1. "חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את ליבם למקום" (משנה ברכות ה, א). ולשון כיוון, הוא ישרות הלב, והוא ליישר הלב, שלא יהיה פזור בתאוות וחמדות עניני עולם הזה, רק שיהיה מכוון ומיושר לאביו שבשמים.
("פרי צדיק". פרשת וישב)
2. צריך לכוון לפני לימוד התורה את הסיבה, שבשבילה הוא לומד עכשיו תורה. כי כל מעשה צריך להיות איזה מטרה, שהיא הסיבה, שעושה עתה המעשה. וזהו כמו שאמרו חז"ל "תפלה בלי כוונה, כגוף בלי נשמה". לכן מטרם שהוא הולך ללמוד תורה, הוא צריך להכין את הכוונה.
(הרב"ש. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)
3. מתחייב הלומד, בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת ובהשגחתו בשכר ועונש, כמ"ש חז"ל: "נאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך". ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה "לשם מצות התורה". ובדרך הזה, יזכה ליהנות מהמאור שבה, שגם אמונתו תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה, כמ"ש: "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ" (משלי ג', ח'). ואז, יהיה נכון לבו בטוח, כי "מתוך שלא לשמה יבא לשמה".
(בעל הסולם. "הקדמה לתע"ס", אות י"ז)
4. צריך להשתדל לעשות מאמץ גדול, מלפני שהולך ללמוד, בכדי שהלימוד שלו יעשה פירות ותוצאות טובות. כלומר, שהלימוד יביא לו את המאור התורה, שעל ידו תהיה היכולת להחזירו למוטב. שאז ע"י התורה הוא נעשה לתלמיד חכם. ומהו תלמיד חכם. אמר אאמו"ר זצ"ל, תלמיד היינו שלומד מחכם. כלומר, שהקב"ה נקרא "חכם". והאדם, הלומד ממנו, הוא נקרא "תלמיד של חכם". ומה האדם צריך ללמוד מהקב"ה. הוא אמר, שהאדם צריך ללמוד מהקב"ה רק דבר אחד. כמו שידוע שהקב"ה רצונו הוא רק להשפיע, כמו כן האדם גם כן צריך ללמוד ממנו להיות משפיע. זה נקרא "תלמיד חכם".
(הרב"ש. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)
5. עיקר מעלת תלמוד תורה הוא שיהא האדם לומד בחבורה ולא ביחיד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל "תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה… שהתורה לרוב עומקה, אין אדם יכול לבא עד תכליתה אם לא שלומד בחבורה... שעל ידי שמפלפלים ביחד כל אחד מחדד את חברו... כי כן דרך הקדושה, שכל שמתחברים שני אורות יחד אז מתרבים יותר.
("אור תורה". ר' יצחק אייזיק חבר)
6. יש סגולה מיוחדת בדיבוק החברים, היות שהדעות והמחשבות עוברים מאחד להשני ע"י הדבקות שבהם. לכן כל אחד נכלל מהכוחות של השני, וע"י זה יש לכל אחד כוח של כל החברה, לכן, הגם שכל אדם הוא אחד, אבל יש לו כל הכוחות של החברה.
(הרב"ש. מאמר 14 "הצורך לאהבת חברים" 1988)
7. סנהדרין הייתה כחצי גורן עגולה כדי שיהיו רואין זה את זה. שעיקר האהבה שיהיו רואין זה את זה, שלא יוכלו כל אחד לסבול כלל שלא יראה את חברו. כי כשרואין זה את זה, אזי מקבלין זה מזה ומתנוצץ המוח של כל אחד על ידי חברו. כי בכל אחד יש נקודה טובה שהיא בחינת צדיק, בחינת משה לגבי חברו, ועל כן ע"י ההסתכלות מתנוצץ המוח, ועל כן עיקר החיות הוא ע"י השלום והאהבה שבין ישראל שהוא בחינת רואין זה את זה.
