1. בואו והבינו, כמה וכמה יש לנו להחזיק טובה לרבותינו המשפיעים אלינו אורותיהם הקדושים ומוסרים נפשם להטיב לנפשינו, שנמצאים עומדים בתווך, בין דרך היסורים הקשים, ובין דרך תשובה, ומצילים אותנו משאול תחתית הקשה ממות, ומרגילין אותנו להגיענו לשמי עונג, לגובה העידון והנועם שהיא חלקינו, המוכן וממתין עלינו מכל מראש, אשר כאו"א [כל אחד ואחד] פועל בדורו כפי עוצם אור תורתו וקדושתו, וכבר אמרו ז"ל אין לך דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב. אמנם זה האיש האלוקי רבינו יצחק לוריא ז"ל, טרח ומצא בעדינו מלא מדתו, הגדיל הפליא על קודמיו, ואם היה לי לשון מדברת גדולות הייתי משבח אותו יום, שנגלה חכמתו כמעט כיום אשר נִתנה תורה לישראל.
(בעל הסולם. "הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות", אות ח')
2. אין די מילה בשיעור פעולתו הקדושה בעדינו, כי היו דַּלְתי ההשגה נעולים בדְּלָתַיִם וּבְרִיחַ, ובא וּפְתָחָם אלינו [...] והנך מוצא בן ל"ח [38] שנה, הכריע בחכמתו הקדושה לכל קודמיו עד הגאונים ועד בכלל. וכל ישישי ארץ אבירי הרועים חברים ותלמידים של החכם האלוקי הרמ"ק ז"ל, קמו עמדו לפניו, כתלמידים לפני הרב, וכן כל חכמי הדורות, אחריהם, עד היום הזה, איש מהם לא נעדר, משכו ידיהם מכל הספרים והחיבורים שקדמוהו, הן קבלת הרמ"ק, והן קבלת הראשונים וקבלת הגאונים, זכר כולם לברכה, וכל חיי רוחם הדביקו בחכמתו הק' [הקדושה] ביחוד.
(בעל הסולם. "הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות", אות ח')
3. דעו לכם, שאיש אחד היושב פה יקום אחריי ויאיר עיני הדור בחכמת הקבלה. שבימיי היו הצינורות סתומים, ובימיו יתגלו הצינורות; ודעו שהוא אדם גדול, ניצוץ הרשב"י.
(הרמ"ק על האר"י)
4. ונאמנה דעו, כי לא כדורות הקדמונים והימים הראשונים שהיו באלף החמישי, כי באותם ימים היו שערי חכמה זו סגורים ומסוגרים, לכן לא היו אז מקובלים אלא מעטים. לא כן באלף השישי הזה, שנפתחו שערי אורה, שערי רחמים, ונחת רוח גדול כעת בעיני ה' להתפרסם כבוד שם מלכותו לעולם ועד, בפרט כעת שנדפסו כל כתבי הקודש להאר"י לוריא ז"ל, אשר פתח לנו שערי אורה שהיו סתומים וחתומים באלף עזיקים מימות עולם, וכל דבריו דברי אלוקים חיים על פי אליהו הנביא, וברשותו גילה מה שגילה ואין לנו מכשול ולא שום סכנה כעת, כמו בנגלות ממש.
("הברית השלם". חלק ב', מאמר י"ב, פרק ה')
5. שמעתי מהאדמו"ר מקאלשין זי"ע [זכותו יגן עלינו]. שבימים הראשונים היה צורך להקדים להשגת השי"ת כל שבע החכמות החיצוניות, המכונים "שבע נערות המשמשות לבת מלך", ולסגופים נוראים. ועם כל זה לא הרבה היו זוכים למציאת חן בעיני השי"ת: אולם, מעת שזכינו ללימוד האר"י ז"ל, ולעבדות הבעש"ט [הבעל שם טוב], הוא באמת דבר השווה לכל אדם, ואינם צריכים עוד הכנות הנ"ל.
(בעל הסולם. אגרת ל"ח)
6. מורי היה אומר, שעיקר כוונת הקריאה בתורה, תלוי בזה שיכוון לקשר את נפשו להדביקה לשורשה ע"י התורה, כדי להשלים אילן העליון ולהשלים אדם העליון ולתקנו, כי זה הוא תכלית כל בריאת אדם ותכלית עסקו בתורה.
