימוד, ואז נוכל לממש את תפקידנו.

ניצה: בוא נניח שאני כישראלית, מייצגת עכשיו את החברה הישראלית. מאוד הייתי רוצה שתיתן לי נקודת אור כלשהי, תקווה למשהו, כי כרגע אני נמצאת בכזה במקום שנראה לי שאפילו אין לאן לשאוף.

אני לא רוצה להמתיק את המצבים, וגם לא רוצה שהם יהיו יותר מרים וכואבים, לידם אני רוצה להביא את שיטת התיקון. שאנשים יבינו זה כנגד זה, שאין לנו שום אפשרות אחרת אלא כך ללכת. כי זה לפי הטבע, זה לפי חוקי הטבע הברורים, ובהחלט אנחנו נמצאים כאן בשלב האחרון באבולוציה של האדם בעולם הזה.

אנחנו צריכים להביא בזה המתקה לעם, לא תקווה כמו שאת אומרת, אלא להסביר שיש לנו אפשרות לשנות את גורלנו. ולא רק את גורלנו אנחנו חייבים לשנות, אלא את הגורל של כל העולם.

אנחנו בכל זאת צריכים לשחרר קצת את דברים האלה מדי פעם, להוציא אותם במנות קטנות, לדבר קצת פה וקצת שם. כי מבפנים, דרך המערכת הפנימית שנמצאת בטבע שלנו כולנו קשורים זה לזה. אנחנו קשורים כולם יחד כמו שורשים שנמצאים מתחת לאדמה, וכשאנחנו עוסקים בחכמת הקבלה בזה אנחנו שולחים לשם את הכוח, את הידיעה הזאת, את המודעות הזאת, וזה עובד. אנחנו צריכים להמשיך, אולי אפשר להוסיף קצת, אבל ממש במקצת.

אומנם אני נראה "חם", זריז, וכאילו חסר זמן בגילי, אבל בכל זאת, אני לא חושב שאנחנו מסוגלים לפנות ממש כבר היום בגילוי דעת לעם, לא. יש כאן עדיין אינטרסים מאוד גדולים ואגואיסטים מכל מני הכוונים, מימין, משמאל, מכל מיני הפלגים, האמונות והדתות שבעם. האנשים עדיין לא נמצאים בכזה משבר שלוחץ ודוחף אותם להילחם. הם עדיין במצב שיש להם כוח, יש להם את כוח הכסף ואת כוח השלטון. אבל כשזה יתחיל להתפרק כתוצאה מההתפרקות הכללית העולמית, אז יהיה לנו יותר קל. במידה הזאת נוכל לצאת, אחרת אנחנו מסכנים את עצמנו.

ניצה: אז בעצם אתה אומר לי ממש כמו שאומרים לילד, יש משהו, הוא מחכה לך, אבל את עדיין לא בשלה.

גם אנחנו וגם הם. אני קודם צריך לראות במה נחלשו הזרמים בעם, גם משמאל וגם מימין, מה הם מאבדים בכוח השליטה, בגישה, בידע שלהם, ואז אני צריך למלא קצת את הנישות האלה, פה ושם, ולהסביר עצמי לקהל. אבל במידה שהם נחלשים, אחרת אני פשוט אקבל בחזרה תגובה קשה וכואבת, הם יכולים להרוס אותנו. כך זה עשוי בכוונה מלמעלה, על מנת שאני אדע את הצעדים האלה ואפעל בצורה הדדית.

כנראה שעוד בשנת 2013 אנחנו נראה נפילה גדולה גם כלכלית וגם מדינית וביטחונית. בחינוך אין כבר על מה לדבר, ובכלל מבחינה חברתית הדברים כבר ברורים, יהיו גם קיצוצים מאוד גדולים בבריאות ובכל. כל הדברים האלה יביאו לחולשה מאוד גדולה של השלטון ושל כוח הביקורת מכל מיני החוגים שלא רוצים בכלל לראות אותנו קיימים, ולא רק, אלא מתחזקים ויוצאים אל העם. אבל כשכל הגורמים האלה יתחילו לרדת, במידה הזאת נוכל למלא את החלל שיתגלה.

