הנהגה, ממשל ומשפט, לא מעט בעיות יש לנו בתחומים הללו, במיוחד בשנים האחרונות. מה נוכל ללמוד מהמערכות שפעלו בקרב עם ישראל בעבר? על תכונותיהם של האנשים שנבחרו לכהן בתפקיד שיפוטי במדבָּר, על דרך ההתנהלות של "שבעים הזקנים" ועל צורת העבודה של "הסנהדרין". מעשה אבות סימן לבנים.
לפני שנתעמק בפרטים, חשוב לראות תמונה כוללת. בהתחלה של ההתחלה, העם שלנו נוצר מאוסף אנשים זרים, שהתקבצו מכל מיני עמים סביב האידיאה של אברהם. כך מסביר הרמב"ם בספר המדע. אברהם היה חוקר בבלי שגילה שהטבע כולו מאוחד, שיש כוח אחד שקושר את כל הכוחות הפרטיים למערכת אינטגרלית אחת. בהתאם לזאת, גם בני האדם צריכים להגיע למצב שירצו להתאחד מעל כל ההבדלים. לשם דוחף חוק ההתפתחות שבטבע. אברהם לימד חסד ואהבת הזולת, ניסה להשכין שלום בין כולם לכולם, אבל רוב האנושות לא התחברה לרעיון האחדות. המעטים שכן הרגישו בלב שיש משהו בדבריו הפכו לקבוצת תלמידיו, ומהם נוצר בהמשך העם שלנו.
מאז, תפקידם של המנהיגים, המושלים והשופטים היה לכוון את העם להתקשרות נכונה, כלומר לבניית חיבור, אחדות והשלמה עד לרמה של "ואהבת לרעך כמוך". כל זאת, במטרה להתאים לחוקיות האינטגרלית שבבריאה, ליצור איזון עם הכוח הכללי שבטבע, שנקרא גם בורא או אלוהים.
משה היה המנהיג הראשון שנדרש לבנות לצידו מערכת משמעותית של משפט שכללה אנשים נוספים. דרישות התפקיד היו: "אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת ושונאי בצע" (שמות יח, כא).
"אנשי חיל" הם אנשים שיכולים להתמודד עם האגו שלהם, להיות למעלה מהאגו ולדאוג לעם יותר מאשר לעצמם.
"יראי אלוהים" הם אנשים שחיים מתוך הרגשת המערכת הכללית של הטבע, ודואגים כל הזמן להגיע לאיזון עימה.
"אנשי אמת" הם אנשים שמסוגלים לשפוט את העם מתוך נקודת האמת. "אמת" זו נקודת האיזון בין רחמים לדין. אי אפשר להתפתח נכון עם אחד מהכוחות בלבד, אלא רק בדרך האמצע. שמירה על הקו האמצעי הזה, בין הדין ובין הרחמים, מבטיחה שהמשפט שיעשו יהיה משפט אמת.
"שונאי בצע" אלו אנשים שדואגים לכך ש"הרצון לקבל" לעצמם, אותו רצון אגואיסטי גדול שכל הזמן מהתל בנו ונקרא גם "יצר הרע", לא ישקר להם ולא יסובב אותם, אלא שתמיד הם יהיו מעליו.
משה הקיף את עצמו באנשים כאלה שישפטו ביחד איתו את העם. בהמשך, הוא בנה מערכת נוספת, שהייתה למעשה הממשלה הראשונה בהיסטוריה של עם ישראל, "שבעים הזקנים".
במקורות נאמר: "אין זקן, אלא זה שקנה חכמה" (קידושין לב, ע"ב). חכמה היא ההבנה של רשת הקשר, בין כל הפרטים, של המערכת השלמה.
משה הבין כיצד פועל המנגנון של המערכת הכללית של המציאות. מתוך כך הבין כיצד על העם להיות מסודר בדומה לאותה מערכת, וייסד "שבעים זקנים", שבעים חכמים שיהיו לידו ויעזרו לו להנהיג את העם. באיזון שבין כולם היה כוח מיוחד שרק מתוכו היה אפשר להוביל נכון את העם.