(מרח"ו. פרי עץ חיים, שער הנהגת הלימוד, פרק א')
7. הזהיר מורי [האר"י] ז"ל לי, ולכל החברים שהיינו עמו בחברה ההיא, שנקבל עלינו מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ויכווין לאהוב לכל אחד מישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפלתו כלולה מכל ישראל, ותוכל לעלות ולעשות תיקון למעלה. ובפרט אהבת החברים שלנו, צריך כל אחד ואחד ממנו לכלול עצמו כְּאִלו הוא איבר אחד מן החברים האלו. ולמאוד הזהירַני מורי בעניין זה.
(מהרח"ו. שער הגלגולים, הקדמה ל"ח)
8. יום אחד בערב שבת יצא האר''י הקדוש עם החברים לקבל שבת כמנהגו. אמר לחברים: ''נלכה נא עתה לירושלים [...] ונבנה בית המקדש ונקריב קרבן שבת, כי רואה אני ששעה זאת הוא קץ אמיתי לגאולה. מקצת החברים אמרו: ''איך נלך לירושלים בשעה זאת, והיא רחוקה ממנו יותר משלושים פרסאות?'' וקצתם אמרו: ''טוב הדבר, הננו מוכנים לֵילֵךְ, אלא נלך קודם ונודיע הדבר לנשותינו, שלא ידאגו לנו, ואחר כך נלך''. אז צעק הרב ובכה ואמר לחברים: ''איך הועיל קטרוג השטן לבטל גאולתן של ישראל. מעיד אני עלי שמים וארץ שמזמן רבי שמעון בר יוחאי עד היום לא הייתה שעה הגונה לגאולה כשעה הזאת. ואילו הייתם מודים בדבר זה, היה לנו בית המקדש ונדחי ישראל היו מתכנסים לתוך ירושלים. ועכשיו עברה אותה שעה ונכנסו ישראל בגלות מחדש. וכשמוע החברים דבר זה נתחרטו ממה שעשו ולא הועיל להם.
(מובא מתוך ספר שבחי האר"י)
9. בעת פטירתו לא היה שם הרח"ו ז"ל, וזה לשונו מילה במילה: "סיפר לי הר' יצחק הכהן ז"ל, כי בעת פטירת מורי ז"ל, כשיצאתי מאצלו, נכנס הוא (היינו מהר"י כהן ז"ל), ויבכה לפניו ויאמר, וכי זו היא התקוה שהיינו כולנו מִתְאַוִּים בחייך, לראות טובה ותורה וחכמה גדולה בעולם. וישיבהו, אילו מצאתי אפילו אחד בלבד צדיק גמור בכם, לא סלקוני מעוה"ז [מעולם הזה] קודם זמני, ועודנו מדבר בזה, שאל עלי, (על הרח"ו ז"ל) ואמר היכן הלך חיים, וכי בשעה כזאת הלך מאצלי, ויצטער מאד, והבין מדבריו כי היה ברצונו למסור לי איזה דבר סתר, אז אמר לו (מהר"י כהן ז"ל) מה נעשה מכאן ואילך, ויאמר (האר"י ז"ל) תאמר לחברים משמי, שמהיום והלאה לא יתעסקו כלל בחכמה זו שלמדתי, כי לא הבינו אותה כראוי, ואמנם הרח"ו לבדו יעסוק בה לבדו בלחישה בסתר, ויאמר (מהר"י כהן) וכי ח"ו אין עוד תקוה, ויאמר אם תזכו אני אבוא לכם ואלמדכם, ויאמר לו, איך תבוא ותלמדנו, אחר שאתה נפטר עתה מעוה"ז, ויאמר לו אין לך עסק בנסתרות, איך תהיה ביאתי לכם וכו' ותיכף נפטר לחיי עולם הבא".
(בעל הסולם. אגרת ל"ט)
10. ותדע נאמנה, שעדיין לא היה מזמן האר"י ז"ל עד היום הזה, מי שיבין שיטת האר"י ז"ל על שורשו, כי היה ביותר קל להשיג מח גדול וקדוש פי שנים ממש מהאר"י ז"ל, מאשר להבין את שיטתו, ששלטו בו ידים רבות, מבעל השמועה והכותב הראשון עד המסדרים האחרונים, בו בעת שעוד לא השיגו הדברים על מכנם בשורשם העליון, שכל אחד היפך ובילבל בדברים. והנה ברצון עליון ית', זכיתי לעיבור נשמת האר"י ז"ל, לא מפני מעשי הטובים, אלא ברצון עליון, שנשגב גם ממני עצמי, למה נבחרתי אנכי לנשמה נפלאה זו, שלא זכה בה אדם מעת פטירתו עד היום. ולא אוכל להאריך בענין זה מפני שאין דרכי בזה לדבר בנפלאות.
