חיים חדשים

שיחה 255

שיחות על יחסי שכנות

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 17.11.13 – אחרי עריכה

אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", סידרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן. שלום ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: בתכנית "חיים חדשים" אנחנו מבקשים ללמוד לבנות לעצמנו חיים חדשים. החיים שלנו מורכבים מכל מיני מערכות יחסים, שלנו עם עצמנו, עם האנשים במשפחה שלנו, עם האנשים שגרים לידנו, עם אלה שאנחנו עובדים איתם, בתכנית "חיים חדשים" אנחנו לומדים איך לקחת את כל מערכות היחסים האלה למקום טוב יותר, שיביא לנו אושר במקום צער ושמחה במקום עצב.

בכל פעם אנחנו מתמקדים במערכת מסוימת, בתכנית זו אנחנו רוצים להתמקד ביחסים בין שכנים, לא במישור הרעיוני אלא באמת להבין איך היחסים האלה משפיעים על החיים הפרטיים של כל אחד מאיתנו ואיך אפשר להביא אותם למקום חדש.

ניצה: נתחיל בסיפור קלאסי שכתבה הסופרת והמשוררת העברית לאה גולדברג שנקרא "דירה להשכיר". זה ספר שגדלנו עליו, אנחנו קוראים בו שוב ושוב ומספרים אותו גם לדור הבא. הספר מספר על בניין בן חמש קומות ודייריו הם למעשה בעלי חיים, וכל חיה כזאת מייצגת דמות מסוימת בעלת תכונות ואופי, שהן כמובן מותאמות לתכונות אנושיות. יש שם חתולה כושית גנדרנית ותרנגולת שמנה שבקושי מתהפכת ועוד מספר חיות שחיו בשכנות מאוד יפה, עד שהאיזון הופר כי הדייר בקומה העליונה, העכבר, החליט לעזוב את הבניין ולעבור למקום אחר. הדיירים התחילו לחפש דייר שיבוא להתגורר במקומו בקומה החמישית. ואז החלה תהלוכה של חיות המבקשות לראות את הדירה, וכל חיה שמגיעה, בודקת את הבית, והדיירים שואלים אותה את אותה שאלה "מה דעתך על הדירה"? וכל החיות עונות את אותה תשובה, הדירה יפה, המטבח יפה, אבל היא לא אוהבת את השכנים, השכנים לא נראים לה ולכן היא לא רוצה לגור כאן. עד שלבסוף הגיעה היונה, היונה שבצורה סימבולית מייצגת את סמל השלום, אמרה שהדירה לא נראית כל כך יפה בעיניה, אבל השכנים נפלאים. ורק בזכות השכנים היא באה לגור בדירה.

הסיפור הזה בעצם מספק לנו מוסר השכל שהכל הוא עניין של יחס, ההתייחסות שלנו, כי בכל היבט, בכל אדם אנחנו יכולים לבחור להתחבר לצד הנעים והיפה שלו ואנחנו יכולים לבחור להסתכל ולבקר ולשפוט. היום אנחנו רוצים לדבר על מערכות היחסים בין שכנים, שהיא אחת ממערכות היחסים שיש לאדם בבית, במשפחה, עם החברים. מה מייחד את מערכת היחסים הזאת שנקראת קשרים עם שכן?

אנחנו חיים במקום, בשטח, ברשות אחת. זו לא הרשות שלי והרשות של השכן ויש בינינו גבול, שגם אז יש לנו בעיה, כי יכול להיות שיש לי חצר ולשכן חצר אבל העץ שלו מסתיר את הפרחים שלי מהשמש ואולי השורשים מהעץ שלו מפריעים לביוב שלי, יש הרבה דברים, יכול להיות שהצעקות מפריעות לי לאו דווקא בצורה פיזית וזו בעיה. אבל כאן כשאנחנו נמצאים בשכנות קיר לקיר או תקרה ורצפה, אז וודאי שזו בעיה יותר גדולה, גם בעניין הקול וגם בדברים שונים אחרים כמו ניקיון משותף, חדר המדרגות, ועוד הרבה דברים משותפים, הוא נכנס לרשות שלי, אני נכנס לרשות שלו ונוצרות בינינו כל מיני בעיות. חוץ מזה אנחנו קצת יותר מכירים אחד את השני, ויכול להיות שכל אחד יודע מה קורה במשפחה של האחר, וזה נותן לנו פתחון פה לדבר רכילות, לשון הרע, ואולי הדברים נכונים אבל זה לא יפה ולא טוב. בקיצור, יש בעיה והיא קיימת בכל מקום, כמו שכתוב "תצילני משכן רע".

אנחנו צריכים להבין שהוא נמצא בבית שלי, עם הדפיקות, עם המוזיקה, בכל מיני דברים, אפילו שהוא שקט, אבל אז חדר המדרגות משותף לנו, והילדים שלי לומדים מהילדים שלו, ויש לנו גם גינה וחנייה ומי יודע מה עוד. ובכלל אני לא סובל שיש מישהו לידי, או אפילו רק מרגיש שמישהו נמצא קרוב. זאת אומרת הכל תלוי ברגישות האדם. ולכן שכנות היא מלכתחילה דבר רע, לא מן הסתם האנושות תמיד רצתה להתרחב. כמו שכתוב בתורה אם אתה פונה שמאלה אז אני אפנה ימינה, ואם אתה ימינה אז אני שמאלה, וכך ניפרד, כמו שקרה עם אברהם, וזה בעצם הדבר הנכון. אבל מפני שאנחנו קצת צמודים זה לזה, ממלאים כל מטר מרובע ואין לנו ברירה, אנחנו גדלים לגובה, כל המגדלים שבונים היום, עשרים שלושים קומות כדי לאכלס בהן ממש מאות משפחות. פעם בילדותי, גרתי בבית פרטי, עם גן יפה של צמחים, עצים, חצר, כלב, חתול, הכל היה כזה פסטורלי, יפה. שכנים לא ראיתי אפילו מעבר לגדר, גודל החצר היה מאה מטר על מאה מטר ואפילו יותר, חייתי יפה וטוב. כך גם עם הילדים האחרים, הייתה לי אפשרות לשחק איתם כשרציתי, היה לי גם שטח משלי, היה הכל. היום אין כלום, היום שטח הדירה הוא עשרות מטרים ואתה סגור בה וזהו. אז וודאי שהדברים האלה מאוד מאוד מכבידים על האדם ואנחנו רואים מה קורה לנו במגדלים האלה.

