חיים חדשים

שיחה 993

זיכרון – מילדות עד זקנה

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 08.04.2018– אחרי עריכה

אורן: היום אנחנו רוצים לברר עם הרב לייטמן שאלות רבות שיש לנו בנוגע לזיכרון שלנו. אולי נבין כמה דברים חדשים בדרך לחיים חדשים.

יעל: אני רוצה לפתוח היום את התכנית על התקופה של הזיכרון, שהיא תקופת הילדות שלנו עד גיל 3, פחות או יותר. הפסיכולוגים אומרים שאנחנו בעצם לא זוכרים, האדם הממוצע לא זוכר שום דבר. זאת אומרת, קלטנו איזו חווית חיים מאוד משמעותית, ואלה שנים של התפתחות, אבל באיזה שלב הכול נמחק. אנחנו זוכרים מה לעשות, אנחנו יודעים לאכול, אנחנו יודעים לדבר, אנחנו יודעים ללכת, אבל אנחנו לא זוכרים את החוויות או את המראות ואת מה שקרה לנו בעצם באותה תקופה. אנחנו פשוט יודעים שזה קרה, אנחנו יודעים אולי בעזרת ההורים שלנו והמשפחה, ואולי באמצעות הסביבה שמזכירה לנו כל פעם איך היינו בתור ילדים, ומאוד נעים לנו לשמוע.

למה אנחנו לא זוכרים, למה האדם לא זוכר את שנות חייו הראשונות, מה הסיבה לכך?

קודם כל הזיכרון עוד לא היה כל כך מפותח, שנית, זה לא נכון שהוא לא זוכר, אפשר לעורר את זה. אפשר לעורר אפילו את הזיכרון מהזמן שהוא היה ברחם, איך היה שם ואיך שהמוח שלו היה ממש בהתפתחות. יש זיכרון של התאים, זיכרון של האיברים, זיכרון כשהיה כבר גוף, זיכרון של המוח. יש הרבה סוגי זיכרון, ישנו המוח שבעצמות, זאת אומרת, כל תא ותא יש לו זיכרון משלו. ולכן להגיד שיש איזה יצור ללא זיכרון, זה בלתי אפשרי. בחכמת הקבלה זה נקרא "רשימו" רושם, זה נקרא זיכרון. הרשימו שנמצא ביצור זה או אחר.

יעל: אבל באופן כללי בכל היצורים, בכל האנושות לפחות, עד גיל 3 באופן מודע אתה לא זוכר. יכול להיות שזה מאוכסן, כמו שאתה אומר, אי שם בכל הזיכרונות התת קרקעיים האלה, אבל זה לא משהו שאנחנו באמת חיים לפיו, או זוכרים מה היה שם.

לפי חכמת הקבלה, מה הסיבה שאנחנו לא זוכרים את גיל 3?

אני חושב שזה מפני שאין לנו עדיין התקשרות עם הסביבה. אנחנו חיינו בתוך עצמנו ולכן כשאני לא כל כך קשור עם הסביבה, לא משפיע על הסביבה, לא מקבל ממנה, אין אינטראקציה כזאת, אז הזיכרון שלי עובד רק בצורה הפנימית ולכן אני לא צריך אותו אחר כך. פשוט לא משתמש בו וזאת הסיבה שאנחנו לא זוכרים את השנים הראשונות.

יעל: למה אני לא משתמש בזיכרון פנימי שלי, אלא משתמש רק בזיכרון החל מהרגע שאני מתחיל לייצר אינטראקציות עם הסביבה? מה, הוא לא מספיק טוב הזיכרון הזה?

כי זה חשוב לי לקיום.

יעל: מה חשוב לי לקיום?

זיכרון שבו אני מתקשר עם הזולת, עם הסביבה.

יעל: ולמה הזיכרון הפנימי שלי, האישי, לא חשוב לי אחר כך לחיים? בסופו של דבר אני חי עם עצמי יותר מאשר עם הסביבה.

לא נכון. החיים שלי תלויים בסביבה ולא בי, ולכן אני צריך לזכור את כל הנתונים איתם אני פעם הייתי קשור עם סביבה זו או אחרת, ובאיזו צורה.