("ליקוטי הלכות". הלכות ברכת הודאה)
8. כל אחד ואחד יקבץ עצמו לחבירו ויהיה נכנס אליו לשמוע ממנו איזה דבר לעבודת השי"ת והאיך למצוא את השי"ת ויהיה נתבטל אצלו וכן חבירו אליו וכן כולם יהיו כך, וממילא כשאסיפה הוא על זה הכוונה אזי ממילא יותר מה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, ממילא השי"ת מקרב עצמו אליהם ונמצא עמהם ונפתח להם ממילא כל הישועות וכל הברכות וכל השפעות טובות ממקור הרחמים.
("מאור ושמש". פרשת ויחי)
9. צריך תמיד להשגיח, כשבא לישיבת החברים, אם יש לחברים את המטרה, שהוא משתוקק אליה. ולכל אחד מהם יש לו קצת אחיזה במטרה זו. והוא חושב, שבטח על ידי התחברות כולם ביחד למטרה אחת, אז כל אחד ואחד יהיה לו חלקו, וגם החלקים של כל החברה. נמצא על ידי זה, שיהיה לכל אחד מהחברה כוח, כמו כל החברה ביחד.
(הרב"ש, מאמר 17, "סדר ישיבת התוועדות", 1986)
10. כל אחד ואחד צריך להסתכל בכובד ראש על המטרה של ההתוועדות, שזה צריך להביא לידי הרגשה, שלאחר הישיבה של החברים, שיש לכל אחד משהו בידו, שהוא כן יכול להשים בתוך הכלים שלו. ולא שיהיה בבחינת "ואל כליך לא תיתן". וכל אחד צריך לקבל בחשבון, אם הוא לא יושב בהתוועדות עם תשומת לב מיוחדת, לא די שהוא מפסיד את עצמו, אלא הוא מקלקל את כל החברה.
וזה דומה מה שמובא במדרש (ויקרא רבה, ד') "לשניים, שהיו באים בספינה. והתחיל אחד קודר תחתיו ולעשות נקב בספינה. אמר לו חבירו, למה אתה קודר. אמר לו, מאי איכפת לך, הלוא תחתיי אני קודר, ולא תחתיך. אמר לו, שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בספינה".
(הרב"ש. מאמר 17 "סדר ישיבת התוועדות" 1986)
11. מקודם תחילת הכול כשמתאספים, צריכים לסדר שיבחו של החברים, את חשיבותו של כל אחד מהחברים. ובשיעור שמשער את גדלות של החברה, בשיעור זה הוא יכול לכבד את החברה. ואחר כך יתפלל. היינו, שכל אחד צריך לעשות ביקורת על עצמו, עד כמה הוא נותן כוחות עבור החברה. ואז, כשרואים, שאין להם כוח לעשות מה שהוא לטובת החברה, אז יש מקום לתפילה, שהקב"ה יעזור לו, שייתן לו כוח ורצון לעסוק באהבת הזולת.
(הרב"ש. מאמר 17, חלק ב', "סדר ישיבת החברה", 1984)
12. תחילת הישיבה, היינו תחילת הדיבורים, שהוא תחילת פתיחת האסיפה, צריכים לדבר בשבח החברה. וכל אחד ואחד צריך להשתדל לתת טעם והסבר למעלת וחשיבות שיש בהם. ולא לדבר בשום דבר חוץ משבח החברה.
ועד שיהיה מגולה שִבחה על ידי החברים. אז צריכים לומר, עכשיו גמרנו שלב א' מישיבת החברים ולהתחיל בשלב ב'. היינו, שכל אחד ואחד יגיד לפי דעתו, מהו המעשים, שאנו יכולים לעשות, מעשים בכדי שכל אחד ואחד יהיה בידו לקנות אהבת חברים. זאת אומרת, מה כל אחד יכול לעשות, שיקנה בליבו, שיאהב את כל אחד ואחד מהחברה. ואחר שגומרים את השלב הב', שהוא הצעות, מה לעשות לטובת החברה, בא שלב ג', שהוא עניין הוצאות לפועל במעשה, מה שהחליטו החברים, מה שיש לעשות.