השאלה היא, מה לעשות? אני חושב שהנטייה הזו להתאסף בכל זאת בערים גדולות ולהיות כל כך צמודים זה לזה, לא תלויה בנו אלא זה תהליך אבולוציוני של התפתחות האגו שלנו, משום מה אנחנו בכל זאת רוצים להיות קרובים זה לזה, כי מצד אחד כך זה יותר קל, יותר נוח, יותר כדאי מבחינה כלכלית. ומצד שני אנחנו כבר לא רגילים לחיות חיי חצר, חיי גן ושדה ומדבר, באוהלים או במשהו אחר, מי ילך לשם? בבקשה יש מקום, אבל אף אחד לא ירצה את זה. כי עד כמה שאתה מתרחק מהמגדלים האלה אתה בעצם זורק את עצמך לחיים פחות נוחים. לכן יש כאן עניין של או לסבול מהשכנים או לסבול מאי הנוחות בתנאים האחרים. מי שמסוגל בונה לעצמו וילה באיזה מקום נוח וטוב עם שירות טוב, אבל בכל זאת זה כך. מה הפתרון? הפיתרון הוא פשוט, כמו שאנחנו תמיד אומרים, צריך להתעלות מעל האגו בצורה הדדית, גם אני וגם השכנים. ואם יהיה בבית שכן אחד מיוחד שיוכל לאחד את כולם אז הוא יוכל לעשות זאת. הוא יכול על ידי עבודה על כולם, על נשים, על גברים, להביא חלק מהמשפחה או את כל המשפחה לסדנאות כלשהן, לחיבורים כלשהם, ואיכשהו ליצור קשר ביניהם. אולי דרך ילדים שעושים להם איזה חוג, או מתאספים על דשא כלשהו ומזמינים קוסם בשבילם פעם בחודש נניח, מהעודף שנשאר אולי מקופת ועד הבית, וכן הלאה. זה מה שאני חושב שאפשר לעשות. אבל באמת שכנות זה דבר שיכול להיות לטובה ויכול להיות לרעה לגמרי.

וחוץ מזה אני חושב שהיום אנחנו לא מרגישים, כי היום אנחנו יכולים לסגור ולפתוח, אבל אנחנו מתקרבים למצב שהקשרים בינינו דרך כל כלי התקשורת שלנו, הטלפונים, המחשבים, הטלוויזיה וכל השאר, יהיו כאלה וגם אנחנו נהיה כאלה, שלא נוכל לנתק את עצמנו מהם, לא נוכל. אפילו שתוכל כביכול, נניח, תנתק את התקע מהשקע, לא תוכל לנתק. ולכן נרגיש יותר ויותר את השכנות הזאת עם כל העולם, עם כולם, לא נוכל להיפטר מזה. כי מה שיקרה בהונולולו או בפנמה, ישפיע עליי כמו השכן שנמצא לידי. ואז באמת נצטרך לבנות שכנות נכונה עם כל באי עולם. אני חושב שזה לא רחוק מאיתנו. אבל צריך לפתח שיטה לזה, איך להתקשר נכון לאנשים אחרים, זה מה שאנחנו באמת צריכים לפתח, זה נקרא החינוך האינטגרלי. כבר מבית הספר, צריך ממש ללמד את הילדים איך להתקשר לילדים שנמצאים באותו בניין, והם כבר יעשו זאת כשיעורי בית, ואת ההורים נסחף כבר אחרי הילדים. כמו שקורה בדרך כלל כששתי אימהות יוצאות לגינה עם הילדים שלהן ובאופן הזה הן מתחילות להכיר זו את זו בגלל הילדים שמשחקים יחד וכן הלאה.

אני חושב להתחיל מדברים כמו החינוך בבית ספר. לתת לילדים שיעורי בית בהכרת שכנות טובה. ואחר כך אני חושב שזו כבר בעיה של עבודה סוציאלית נכונה מטעם העירייה, או רשות מקומית אחרת, שצריכים לעשות ערב של השכונה, היכרות של השכנים, חגיגה, או פסטיבל מקומי. ואז כולנו נכיר זה את זה בצורה טובה. אבל האנשים צריכים לדעת שכדאי להם, וכאן השאלה, במה אנחנו יכולים לפתות אותם, מה ימשוך אותם?

ניצה: מה יוצא לי משכנות טובה?

נכון. מה ימשוך אותם, מה יצא להם מזה. וכאן אנחנו צריכים לראות, או שזה יביא לרוגע, לשקט, לירידה באיזה נטל, החלטה על משהו שחשוב לכולם, זאת אומרת קניין שכדאי לרובם, לילדים, לנשים, לגברים. משהו שסביב זה יהיה כדאי להם להתחבר, כי סתם כך להתחבר אף אגואיסט לא צריך. זה צריך להיות כדאי לילדים שלי, לאשתי או לי. וכאן אנחנו צריכים להיות קצת מתוחכמים, איך אנחנו "מסובבים" אותם לחיבור, דרך איזה פיתיון. שיטת החיבור כבר יש לנו. אבל ממה להתחיל? זו השאלה. אנחנו צריכים לחשוב על זה וזה אפשרי לעשות.

ניצה:, ממה שתיארת עכשיו, אני מבינה שיש מערכת יחסים מאוד מיוחדת בין אדם לשכנו, כי זה כאילו שהמציאות כופה עלינו מצב, שאין לנו ברירה אלא לשבת במתחם מסוים, שהוא שטח פרטי, ששייך לכמה וכמה אנשים.