ניצה: האם יש דרך שבה גם אני יכולה להסתכל על התהליכים שתיארת כעל משהו טוב?

בכל התהליך הזה אני רואה יד מכוּונת של הכוח העליון הטוב ומיטיב. אם נוכל לעבוד לידו בצורה של שותפות נכונה, ובדבקות אליו, אז בכל מה שיקרה עם העולם, אני אראה רק סימנים טובים ויפים. וזה שהעולם יקרוס בכלכלה ובפיננסים שלו, אם כל התעשייה וכל המסחר הבינלאומי, כל מה שיש, כל מה שהאנושות ייצבה בצורה אגואיסטית מעבר להכרחיות הקיומית, אם כל זה יקרוס, אז זה יהיה רק לטובתנו.

ניצה: האם אתה יכול לפרט קצת יותר למה זה לטובתנו. גם אני רוצה להבין למה בעצם משהו שאני תופסת אותו כנורא, הוא בעצם לטובתנו?

כי זה יחייב אותנו לסדר את החיים שלנו בצורה כזאת שלא נצטרך לעבוד. בשביל מה לעבוד, אנחנו נתעסק במה שאנחנו צריכים להתעסק. אנחנו נטפל בטכנולוגיה כדי שהמכונות יעבדו. אנחנו נטפל בחקלאות כי אנחנו צריכים למלא את עצמנו במזון, זה ברור, גם בבריאות, במה שצריך. אבל במה שצריך, זאת אומרת בדברים ההכרחיים בלבד, ולא כדי לתת למישהו להתעשר מזה. יתכן שלא יותר מאחוז אחד מהאנושות יעבוד, כל היתר יהיה מיותר, ואני מדבר לפי החשבונות שעושים כבר היום. אם קודם דיברו על עשרה או שמונה אחוז, אז היום עם כל הטכנולוגיות החדשות שאנחנו רואים כבר באופק ושנכנסים לחיים שלנו, מדברים כבר על אחוז אחד.

האנשים בסך הכל יתעסקו בזה שירימו את עצמם לדרגה הבאה שנקראת "דרגת המדבר". על ידי חינוך, על ידי חיבור הם יתחילו להרגיש את המימד העליון. אומנם את הקיום במימד העליון אנחנו עדיין לא מבינים, ובאיזה צורה זה יהיה, אבל ההתעסקות תהייה במאה אחוז. לא בתשעים ולא בשמונים אחוז, לא יוצאים לפנסיה ואין מנוחה, ההתעסקות בגילוי המדרגה העליונה תהייה במאה אחוז ובצורה בלתי פוסקת. זאת התעסקות ברמת ההשפעה, בכוח ההשפעה שנמצא ביסודו של הטבע. בזה אנחנו נתעסק. בזה יש עבודה לכל אחד, והטבע דוחף ומושך אותנו לעלות לדרגה הזאת. זה נמצא בתוך תכנית ההתפתחותית שלנו.