יעל: זאת אומרת, שבכלל רוב הזיכרונות שלי הם זיכרונות שלא קשורים אליי באופן אישי?

אישי ודאי, רק בהתקשרות עם האחרים.

יעל: הם קשורים רק להתקשרויות שלי, רוב הזיכרונות שלי?

כן, זה נקרא "ניסיון בחיים".

יעל: אם אני זוכרת למשל שאכלתי משהו בתור ילדה או משהו כזה, יש הרבה זיכרונות קטנים כאלה, אולי אפילו טיפשיים שהאדם זוכר וקשורים לעצמו.

כן. פחות חשוב מאשר כשאני נמצא בהתקשרות עם האנשים, עם החיות, עם כל מיני אירועים מיוחדים, זה הרבה יותר חשוב לי וכדאי לי לזכור לעתיד.

יעל: אם הייתי זוכרת את כל מה שהיה לי בינקות, איזה מין בן אדם הייתי, מה היה יוצא ממני?

סתם, אנחנו נמצאים בשימור אנרגיה, כמו כל חלקי הטבע, ולכן אנחנו לא שומרים דברים שאין לנו בהם שימוש.

יעל: זאת אומרת, זה בעצם מטעמי חיסכון כל הסיפור הזה?

ודאי.

יעל: בן אדם בעצם אוגר ושומר רק דברים שיכולים לשמש אותו בעתיד?

או שנעים לי או שיכולים להזיק לי, זה מה שאני סך הכול שומר.

יעל: אנחנו גם לא זוכרים מה שהיה בתקופת ההיריון, או בתקופה העוברית באותה מידה?

כל זה נמצא, אבל אנחנו לא יכולים להוציא את זה.

יעל: מגלגולים קודמים אנחנו גם לא זוכרים?

אני לא רוצה להיכנס לזה כי זה מורכב.

אורן: אפשר לחזור לעניין ההיריון? אתה אומר שהכול נמצא, זאת אומרת, כל מה שעבר העובר ברחם רשום בתוך הזיכרון שלו?

כן.

אורן: אז עכשיו האדם לא יכול להוציא את זה?

הוא לא יכול להוציא, אבל זה נמצא.

אורן: איפה זה נמצא?

בתוך הזיכרון שלו.

אורן: ואם כן הייתי יכול להוציא את זה, מה הייתי רואה, מה הייתי מגלה?

סתם כמו שאתה זוכר לפעמים מהעבר.

אורן: זה היה משפיע על החיים שלי? נניח שפתאום הייתי יכול לקבל את המידע הזה של איך הייתי כעובר ברחם, זה היה משפיע במשהו עליי עכשיו?

לא.

אורן: לכן אני לא זוכר את זה?

כן.

אורן: אז למה זה נמצא?

כי זה עבר ושום דבר לא נמחק, אין שכחה.

יעל: למה אין שכחה?

למה שתהיה? זה לא טבעי שיש משהו שנמחק, שנעלם, אין דבר כזה בטבע.

יעל: אם אנחנו זוכרים משהו מהילדות, זה לא שאנחנו באמת זוכרים, אלא שמזכירים לנו. לי יש למשל חוויות שנראה לי שאני זוכרת, אבל בעצם זה דברים שסיפרו לי. אני זוכרת את זה דרך המשפחה שלי, דרך ההורים שלי, דרך זה שסיפרו לי אחרים על מה שקרה לי. למה בעצם מי ששומר עבורי את כל אותה חבילת זיכרונות עד גיל 3, זה הסביבה, המשפחה, אנשים אחרים ולא משהו שנמצא בתוכי?

זה לא חשוב לך עכשיו לקיום ולכן את לא שומרת.

יעל: אם הם שומרים עבורי, בכל זאת אני קצת מקבלת את המידע הזה.

הם לא שומרים עבורך, הם שומרים את זה מפני שזה נמצא אצלם כחוויה, כי הם היו כבר למעלה מגיל 3.

יעל: אז החוויה שלהם בכלל לא קשורה אלי?

כן.

יעל: היום אנחנו חשופים למה שחווינו מעט מאוד בתקופת חיים כזאת או אחרת. אבל למעשה החיים שלנו הם חיים מאוד ארוכים, הם לא מתחילים מהיום והם לא מתחילים מהלידה הזאת. למה בן אדם לא רואה את כל תהליך ההתפתחות שלנו?