כדור הארץ זה גם מתחם אחד.

ניצה: נכון. אבל כשאנחנו רחוקים זה מרגיש לנו שאין קשר.

בינתיים.

ניצה: נכון, בינתיים. כשאנחנו יושבים באותו מתחם, זה שונה מהיחסים שלי עם בני משפחה שלא גרים קרוב אלי, זה כבר קשר קצת אחר.

זה תלוי כלפי איזו בעיה. יש בעיה ביתית, בעיה בשטח הכללי של השכונה, בעיה באזור שלי, או בשטח העירוני, בשטח המדינה, או בכל העולם. זה תלוי כלפי איזה בעיות אנחנו מדברים, אבל בעיות מקומיות, יכולות להיות דווקא פחות מציקות מבעיות גלובליות, רק האנשים לא כל כך מרגישים את זה קרוב לעור שלהם.

ניצה: במקרה של מדינת ישראל אנחנו מרגישים טוב את השכנים שלנו. אבל גם את השכנים הפרטיים שלנו במבנה הפרטי. אמרת פה משהו, שלא חשבתי עליו קודם, שאנחנו חולקים בשטח אחד משהו פרטי, ואז נוצרת אינטראקציה, שאין לי ברירה אלא לחיות בשלום עם האנשים האלה. אני לא יכולה להתרחק מהם, זה אפילו לא חבר שאני יכולה להחליט שאני רוצה לנתק אתו קשר. אנחנו חיים באותו מתחם, באותו שטח, ולכן אנחנו חייבים להתקשר נכון. הזכרת קודם את זה שיש לנו אגו, שהוא הבעיה, הוא זה שמפריד בינינו, ולכן אנחנו צריכים לראות איך פותרים את הבעיה.

לאגו יש כל מיני ביטויים, איך הוא בא לידי ביטוי דווקא בקשר שלי עם שכן?

כי השכן כאילו רוצה להיכנס למיטה שלי, לחדר שלי, לאמבטיה, למטבח, לסלון. אני מרגיש אותו כאילו דרך הקיר, דרך התקרה וזה מפריע לי מאוד. אני מרגיש שהוא נכנס לתוך הרשות שלי. אם זה רשות של המדינה, אז יש שם עוד כמה כוחות שנמצאים ביני לבינו איזה "סנדוויץ", יש צבא, ועוד. אם הוא חי באזור, באותה עיר, אבל לא בדיוק בבית הסמוך, אז המרחק פועל. אבל אם הוא ממש שכן, אז את זה אני ממש לא יכול לסבול, כי אני מרגיש אותו כנכנס לרשותי.

ניצה: בהגדרה שכן הוא סוג של איום על הפרטיות שלי?

השגת גבול.

ניצה: זה העניין, השגת גבול על הפרטיות שלי. מפה מתחילה כל הרגישות שלנו.

כן ודאי, הוא חודר לתוך האגו שלי, שגדרתי לעצמי. ראית איך חתולים שומרים על הטריטוריה שלהם? אז אנחנו אותו הדבר.

ניצה: יש פה עניין של כאילו כניסה לתוך הגבול שלי.

נכון. אז אם אני מרגיש שאלו הקרובים שלי, נניח הבת שלי שגרה מעבר לקיר, בדירה הסמוכה, זה כבר משהו אחר, אני מתייחס לזה אחרת. אפילו שהיא שרה והולכת עם כפכפים ולא יודע מה עוד, אבל את זה אנחנו כבר מבינים, זה ילדים.

זאת אומרת, שהכל תלוי איך אני מרגיש את השכן, עד כמה הוא קרוב או רחוק. אם הוא זר, אני לא סובל אותו. אם הוא קרוב שלי, אז בהתאם לכמה שהוא קרוב. וכמה שקרוב, זה לא בדיוק לפי הקרבה שכתובה באיזה מקום, אלא לפי הרגשת הקרבה, ולפי הרגשת הקרבה, אני נותן לו רשות להיכנס לרשותי.

אבל זה אומר, שאם נוכל לשבור את קירות ליבנו, ולתת לכל אחד להיכנס ללב של השכן, אז לא נרגיש שאנחנו נמצאים באיום, בלחץ, בהפרעה חיצונית. הכל תלוי עד כמה שהשכן יהיה מורגש כקרוב.

ניצה: אבל יש פה קונפליקט בין השמירה על הגבולות שלי כאדם פרטי, לבין היכולת שלי כמו שאתה אומר, להרגיש אותו קרוב, ולתת לו מרחב כניסה. מתי אני שומר על הגבולות שלי, ומתי אני פותח אותם ונותן להם להיכנס?

אני בדרך כלל לא רוצה לתת לאף אחד להיכנס לתוך גבולי.

ניצה: בדיוק.

זה ברור.

ניצה: אז איך אני פתאום מרגישה את השכן קרוב?

את שואלת, מה יחייב אותי לפתוח ליבי לשכן?

ניצה: כן.

רק בתנאי שיש לי בזה שכר, רווח, פרס, שכדאי לי, שאני יכול ללכת על זה. אחרת בשביל מה? יש לי כאן חשבון כדאיות..

אורן: עכשיו כשאנחנו מדברים, אני סוקר את כל מהלך חיי ואת כל השכנים שהכרתי במהלך חיי. וכמו שאמרת, יש הבדל של שמיים וארץ בין לגור במושב, שבו נולדתי וגדלתי עד שהתחתנתי, לבין לגור בעיר. ובגלל שהשוני הוא כל כך עצום, אז את כל התקופה של השכנות במושב אני מפריד ושם בצד, כי זה כאילו להשוות בין גן עדן לגיהינום. עכשיו, בתוך הגיהינום הזה שנקרא חיים בעיר עם שכנים, אני כבר שש עשרה, שבע עשרה שנה, החלפתי שלוש דירות.

כשהגעת אלי היית במושב?

אורן: כן, בוודאי.

ואז עברת.