לכן אני מחכה לשלבים שיתגלו. ובהתאם לשלבים האלה אני משתדל לזהות באילו עוד צעדים אנחנו יכולים להיכנס, לפלוש אל תוך המקומות שמתפנים. אנחנו צריכים גם לארגן את הארגון שלנו כארגון שצריך להביא את שיטת התיקון, בהתאם לזה הוא צריך להיות יותר מסודר. הוא צריך להיות מאוד חזק, זה צריך להיות משהו כמו אוניברסיטה עולמית שמתאימה לכל הגילאים, לכל השפות ולכל הגישות שיכולות להיות. המון אנשים צריכים להתעסק בזה. אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו לוקחים את כל מיליוני האנשים שיוצאים עכשיו מהמפעלים, מהארגונים, ומהחברות למיניהם ואין להם עבודה. איך אנחנו תופסים אותם, באיזו צורה ניגשים אליהם והאם הם צריכים אותנו. אם הם יקבלו דמי אבטלה, אז לא, בינתיים הם לא צריכים אותנו. זאת אומרת אולי אנחנו צריכים לגשת לממשלות ולהסביר שאסור להשאיר את בני האדם בצורה כזאת, כי אפילו אם יספקו להם אוכל נפש, הם יהפכו להיות פרא אדם, הם ישוטטו ברחובות ומי יודע מה יקרה, מה יצא מאדם שיש לו עודף הזמן. לכן אנחנו צריכים לארגן את כולם לאוניברסיטה פתוחה, ולכולם תהייה חובה לבוא. הם לא יקבלו דמי אבטלה, הם יקבלו מלגה.

בזה אנחנו בונים אנשים שמתקדמים יחד עם תכנית הטבע, אנשים שמבינים לאן הטבע מוליך אותם ולאיזו צורה הם צריכים להגיע. אבל לשם כך גם אנחנו צריכים להיות מצוידים בכוחות, עלינו לדעת איך אנחנו עושים זאת, איזו תכנית אנחנו יכולים להגיש נניח לממשלות ולכל מיני הארגונים. גם לנו זה עדיין לא מובן, וגם החומר עצמו לא מוכן, רק עכשיו אנחנו מתחילים לעבד אותו קצת. אנחנו צריכים להשתדל. אני מאמין שבכל זאת נקבל גם כוחות, גם הבנות וגם הברקות איך לעשות זאת, אבל צריכים יותר להשתדל.

מה שאני רוצה להגיד זה שאנחנו נמצאים בזמן הכנה, ויש לנו עוד הרבה מה לעשות לפני שנתחיל לבצע משהו. אבל פה ושם אנחנו כן מתחילים לבצע, כדי שזה יעזור לנו להכין את עצמנו נכון.

אנחנו צריכים לארגן את כל הקבוצות שלנו בעולם, כל קבוצה תהייה חייבת לקחת לעצמה כיוון ונטל מסוים. קודם כל אנחנו צריכים לבנות עכשיו את הארגון העולמי שלנו כך שיהיה כאוניברסיטה לכל העמים, לכל אותה בבל. זאת אומרת אנחנו בעצמנו צריכים לעסוק בצורה יותר פנימית בחיבור ובעצמה רוחנית, ובעזרת כל הקבוצות שלנו בעולם אנחנו צריכים להתארגן בצורה חיצונית, כדי שהם יהיו המתאֵם שמעביר אותה שיטה לכל העולם בכל השפות, לכל המדינות ולכל סוגי העמים והמנטליות. זה דבר שאנחנו חייבים לארגן, עדיין אין לנו אותו. אומנם עשינו הכנה גדולה לעצמנו, ללימוד ולכל המערכת שלנו, אבל לארגן מערכת שעל ידה אנחנו יוצאים לעולם ומכינים עצמנו כמו לפני המלחמה, כשהכל מוכן, המטוסים האניות והטנקים עומדים מוכנים ואנחנו יוצאים, לא, אין לנו את זה, לכן מצד אחד יש לנו בינתיים עבודה גדולה. אבל מצד שני אני חושב שדווקא אותו מצב שעובר עכשיו על כל העולם, למרות שהוא מתפתח מאוד מהר ומאיים, וגם מפני שאין ממנו שום יציאה, והפוליטיקאים והפוליטולוגים מבינים זאת, לכן אני חושב שהם ישתדלו וימשיכו למשוך כמה שיותר את המצבים האלה, כמה שאפשר. גם העמים מבינים שאין מה לעשות, הרי סך הכל למי יש כוח, למי יש ידע, אין, אנחנו רואים זאת, לכן יש עוד זמן. אנחנו נתקדם, אבל יכול להיות שזה ייקח עוד כמה שנים טובות.