(הרב"ש. מאמר 17, "סדר ישיבת התוועדות", 1986)
13. מנהג חסידים ואנשי מעשה להקבץ ולישב בצותא חדא, שבת אחים גם יחד, באהבה ואחוה, בסעודת שבת קודש ובפרט בסעודה שלישית, לקבל עליהם עול מלכות שמים בזמירות שירות ותשבחות, ואל יקל בעיניך דבר זה.
("הנהגות צדיקים")
14. כשיושבים במסיבה יחדיו, יסייע כל אחד את החברים, ולא יהא "עָנָיו שוטה" בעִדן כזה, כי באלו הזמירות [...] שמשוררים ומרננים יחדיו בקול אחד ובלב אחד, אז נתקדש ונתפאר שמו הגדול בכל העולמות.
("שומר אמונים". מאמר צהלי ורני. פרק ט')
15. כך היו נקיי דעת שבירושלים עושין, לא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהן.
(מסכת סנהדרין, כג', ע"א)
16. צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. וזו אכילה ודאית. שהמוחין העליונים הם סעודה ואכילה.
("זוהר לעם". זוהר חדש. "אחרי". מאמר "שלוש הסעודות שבשבת", סעיף 91)
17. אמרו חז"ל (תלמוד בבלי, מסכת תענית): "אין מסיחין בסעודה", כי אז, בשעת סעודה, מאיר הארת הרצון שהוא בחינת הארת המקיפים, שהם בחינת "שתיקה", בחינת: "שתוק, כך עלה במחשבה!".
("ליקוטי מוהר"ן". מהדורא בתרא. סימן ז')
18. לפי מה שכתוב "ברוב עם הדרת מלך", נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכוח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אווירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה. שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו, שזכה להיכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך. ואז, כל מעשה קטנה שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך.
(הרב"ש. מאמר 17 "סדר ישיבת התוועדות" 1986)
19. צריכים לדעת "כי מיעוט רבים שניים". זאת אומרת, אם שני חברים יושבים ביחד, וחושבים, איך להגדיל את חשיבות של הבורא, כבר יש להם כוח לקבל התחזקות על גדלות ה' בבחינת התעוררות מלמטה, שעל המעשה זו באה אחר כך התעוררות מלמעלה, שהם מתחילים קצת להרגיש את גדלות ה'. ולפי מה שכתוב "ברוב עם הדרת מלך", נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכוח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אווירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה.
(הרב"ש. מאמר 17 "סדר ישיבת התוועדות" 1986)
20. היה לכם לדעת שהרבה ניצוצי קדושה ישנם בכל אחד מהחבורה, ובאוספכם כל הניצוצי קדושה למקום אחד, בשבת אחים, באהבה וידידות, ודאי יהיה לכם קומה של קדושה חשובה מאוד לפי שעה מאור החיים.
(בעל הסולם. אגרת י"ג)
21. כשמתאספים קיבוץ אנשים, ורוצים ביחד לעבוד על אהבת חברים, מוטל על כל אחד מהחברים לעזור להשני, עד כמה שאפשר.
(הרב"ש. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)
22. כשהחברים מתאספים במקום אחד, ובטח שההתאספות היא לאיזו מטרה, כי כל אחד נותן מזמנו חלק, מה שהיה צריך להשתמש עמו לצרכי עצמו, ומוותר על כל עסקים שלו, ובא להשתתף בהתועדות, אז הוא רוצה לקנות משהו. אם כן צריכים להשתדל, שכל חבר וחבר, שהולך הביתה, צריך לראות עם מה הוא בא להתועדות, ומה רכש עכשיו, שהולך הביתה.
(הרב"ש. מאמר 17 "סדר ישיבת התוועדות" 1986)