(בעל הסולם. אגרת ל"ט)
11. שמח אני שנבראתי בדור כזה, שכבר מותר לפרסם את חכמת האמת. ואם תשאלוני, מאין אני יודע שמותר הוא? אשיב לכם, משום שניתן לי רשות לגלות, כלומר, שעד עתה לא נגלו לשום חכם, אותם הדרכים שאפשר לעסוק עמהם בפרהסיה בפני כל עַם וְעֵדָה, ולהסביר כל מילה ומילה על אופנהּ [...] וזהו שהעניק לי ה' במידה שלמה. אשר מקובל אצלנו, שזה אינו תלוי בגאוניות של החכם עצמו, אלא במצב הדור, על דרך שאמרו ז"ל, ראוי היה שמואל הקטן וכו', אלא שאין דורו זכאי לכך, ועל כן אמרתי, שכל זכייתי בדרך גילוי החכמה, הוא מסיבת הדור שלי.
(בעל הסולם. "תורת הקבלה ומהותה")
12. מתוך שהתמעטה האמונה, בכלל. והאמונה, בקדושי עליון חכמי הדורות, בפרט. וספרי הקבלה והזוהר, מלאים ממשלים גשמיים.
ע"כ [על כן] נפל הפחד, על כל אחד, שלא ייצא שכרו בהפסדו. כי חלילה, קרוב להיכשל בפסל ודמות.
והיא שהעירני, לעשות ביאור מספיק, על כתבי האר"י ז"ל. ועתה - על הזוהר הקדוש. והסרתי הפחד הזה, לגמרי. כי ביארתי והוכחתי בעליל, את הנמשל הרוחני של כל דבר, שהוא מופשט מכל דמיון גשמי, למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, כמו שיראו המעיינים. למען, לאפשר לכל המון בית ישראל, ללמוד ספר הזוהר, ולהתחמם באורו הקדוש.
(בעל הסולם. "הקדמה לספר הזוהר", נ"ח)
13. ותדע, שידיעת חכמת הקבלה תלויה ברובה על ידיעת סדר השתלשלות הספירות והפרצופין והעולמות זה מזה, מבחינת "גורם ונמשך" בחיוב מוחלט. וחכמי הזוהר ביארו את זה בדרך הסוד. אמנם לא היה מבין בדבריהם, עד שבא האר"י ז"ל וגילה הדברים. ודע שכל החידוש שבקבלת האר"י ז"ל, על המבארים הקודמים לו, הוא בעיקר בגילוי דרכי עה"ס דאור חוזר. והגם שע"ס דאו"ח בכללן, היו מגולים לכל המקובלים הקודמים, אמנם עיקר השגתם והבנתם היה, רק ע"פ הדרכים שבע"ס דאו"י. עד שבא האר"י ז"ל, וביאר לנו את ידיעת דרכי אוה"ח על כל פרטיהם. ובזה פתח האוצרות הסתומים ונעולים שבספרי הזוהר הקדוש.
(בעל הסולם. תע"ס, חלק ד', הסתכלות פנימית, צ')
14. האר"י הקדוש היה משיח בן יוסף. לכן היה יכול לגלות כל כך חכמה, משום שהיה לו הרשות מעלמא דאתגליא [מעולם של גילוי].
(בעל הסולם. שמעתי. ק"ב. "ולקחתם לכם פרי עץ הדר")
15. מזמן רשב"י ותלמידיו בעלי הזוהר עד זמנו של האר"י ז"ל, לא היה אף אחד מהמחברים שיבין דברי הזוהר והתיקונים כמו האר"י ז"ל. וכל החיבורים האלו שקדמוהו, אינם אלא בבחינת בעלי רמז בחכמה זו. וגם ספרי החכם הרמ"ק ז"ל בכללם.
וגם על האר"י ז"ל עצמו ראוי לומר אותם הדברים שאמר על רשב"י. דהיינו אשר לקודמיו של האר"י ז"ל לא ניתנה רשות מהשמים לגלות ביאורי החכמה, ולהאר"י ז"ל ניתנה הרשות הזאת. באופן שאין להבחין כאן משום גדלות וקטנות כלל, כי יכול להיות שמעלת הקודמים לו היתה לאין ערוך גדולה ממעלת האר"י ז"ל. אמנם להם לא ניתנה הרשות לדבר זה. ולפיכך נשמרו מלכתוב הביאורים, השייכים לעצם החכמה, אלא הסתפקו ברמזים קצרים, שאינם נקשרים זה בזה כלל.