אורן: כשהכרתי אותך, לפני שש עשרה שנה הייתי מושבניק ואז עברתי לגור בעיר. אני חושב שעד אחרון ימיי לא אשתחרר מהטראומות מעצם העובדה שאני חי בתוך העיר, בחיי שכנות. לפי הסקאלה של מזיק או מועיל, הכרתי שכנים בדרגות של מזיקים שונים, כשהחלום שלי היה תמיד שפשוט לא יזיקו לי. אמרת קודם שזה כביכול משהו שתקוע לי על הצוואר, כי אין מרחק, הוא יושב בתוכי, בתוך הדירה שלי והוא כביכול רוצה לחדור ולקלקל את חיי. היום יש לי שכנים טובים בפעם הראשונה בחיי ואני לא מרוצה מהמקום שבו אני גר, הייתי שמח לעבור למקום אחר אבל אני מפחד שבמקום אחר יהיו לי שוב שכנים רעים, לכן אני מוכן להתפשר על איכות חיים לא טובה באזור, אבל כל עוד יש מולי שכנים טובים, זה נכס שהוא שווה כל הון שבעולם, אני לא רוצה לסכן את זה. כי עברתי "אלף סרטים" עם שכנים. אז אם אני קצת מתרחק ממערכת היחסים הזאת ומסתכל עליה בין אדם לאדם זר שחי על ידו, שהוא נקרא שכן, האם יש בה רק פוטנציאל למשהו רע, או שאולי באיזה סרט דמיוני יש שם גם איזה פוטנציאל למשהו טוב?

בסקאלה של מזיק, ניטראלי ומועיל, אני לא מכיר את הצד של המועיל כמעט בכלל. אני מכיר רק מזיק או לא מזיק, זה נקרא כבר שלימות. השאלה שלי היא, האם במערכת הזאת שאדם שגר על ידו מישהו אחר או משפחה אחרת, יכול להיות שם איזה פוטנציאל שאולי אנחנו בכלל לא מכירים וכמעט לא חווים אותו, למעט מצבים נדירים, שיבוא משם גם משהו טוב? למה תקעו לי אנשים זרים פה על הראש שלי, למרר את חיי?

אני מבין.

אורן: בכל מערכת יחסים יש מצב של אושר ושל סבל, בעבודה, במשפחה. עם שכנים זה נראה שיש שם או רע גדול, או רע קטן, והחלום שלנו שפשוט לא יזיקו. למה הכל מהצד של הרע? יש צד שני למטבע?

אני חושב שכן. כל ההתפתחות שלנו, היא התפתחות אגואיסטית שבה האגו שלנו גדל, ולכן הוא עוקר אותנו ממקום למקום, ומחייב אותנו להיות יותר קרובים זה לזה כי אנחנו צריכים שירותים, שירותי עירייה וכן הלאה, ואז אתה בונה בתים גבוהים שיש בהם הרבה תושבים זאת אומרת, שכנים רבים במקום אחד, זה מפני שאנחנו רוצים שירות טוב. זה מה שקורה.

אנחנו בחרנו מתוך האגו שלנו, כי הוא דחף אותנו לכך, ואנחנו צריכים לראות למה הוא דחף אותנו הלאה? הוא דחף אותנו למצב שאנחנו נסבול יותר ויותר. ודאי. מבחינת התהליך האבולוציוני, ההתפתחותי, אנחנו צריכים לסבול יותר ויותר. כמו בכל ההתפתחות האגואיסטית שלנו. התוצאות מכל ההתפתחות האגואיסטית חייבות להיות כולן שליליות לגמרי, זה נקרא הכרת הרע.

אני רואה את זה כבר בחינוך ילדים ובילדים עצמם, בזוגות צעירים, יחסים בינו לבינה, במקומות העבודה, ביחס לאקולוגיה וביחס שבין אדם לחברו, איך נוסעים בכבישים, ומה עושים עם הפוליטיקה ועם החוקים ומערכת המשפט וכן הלאה, הכל הכל. בכל דבר אני רואה שיש ירידת נורמות, המוסכמות שהיו פחות או יותר של התחשבות באדם, הן יותר ויותר גרועות. היום מתקבלים באנושות כאלה דברים, שאתמול אי אפשר היה לתאר שאנחנו נסכים להם והיום זה כבר בסדר, כביכול עוברים הלאה ומחר זה יתגבר יותר ויותר.

אנחנו מגיעים למצב שלא יכולים לסבול את החיים האלה, את מה שהאגו שלנו מייצב לנו. ואז אנחנו נחליט שאנחנו חייבים לתקן אותו, כי הוא היסוד של כל הקלקול. לכן גם מבחינת יחסי שכנים, ודאי שכאן אנחנו נצטרך להגיע לאיזה פיצוץ, ויהיה ברור לנו. אני רואה איך זה באמריקה, איך זה ברוסיה וגם באירופה, איך סוגרים דלתות על בריח, עם כל מיני דברים, אף אחד לא מכיר את השני. אתה נכנס למעלית, במעלית יש לך מראה שמראה לך שאולי אחרי הפינה יש מישהו.

פעם גרתי חודש ימים במנהטן בדירה ריקה, אז כשאתה יורד למטה לעשות כביסה במרתף שבו נמצאות המכונות, אתה ממש צריך ללכת עם אקדח, אתה לא יודע מה קורה שם, מי נמצא שם ומי לא. וזה באמצע מנהטן, זה מקום מאוד בעייתי. איך זה קורה? כי זה כך, אנשים חיים כך.