ההרגשה שאתה נותן לי עכשיו, או העולם, שנותן לי דף מספר ואומר עכשיו את נמצאת בעמוד תשעים, אבל את כל תשעים העמודים שקרו לפני כן את בכלל לא מכירה, את לא יודעת. ועכשיו יאללה תתקדמי לעמוד מאה. איך יהיו לי את כל הנתונים כדי להתקדם נכון, אם יש לי רק מידע חלקי?

אם תרצי להתקדם, היינו לחבר את הזיכרון שלך עם כל יתר הזיכרונות, אז את תקבלי את כול מה שאת צריכה.

יעל: זה חשוב לעשות את התהליך הזה, לדעת את הכול?

זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

יעל: אתה יכול להסביר יותר, מה זאת אומרת שזה מה שאנחנו צריכים לעשות?

את כל הנתונים של כולם, אנחנו צריכים לחבר יחד.

יעל: של כל הזמנים, של כל התקופות, של הכול?

כן. ואז אנחנו יוצאים בכלל למעלה מזמן, מתקופות, מכל ההגבלות האלה.

יעל: איזה תקופה בחיים של האדם הכי חשוב לו לזכור, יש דבר כזה?

כנראה שהילדות פחות חשובה, כי שם הוא לא פעל בעצמו. אמנם יש לו נתונים משם, אבל לא הם שקובעים לו את החיים. זה מתחיל מהגיל שהוא כבר עומד בפני עצמו והלאה. אבל גם כן לא, כי אין תקופות חשובות פחות או חשובות יותר, הכול חשוב, תלוי איך אדם משתמש בהן.

יעל: מה זה אומר להשתמש נכון?

לחבר את כל מה שיש לו לאחרים.

יעל: אם יש לי מידע שאספתי בתקופה מסוימת, מה זה אומר לחבר אותו?

סך הכול כשאנחנו חיים, אנחנו מחברים זיכרונות לחוט אחד, כמו שזירה. כל פעם יותר ויותר מביאים, ומביאים על חוט אחד, כך כל אחד מאיתנו. עד שאנחנו כמו שסורגים, עושים נגיד בעצם בד, שהוא כולו עשוי מהזיכרונות הפרטיים שלנו, אבל מחוברים יחד בכל מיני צורות. יוצא לנו שזה לא בד, אלא זה כמו כדור שכולו כולו מחובר בכל החלקים שלו בצורה כזאת, שכל טבעת קשורה לכל הטבעות יחד. ואת זה בעצם אנחנו צריכים לעשות.

יעל: אז יש לנו חוט של זיכרון אישי של כל אחד, שהוא שוזר אותו במהלך חייו. ויש לנו את השזירה המשותפת של כל החוטים ביחד, שיוצרים משהו הרבה יותר תלת ממדי והרבה יותר צבעוני ומורכב ועשיר, והיצירה הזאת של הכול ביחד היא בעצם המידע השלם.

כן.

יעל: מה הבדל בין זיכרון נשי לגברי, יש הבדלים?

לא.

יעל: נשים תמיד זוכרות פרטים, גברים לא יזכרו אף פעם פרטים שאישה זוכרת.

אבל זה שייך לחיים שלנו הארציים, אין בזה משהו מיוחד.

אורן: אני רוצה לעבור לנושא "הטיות זיכרון". אני רוצה לספר על מחקר שבו לקחו רשימה של ארבע מילים והראו אותה לכמה אנשים שונים. המילים האלה היו עם אסוציאציה של קור, נגיד שלג, ברד, גשם ומעיל. כעבור זמן שאלו את האנשים שהראו להם את המילים, איזה מילים היו ברשימה. חלק זכרו את כל המילים, חלק זכרו את חלקם, אבל הרבה הוסיפו מילה נוספת שלא הייתה ברשימה. כל אחד מילה אחרת, כנראה בהקשר של אסוציאציות. זאת אומרת, אצלנו במוח, בזיכרון, מקוטלג משהו כמציאות, למרות שהוא לא היה במציאות. למה כך המוח שלנו עובד?

הוא עובד על אסוציאציות כמו שאתה אומר.