ומטעם זה, מעת שנתגלו ספרי האר"י ז"ל בעולם, כל העוסקים בחכמת הקבלה הניחו ידיהם מכל ספרי הרמ"ק ז"ל, ומכל הראשונים והגאונים שקדמו להאר"י ז"ל, כמפורסם בין העוסקים בחכמה זו. וכל חיי רוחם הדביקו רק בכתבי האר"י ז"ל בלבד. באופן אשר עיקרי החיבורים הנחשבים בבחינת ביאורים בחכמה זו כראוי להיות, אינם אלא ספרי הזוהר והתיקונים ואחריהם ספרי האר"י ז"ל.
(בעל הסולם. "גילוי טפח וכיסוי טפחיים")
16. חביבה יתירה מודעת לנו מֵאִתוֹ יתברך שהגיענו וזכינו, לרוח אפינו הבעש"ט [הבעל שם טוב] ז"ל, אשר פרשת גדולתו ועוצם קדושתו, למעלה מכל הגה ומכל מלה, לא התבוננו ולא יתבוננו בו, זולת אותם הזכאים ששמשו לאורו, וגם הם לשיעורין, כל או"א [אחד ואחד] לפי מה שקיבל בלבו. והן אמת, שאור תורתו וחכמתו הק' [הקדושה], נבנים על אַדְנֵי הקודש מהאר"י ז"ל ביחוד, אמנם אין ענינם דומה זה לזה כלל, ואסביר זה ע"ד [על דרך] משל למי שנטבע בנהר, והוא עולה ויורד כדרך הנטבעין, שלפעמים נגלים רק שערות ראשו, ואז מטכסים תחבולות, איך לתופסו ולהצילו דרך ראשו ולפעמים נראה גם גופו, ואז מטכסים תחבולות, לתופסו מכנגד לבו. כן הענין הזה, אחר שאיש ישראל נטבע במים הזדונים גלות העמים, מאז עד עתה, נמצא עולה ויורד, ולא כל הזמנים שוים, אשר בזמן האר"י ז"ל לא נראה אלא ראשו, וע"כ טרח האר"י ז"ל בעדינו, להצילנו דרך ראש, ובזמן הבעש"ט ז"ל היה הַרְוָחָה, וע"כ היה לברכה בעדינו, להצילנו מכנגד הלב, והיה לנו לתשועה גדולה ונאמנה.
(בעל הסולם. "הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות", אות ט')
17. דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים,
היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות.
ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל,
אלא הכל היה מלא אור האין סוף הפשוט ההוא.
ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף,
אלא הכל היה אור אחד פשוט שווה בהשוואה אחת,
והוא הנקרא "אור אין סוף".
וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות
ולהאציל את הנאצלים,
להוציא לאור שלימות פעולותיו, שמותיו וכינוייו,
שהיתה זאת סיבת בריאת העולמות.
הנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית,
אשר בו באמצע ממש,
וצמצם את האור ההוא,
והתרחק אל סביבות צדדי הנקודה האמצעית.
ואז נשאר מקום פנוי, אויר וחלל ריקני
מהנקודה האמצעית ממש.
והנה הצמצום הזה היה בהשוואה אחת
בסביבות הנקודה האמצעית הריקנית ההיא.
באופן שמקום החלל ההוא
היה עגול מכל סביבותיו בהשוואה גמורה.
והנה אחר הצמצום,
אשר אז נשאר מקום החלל והאויר פנוי וריקני
באמצע אור האין סוף ממש,
הנה כבר היה מקום,
שיוכלו שם להיות הנאצלים,
והנבראים, והיצורים, והנעשים.
ואז המשיך מן אור אין סוף קו אחד שלו,
מלמעלה למטה,
המשתלשל ויורד תוך החלל ההוא.
ודרך הקו ההוא האציל, וברא, ויצר, ועשה
כל העולמות כולם.
קודם ארבעה העולמות הללו
היה אין סוף אחד ושמו אחד באחדות נפלא ונעלם,
שאין כוח אפילו במלאכים הקרובים אליו
ואין להם השגה באין סוף,
כי אין שום שּׂכל נברא שיוכל להשיגו,
היות כי אין לו מקום, ולא גבול, ולא שם.
(עץ חיים. חלק א', שער א')