היום במקומות יוקרה יש מעלית לכל אחד לחוד, הוא יכול לעלות רק לקומה שלו, עם המפתח שלו. אתה צריך לקנות מקום במגדל כי אי אפשר לבנות באמצע מנהטן בניינים יפים בסגנון עתיק כפי שהיו שם בעבר, אז מה תעשה? אתה נכנס בכל עיר ועיר היום לשכנות, ומטרת השכנות היא לפי התפתחות הטבע, להביא אותך למתח גדול, עד שאתה לא תוכל לסבול ותצטרך להכיר שאתה חייב כאן לעשות איזה תיקון. לכן אין לנו שום ספק שתוכל להגיע עם החינוך האינטגרלי לאנשים בכל מצב ומצב. כי כמעט כולם מרגישים כמוך, רק מי שלא אכפת לו ויש לו איזה עיסוק אחר ובעיות אחרות או התעניינות במשהו מיוחד, והוא כביכול לא חי בבית, אלא חי בתוך עצמו, או בכלל, במקום העבודה, אז השכנים שלו לא מציקים לו, הוא לא מרגיש את זה.

ניצה: ההרגשה היא שקיים פה איזה פרדוקס מאוד מעניין. מצד אחד, אנחנו אנשים שמתפתחים לאיזה רצון לשמור על הגבולות שלנו בצורה מאוד ברורה ויש הרבה יותר רצון לשמור על הפרטיות ושלא יגעו בנו, ומצד שני, כביכול המציאות והמצב הכלכלי וכל מה שמסביב מחייב אותנו להיכנס לאיזו קופסה ובלית ברירה פשוט לנסות לחיות ביחד, זה מין פרדוקס שממש מדהים איך הוא קורה.

כשאורן תאר את מה הוא תאר, הסתכלתי על אורן ואמרתי לעצמי, אם כל השכנים מסביבו כל כך בעייתיים, אולי אורן הוא הבעייתי. זאת אומרת, איך אני מסתכלת נכון על המצב, על המציאות הזאת? איפה הבעיה באמת, בשכנים שלי, בי, ביחס?

בכולם, בקשר ביניהם, במקרה של השכנים, אני לא בא לשפוט אף אחד.

ניצה: אז מה כן?

גם אם יתנו לי מליון דולר, אני לא אלך לשפוט ביניהם מי צודק ומי לא צודק ואיך לעשות שם השלמה ביניהם בכלים הרגילים, אלא אך ורק חינוך אינטגראלי. כולם אשמים, כולם אגואיסטיים, אחד פחות, אחד יותר, אז מה?

האחד יותר מרעיש, נכון, אבל השני לא יכול לסבול. למה לא יכול לסבול? כי הוא מרעיש. אבל למה אתה לא סובל? אם אלה היו הילדים שלך, או הנכד שלך שכל הזמן היה רץ אחרי הקיר שלך, אז היית אפילו שמח שהוא רץ, שהוא משחק, הוא עושה משהו, אז הכל תלוי ביחס.

לכן אנחנו צריכים כאן לתקן את היחסים, ובזה כולם אגואיסטים ואף אחד לא סובל את השני. אני כבר נתתי דוגמאות, שבחלום שלי ראיתי שאני קם, וכל העיר מתה, אני חי לבד ונכנס לכל מקום ואני בעל הבית של כל העיר. חלום יפה, נכון אורן?

אורן: מאוד.

ניצה: איזה צורך אנושי החלום הזה מייצג?

מה שהאדם רוצה, אני בעל הבית, אף אחד לא מפריע, אין כלום. אם אני אצטרך מישהו, אז שבאותו הרגע יבוא לקיים את רצוני, ויעלם.

אורן: השכנים הם בדיוק האנטיתזה לחלום הזה.

נכון.

אורן: אם בחלום שלי אני רוצה לחיות לבד וליהנות מכל מה שיש בעולם ושאף אחד לא יפריע, אז השכנים זה בדיוק הצד השני, זה הסיוט. אם זה החלום, אז יש סיוט שקוראים לו שכנים, שיושבים לי על הוריד, לא הולכים לשום מקום ורק מייצרים לי הפרעות ברמות שונות, נכון?

נכון.

אורן: זה ברור, כמו שתיארת קודם, שיש בקשר הזה פוטנציאל להביא את האדם למתח מאוד גדול, וזה כבר קורה. אנחנו שומעים בחדשות גם על מעשי טירוף, מישהי רצחה את שכנתה ההרה בגלל איזה סכסוך, דבר שעובר כל גבול, כל פרופורציה, בהתקשרות הזאת בין שני אנשים זרים, שבטעות החיים תקעו אותם להיות שכנים, הפוטנציאל השלילי העצום כבר מובן. השאלה היא, בכל מערכת יחסים אחרת בין אנשים, אפשר לזהות שיש צד שלילי, וגם אפשרות להעביר אותה למקום חיובי, בסיטואציה הזאת של שכנים, יש בכלל אפשרות להביא לחיי משהו חיובי שמיוחד רק למערכת היחסים הזאת?

בלי לתקן את עצמכם?

אורן: לא חשוב לי מה צריך לעשות באמצע.

אבל אפשרי.

אורן: כנראה שצריך לעשות משהו באמצע, לא אכפת לי אפילו מה, קודם כל רק להבין, האם יש בכלל אפשרות?

אתה רוצה גן עדן בתוך הבניין? זה אפשרי.

אורן: איך זה אפשרי?

שתרגיש לא סתם יחסים יפים ביניכם, אלא שבתוכם תגיעו להרגשת גן עדן. כמה זה טוב, טוב שיש לי בית ואני בא ורואה את השכנים ומרגיש אותם, הם ממלאים את כל הפנימיות שלי ברוגע, במשהו מתוק מדבש ממש. עד כמה אני נרגע מיד ונהנה מזה שהם קיימים, אני חי באווירה הזאת שכולנו מייצבים בעולם ובבית שלנו. אפילו כשאני מתקרב לבניין שלי, אני כביכול נכנס למעין ענן של אהבה, של חיבור, יורדים ממני כל המתחים, כל המחשבות הרעות, אני כביכול נכנס כמו תינוק לידיים של אמא.

ניצה: נניח שאני בוועד הבית. עד היום התפקיד שלי היה מאוד ברור, לטפל בדברים שונים הקשורים לבניין שלנו בנושא התחזוקה השוטפת וכל מה שקשור בכך, אבל אלה דברים טכניים, אדמיניסטרטיביים. ומתוך השיחה, כחברה בוועד הבית עולה לי פתאום מחשבה, להוסיף איזה פאן חברתי לבניין. איך אני ניגשת לזה? יש לי כבר את הרצון הזה, מבינה שיש פה פוטנציאל, אבל אני עוד לא יודעת איך לעניין את השכנים.