גם אני חשבתי שעוד שנה, עוד שנתיים, אבל עכשיו אני רואה, לפי המגמה, לפי היכולת שלנו, לפי ההכנה שלנו שזה ייקח עוד כמה שנים. כך נראה לי. השנתיים הקרובות, השנה הנוכחית והשנה הבאה יהיו שנים שבהן האנושות תתחיל להשתנות וכאילו להתהפך מצד לצד. היא תתחיל להבין שהחיים הקודמים הסתיימו, ושאין פתרון בשום צורה קודמת שבה אפשר במשהו להציל או להיטיב, וחייבת להיות כאן מגמה חדשה. איזו מגמה? הם נמצאים במבוכה ולא יודעים.

אני מקווה שזה יהיה לקראת שנת 2015, כך נראה לי, אבל בינתיים אנחנו צריכים להספיק הרבה, עלינו להכין כמה שיותר את עצמנו כלפי כל העולם. אבל כלפי ישראל, כמו שדיברנו, כאן השעון ממהר, אנחנו צריכים לעשות כאן הרבה יותר. עלינו להשתדל ולהרגיש, עם היד על הדופק, באיזה מקום אנחנו יכולים להיכנס, באילו נישות. עד כמה נחלשים כל מיני חוגים, ועד כמה מותר לנו להיכנס לשם על מנת שנתקבל בצורה נכונה. לכן אנחנו צריכים כל פעם להמשיך ולהמשיך. יכול להיות שנצטרך להרחיב את ההפצה וגם לשנות אותה, להעלות אותה כל פעם ברמה ולקרב אותה לבני אדם, לנשים, לגברים, לילדים, לזקנים, לכל צורות האוכלוסייה שיש בנו. מתוך זה אנחנו צריכים לבדוק אילו תכניות אנחנו מפתחים, אילו סדנאות וחומר לימוד, איך אנחנו מכשירים את המורים, המחנכים, המארגנים. זאת אומרת איך אנחנו מגיעים לכל העם בצורה כזאת שהעם ירצה ויהיה מסוגל לשמוע.

יתכן שנעביר את כל הגישה שלנו דרך צורת מדיה אחרת, דרך סדרת קולנוע, למה לא, אפשר לעשות זאת. הרי אנחנו סך הכל מדברים על ההתפתחות האנושית, על האדם שעובר את התהליך הזה. הוא משהו מחפש מה עובר עליו, איפה הוא יכול למצוא את החיים החדשים שלו, את הצורה החדשה. זאת אומרת אנחנו יכולים להראות את הדברים בצורה אחרת לגמרי, לא בדרך שאנחנו בעצמנו מתעסקים. אנחנו חושבים שאם ניקח את הספרים שלנו, את הטקסטים האלה וננקה אותם קצת, נמתיק אותם, נלבן אותם, אז נוכל להגיש לקהל. זאת לגמרי לא צורת הגשה נכונה. זה יכול להיות דרך תיאטרון. קודם חשבתי להעביר את הדברים דרך השירים, אבל אני רואה שקשה להעביר זאת לאנשים דרך השירים. אבל בסדרה קולנועית או טלוויזיונית טובה, בתיאטרון, זאת אומרת בצורה שבה אנחנו רואים איך אנשים משתנים, איך הם דנים. מה קורה לגבי היחס שלהם לחיים, מה הטעם שלהם בחיים והחיפוש אחר מהות החיים, מה קורה עם המשבר ועם כל מיני דברים כשהם נכנסים לכל מיני בעיות עם הילדים והזקנים, הכל, זאת אומרת דרך סדרה שמתארת משפחה שעוברת את כל המצב הזה. אני חושב שזאת הצורה הקלה והטובה ביותר להביא את הגישה החדשה לעם. אבל בכל זאת, אחרי זה הם יצטרכו ללמוד, הם יצטרכו לשמוע ולהיות מופעלים על ידינו כדי להרגיש את הגישה החדשה לחיים, את הגישה החדשה לחיבור.