אורן: אבל למה כך זה בנוי?

כי אנחנו סך הכול מעוררים צורות, תמונות, אירועים. אנחנו לא זוכרים מילים, אצלנו במקום מילים יש תמונות פנימיות, מה כל מילה מסמלת ולכן לכל אחד יש טעם משלו לכל מילה ומילה.

אורן: ואז אני מוסיף את הטעם האישי שלי למילים שהראו לי?

כן.

אורן: כשזה מקוטלג אצלי בזיכרון, זה מקוטלג כמשהו שהיה. אבל הוא לא היה, ואני מרגיש אותו כאילו היה שם.

כי אתה מכיר את כול ההבחנות הללו ואתה בונה מזה מציאות.

אורן: נכון, ואז זה מקוטלג אצלי כמשהו שהיה, המציאות הזאת הייתה. הראו לי ברשימה את המילים האלה, שבעצם אני מבפנים השלמתי עוד כמה מלים שלא היו שם.

כן. וזה לא חשוב שהשלמת, בעיניך זה רק השלמת התמונה שהיא תהיה יותר יציבה.

אורן: ואין לי יכולת מחר מחרתיים ובעוד חודש להבדיל בין תמונה שנכנסה כמו שהיא הייתה, לבין תמונה שאני העשרתי אותה, השלמתי אותה?

לא, לא מה שאתה ציירת זה מה שיש.

אורן: נניח שעכשיו נזכר באיזו חוויה שחווינו יחד לפני שנתיים. הקיטלוג שלה נשאר אצלנו במוח, ומחקרים מראים שאחרי שנזכרנו בה ואחר כך שוב שכחנו ממנה והמשכנו בחיים, אז עכשיו השפענו על התמונה שנשארת שם בזיכרון, זאת אומרת, עד שהעלינו אותה לזיכרון שלנו הייתה תמונה מסוימת, ואחרי שהחיינו אותה שוב, הצפנו אותה, כמו כשאתה מזמין סרט, וראינו אותה, היא כבר נכנסה אחרת לזיכרון. למה זה כך? הרי זה זיכרון של משהו שהיה בעבר?

זה תמיד ככה.

אורן: למה?

כי ה"מחדש" זה נקרא "מחדש בכל יום מעשה בראשית".

אורן: מה זה אומר?

ש"מחדש" זה כבר חדש.

אורן: תסביר בבקשה.

מה שהיה קודם זה קודם. כשאתה מעלה את אותה תמונה, אתה מעלה אותה לתנאים החדשים, לרצונות חדשים. אתה חדש, ולכן התמונה ההיא מקבלת צביון חדש.

אורן: אז מה באמת קורה?

כמו שיעל אמרה, שהיא נזכרת מכל מיני תמונות מהילדות. היא נזכרת באותן התמונות שבילדות? זה נדמה לה כך.

אורן: אלא מה באמת קורה?

אלא זה מה שהיא מתארת לעצמה היום את מה שהיה, ולא את מה שהיה באמת.

אורן: אומרים שהדברים שאתה זוכר תלויים במצב הרוח שהיה לך.

לגמרי.

אורן: איך? למה?

כי העיקר בשבילנו זה התרשמות, דרגת הנעימות, תענוג.

אורן: איך הוא משפיע על התמונה המקוטלגת?

כמה שאני יותר נהנה, אני יכול יותר לשמור את התמונה. כי הרצון שלי הכללי נקרא "רצון ליהנות".

יעל: אני רוצה לעבור לנושא של גיל וזיכרון. בילדות מגיל שנה עד 3 אנחנו באמת לא זוכרים חלק מהחיים, הזיכרון אחר כך הולך ומתפתח ואחר כך יש איזה תהליך של שכחה. זאת אומרת, עם ההתבגרות מתחיל תהליך מסוים של שכחה של חלק גדול מהמידע שאגרנו, וגם היכולת לאגור מידע חדש נפגעת במידה מסוימת. מה ההסבר לזה שככל שמתבגרים שוכחים יותר?

יש לנו בעיה להתחבר למוח הכללי ולהעביר משם מידע לשימוש. כמו שאדם נחלש במשך הגיל, אז גם היכולת הזאת היא נחלשת.