יפה, את צריכה קודם כל לצייר איזו מפה, כמה דירות יש לך בבניין?

ניצה: יש שלושים וחמש.

זה בניין ממוצע. את צריכה עכשיו לבדוק כל שכן ושכנה, עם מי את יכולה לדבר, או דרך מי את יכולה להתקרב למישהו בצורה לא ישירה, אלא דרך מי שמכיר אותו יותר, דרך הילדים, דרך השכנים, לכל אחד, או לפחות לחלק מהבניין, ושהחלק השני יצטרף איכשהו, כשיראה שזה כדאי. ואז את צריכה לארגן משהו יחד, זה יכול להיות באופן שהילדים מקשרים ביניכם ואתם עושים איזו מסיבה, נניח שיש לילדים שלך יום הולדת ואת מזמינה כל אימא וילד, הגברים ודאי לא יבואו, להם זה לא חשוב, אז לפחות הכרות בצורה כזאת. אחר כך אולי משחקים, שוב דרך ילדים, אחר כך כוס קפה. אצלנו היה פעם שכן שבשבת משתיים עד ארבע, הזמין אליו אנשים, הוא שם גרעינים על השולחן, כוס קפה וכך דיברנו והתפלפלנו. צריך למצוא סיבה, כי אחרת אנשים אולי לא יבואו, לנשים זה יותר קל, יש להן בכל זאת איזו היכרות, אבל אחר כך צריך להביא אותם לסדנה, אחרי כמה מפגשים כאלה שבהם אתם נפגשים סתם כך, החבר שלך נניח נכנס כביכול במקרה ואומר, "בואו, אני אראה לכם משהו", ועושה איתכם סדנה.

אורן: איזו סדנה?

סדנה של התקרבות.

אורן: מה זאת סדנה של התקרבות?

סדנת התקרבות זה נקרא, שאנחנו בינינו מדברים רק על דברים חיוביים, ומכירים בחשיבות של כל אדם ואדם, של כל אחת ואחת מהשכנות, אני מדבר בינתיים על נשים, כי הן נמשכות לזה יותר, איתן אפשר לעשות זאת ביתר הקלות.

אורן: הבנתי שמדברים רק על דברים חיוביים.

כן, רק על דברים חיוביים, נניח, סדנה על הבניין שלנו, נדבר רק על הדברים הטובים של הבניין, איזה בניין יפה, גבוה, כמו באגדה שבה כל שכן ושכן מאוד חשוב, בואו נדבר בצורה כזאת, ואחר כך נראה עד כמה נרגיש מזה רוגע בתוך הבית, בתוך המשפחות, בין הילדים, בואו נעשה על כך מחקר סוציולוגי. נניח, החבר שלך שבא אומר, אני רוצה להראות לכם משהו וללמוד מכם משהו, בצורה מקרית כביכול. אני חושב שזה יכול לעבוד.

ניצה: זאת אומרת, לנסות לראות מה הייחודיות ומה התרומה של כל דייר? כמו, "שרה מיוחדת בזה שהיא אופה עוגות נהדרות".

לא חשוב מה, העיקר שנעלה כל אחד ואחד ונעריך אותו, גם את הילדים. נאמר רק דברים יפים, ולא חשוב שהם לא בדיוק נכונים, נעשה כך, ומזה נתחיל באמת לחשוב כך. בזה אנחנו כבר מעלים את עצמנו לרמת שכנות הרבה יותר טובה מקודם. היחסים משתנים, משתפרים ואם זה קורה בין נשים, הגברים בזה הם חומר קל, ברור שאחרי האישה יבוא הגבר, הוא סוגר עיניים ומושפע ממנה והכל בסדר.

צריך לחשוב באילו מקרים אנחנו עוד יכולים להיכנס. אצלנו זה היה כששכן אחד ארגן בבית שלנו חוג לרכיבת אופניים, כל הילדים התחילו לקנות אופניים והוא לקח אותם ביום חופש לטיול סביב העיר, והסביר להם איפה ומה קורה, הוא אהב את זה, יש אצלנו בשכונה אחד כזה, שנוסע בכל מיני שבילים, יודע הכל בכל אזור גוש דן. יש כאלה שאוהבים את זה וכך זה מאוד יפה.

ניצה: נושא רכיבת אופניים זה נושא נפוץ בהרבה מאוד שכונות.

אצלנו רבים משתתפים בזה, גם נשים לא צעירות.

אורן: תיארת לי קודם שאפשר להגיע ליחסים של גן עדן ביחסים בין שכנים.

כן.

אורן: כך שניכנס לבניין וכבר נרגיש טוב, אווירה של רוגע ונועם.

כן, בטוח. האדם נמשך לאובייקטים, לדברים, שהם או דומם, או צומח, או חי. הוא מפתח אליהם אהבה או שנאה, רגש כלשהו. יש אנשים שאוהבים את מגדל אייפל, יש כאלה שמתחתנים עם עץ, או עם אבן. לא שמעת על כך?

אורן: לא, גם לא הוזמנתי.

לא הוזמנת לחתונה כזאת, אז אני אומר לך שיש דברים כאלה.

אורן: אני נניח מאוד אוהב עצים, כשאני רואה ירוק בעיניים, אני נרגע.