אנחנו לא צריכים לדאוג לשום דבר מלבד למגמה החדשה שישראל צריכה להביא לכל העולם. אדם לא צריך לדאוג לצורת החיים הרגילה שלו, זאת אומרת לצורת החיים הגופנית, אותה הוא יקבל, לזה אין שום דאגה, העניין מה חוץ מזה, לכן אנחנו צריכים להראות להם את הגישה החדשה לחיים.

עד כה הם כל הזמן היו עסוקים רק איך למלא את הגוף, הם דאגו לעצמם, לילדים ולמשפחה, ואם זה בצורה יותר רחבה אז לעם ולעולם, אבל הכל במישור הגשמי. בואו נפסיק לחשוב על המישור הגשמי, לזה אין דאגה, יהיה לך הכל, אתה צריך לחשוב על חיבור, רק בזה לעסוק.

אנחנו צריכים לבנות תהליך רך והדרגתי לאדם כדי שיתרגל לזה, אדם לא מבין מה זה חיבור, עם מי, עם מה. האם החיבור הוא עם השכנים שלו, עם מי שחי איתו באותה עיר, באותו אזור, באותה מדינה או בכל העולם, הוא לא יודע איך עליו להתחבר איתם ומה זה בכלל להתחבר. אנחנו הגענו למצב הפוך, כל אחד יושב בדירה שלו אחרי המחשב שלו, אחרי הפלאפון שלו. כולנו מרוחקים מאוד.

עלינו לבדוק איך אנחנו מביאים את האנשים לגישה חדשה לחיים בצורה רכה, ולא מניחים את זה לטבע, אחרת הם יגיעו לזה על ידי מכות מאוד גדולות, על ידי כאבים. זאת ממש אומנות. אנחנו צריכים לעבוד יחד עם הרבה מאוד אנשי מקצוע כדי לדעת איך לגשת לעם, ואיך להסביר לו את הדברים.

אומנם צריכה להיות הכנה גדולה, אבל אני חושב שבשנתיים הקרובות אנחנו נצליח להתקרב לזה למרות שאנחנו נקרעים לשני גזרים, אחד פנימה ואחד החוצה. קודם כל אנחנו צריכים להיות כל הזמן מרוכזים בתוכנו. איך אנחנו בעצמנו מייצבים בינינו את הכוח האחד היחיד והמיוחד, הטוב ומטיב, כדי שאנחנו נהיה המוליך, שנהייה המעבר של הכוח החיובי שבטבע לכל יתר האנושות. אנחנו גם צריכים להיות מותאמים לאנושות, זאת אומרת איך נכין אותם ואת עצמנו כדי שיהיה מגע בינינו, ולא רק מגע, אלא שנהייה ממש כמו צינור. זאת אומרת שתהייה הבנה רחבה גם מצידם וגם מצידנו, אחד כלפי השני, ואיך אנחנו מתחברים על מנת שתעבור אליהם כל ההכרה וההרגשה. זו עבודה גדולה.

ניצה: האם תוכל לתאר מזווית הראיה שלך, למי שיושב מהצד והוא חלק מהחברה הישראלית, איך כל התהליך הזה שהחברה שלנו עוברת, מהרגע שהיא הגיעה למדינה, יוביל אותה למשהו טוב יותר, ושיש איזו מטרה אחרי כל התהליך הזה?

