|
מסמך זה הוא חומר גלם שנאסף על ידי התחקירנים והעורכים של התוכנית "חיים חדשים". המסמך מיועד לגולשים אשר צפו בתוכנית ומעוניינים להעמיק או לקרוא את חומר הרקע אשר הוביל אותנו בבניית התוכנית. החומר נאסף ממקורות שונים ברחבי האינטרנט, מספרים, מקטעי וידאו ועוד. ייתכן ובמסמך יימצאו שגיאות בהפניות למראה המקום או קישורים לא רלוונטיים, אך כאמור, הם רק נתנו לנו את ההשראה לכתיבת השאלות ושימשו אותנו כבסיס לייצור התוכן. במידה והגעתם לכאן במקרה, מומלץ קודם לצפות בתוכניות "חיים חדשים" בקישור הבא: http://www.kab.co.il/kabbalah/short/102412 |
חומר רקע לשיחה "חיים חדשים", מס' 725 – 726
יום הזיכרון: לעצור את השכול,
התמודדות עם כאב ואבדן
מטרות:
מהו אופיו המיוחד ומשימתו המיוחדת של העם שלנו?
ביום הזיכרון כולם מרגישים מחוברים, כמשפחה אבלה אחת. מדוע?
על קדושת החיים בקרב עם ישראל. מהו עם שמקדש את החיים?
מה חשוב שיהיה ביום הזה? על מה חשוב שנדבר ונתמקד?
עצב ושמחה ביום אחד. כיצד לראות את הניגודים אלה?
איך ניתן לשאת את הכאב?
כיצד להנציח את הזיכרון בצורה הטובה ביותר?
זרימה:
היחס הנכון לכאב.
יום הזיכרון - בין עצב לשמחה.
יום הזיכרון - קדושת החיים.
האם להוסיף משהו ביום הזיכרון?
פתיח:
יום הזיכרון הוא מעין צביטה חזקה בלב עבור רובנו, הישראלים. כמעט כל אחד מאיתנו מכיר מישהו או שמע על מישהו שנפל. הטקס הממלכתי והטקסים הרבים הנערכים ברחבי הארץ מזילים מכולנו דמעות. ״משפחת השכול״ הפך להיות מושג שגור בפי רבים. אנדרטאות, הנצחות. איך קורה שמדינה שלמה מתחברת סביב זיכרון והנצחה?
ד' באייר הוא יום זיכרון גבורה ללוחמי צבא-הגנה לישראל שנתנו נפשם על הבטחת קיומה של מדינת ישראל וללוחמי מערכות ישראל שנפלו למען תקומת ישראל, להתייחדות עם זכרם ולהעלאת מעשי גבורתם. ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; יקוימו אזכרות ועצרות-עם; ייערכו טכסי התייחדות במחנות צבא-הגנה לישראל ובמוסדות חינוך; תכניות השידורים יביעו את ייחודו של היום.
איסור עינוגים ציבוריים:
(א) ביום הזיכרון לא יקוימו עינוגים ציבוריים.
(ב) בליל יום הזיכרון יהיו בתי קפה סגורים מתחילת יום הזכרון ועד לזריחת השמש למחרתו.
http://www.knesset.gov.il/laws/special/heb/chok_yom_hazikaron.htm
היחס הנכון לכאב
מה זה אומר שנעלם מישהו מהמציאות שלנו, מהתפיסה שלנו? האם ניתן להסביר את זה דרך חוכמת הקבלה?
ביום הזה יש עצב רב בציבור ובוודאי למשפחות - מהי הדרך הטובה ביותר להתייחס לעצב ולכאב?
כיצד אנחנו כציבור יכולים לתת להם כוח? האם ההשתתפות הלאומית בצערם עוזרת להם?
יש אנשים ביום הזיכרון שרואים את כל סרטי ההנצחה בטלויזיה, אנשים שהולכים לכבד את הנופלים בבתי הקברות ויש כאלה שרק עומדים בצפירה ומשתדלים להתרחק מכל העצב ביום הזה - מהי הדרך הנכונה להתייחס ליום הזיכרון? האם צריך להשתתף אקטיבית?