לא, לא מדובר על סתם עץ, אלא על עץ מיוחד, שאתה מלביש עליו דמות של חי, כמו אדם, אתה מתחיל לאהוב אותו, זה ידוע בפסיכולוגיה. זו מעין דוגמה להשוואה עם הרגש כלפי הבניין, אתה מרגיש שהבניין שלך מביא לך חום, זה בית, בית הוא מושג, הוא מחליף לך את הרחם, זה משהו לא פשוט, זה המקום שבו אדם חי, גדל, נח. חי הכוונה היא שהוא מקבל משם חיות, חום, כוח, ולכן כשיש לך כזה בניין ואתה לא נכנס אליו כסובל כמו שתיארת עכשיו, אז זה משהו אחר לגמרי, אני אומר לך, זה יסוד החיים, זה רחם. זה יותר חשוב מדירה, כי לדירה יכולים להיכנס ולהפריע לך עם אלף סיבות, אלף הפרעות, לכלוך בחדר המדרגות, דפיקות בדלת, הפסקות חשמל ועוד אלף ואחד דברים.

בית זה כבר אחרת, הוא כבר בכל זאת מגודר, יש לו מקום משלו. אתה נמצא בבית יחד עם השכנים האחרים, הם יכולים לעזור לך, אתה יכול לעזור להם. הם לא משפחה שלך, שאתה כביכול נמצא כאן בתור מבצר. אלא מדובר כאן על מקום קצת יותר מרווח, יש כוח בשכנים, אתם יכולים להשפיע על העירייה, על המשטרה, זה משהו אחר לגמרי, זה כבר כוח קולקטיבי, זו לא משפחה. ולכן, אם אתה קובע איתם איזו ברית, שכנות טובה על ידי כל מיני תרגילים, אתה מרגיש אחרת לגמרי, אתה מרגיש מחויב בצורה טובה לשכנים והם לך, ויש ביניכם הבנה, ויותר ויותר רצון לחדש ולחזק את היחסים. את זה אפשר לפתח עד מצב שבו ממש תהיה שכנות לדוגמא.

אורן: הדגשת שאת האווירה הזאת אפשר לייצר רק כשיש כמה משפחות שונות, ולא בדירה של משפחה אחת.

אם הייתי בא לבית שלך עם איזו עצה, לעשות איזה מפגש שנקרא "שכנות טובה", אולי הייתם מסכימים לזה.

אורן: מה יהיה במפגש?

בסופו של דבר כמה משפטים של דיבור ואחר כך יושבים במעגל.

ניצה מה מיוחד במעגל הזה, שנוצר פה, ששונה מכל ישיבה אחרת?

אין כאן שום דבר חוץ מדבר אחד, אני מסתכל עלייך ואומר, "איזו שכנה טובה מאוד יש לי, כמה שהיא דואגת, כמה שהיא בעלת בית יפה וטובה, וכמה שהשכן שלי מיוחד, ואיך אנחנו יכולים לעזור זה לזה". אנחנו כל הזמן אומרים רק דברים טובים, משחק כזה, אבל בואו נראה איך בצורה פסיכולוגית, כי חוץ מפסיכולוגיה מה עוד יש לנו, אנחנו מעלים את עצמנו להרגשה נוחה, טובה, לי ירדו לחץ הדם והסוכרת ולך העצבים ולך כל מיני בעיות פנימיות אחרות, וכן הלאה. גם ילדים נעשים יותר רגועים, ואז אני לא כל כך צריך לשמור כל הזמן, וגם יודע, שאחרי זה הוא לא ידפוק לי דווקא, ואף אחד לא יעשה משהו אחר, או יזרוק סתם משהו בחדר המדרגות. בואו נראה עד כמה זה משפיע. אנחנו יודעים הרי שפחות עצבים, חוסכים המון בריאות.

אורן: ואם אני לא יודע עליה שום דבר טוב, אני לא מכיר אותה.

לא חשוב תסתכל עליה, תמציא משהו.

אורן: מה להמציא?

לא יודע, תגיד "איזו בלונדינית יפה". מה איכפת לך מה להגיד, העיקר שתיצור קשרים טובים למעלה ממה שעיניך רואות. כי מה הן עיניך? במה כל אחד רואה? במומו, רואה מומים בשני, שהם המומים שלו.

ניצה: העיקרון מאחורי המשחק הזה, הוא לנסות לראות את הטוב שיש באדם שיושב מולך, גם אם אתה לא רואה את אותו טוב.

כן, למרות שאתה לא רואה. כי אני לא מכיר אותו, אבל פתאום אני נמצא באותו מעגל, זה לא חשוב לי. חשוב לי לצייר יחס יפה אליו, כי אני מרוויח מזה. אם אני חושב טוב על השכנים, קודם כל אני רגוע, נכון או לא? אם הייתה לך דעה טובה על השכנים, היית מתייחס אליהם טוב וחושב, הם חברים, הם קרובים שלי, אנחנו יחד. האם אז היית מתרגז כל כך ולחוץ ואומר "הם יושבים לי על הכתפיים"?

אורן: אם הם חברים שלי אני לא לחוץ.

נכון. אז מה זה חשוב לך מה אתה רואה בהם, האם זה נכון או לא נכון, אתה לא צריך לחקור, לא צריך לדעת עליהם כלום. העיקר לעלות את עצמך למחשבה טובה על כולם.

אורן: אבל הם לא חברים שלי.

לא חשוב. הם שכנים.

אורן: שכנים לצערי הרב.

שוב אתה אומר "לצערי הרב".

אורן: אז בוא נתקדם מפה.

תתחיל לפתח בך יחס טוב אליהם, ללא חשבון מי הם ומה הם. בוא תשחק אתנו יחד. עכשיו אנחנו השכנים, יושבים לפניך, ואתה צריך להגיד על כל אחד, חצי דקה, או אפילו רבע דקה, משהו טוב. אתה יכול לא לדבר על אישה ספציפית אם אתה לא רוצה, אבל תגיד, "איזה משקפיים יפות, כנראה שלאדם הזה יש טעם טוב, וזה מאוד מתאים לו". אתה יכול אפילו לא להגיד לה אלא לו, לאדם הזה. דברים שאינם תלותי מין. אנחנו בכלל צריכים להתעלות מעל מין, גיל ודברים דומים.

ניצה: זאת אומרת להתייחס לאדם שבו.

כן, לדמות האדם. כשאין תמונה, אז מציירים את קווי המתאר, וכך כלפי זה שיושב לפני.