אורן: למה?

הרצון לקבל הוא רצון ליהנות וכמה שהוא עובר יותר תענוגים, הוא בזה ממלא את עצמו. ולכן כאילו נראה לנו שהוא מתעייף, מזדקן, אבל זה לא מפני זה, אלא מפני שחידושים כבר לא נמצאים בו. הוא כבר ראה, הוא כבר שמע, הוא כבר הרגיש ולא מתפעל מכל הדברים החדשים, כי הם לא חדשים בשבילו. כמו שאנשים בעלי ניסיון אומרים שהדברים האלה כבר היו בעולם ו"אנחנו כבר עברנו את זה" וכן הלאה. זאת אומרת, זה לא השכחה, אלא זה כוח פנימי הגנתי.

אורן: שמה הוא עושה?

שהוא לא רוצה להיות קשור להוצאת אותם הצורות מהארכיון שלו.

אורן: למה?

לא נהנה מזה.

אורן: למה?

חבל. אומרים לי "בוא ניסע עוד 2000 קילומטר מכאן, אתה תראה כאלה דברים" "ראיתי אותם וזה כאילו נמצא עכשיו לפניי, בשביל מה לנסוע 2000 קילומטר?"

יעל: מה כן יכול לרגש, או לתת תחושת התחדשות לבן אדם מבוגר? יש מצב שהזיכרון כן יוכל?

זה לא רק מבוגר, אנחנו רואים את זה היום בדור הצעיר. זה לא עניין של גיל, מבוגר זה נקרא שהוא כבר לא יכול לגלות רצונות חדשים.

אורן: אז זה לא תלוי בגיל, במספר השנים שהוא חי?

ודאי שלא.

אורן: במה זה כן תלוי?

זה תלוי במידת ההתחדשות שלו.

אורן: ברצון שלו להתחדש?

כן.

אורן: אם יש לאדם רצון להתחדש, אז המוח שלו והזיכרון שלו יתפקדו בצורה יותר חדה מאשר אם אין לו, הבנתי שזה נכון בצורה פרטנית באופן כללי. אבל באופן ספציפי למבוגר שיהיה לו רצון לחיות ולהתחדש, אז יכול להיות שבאמת הוא יתפקד באופן מלא לעומת ילד שיהיה עייף מהחיים עוד לפני שהתחיל אותם. אבל באופן כללי אנחנו כן רואים כשבן אדם נעשה מבוגר ומזדקן, לאט לאט כל היכולות האלה של לזכור דברים, וגם לשלוף מהזיכרון, כל המערכות האלה שקשורות לזיכרון נפגעות. למה זה בנוי כך בחיים? זו כביכול הכנה למוות, כאילו מורידים לו את הווליום?

למה מוות? אין מוות. למה אתם חושבים כך?

אורן: אז תסביר קצת. למה דווקא לזקנים בכללות, לא מישהו ספציפי. למה דווקא אצל זקנים רואים אלצהיימר ואת כל הדברים שקשורים לזה שהזיכרון נפגע גם בשליפה וגם בתפקוד?

כי אין להם שום עניין במה שאתה יכול להציע להם.

אורן: הם כאילו מאבדים עניין?

כן. אין בזה שום חידוש.

יעל: זה יכול להיות אחרת בסוף ימיו של האדם?

זה יכול להיות אחרת אם אדם נמצא בחיים כאלו שכל פעם הוא מחדש את עצמו. המקובלים נניח מחדשים את עצמם, הם כל פעם מקבלים אופקים חדשים ולא את אותה תמונת עולם שאפילו הצעירים רוצים לסגור את העיניים בגללה.

יעל: ומה קורה באמת למקובלים, אין אצלם תהליך של שכחה?

אין תהליך של שכחה ודאי, כמו שכתוב "אין שכחה לפני כיסא כבודך".

אורן: הזיכרון של אנשים כאלו גם כשהם מבוגרים, לא מאבד מהיכולת שלו?

לא של מבוגרים, אלא של מקובלים.

אורן: כן כי הם מחדשים את עצמם כל פעם. אז אנשים שמחדשים את עצמם כל פעם, גם כשהם מגיעים לגיל מאוד מכובד הזיכרון לא נפגע?