משה לקח כשישה נציגים מכל שבט, והקים מהם מערכת אחת שפועלת בשיתוף פעולה. תפקידם של הנציגים היה לדאוג להשלים מתוך השבט שלהם את מה שחסר לכל העם, כדי שתיווצר מערכת שלמה אחת. הדרך ליצור שלמות, שלום, היא השלמה הדדית. באופן הזה מגיעים לשגשוג.
רק כאשר אנו מרכיבים בינינו צורה של גוף אחד, לכל אחד יש את כל מה שהוא צריך. כיום, לעומת זאת, אנחנו רגילים שנציגי העם דואגים לאינטרסים של המגזר שלהם בלבד. אך במצב האידיאלי, נציגי העם אמורים לפעול באופן אחר לחלוטין.
משה קיבץ נציגות מכל שבט, כי זאת הצורה של החיבור הנכון. כמו שבגוף שלנו, יש חלקים חשובים רבים כמו לב, כבד, מוח, כליות ועוד, וכולם פועלים באופן לגמרי שונה, לכל אחד תפקיד ייחודי. עם זאת, המשותף להם הוא העבודה לטובת הגוף כולו כמערכת מאוזנת ובריאה. בדומה לכך, בנציגות השבטים, מתוך רצון להשלמה ההדדית, מגיעים לאיזון ומגלים שיש דֵי הצורך לכולם.
בתקופת בית שני פעלה מערכת הנהגה חשובה מאוד – הסנהדרין, או "מועצת הזקנים", שהייתה בנויה משבעים ואחד אנשים.
כתוב עליהם, שהם היו "עיני העדה". הכוונה לכך שהם ראו קדימה, איך לכוון את העם לדרך הטוב. כמו כן, נאמר שחכמי הסנהדרין היו "בעלי קומה ובעלי חכמה", הם הבינו את מגמת ההתפתחות הכללית שבבריאה, והיו מסוגלים להוביל את העם אל קשר הדדי של חיבור ושל אהבה. ממש כמו שהורים מכוונים את ילדיהם האהובים, כך הנהיגו אנשי הסנהדרין את העם למצב שאותו זיהו כתואם את המערכת הכללית.
חכמי הסנהדרין נהגו לשבת יחד. כשהייתה עולה בעיה או שאלה לדיון היו כולם מתחברים, וכך היו ניגשים לפתור את הבעיה. "היו יושבים בחיבה וברעות ובאגודה אחת", (חולין ה, ע"א, פירוש רש"י), כל אחד הוסיף את דעתו, מתוך הרגשת החיבור לאחרים. חכמתם באה להם מכך שהיו מסוגלים למצוא קשר נכון ביניהם. דרך החיבור ביניהם הם היו קשורים לכוח הטבע הכללי, וכך התבררה באמצעותם ההנהגה המדויקת לכל העם.
בראש הסנהדרין עמד נשיא הסנהדרין, שמתפקידו היה לאחד את כל האסיפה. הוא היה רואה יותר מכולם, יודע להתייעץ עם כולם, להיות כלול מהם ולכוון אותם לחיבור. הוא היה מחבר בתוכו את יתר המשתתפים, וכך מחייב אותם להיות מחוברים ביניהם. הנשיא לא היה גבוה יותר מחברי הסנהדרין, אלא יותר מרכזי מהם, נמצא עמוק יותר במרכז החיבור שלהם. הוא זה שידע לרכז את כל המערכת בהרמוניה.
מהאמור עולה שתפקידם של מנהיגי ישראל ושופטיה הוא לכוון את העם לחיבור ביניהם ולאיחוד עם כל הטבע.
מנהיגי העתיד יהיו אלה שיוכלו להוביל את האומה הישראלית להיות חברת מופת, שנותנת דוגמה לחיבור מעל כל הניגודים, לאהבה ולהשלמה. אומה שמקשרת בין האנושות ובין הכוח האחד שבבריאה, ומובילה את כל בני האדם לקשר חיובי כמו במשפחה טובה.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 181 – bit.ly/3DvBsHV