כל הטוב שהיה לנו בעבר, הוא על מנת שממנו נוכל ללמוד לעתיד. שום דבר בעבר לא היה טוב לעומת העתיד, מלבד מוסר ההשכל שעלינו לקחת משם ולהשתדל לא לעשות אותן טעיות בעתיד. עכשיו אי אפשר אפילו לחזור עליהן, כי הטבע מנקה מאיתנו את כל העבר, הוא מראה לנו שאנחנו לא יכולים לחדש שום שיטה ולהמשיך איתה. היו כבר רביזיוניסטים למיניהם שניסו לחדש, אבל הכל נגמר. אומנם גם היום יש קיבוצים עירוניים וכל מיני כאלה, אבל ברור שהדברים האלה רחוקים כל כך מהאמת הקיבוצי, מהאידיאל הקיבוצי הראשון.

אין מה לקחת מהעבר, אבל היינו צריכים לעבור זאת. אני לא יכול לתאר איך יכולה להיות יציאה אחרת מהגלות, כי היינו בה. איך פתאום העם יכול לתפוס שהוא צריך לקחת מיד את המטה הנכון, כמו בגלות מצרים, "ופרח מטה אהרון", שדווקא הוא פרח ולא יתר המטות של חרטומי הפּרעה.

אי אפשר אחרת. אנחנו צריכים לעבור את כל השלבים הללו ולהתנזר לאט לאט מעבודת מצרים שבנינו כאן, שרצינו וחשבנו כך לבנות אותה. אבל עכשיו אנחנו רואים עד כמה אנחנו נגועים בזה, עד כמה המצריים הזה, הגלות הזאת נמצאת בתוכנו. עד כמה לא הגענו בזה לשום מילוי טוב, עד כמה כל העולם חוזר לשנוא אותנו עוד יותר מאשר קודם. אם העולם תמך פעם בהקמת מדינת ישראל, אז עכשיו אם יהיה באפשרותו כל העולם יתמוך ההפך.

בשנתיים הקרובות אנחנו נמצאים בחשבון נפש מאוד מאוד קשה, וסוף סוף מתחילים להבין שהעולם שונא אותנו. אבל כשהשנאה הזאת תעלה ותתגלה בצורה ממש גלויה, מכל מיני המדינות המפותחות, ואני לא מדבר על השכנים שלנו כי זה לא חדש, אלא על המדינות המפותחות שפעם תמכו בנו, אז אנחנו נגלה שבאמת אנחנו צריכים להשתנות.

תהיה לנו אפשרות להסביר למה הגויים מחכים מאיתנו, ואז בהתאם לעבודה שלנו עם כל הקבוצות שלנו שבכל העולם, נוכל לשנות את היחס הזה. אבל זה יהיה בעיקר מישראל, כי ברגע שאנחנו משתנים, הם בעצמם משתנים, מעצמם. נקווה שזה יקרה.

אני לא חושב שעברנו משהו סתם, אי אפשר בכלל להגיד כך אי פעם על העבר, אלא אני רואה בזה יציאה מהגלות. אולי פעם אפשר אפילו לעשות ההשוואה בין יציאת מצרים, בין מה שאנחנו קוראים בתורה, לבין היציאה שלנו עכשיו, כי היא מאוד דומה.

ניצה: הדברים האלה מזכירים מצב של אדם שהיה כלוא בבית כלא, וגם לאחר שהוא שוחרר פיזית מהכלא, בתוכו הוא עדיין אסיר.

נכון.

ניצה: זאת ההרגשה, אני חושבת שזה בא לידי ביטוי גם בהמנון שלנו. אחת משורות "התקווה" אומרת "להיות עם חופשי בארצנו", זאת אומרת אומנם אנחנו בארץ שלנו, אבל עדיין לא מרגישים חופשיים. נקווה שנשתחרר במהרה.

זה בטוח. השאלה עד כמה אנחנו נבצע את זה בצורה רכה וטובה לנו, לאנושות ולכוח העליון.

אורן: במילים אלה אנחנו מסיימים את השיחה. תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה לך ניצה מזוז, ותודה לכם שהייתם איתנו. עד לפעם הבאה, שיהיה לנו כל טוב.

(סוף השיחה)