הם מחדשים אותו כל פעם וגם אחרי המוות מחדשים.

אורן: אמרת לי שאם בן אדם מחדש את עצמו כל פעם, היכולות של הזיכרון שלו לא יפגעו?

לא.

אורן: לא בשליפה מהעבר ולא עכשיו און ליין מה שנקרא?

לא.

אורן: באמת?

למה הרצון לקבל שלו צריך להתעייף? מה יש בעייפות הזאת?

יעל: מה מעייף באמת הרצון לקבל?

שהוא לא מקבל מידע חדש.

אורן: אבל אמרת שהוא לא מקבל מידע חדש, כי הוא כבר לא רוצה מידע חדש.

נכון. אבל מי שרוצה ומחדש את עצמו, אז הוא חי.

אורן: וזה ממש לא תלוי בגיל?

ודאי שזה לא תלוי בגיל. אתה רואה שדווקא הצעירים היום לא רוצים לחיות.

אורן: אגב, זה תלוי במצב הבריאותי של הגוף, הגופני?

יש קשר בינתיים, ודאי שהגוף גם משפיע. אבל זו גם שאלה, מה זה הגוף שלנו, כי זה חלק מהזיכרון.

יעל: בהקשר לכך שאמרת שהצעירים היום גם מתחילים להיות עייפים. יש איזו אבולוציה של הזיכרון על פני ההיסטוריה? אתה מזהה תהליך שהזיכרון משתנה על פני ההיסטוריה?

אורן: היום ביחס ללפני 100 שנה, 1000 שנה.

אתם מדברים על זיכרון ארצי, רגיל?

יעל: כן.

זה תלוי במכניקה, איך אנחנו משתמשים בדברים. יש בזיכרון יותר ממשהו אחד, זה תלוי בהתעסקות האדם. מוסיקאי זוכר צורות, תווים, צייר קווים, מתמטיקאי מספרים, ודאי כל אחד לפי מקצוע שלו, לפי העסק שלו.

אורן: אז בואו נקפוץ קדימה, בעתיד איך יתפקד הזיכרון האנושי?

אני מקווה מאוד שאנשים יתחילו להתחבר נפשית זה לזה ואז כשהם יחברו את הזיכרונות שלהם, לא זיכרונות מהעבר אלא הכוונה לתאי הזיכרון, והחיבור הזה יהיה למען הגילוי של הזיכרון הכללי הקיים בטבע, זיכרון שבו אין שינוי והכול מתחדש, מתחבר, קבוע וקיים, כך אנשים יתחילו להרגיש שהם נמצאים בקיום אין סופי. זה הקיום הנכון, האמיתי שבו אנחנו צריכים להיות. זאת אומרת, שאין זיכרון כמו שאני זוכר, אלא אני חי בכל המצבים, בכל הזמנים, בכל התכונות, בכל התנועות, ובכולם. בקיצור, אני חי בכוח העליון.

אורן: כשאתה הולך היום לחנות לקנות מחשב, טלפון, לא משנה מה, אם אתה רוצה מכשיר עם יכולת ביצועים יותר גדולה, אתה צריך אותו עם זיכרון כמה שיותר גדול. נניח שאני אומר לך שיש פה בן אדם, אנחנו יכולים לבנות בו זיכרון תותח, ממש ממש חזק. מה הוא יוכל לבצע שעכשיו הוא לא מסוגל לבצע?

בן אדם יכול להתקשר למוח עליון, לזיכרון העליון ולקבל את כל המידע בהתקשרות אליו. שהוא והזיכרון הזה, הכוח הזה, התוכנה הזאת שנקראת "א‑לוהים" או הטבע יהיו כאחד.

אורן: ואז מה?

הוא לא יצטרך כמונו מודם ולהיות קשור מידי פעם, אלא ממש יחיה חיי נצח.

אורן: הוא לא ימות? לא יזקן?

לא, אין דבר כזה.

אורן: מה זאת אומרת לא?

כי אין לא זקנה ולא כלום. אין זמנים.

אורן: אבל הגוף הזה, הוא לא מתכלה?

איזה גוף?

אורן: החלבוני.

אין גוף יש רק זיכרון, מטריצה בלבד.

(סוף התכנית)