למה איננו זוכרים מה עברנו עד גיל 3? מה גורם לנו להטיות זיכרון? מדוע בגילאים מבוגרים הזיכרון נפגע? האם אפשר לחדש תאי זיכרון? כמה תובנות חשובות על מנגנון הזיכרון האנושי ואופק התפתחותו העתידית.
ראשית חשוב לדעת כי כל מה שעבר עלינו נרשם, שום דבר לא נשכח. אפשר לעורר זיכרון אפילו של מה שחווינו ברחם. עם זאת, הסיבה לכך שאיננו זוכרים את החוויות מהג'קוזי בבטן של אימא כמו גם את השנים הראשונות מחוץ לו, היא מפני שאז לא הייתה לנו התקשרות ממשית עם הסביבה. היינו מרוכזים בתוך עצמנו, לא היו לנו אינטראקציות עצמאיות, לא כל כך השפענו על הסביבה או קיבלנו השפעות ממנה. מכיוון שכך הזיכרון שלנו עבד אז בעיקר בצורה פנימית, ולכן בהמשך חיינו אין לנו צורך בו. בגדול, מטעמי חיסכון באנרגיה, איננו שומרים נתונים שאין לנו בהם שימוש.
למעשה, מה שחשוב יותר להמשך קיומנו הוא הזיכרון שבו נרשמות התקשרויות שהיו לנו עם הזולת, עם הסובבים אותנו. אנחנו יצורים חברתיים, החיים שלנו תלויים בסביבה ולכן אנו צריכים לזכור את הנתונים הנוגעים להתקשרויות שחווינו עם בני אדם שונים, עם בעלי חיים, באירועים מיוחדים וכן הלאה. כך נצבר אצלנו נסיון החיים.
ומה לגבי הטיות זיכרון? אכן, אנו זוכרים דברים באופן סובייקטיבי. לצורך המחשה, חוקרים בנו רשימה של כמה מילים שיש להם קשר לתחום מסוים, למשל קור, גשם, שלג ומעיל. את רשימת המילים הראו אותה למספר אנשים, ובחלוף זמן ביקשו מהם להיזכר בה. כל אחד מהם הוסיף לה אסוציאציות משלו. מחקרים אחרים הוכיחו כי מרגע שנזכרנו בתמונה מסוימת מהעבר, עצם ההצפה המחודשת שלה בזיכרוננו שינתה את האופן שבו היא נשמרה מאותו הרגע ואילך. עוד התברר כי הדברים שאנו זוכרים תלויים מאוד במצב הרוח שהיה לנו בזמן התרחשותם.
מה נזכור ומה נשכח? באופן עקרוני, מה שנעים או חשוב לנו נזכור יותר, ומה שפחות נשכח. ככל שאנו נהנים מדבר מה יותר, תמונתו תישמר אצלנו לאורך זמן. זאת משום שהרצון הכללי שלנו הוא ליהנות, רצון לקבל הנאה ותענוג. כך מלמדת חכמת הקבלה.
במהלך החיים הזיכרון שלנו מתפתח, אבל מתישהו מתחיל תהליך של היחלשות הזיכרון. חלק מהמידע שאגרנו כמו פורח מזיכרוננו וגם היכולת לאגור מידע חדש נפגעת במידה מסוימת. מדוע כך זה קורה? כי כאשר "הרצון לקבל" סופג לתוכו כל מיני תענוגים, בזה הוא ממלא את עצמו, ועם הזמן נסתם. בהדרגה, הוא מפסיק למצוא לעצמו חידושים. דברים שמרגשים אחרים מפסיקים לגרום לו התפעלות, ונוצרת מין תחושה שהכול הוא כבר ראה, שמע, הרגיש, חווה. ואז, מתוך כוח פנימי הגנתי, הוא כמו חוסם לעצמו את הגישה לארכיון הפנימי שלו. לאחרים זה נראה כשכחה, אבל מה שגורם לה היא העובדה שאותו אדם לא רוצה להיות קשור עוד להוצאה של אותן צורות מהארכיון הזה, כי אין לו בזה הנאה. איבד טעם.
אגב, בדורנו רואים זאת לא רק אצל מבוגרים, אלא גם בדור הצעיר, כי זה לא עניין של גיל אלא של איבוד היכולת להתחדש פנימית, לגלות בקרבך רצונות חדשים. וכאן גם טמון הפתרון לבעיות זיכרון. אדם שילמד איך לחדש את עצמו בכל רגע מחדש, יפתח לעצמו עוד ועוד אופקים חדשים. כך חיים המקובלים, חכמי הקבלה. אין להם דעיכה או עייפות פנימית, אין בעיות זיכרון או היחלשות מוחית, לאורך כל שנות חייהם הם נעים מחידושים לחידושים, ואפילו המוות לא מהווה עבורם סוף אלא מעבר להמשך התפתחות בממד אחר.
ומבט לעתיד. על פי חכמת הקבלה, ההתפתחות שלנו כמין אנושי תיצור בנו צורך להתחבר נפשית, כל אחד לכולם. במצב כזה אנו נחבר את תאי הזיכרון הפרטיים שלנו זה לזה, מה שיאפשר לנו לגלות את הזיכרון הכללי שקיים במערכת הטבע. מדובר בזיכרון-על, אם אפשר לקרוא לו כך, ובו הכול מתחדש, מתחבר, קבוע וקיים. כתוצאה מהחיבור אליו, נתחיל להרגיש שאנו נמצאים בקיום אינסופי, שלם ונצחי, ושזהו הקיום הנכון והאמיתי שבו מגיע לנו לחיות. או אז נגלה שאין בכלל זיכרון, במובן שבו עכשיו אני נזכר במשהו שקרה בעבר, אלא אני פשוט חי בכל המצבים, בכל הזמנים, בכל התכונות, בכל התנועות. אני חי בכולם, בכול, או במילים אחרות, בכוח עליון.
בקרוב אצלנו!
"כל דבר שיש בו תענוג, אין האדם מחשיב אותו לרע, זולת על-ידי ניסיונות רבים המתפתחים בהם, ולזה צריכים ימים ושנים, וגם זכרון והקש והתבוננות, אשר לא כל אדם מסוגל לזה. לפיכך אין לך אדם שיהיה מכיר את עצמו. אולם המקובלים בעלי השגה הרי הם משיגים דבר שלם. כלומר, זוכים להשיג כל אותם המדרגות שישנם במציאות לבוא להשגת האדם, ואז נקרא, שהשיגו דבר שלם, ודבר שלם הזה, מכונה בשם, נשמה".
בעל הסולם – הרב יהודה אשלג, מאמר "סוד העיבור – לידה"
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו
חיים חדשים 993 – bit.ly/2H2mHht