אורן: עושים סיבוב כזה?

כן. וכך אתה לומד איך לדבר על דברים ועל אנשים דברים יפים.

אורן: המטרה שלי זה להרגיש מהתרגול הזה שהם חברים שלי?

כן. קרובים, טובים.

אורן: למרות שהם לא חברים שלי.

זה לא חשוב. הם אנשים טובים מאוד, שטוב לך להיות בקרבתם.

אורן: אבל לא טוב לי.

אבל אתה לומד לדבר עליהם טוב. והם גם לומדים לדבר על כולם, וגם עליך טוב. וכנפרדים קובעים להיפגש עוד פעם, נניח בעוד שבוע. ובמשך השבוע אני מבקש מכל אחד ואחד, שיכתוב כמה משפטים, מה עבר עליו כלפי החברה שגרה בבניין, כמו בסיפור של לאה גולדברג "דירה להשכיר". איך הוא חושב עכשיו על השכנים, כמה זה מנע ממנו לירוק, או לזרוק משהו בחדר המדרגות, או בלובי. כמה הוא חשב, אם לדפוק או לא לדפוק בקיר, או משהו אחר לעשות. או שמנע את זה מהילדים שלו וכן הלאה. ואיך זה קרה.

וחוץ מזה איזו הרגשה הייתה לו, כשעבר שבוע ימים, והוא הרגיש פחות מתח, פחות הרגשה שהם יושבים לו על העורף ומוצצים לו את הדם, כמו שאני מרגיש את הרגשתך.

מה שאני רוצה להגיד, שההרגשה הזו שלנו, היא לגמרי לא תלויה באמת או בשקר של המצב האמתי. אין מצב אמתי. המצב הוא איך שאתה מצייר אותו, כולו סובייקטיבי.

אורן: מה?

איך שאתה מצייר את המצב, זה סובייקטיבי. נניח שהיית מגלה, שמאוחרי הקיר, אלה הנכדים שלך שעושים שם מלחמות ומריבות, אבל משחקים משחקים טובים. קודם חשבת שזה בא מהדירה של השכן, והיית נכנס למתח, לחץ הדם שלך היה עולה, והיית חושב, "אני עכשיו אקרא למשטרה, אני אהרוג אותו". אבל אם אתה יודע שזה הנכדים שלך, אז אתה מבין שהם עושים כך, כי הם צריכים להתפרק, והם רק משחקים. ואתה שמח שזה הנכדים שלך שצריכים לגדול.

אורן: שלי?

כן. שלך.

אורן: עוד אין לי נכדים.

אבל רואים לפי הפרצוף שלך שאתה מחייך. זאת אומרת שהכול יחסי.

אורן: אבל הם לא הילדים שלי.

זו סך הכל הבעיה?

אורן: זו בעיה קטנה?

אין בעיה, אני מעלה את השכן שלך לדרגה, שתתייחס אליו כמו לנכד האהוב שלך. ואפילו יותר מהנכד האהוב שלך.

אורן: למה יותר?

כי "ואהבת לרעך כמוך". יש אפשרות כזו, לפתח אהבה הרבה יותר גדולה מאהבה טבעית.

אורן: לזר?

כן.

אורן: למה?

כי האגו שלך, שדוחה אותך עכשיו ממנו, יתהפך ל"עזר כנגדו".

אורן: זה הקסם שיקרה בסוף התהליך.

לא, זה כבר לא רחוק.

אורן: במשך השבוע נתת לי שיעורי בית, לכתוב איך השפיעה עלי הסצנה של המשחק, לכתוב על כל אחד משהו טוב. מה אני עושה עם זה?

אנחנו עוד ניפגש.

אורן: ואני אביא את מה שכתבתי?

כן.

אורן: ואז מה?

עושים סיכום. אני הרי בא אליכם כמדריך לבניית שכנות טובה, ואנחנו עושים מחקר.

אורן: כעבור שבוע כשניפגש וכל אחד יביא את מה שכתב, מה אני צריך לספר?

כל אחד קורא שניים שלושה משפטים, שאומרים, שבסך הכל נעשה לו יותר קל. יותר רגוע. לחץ הדם ירד קצת, הסוכרת קצת ירדה, העצבים עם אישה, המתח בעבודה ובכל מיני מקומות גם כן ירד קצת ולא "סגרת" את השכן בחנייה ועוד ועוד.

זאת אומרת, שהחיים שלנו נעשים טובים יותר. השבוע היה לי יותר נעים להיכנס ללובי, הרגשתי טוב יותר, קל יותר. אפילו הרגשתי נעימות, כשנכנסתי לבית הזה, וקודם הרגשתי, שאני נכנס לבית סוהר, למקום טינופת, וזה כבר שווה, אז בוא נמשיך.

אתה בסופו של דבר מייצר ומייצב בחיים שלך מקום יפה, חם, שממנו והלאה אתה יכול להמשיך אותו לכל העולם. תעשה אחר כך אותו הדבר בעבודה, או בכל מקום שאתה רוצה. קיבלת דוגמא. יש לך עכשיו בבית, שלושים ושבע דירות, וכך יש לך כמעט שמונים אנשים מבוגרים, שכל אחד יכול לעשות את זה במקום העבודה שלו, בכל מיני מקומות ומצבים שהוא נמצא עם אנשים אחרים. וכך תעשה שאפילו העיר שלך תהיה יותר רגועה, יפה וטובה. זה נקרא שכנות הטובה.

אורן: הזמן שלנו נגמר, בכל זאת בשלוש מילים, מה זה שכן טוב?

שכן טוב, הוא האדם הקרוב ביותר. אין לי יותר ממנו, הוא כל הזמן לידי.

אורן: טוב, צריכים לעכל את הדברים. תודה רבה לך הרב לייטמן.

תגיד תודה שיש לך תנאים לזה.

אורן: תודה. תודה ניצה, תודה גם לכם. נהיה קרובים. חיים חדשים כל טוב להתראות.

(סוף השיחה)