למה דווקא הם נפלו?
מה נותן משמעות למוות שלהם? מה אנחנו יכולים לעשות כדי לכבד את זכרם ולהיות ראויים להקרבה שלהם?
מה מקום משפחת השכול בחברה הישראלית? האם צריך לתת להם יותר מקום במרחב הציבורי? האם יכול להיות להם תפקיד בחברה?
החיילים שנפלו, קורבנות הטרור וכו' - מה התפקיד שלהם בחברה? בהתפתחות עם ישראל?
כיצד אנחנו יכולים לנחם את משפחות הנופלים? מה יכול לתת להם נחמה?
יום הזיכרון - בין עצב לשמחה
בסוף יום הזיכרון, בצורה חדה, יש מעבר ליום העצמאות - האם זה מעבר בריא? האם כך צריך להיות - עצב ואז שימחה?
מתי זה ישתנה? איך אנחנו יכולים לשנות את המשוואה הזאת?
יום הזיכרון - קדושת החיים
אומרים על העם שלנו שהוא מקדש את החיים, שהחיים קדושים עבורו. לכן כל בן שנופל מכאיב כל כך לכולנו. מהיכן היחס הזה לחיים אצלנו? מהי קדושת החיים? מהו עם שמקדש את החיים?
מדוע ביהדות יש את היחס הזה לזיכרון מי שאיננו? מה המשמעות של הזיכרון?
מדוע היום רוח ההתנדבות ולמות על קדושת הארץ, כבר לא כל כך תופס?
בתקופה האחרונה יש אירועים שמנסים לערער את הקשר שבין העם לצבא - האם הקשר הרגשי, שבין העם לצבא יישאר הדוק? אולי צריך להדק אותו יותר או להפריד קצת? האם הקשר הרגשי שבין העם לצבא בישראל הוא בריא?
ביום הזיכרון, בחלקים נרחבים בעם, יש הרגשה ספונטנית של משפחה גדולה - האם ההרגשה הזאת היא מלאכותית או אמיתית? האם אנחנו משפחה?
למה אנחנו מרגישים את זה רק ברגעי סבל או כשזוכים במשהו? האם אפשרי לקבע את ההרגשה הזאת?
האם להוסיף משהו ביום הזיכרון?
מהו ערכו של זיכרון? כשעם שלם זוכר את נופליו - מה המשמעות של כך? כיצד זה משפיע עלינו כחברה?
מה ניתן לומר למשפחות השכול? מה יש לומר לציבור ביום הזה?
האם התפילה של הציבור ביום הזה, הכאב והתקווה שלא יהיו יותר נופלים - האם יש לה השפעה?
כביכול, המדינה לא קיימת זמן רב, וכבר אנו תופסים אותה כמובן מאליו. מה ניתן לעשות היום, כדי להגדיל חשיבות לקיומה של מדינת ישראל והשמירה עליה?
האם צריך להעביר את הזיכרון, מורשת הקרב, סיפורי ההנצחה וכולי, לדור הצעיר? האם זה חשוב? מה צריך לספר להם? כיצד זה משפיע עליהם?
האם חשוב לזכור? אם לא היה את יום הזיכרון - מה היה קורה? האם היינו משתנים כחברה? במה?
כיצד אפשר להפוך את הזיכרון לדבר חי? האם אפשר לשלב את הזיכרון ביומיום בצורה שמחזקת את החיים?
האם העובדה שקיים יום אחד בשנה שמתייחדים רשמית עם הנופלים - מחזקת את הקשר, את הזיכרון או דווקא מפרידה את הזיכרון מהחיים היומיומיים? הציבור, שאינו חלק מ"ממשפחת השכול", זוכר את נופלים יום אחד ובשאר השנה משתדלים להתעלם/ להדחיק?